הַזַּ’נְר הָאֶרֶץ-יִשְׂרְאֵלִי וַאֲבִיזְרַיְהוּ / יוסף חיים ברנר

(ממכתב פרטי)

האם זוכר אתה, חביבי, ממה שנדברנו כמה פעמים על-דבר מקומו של הישוב הארץ-ישראלי הנוכחי בספרותנו היפה? – אני מחזיק בדעתי: אני, שבעיקר איני ז’אנריסט, אני, שבכלל איני בא מעולם לספר, אלא להביע,כפי יכלתי ובכל האמצעים שברשותי, ה“מוּתּרים” וש“אינם מוּתּרים”, את הלך-רוחי ואת וידוּיי-נפשי – אני, כמדומני, יכול להתיחס לשאלה ספרותית זו של הז’אנר הארץ-ישראל כאיש מן הצד. והנני מודה לפניך: כמה פעמים, כשאני שומע סופר אחד מחברינו אומר לשני: “יצירתך החדשה היא מחיי-ארץ-ישראל?”, מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו הכתיבה זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, וכותבים “מחיי-היהודים בלוֹדז”, מחיי בני גליציה, “מחיי הקראים”, “מחיי הספרדים”, “מחיי ארץ-ישראל”, מחיי בני פתח-תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. אבל אל תירתע: אין אני בא לדון עכשיו לפניך בתורת-האמנות, ומכל שכן שאיני מתכוון כלל וכלל לקבוע מסמרות. אדרבה, אני רוצה להזכירך, שאיך שיהיה, ובבלטריסטיקה העברית העניה כבר תופס הז’אנר הארץ-ישראלי מקום נכבד: הנה סיפורי זאב יעבץ ויהושע ברזלי בספרי “פרי-הארץ” ולוחות-“אחיאסף”, הנה הסיפורים האַפּוֹלוֹגֶטיים, שׁהיו נדפסים ב“העולם” הברליני לשׁם אגיטאציה, הנה רוב הסיפורים, שעיבד ש. בן ציון בארבעת ספרי “העומר”, הנה מאיר וילקנסקי, והנה גם צמח ומשה סמילנסקי…איך שיהיה, וכל זה יונק מישובנו פה, כל זה “נתנה לנו ארץ-ישראל”… האם אינך מצטער על מה שעדיין לא נתגלה בספרותנו גם המבקר הארץ-ישראלי, שיצרף את כל החומר הרב הזה בכור-בחינתו? לא?…

כן, מבקר אין; וה“קהל”, עד כמה שידוע לשנינו, הן אינו שבע-רצון ביותר מסופרי ארץ-ישראל בכלל ומהמסַפּרים שבהם ביחוד. ולא יִפּלא: הן כל אחד מהקהל הזה חושב את עצמו לחטיבה מיוחדת, הקובעת ברכה לעצמה, והרי שיש אלפי תֵימות – ומדוע, איפוא, הסופרים ממעטים לכתוב כל כך? ומדוע דבריהם כל כך עניים וגרועים? חייך, שלא פעם שמעתי בעצמי: אי, אילו היה שלום-עליכם פה, היה יודע לעשות מטעמים. והירהרתי: שלום-עליכם אפשר, אם רק היה מוצא ידיו ורגליו ב“מנחם-מנדלים” שבכאן, שלבשו ופשטו צורה. ואולם יחד עם זה פיקפקתי: הנה הריבולוציונרים הישראליים ברוסיה לא עלו לשלום-עליכם. יען מה? יען שזו הייתה סביבה חדשה ומתנועעת; והרי אף כאן כך; ואולי גם מפני ששם היה איזה דבר מלבד גיחוך – והרי גם כאן, כמדומה, אין גיחוך גרידא…

