מְכוֹנָה / דוד פרישמן

מובן מאליו: מכונה ההולכת על שתים. לפני שנים אחדות ראיתי אותה: גב כפוף, פנים ריקים מטפת דם, עינים יגעות תמיד לשינה ומצח מקומט לכל רחבו. השערות כבר היו לבנות קצת ועורקי-הפנים לא היתה להם תנועה. נתאַבּנו. הזקן היה לכאורה מגולח, אלא שבעליו היה מגלחו אחת לשנים או אחת לשלשה שבועות, ולכן היתה לחיו מין שדה, אשר עלו בו תמיד ספיחים. כנאה, לא היה אדם זה נוגע כלל לעולם זה ולא היה עולם זה נוגע אליו.

כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי חמש-עשרה שנה, היה כבר כבן-ארבעים. וברידקציה של עתון יומי גדול ראיתיו, בהיותו נטוי על עבודתו. יום-יום היה בא לעבודתו בבקר בשעה העשירית בדיוק, ויום-יום בשעה התשיעית בערב היה יוצא. קיץ וחֹרף, קיץ וחֹרף היה בא כן. כנראה, לא ידע אדם זה כלל, אימתי הוא קיץ ואימתי הוא חֹרף. יום-יום היה יושב על עבודתו, יום-יום היה כותב בשביל העתון שלו את המספר הידוע של שורות, אשר היה עליו „להספיק ”, ומעולם לא החסיר אחת ומעולם לא העדיף אחת. חמש מאות שורות היה עליו „לתת ”. המקצוע שהיה מסור לידו היה הכרוניקה, ואת החֹמר היה נוטל מתוך המון עתונים שונים של כל אומה ולשון. יודע היה לא פחות משתים-עשרה לשונות. בשתים-עשרה לשונות היה קורא יום-יום את העתונים. ואולם גם זה אינו מדויק; לא היה קורא כלל, אלא היה נוטל רגע את הגליון לתוך ידו, היה מרפרף עליו מן המוח ולחוץ, ותוך כדי רגע היתה „העבודה ”נגמרת. אדם מן הצד היושב ומסתכל הו היה יכול לחשוב, כי לא בן-אדם עובד פה לעיניו, אלא מין מכונה, מין אַבטומט: מן העֵבר האחד מניחים אל תוכו לתוך החריץ איזו חתיכה של איזה עתון באיזו לשון שהיא, ומן העֵבר השני יוצא מקץ מספר ידוע של רגעים תרגום מדויק באותה לשון שהוא צריך לה בשביל עתונו. הוא בעצמו ספק הוא, אם היה יודע את הפּרוצס שנעשה בו במשך אותם הרגעים. ודאי שלא היה יודע; לא היה יודע כי „קרא ”, ולא היה יודע כי כתב. רק המכונה עבדה. ועם כל זה היה התרגום נכון ומדויק וטוב כל-צרכו. ברור, כי ההרגל עשה פה הרבה והאיש הביא את אומנתו כמעט עד לידי שלֵמות. כמדומה לי, שגם בשנתו, אילו היו נותנים בידו עט והיו מניחים לפניו את העתון בשפה הנכריה, היה הגוף עושה את המלאכה בדיוק והיה ממלא מאליו את התעודה שלו. ולא יפּלא – יותר משלשים שנה כבר חי האיש על הלחם הזה.

האיש החל למשוך את לבי.

