השפה העברית וערכה בקיום האומה / אהרן דוד מרקסון
רבים מן המנהיגים הרוחניים והדבּרים התרבותיים שבאמריקה פּסקו מהביט על השפה העברית כעל גורם חנוכי-תרבותי: ובה בשעה שהם משבחים ומקלסים את שפת הנביאים ומרימים על נס את סגנון המשנה, הם מרביצים את תורתם לדור המתגדל על-ידיהם בשפה זרה, בתרגום. כדי להצדיק את המעשה הזר והבלתי-טבעי הזה, וכדי להתפשר ולהשלים עם ההגיון ועם העובדות ההסטוריות, המוכיחים בהחלט גמור שאין להפריד בין שפת האומה ובין תרבותה, הם מעקמים כתובים, מסלפים מאמרי חז"ל ומגלים פּנים בתורה שלא כאמת ההסטורית.
מה היה יחס אבותינו למקומה של שפתנו בקיום האומה? חכמינו אומרים, כי “היום שבו תרגמו לתלמי המלך את התורה יונית, היה קשה לישראל ביום שנעשה העגל”, מפּני שהכירו והבינו ש”התורה" לא היתה יכולה להתרגם כל צרכה"; מפּני שידעו שתורתם שובשה ועוקמה על-ידי התרגום, ושאלהיהם, תקוותיהם וכל האני הלאומי שלהם קבלו צורה מטושטשת ומסורסה. ולא רק זאת אלא שהרגישו בחושם הבריא שרבים מן היהודים הרחוקים ממקום המולדת ישתמשו בתורה המתורגמת, ובמשך הזמן יזניחו לגמרי את המקור, וכך יתמסמס ויותר הקשר המצמיד אותם אל עמם ואל תורתם. נוונה ודלדולה של היהדות האלכסנדרונית מוכיחים על חוש-ראייתם הבהיר של חכמינו.
יש כאלה המצביעים על התלמוד גופו כעל צורה מתורגמת ובזה הם מתכוונים להצדיק את עמדתם ואת יחסם החיובי אל היהדות המתורגמת.
אבל זוהי הוכחה מוטעית, כי כל עצם הבניה וההרכב של התלמוד הנהו עברי: כל חוק, כל אזהרה מיוסד ומבוסס על פּסוק, דבור, מלה או אות שהתורה, כל רעיון מובע ברוח עברי, והנימה הארמית מעשירה, מרחיבה ומפרה את היסוד העברי.
במשך שנות גלותנו הארוכה הוכרחו רבים מחכמינו לכתוב את דבריהם לועזית. ביניהם היו כאלה שמזלם עמד להם וספריהם הוחזרו למקורם. זהו מה שקרה את ספריהם הפילוסופיים של רבי יהודה הלוי, הרמב“ם, אבן גבירול ועוד. אולם אלה שספריהם לא תורגמו לעברית נידונו לנפּול בתהום הנשיה. כך נקם שר האומה את נקמתו מאלה החכמים ש”השפיקו בילדי נכרים", ולא ניתן להם לתפוס את מקומם הראוי להם באוצרות האומה.
בתקופת התחיה, במאה הי"ח, כשראו מנדלסון ותלמידיו את אי-הנוחיות המלווה ספרות לאומית הנזקקת לשאוב את אוצרותיה מקנקן ישן, אזי התחילו מתחכמים לקנקן הבלה ההוא והוציאו מבתי-תפלתם ומוסדי-האולפנה שלהם. הקנקן הישן, כך פּסקו, אינו יכול להכיל יין חדש.
גיגר, אחד ממניחי היסוד למדע היהדות, הביע את הרעיון המחוכם שסופר הכותב עברית כעת איננו מביע את רעיונותיו הוא אלא נישא מבלי ידיעתו על כנפי השפה אל עולם זר ומוזר, אל עולם חכמי המשנה והגמרא, והם הם המדברים מתוך גרונו. הגיון מוצק המוליך ישר אל השביל הכבוש של מועט ההתנגדות. הם המירו את שפת התפלה בשפת המדינה המדוברת בהשתמשם בטענה השטחית, הצודקת לכאורה, כי אולת היא לשפּוך את הלב לפני ה' בשפה בלתי מובנת! הם שכחו או התעלמו מן העובדה שיש שמבינים כל מלה שבתפלה ואף על פי כן אין התפלה מובנה. החכמים ההם הביטו בבוז אל היהודים שבמזרח אירופּה שהתפּללו בדבקות ובהתלהבות בה בשעה שלא ידעו ידיעה ברורה ומדוייקת את באור התפלה. אבל היהודים הפּשוטים האלה הבינו את רוח התפלה וחדרו אל תוך נשמתה הרבה יותר מן המלומדים, בעלי המדע הנכבדים.
מהו סך הכולל של היהדות ההיא אחרי כמאתים שנה של נסיונות? – עניות רוחנית, סריסות, ותבוסה תרבותית שלמה. ומהו הסך הכולל של היהדות של מזרח אירופה? החיאת השפה, פּריחת הספרות והרחבת התרבות העברית בכל הסתעפויותיה.
המסקנות האלה אינן זקוקות לשום פירושים, הן מדברות בעדן.
כאן באַמריקה מתקיימת מלחמה כמוסה, מתוקנת בין היהדות המקורית והמתורגמת. המלה כמוסה מודגשת מפּני שבסקירה שטחית נדמה שהכל מודים בהעדפת השפה העברית ובהשלטתה בבתי הספר והפולחן,. אלא שיש הערה קלה, תוספת: שאי אפשר לשחות נגד הזרם. ולמרות האהבה שהם רוחשים לשפה העברית, הנה פשרות, וותורים והנחות צריכים להעשות בהתאם לרוח הזמן וכו' וכו'.
כל אלה המפשרים אינם חלים ואינם מרגישים בסכנה הגדולה הכרוכה בוותורים כאלה.
לבית ספר שהתנ“ך נלמד בו באנגלית יש צליל, טעם, ריח ורוח של בית ספר שעל יד בית-מסגד, והוא הדין בבית תפלה שכל התפלות או מקצתן נאמרות בו באַנגלית. בירת פּולחן כזה צבוע בצביעה של נצרות. כשאָדם קורא, לומד או מתפּלל בעברית אזי הוא מתקשר מדעתו או שלא מדעתו עם הר חורב, עם ארץ קדשנו ועם חכמינו וגדולינו; ולהפך,התנ”ך והתפלות באנגלית מחברים ומשתפים אותנו נגד רצוננו עם הפּיוריטנים, האבנגליונים ועם בתי המסגד למיניהם.
מן התנ"ך העברי יוצאת בת-הקול של המחוקקים והנביאים העברים, ומן הביבליה ואנגלית נשמע הקול של האפּיפיור, הכומר, והמיסיונר הנוצרי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.