אין חפץ להאריך. ואולם מה דעתך? כמדומני, שלא טעיתי הרבה באמרי לך, שעד עתה אי מקום בעצם לז’אנר מחיי פלשתינה, אפילו באותה מידה שיש מקום לז’אנר בספרות בכלל. מובן מאליו, שיכול הוא חוג’ה מוסה לכתוב “מחיי הערבים” כנפשו שבעו – אני בישוב היהודי קא עסקינא. והישוב הזה, אמור מה שתאמר, הן הוא לא רק חדש, צעיר, ותמול שנותיו עלי ארץ, אלא גם קטן, פעוט ונער יכתבו. עד כמה שהוא המשך-הגלות, סדנא דגלותא, אינו מעניין, ובחדש שבו – עדיין אין קביעות וטיפוסיות. כשמנדלי זקננו מתאר את רייזה הפונדקאית, הרי אנו יודעים את רייזה עוד מקודם בתור דמות קבועה, ואנו רק מתפלאים על כוחו של האמן לתת לנו את פרצוף-פניה שׁל אותה אשׁה טיפוסית על ידי האֳפָנים המיוחדים לכשרונו. כיוצא בזה, כשהוא נותן לנו את ר' אברהם בעל-הזוהר – אין הבדל, אם ראה אברמוביץ יהודי כזה ממש בחיים ואם לא – הנה לפנינו תמצית החיים של סביבה ידועה בדור ידוע. ואולם ה“מעשה רב” הראשון של ש“י עגנון מאה”ק ת“ו, למרות יפיו האגדי והשירי, אינו עושה עלינו רושם, שהמעשה הוא דוקא מאה”ק; כי התמצית הארץ-ישראלית, המוחשה לנו, אם ישנה, היא, בכל אופן, במקום אחר, ובציורים מירֵאים ושׁלמים ותופשׂי-תורה שׁל זמננו לעולם לא נסתפק במובן של “פרי-הארץ”… ואם לאותו המקום האחר יבוא המספר הארץ-ישראלי מאלה שנקבתי למעלה (כמובן: לא ש"י עגנון!) וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות-חיים, של קיים ועומד, של סטאטיקה, אם לא להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זכרונות ורשמים מן “המצב הדינאמי”, המתנועע: נפגשתי בשנוֹרר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצויין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום-יהודה, עשׂיתי טיול הגלילה – כלומר: מֵימוארים“, אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש”עמק-הבכא" היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!

הנסיון של העבודה שנעשתה כבר במקצוע זה מן “ימי ביכורי-הענבים” של ברזלי ועד שורת הציורים “מולדת” של דוד שמעונוביץ (ב“העולם” הווילנאי) – יאַמת במידה ידועה את משפטי.

מצב מר ומגוחך כאחד, אני אומר לך, הכל להוטין אחרי “יצירות נאות, שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן”. אבל – מהיכן? ולא עוד אלא שאולי, באיזו מידה, היא הנותנת: דוקא מפני שהכל להוטין אחרי הבלתי-אפשרי ושואפים ביודעים ושבלא יודעים ל“מיטב-השיר”, גם אלה שאין בשבילם סוד כלל באיזה עולם אנו – מפני זה אין תקוה לז’אנר הארץ-ישראלי גם בגבוליו האפשריים. המספר העברי ברוסיה ובשאר מקומות יודע, ויודעים גם קוראיו, שהוא כותב “מחיי-הגלות” ובשפה לא-מדוברת. מצב לא-נעים, אבל מחוּור. ברם אצלנו – הלא אחרת. כאן יש איזו דרישה שאבּלונית על ציורים, שגם חותמם, גם שפתם תהא “תחיה”. יהיה מה שיהיה, ובלבד שלא יחסר מזג-התחיה. הן זוכר אתה: היה מי שטען אפילו על תרגומי “יפת”, שסגנונם הוא “גלותי” וחותם שפת-התחיה שאין עליהם.