וכאשר חקרתי, ראיתי ומצאתי, כי לא היו חייו יוצאים מן המצוי. התחיל, כמובן, גא ורם וכבד-חלומות גדולים ותקווֹת מזהירות, ככל אחד מחבריו. ומה גם כי כשרונות רבים ושונים היו לו וידיעותיו יצאו מגדר הרגיל. בן עשרים שנה היה אז ושערותיו היו שחורות ונוצצות ועיניו היו נוצצות וקודחות. מאליו מובן, כי כתב גם שירים. לא רחוק היה בימים ההם, כי יוציא ספר של שירים גם בדפוס. המשורר החביב שלו, כמובן, היה הֵינְרִיך הֵינֶה. מה עוצר בעדו, כי לא יהיה גם הוא כאותו הֵינה? – מובן מאליו: הֵינריך הֵינה לא היה, ואולם תחת זה באו החיים הממשיים והגסים וטפחו לו על חלומותיו: צרכים גסים של יום ויום, ארוחת-צהרים, בגד, נעלים לרגלים, שכר-דירה בעלית-גג ועוד אלפי הרפתקאות ופורעניות גדולות עם קטנות. הכנפים הארוכות והגאות קוצצו מעט. אז שמח במצאו לכל-הפחות איזו עבודה – כמובן, עבודה רק במקצוע שלו: היה לפי שעה לבעל-מגיה באיזה בית-דפוס וקבל את פרוטותיו. כתב איזה ספור קטן בשביל איזה עתון וקבל את פרוטותיו. הלא את כל זה הוא עושה רק לפי שעה. מובן מאליו: השעה היתה לימים והימים היו לשנים. כח-הדמיון שלו נחלש הרבה וגדולות מאד לא בקש עוד. לוּ לכל-הפחות פת-לחם בטוחה. וכך התחילה מלאכת השורות. כך וכך דרוש לו לצרכי גופו יום-יום – ובכן חמשים שורות ליום. נשא אשה, הצרכים נתרבו עד כדי ארבעתים – ובכן מאתים שורות ליום. נולדה לו בתו הראשונה – עוד חמשים שורות. נולדה לו בתו השניה – עוד חמשים שורות חדשות. נולד לו בן – עוד חמשים שורות. כל חזיון מחזיונות החיים, כל צֹרך מצרכי היום קבל אצלו צורה של שורה; את הכל תרגם לו בדמיונו מתוך הוראתו הממשית לתוך הוראה של שורות. בית-הטחנה הגדול של העתונות, התובע בכל שנה כך וכך מספר קרבנות מן האדם וטוחן וכותת אותם עד שלא ישאר מהם אלא מעט אָבק, קלט סוף-סוף גם את הנפש הזאת. האדם הלז החל להיות מכונה. העולם נעשה לו לגל של שורות. לא ראה עוד שום דבר, אלא שורות. לא העריך עוד שום דבר, אלא על פי שָויוֹ לפי שורות. קם בבקר עם השורות, אכל בצהרים עם השורות, נתנמנם בלילה כמתוך שורות וראה בחלומותיו רק תלי תלים של שורות.

באותו הזמן ראיתיו בפעם הראשונה באותה הרידקציה של העתון היומי הגדול, בהיותו רובץ של שורותיו. גבו היה כפוּף, פניו היו בלי טפת דם ועיניו יגעות, יגעות. בשעת עבודתו לא משה הפּפּירוסה מפיו אף רגע. שורה ומלוא הלוגם עשן. כפי הנראה, לא נגעה אליו כל הסביבה ברב או במעט, וכמעט שלא הרגיש במציאותה. איזה מפץ נשמע מאחד הרחובות הסמוכים ולוחות-הזכוכית שבכל החלונות מסביב נזדעזעו; ברור, כי התפוצצה שם בּוֹמְבָּה. האיש נשא רגע אחד את עיניו היגעות ויתאפק – ואולם תוך כדי רגע חזר והוריד אותן על פני הניר אשר לפניו וחזר ו „עבד ”ולא נע ולא זע עוד; לכל-היותר יתן לו מאורע כזה שורות. מסע מסלת-הברזל נשמט מעל המוטות ועשרות בני-אדם נהרגו ויתרם נפצעו – כל זיק חמלה לא התעורר בלבו; הדבר הזה יתן כך וכך מִספר של שורות. בית-התיאטרון נשרף בלילה ובין הבאים בו באותו לילה היתה גם אחות-אשתו וגם בן-אחיו – האיש לא הניד עפעף; כך וכך שורות. האמלל לא ראה עוד את אשר ראה ולא שמע עוד את אשר שמע; את הכל הרגיש בתור שורות. נעשה למין מכונה הבולעת עתונים ומקיאה שורות. יותר לא היה לו בעולמו. לא היה שום דבר בעולם, שיקל את לבו.

ואולם היו גם רגעים יוצאים מן הכלל. ברגעים כאלה חדלה המכונה להיות מכונה ולבשה קצת גם צורה של אדם. בערב היום, בהיותו יושב ומרגיע בביתו בחוג משפחתו, היו לו רגעים כאלה.

