החַוָה כּפר-אוּריה המסכּנה, צעירת-הימים ורבּת-התקוּפוֹת, נכנסת לפרק חדש. פּרקוֹ של התוֹרני מר קרַסנֶר, שזכה לפרסוּם רב על ידי הפרחת התוֹרה והדת, הפצת תפילין וסידוּרים, עקירת הכּפירה, שתילת יחסים פּטריאַכליים בּין ה“אב והבּנים”, והרחבת הגבוּלים של אדמת השכנים, וכל זה בּזיל-הזוֹל, רק בּשׂכר של ימי עבוֹדה אוֹ אי-עבוֹדה – פּרק זה תם ונשלם.
גם הנהלת “קרית-משה” (שם רב-הטעם הזה רוֹצה להחליף את השם ההיסטוֹרי של המקוֹם, שיוֹשבי הארץ שמרוּהוּ בּמשך אלפי שנים וּמסרוּהוּ לנוּ. וכוּלי האי – תשלוּם שׂכר בּעוֹלם הזה בּעד נדבה לבית-כּנסת וּמקוה: שֵם עוֹלם לא יכָּרת!) נוֹכחה סוֹף סוֹף, אם כּי בּאיחוּר זמן קצת, בּהצלחוֹתיו הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת והוֹרידה אוֹתוֹ משׂאֵתוֹ, בּטרם יוֹציא את שנת-פּחזוּתוֹ. בּמקוֹם קרסנר בּאה משפּחת-משגיחים שלמה, אב על בּנים. ועל גבּם הוּעמד מנהל ראשי, אִכּר מפּתח-תקוה, המסייר את החַוה לפרקים. אכן יוֹדעת האגוּדה הדלה של “קרית-משה” לסדר את עניניה בּזוֹל. משפּחת המשגיחים שבּמקוֹם מקבּלת שׂכר 400 פרנק לחוֹדש, מלבד שׂכרוֹ של המנהל הראשי שבּפתח-תקוה. חוּץ לזה נוֹסף בּעוֹנת הקציר וההוֹבלה עוֹד משגיח זמני על הערבים הקוֹצרים וּמוֹבילים, יהוּדי עֶקרוֹני שקיבּל בּשׂכרוֹ גם הוּא 80 פרנק לחוֹדש.
היש תקוה כּי תשתנה התקוּפה החדשה לטוֹב מהקוֹדמת לה? קשה לנבּא. אוֹתוֹתיה הראשוֹנים אינם מנבּאים כּל טוּב לא בּעבוֹדה, לא בּמשק ולא בּחיי הפּוֹעלים. שבעה-עשׂר זוּגוֹת סוּסים שׂכירים – ודוקא בּמחירים שמנים – חוֹרשים את האדמה חרישה קוֹדמת לנטיעה, עבוֹדה הכי-יסוֹדית, וּבין העגלוֹנים אין אף יהוּדי אחד “לרפוּאה”. אמנם, על כּל מחרשה גדוֹלה ממוּנה יהוּדי אחד מצד בּעלי הסוּסים – להשגיח על החרישה, כּלוֹמר, על כּמוּת העבוֹדה, כּי העבוֹדה נַעשׂית בּקבּלנוּת בּשׂכר הדוּנם, והקבּלנים מעוּנינים להרבּוֹת עד כּמה שאפשר את מספּר הדוּנמים. גם ההנהלה מחזיקה קוֹנטרה-משגיח, לבל תיעשׂה העבוֹדה רמיה. על טיב החרישה יעידוּ הקרוֹבים לדבר.
עבוֹדת הבּנין נמסרה ליהוּדי ירוּשלמי, ר' חַייקל, שבּמקוֹמוֹת אחרים הוּא אמנם יוֹדע – לפי הדרישה – גם לעבוֹד בּיהוּדים, אבל בּכפר-אוּריה הבּרוּכה הנהוּ פּטוּר מחוֹבה בּלתי-נעימה זוֹ.
הקצירה וההוֹבלה נעשׂוּ בּידי השכנים וּבגמַליהם. שבעים נפש היוּ עסוּקוֹת בּזה. הדישה והגוֹרן – על פּי הנוּסח הערבי וּכמַתכּוּנתוֹ. היתה אמנם אפשרוּת לשׂכּוֹר את מכוֹנת-הדישה של בּן-שמן, העוֹבדת בּקרבת מקוֹם, על אדמת גזר החכוּרה מאִכּרי ראשוֹן, וּלהיפּטר מכּל טרדת הגוֹרן בּימים אחדים, אבל החכמה העליוֹנה של ההנהלה החדשה גזרה אחרת.