במלים אחרות, אם תמצי לומר: השקר השורר פה בכלל בתפיסת ובהבנת החיים, ההתנפחות והזיוף האוכלים פה כל חלקה, גם זו שהיתה יכולה היות טובה, ושנספחים כספחת וכטבע שני לכל תנועה ולכל פינה שאתה פונה כאן – כל זה יש בכוחו להחניק פרחי כל ז’אנר אמיתי בעודם באיבּם. כי הנה לא רק לציורי “העולם” של סוקולוב-חרמוני באותם הימים הטובים היתה ההשתדלות לעשות על הקורא רושם של אילוזיה, כי ארץ-ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשה הגדולה יש ביתרון-יופי בים קטן ונחמד זה, אלא גם למה שנכתב בשנים האלה האחרונות, הקשות והנוראות, יש אותה נטיה באנאלית ונלעגה, ואם כי במידה יותר פחותה. קח אחדים מציורי צמח, למשל. המצייר יש שהוא מעמיד פנים, כאילו כותב הוא לתומו ציורים מחיי הכפרים העבריים, ממש כמו שכתבו אוירבאך וביירנסון ומופאסאן ציורים מחיי הכפרים הגרמניים, הסקנדינאביים והצרפתיים. ממשׁ כפרים עבריים-טבעיים, כפרים מצויים, וגם פינוֹמֶנים בתוכם, אך כולם בריאים ומדברים, כמובן, ז’רגון עברי טבעי מיוחד, גרמניה בזעיר-אנפין!…

אמנם אי-אפשר שלא להודות, כי בציורי התחיה מסוג זה, למרות עַקמם עלינו את הכתובים שׁל המציאות, ישׁ גם צד טוב אחד, שאינו אצל שאר בעלי “הכתבים מארץ-ישראל”, והוא, שחיי האדם (אצל צמח: הכפרי), צערו ומשושו, ולא רק ערכו הציוני, הם להם העיקר. כי דא עקא: רוב הכתבים מארץ-ישראל האחרים, הרבים כבר אתנו בערך, אינם נכתבים אלא מנקודת השקפה אחת: זו של התקוה הלאומית. ה“חיוביים” מצלצלים בתוף של התחיה המתנפחת, השליליים מקוננים על החומר האנושי הגרוע לבנין-הארץ – הצד השווה שבהם, שכולם “ציוניים”, במובן הצר של המלה, שלכולם אַמַת-המידה האחת: החברתית. בעצם, זה מובן; אחרת במצבנו אי-אפשר להיות, ואולי גם לא צריך. ואולם, איך שיהיה, והאופי המֵימוארי מתגבר באופן הזה בכתבינו הנקובים והצורה הבלטריסטית האבטונומית הרי אינה יכולה שלא להיפגם על ידי כך. אם יהודי אחד הלך לעת זקנתו וקנה איזו כברת-ארץ ובנו-חורגו נשא אשה – בא א. ז. רבינוביץ ומספר על זה, אמנם, בטון ובצורה של מעשיה עממית, וקורא לזה “מעולם” היצירה". אמת, חביב הוא משום-מה הספר הקטן הזה: יש בו הרבה רגש ישר ופשטות לבבית, יהודית, מיוחדה במינה, ואילו היו לי ולך בני-נעורים בבתינו, ודאי שאין טוב מתת להם סיפורים כגון אלה למקרא. ואולם… למה נכחד? המחבר בעצמו, כפי הנראה, יודע, שבאמת אין המציאות שלנו אידילית כל כך: יהודינו הזקנים אינם קונים כלום, ובחורינו מתים רווקים, לא עלינו, ולכן התחכם בתמימותו וקרא לסיפורו “מעולם-היצירה”. כלומר: לא מעולם-העשיה… ואולם, איך שיהיה, בוא וראה, כמה כל זה כתוב מנקודת ההשקפה של בנין-הארץ. כי מנקודת ההשקפה של היצירה הספרותית וחיי האדם הרי זה – מעולם-התמימות. היצירה באה בחבלים

***

ידידי! אינך יודע למה אני מעלה לך היום את כל הדברים האלה? קצתם, אמנם, שלא לצורך, אבל מיעוטם לצורך. הסכת!