הבת הבכירה הביאה לו את הסנדלים המרוקמים צמר ואת המצנפת המרוקמת משי, שעשתה לו ליום הולדת אותו, והוא נעל את הסנדלים הקלים ברגליו וחבש את המצנפת לראשו. הבת הצעירה נחפזה ותמלא את המקטרת שלו טבק – בביתו לא היה מעשן פּפּירוסות, אלא יה יונק את עשנו מתוך מקטרת קצרה – ותדליק אותו ותתן אל פיו. האשה באה ותצג לפניו על השלחן את כוס התּה שלו, והוא היה יושב על פני הכסא המרופד שלו אל מול פני המנורה. עורקי פניו המאובנים התחילו להיות להם תנועה מעט, וגם בעין חיוּך קל נתגלה על גבי שפתיו. בפעם הראשונה מצאתי, כי יש בפנים אלו גם זיק של חיים. החדר נתמלא מין שלוה של נחת.

– מה נשמע? מה יש חדשות? – שאל.

השתוממתי. האיש הזה, אבי-אבות החדשות, אשר מפתח כל המאורעות מסור בידו, והוא שואל מה נשמע.

הבת הבכירה מהרה ותקח לה גליון עתון של אותו היום – כמדומה לי, שהיה זה אותו העתון עצמו, אשר אביה עובד בו – והתחילה לקרוא לפניו.

קראה, קראה – והוא שמע בתאות-נפש. כל מלה היתה לו חדשה. לפעמים לא היתה לו חדשה ממש, אלא כמו חדשה. הוא בעצמו לא ידע; כמדומה לו, שכבר שמע אותה פעם, ואולם אינו זוכר היטב איה ואימתי. פתאום מרחף שחוק קל על שפתיו; עתה הוא יודע: הלא הוא בעצמו כתב אותה. והנערה קוראת. מעשה בגנב שנמצא במחתרת, מעשה במסע מסלת-ברזל שנשמט מעל גבי המוטות, מעשה בבית-תּיאטרון שנשרף, מעשה בבּומבּה – והוא שומע בתאות נפש. כמו צללים מרקדים במוחו. רגע אחד נשמה לו, שהוא כבר יודע את כל אלה, ורגע אחד – שהוא אינו יודע. והנערה קוראת: „… והעיר קַזְוֵין נכבשה בידי הריבולוציונרים, זו העיר הגדולה היחידה הנמצאת על הדרך העולה מרֶשט לְטֶהֶרַן. צבאות השַׁח, שנשלחו לפני חודש ימים להלחם עם הריבולוציונרים ונשארו עד עתה בְּקַזְוֵין התחבאו עתה ”.

– ובכן ריבולוציה עתה בפרס! קורא האיש ומשפשף את ידיו כף אל כף, כאילו שמע את הדבר בפעם הראשונה.

והנערה קוראת: „… ביחד עם אַזֶּב מזכירים עוד מקרים חשובים מתולדות הטירוֹר בעבר. בּוֹבְּרִישְׁצֶב-פּוּשְׁקִין, פרקליטו של האופיציר גְרִיגוֹרְיוֹב, שנאשם בהשתתפות ברציחת סיפּיאַגין, מסַפּר את פרטי הדבר ואיך היה גריגוריוב לריבולוציונר ואחרי-כן לבוגד ”.

כמו חלום מתעופף וחולף עתה על פניו. זוכר הוא איזה דבר, ואולם הוא בעצמו אינו יודע מה הוא זוכר. אַזֶּב! סלחו-נא – הלא אלפי-אלפי שורות כבר כתב על-אודותיו. ובכן היה זה בוגד?…

והנערה קוראת. ואולם השומע חדל פתאום לשמוע. הדברים חדלו פתאום למשוך את לבו.

על לבו עלו פתאום „שורות ”. מחר מתחיל יום חדש עם שורות חדשות.

פניו שבו ונתאבנו. כל תנועת חיים חדלה. חדל האדם…

וממחרת היום שבתי וראיתיו בבית-הרידקציה בשבתו על עבודתו. „מכונה! ”