לשנה הבּאה נמסרת כּל אדמת הפלחה לעיבּוּד לשכנים, לשליש אוֹ לרביע, כּאוֹרַח האריסים. זהוּ המשק הרַציוֹנַלי שמנהיגים עכשיו בּכפר-אוּריה. ואלה הם פּניה האמיתיים של ה“עבוֹדה המעוֹרבת”, שאבוֹת הישוּב, אנשי-השם, עוֹשׂים לה כַּוָנים ותוֹפרים לה חגוֹרוֹת עלי-עתוֹנים לכסות על מערוּמיה.
שאלת העבוֹדה העברית נפתרה בּכפר-אוּריה בּפשטוּת וּבקלוּת. מכּיון שממעט הבּנינים הנבנים עכשיו בּחַוה, החצי, ואוּלי יוֹתר מהחצי, נמסר למשפּחת המשגיחים, וחלק גדוֹל מהבּנין שהיה יכוֹל לשמש מעוֹן לפּוֹעלים מיוּעד לסככה למכוֹנוֹת (לשוֹאל אמנם הרשוּת לשאוֹל: לאיזוֹ מכוֹנוֹת יצטרכוּ בּכפר-אוּריה, אם אדמת-הפלחה נמסרת לידים אחרוֹת, האוּמנם יטעוּ את השקדים והזיתים בּמכוֹנוֹת?) – הרי מוֹצא קל וּפשוּט לפתרוֹן שאלת הפּוֹעלים. בּמָטוּתא, יבוֹאוּ נא פּוֹעלים עברים וּנקבּלם בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. אבל מה נעשׂה אם הפּוֹעלים העברים לא יסכּימוּ בּחוֹרף לעבוֹד מבּלי דירה? האם בּשביל זה לא נעשׂה את עבוֹדתנוּ? וּלהתאים את בּנין-המטבּח למעוֹן, זה הלא יעלה בּאלף פרנק. ואת זה אין התקציב מַרשה. הוֹצאוֹת אחרוֹת, כּנראה, מרשה התקציב הכּל-יכוֹל! יוֹדע הוּא מה כּדאי להרשוֹת וּמה לא, ויוֹדע הוּא תמיד לעמוֹד לבעליו בּשעת-דחקם.
בּחוה אי-נקיוֹן ואי-סדר. הפּוֹעלים מתגוֹללים בּתנאים נוֹראים. שוֹתים מים נרפּשים. מרבּים לקדוֹח. עזרה מדיצינית אַיִן, ואין חוֹשבים, כּנראה, גם לסַדר אוֹתה. בּעבוֹדה וּבחיים הפּנימיים של הפּוֹעלים שוֹרר עוֹד האויר המיוּחד, הדכדוּך הספֶּציפי מימי קרַסנר שעדיין לא התנדף. הפּוֹעלים רוּבּם אוֹ חדשים שרק זה בּאוּ לארץ, אוֹ שׂרידי תקוּפת קרסנר. מוּבן, שבּתנאים כּאלה אין פּוֹעלים, היוֹדעים לעבוֹד וּמסוּגלים למצוֹא להם עבוֹדה, מוֹצאים להם ענין אוֹ צוֹרך ללכת לעבוֹד בּכפר-אוּריה.
כּכה סוֹללים אצלנוּ את הדרך לפני האינציאַטיבה הפּרטית.
פּוֹעלי כּפר-אוּריה פּנוּ לועד המרכּזי של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה לבוֹא אליהם וּלהכניסם לתוֹך ההסתדרוּת. שליחי הועד המרכּזי בּיקרוּ את הפּוֹעלים, נקראה אסיפה כּללית, והאסיפה התנהלה בּאידיש, מפּני שרוֹב הפּוֹעלים לא הבינוּ עברית. נבחר ועד פּוֹעלים, הוּחלט לסַדר סניף של קוּפּת-חוֹלים. היש מקוֹם לכל אלה בּכפר-אוּריה – הימים הקרוֹבים יגידוּ.
אב תרע"ד.
-
“הפּועל הצעיר”, גליוֹן 39–40, ח‘ בּאב תרע“ד, 31.7.1914; ”פּרקי הפּוֹעל הצעיר", כּרך א’, עמוּד 208. החתימה: א. ת. (ראשי–תיבוֹת: “אסיר תקוה”). כּפר–אוּריה נוֹסד בּשנת 1912 על ידי חבוּרת יהוּדים מבּיאליסטוֹק. קרַסנר – אחד ממנהלי העבוֹדה בּכפר–אוּריה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.