אם צדקתי בשָׁפטי ואם לא, אךְ זה נכון אשׁר אמרתי: אני אינני ז’אנריסט. בכל מה שאני כותב מזמן לזמן, בין ברשימות עתוניות ובין בצורה סיפורית, וכתבי מארץ-ישראל במשמע, אין אני מתכוון לא רק לא להורות את אמיתותי, אלא גם לא לתאר את החיים כמו שהם, כמו שהם נראים למסתכל אובייקטיבי וצלול-דעת. אלא מה? אומַר לך ישר: מכתבים, פשוט, אני כותב לחברי הקרובים על חיי אדם שכמותי מאז ועל רגשותיו (בשנים האחרונות: בארץ-יהודה). היפּלא, איפוא, בעיניך, אם אותו המכתב הארוך, שהדפסתי לפי חדשים אחדים, העירני, או יותר נכון, הכריחני לכתוב עוד גם מכתב קטן?

המיית נפש. רק זה. אלה תולדות אותו “המכתב הארוך” (“מכאן ומכאן”), שנכתב, כפי הידוע לך, בהפסקות ממושכות, במשך שתי השנים האחרונות ונדפס כל כך מטושטש ומלא שגיאות (אם כתוב שם באיזה מקום, למשל, “החלאה הזאת”, תקרא: “המלאה הזיות”, וכיוצא בדבר). ולפיכך, כשבאים ואומרים לי, שהמיית-נפשי (במידה יודעה: פרי ראייתי ומחשבתי) היא חולנית, ולכן ראייתי היא פגומה ומחשבתי אינה מחשבה – ינעם לי הדבר או לא – לטעון כנגדו אין מקום. שמעתי: אין אני יודע את החיים הארץ-ישראליים, אין אני חודר לראות את הנולד בהם, את הצד השני של המטבע, אין אני מוכשר אלא לראות צללי-עבר מהרהורי-לבי – שמעתי ואיני מערער על זה. הן אני, כאמור, איני בא להוכיח כלום (זה עושה בעדי כל עמוד ועמוד מ“הפועל הצעיר” בכל שנות קיומו): אני כותב רק מכתבים, שבהם אני מספר בעיקר למי שמתעניין, איזו רשמים אני מקבל ואיך עוברים שעותי וימי אני בארץ.

הכל עובר, איפוא, בשלום, אומרים – וכל הענין נוגע בי, ושתיקה. ואולם הנה בנוגע למחברתי האחרונה “מכאן ומכאן” נתערב, כידוע לך, גם דבר-מה הנוגע או נראה כנוגע קצת גם לאחרים – ואף דא מצרת הבלטריסטיקה הארץ-ישראלית.

אחד מחברינו, והוא סופר כמותנו, סח לי בימים האלה, שהדפיס בעתון-חוץ פיליטון אחד והזכיר שם מושבה אחת, ולא לשבח; ואגב-אורחא כתב, שבלילה נשמעה שם מנגינת-פסנתר; ונפגשה בו העלמה היחידה המנגנת שם בפסנתר והתרעמה עליו על ש“תיאר אותה”…

והדבר מובן, הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת-רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה. איזו עשרות אנשים עושים איזה דבר בשנים-שלושה מקומות – ועל חשבונם יש מאות, מאות מתנפחים. לחיים מפכים בסתר אין זכר, תושב-המקום נתרגל, שעל כל דבר פעוט שבפעוט שופכים דיו ומשׁברים קולמוסים בכל הפרֵיסה הציונית עד לבלי חוק. אין כמעט פה אדם, שעשה איזה דבר, שפתח איזה בית-מלון, חנות לממכר מי-סודה, ואין צריך לומר אם יסד איזו אגודה, אם ישב ראש באיזו אספה או נדב ח“י פרוטות, שלא ימצא את עצמו רשום באיזה אופן שהוא למזכרת-עולם. “עם-הספר”! עם-הספר – וגיבורים! כולנו גיבורים פה, מלח כל יהודי-הארצות. לא-גיבורים אינם כלל בנמצא. היִפָּלא, שׁבכל משׁפט ובכל שרטוט נדפס מבקשים – וכשבמקשים מוצאים – את ה”חוטם“, את המוֹדֶל: את מי תיארו כאן… לא ישׂימו אל לב, שיש שהבלטריסט המיסכן בודה מצבים מיוחדים, גם כאלה שאינם בנמצא ממש במקום פלוני אלמוני, אלא שהם מותנים מן המצב הכללי או יכולים להיות, בכדי לבוא על ידי כך למטרותיו הידועות לו. לא! פה אם כתבת, שׁגַרתּ עם יוסף בן שמעון בבית אחד, צריך אתה לדעת מראש ולהיות מוכן לזה, שאם, חס ושלום, לא ימצאו הסקרנים, לחוטמו של מי נתכוונת, הרי אתה בַּדאי בתור מספר. הלא תצחק, אם אומר לךָ, שׁאישׁ ידוע ובא-כוח קולטורי בארץ-ישראל פסל ברבים אחר מסיפורי, מפני שבסביבות-ירושלים אין מושבה בשם עמק-יזרעאל, ומעמק-יזרעאל שבגליל הלא אין לבוא לירושלים ביום אחד, כמו שסיפרתי שם … הלא תצחק, אבל זוהי עובדה. ומעכשיו שַׁוה בנפשׁךָ: אילו הייתי בא ומספר שׁם – אומַר, לשׁם איזה ניתוח פסיכולוגי – שאחד עבד בבית-חרושת אחד ונתאהב בבת-אדונו, הרי מיד “יבקרו”: הן בתי-חרושת אין בירושלים, מלבד “בצלאל” שמע מינה, שאני מתכוון ל”בצלאל", ולפרופיסור שאץ הלא אין בת, ובכן איזו “פנים” יש לסיפור שכזה?

לבי לסופרינו הצעירים ההולכים לכתוב “ז’אנר” “מחיי ארץ-ישראל”! ה“מבינוּת” של רחובנו אכול תאכל בהם! –

ולכאורה, הרי מגוחך הוא וגם בושה לדבר על מין “מבינות” והבנה שכזו… ואולם מה תאמר, אם בנוגע למחברתי הנקובה “מכאן ומכאן”, אכן קרה לי כדבר הזה?

לא עליך מכאוב כמכאובי!

לךָ אין אני צריך להגיד, שׁפרֶטֶנסיות על פסיכולוגיה, אם אפשר לומר כך, אין לי באותה מחברת, אבל הנה לשלימות הלך-הנפש הפרטי, אשר אני מביע שם על פי דרכי, ובכל האמצעים שביכלתי, לא נמנעתי מהביע בדפים אחדים גם את הבוז אשר בלבי לעתונות הארץ-ישראלית, ש“יסודה”: דלות חמרית ורוחנית, חוסר עניינים ממשיים וסביבה של שנוֹררוּת. תאמר, כדרכך להמליץ טוב על כל דבר, שאין, למצער, בעתונות זו אותת השארלאטאניוּת המרובה שבעתונות הצהובה האירופית – זו מכת-העולם. צדקת. אבל אם גם כך, הרי תחת זאת אין בה גם כשרון-המעשה וגודל-ההשפעה של זו החוטאת והנשכרת, של זו המיועדת למאות אלפי קוראים. ואם זו האחרונה מעוררת בלבנו ובלב כל איש ישר באמת שנאה וכאב, הנה העתונות שלנו הארץ-ישראלית, החוטאת ואינה נשכרת, המיועדת לעשרות, לכל היותר למאות קוראים, וכולה סמל-הדלדול, אינה יכולה להעיר, כמובן, אלא מה שהבעתי: – סלח לי על ביטויי – צחוק חמוּץ, ואם תשאלני: הלא ידעתי, שיש לנו בארץ-ישראל גם העתון, או יותר נכון הז’ורנאל, שכולנו עובדים בו בכוחותינו המועטים כל ימי מגורינו פה ושעם כל צדדיו השליליים המוכרחים, נושא הוא דגל האמת המציאותית, כפי שהוא מבין אותה, ועליו סבל הגורל העממי (אתה, כמדומה, אמרת עליו פעם: “עתון היוצא בהרבה עצב ציוני”)? – כן, ידעתי; הן בעת כתבי אותם הדפים – המחזה במערכת “המחרשה” – לפני יותר משנה – הייתי העוזר הפנימי היחידי של “הפועל הצעיר” – ובראשית החורף שעבר, כשלא היה לי עוד מה להוסיף על ספרי, ואני אז בעיר אחרת, באתי בדברים עם מערכת זו, שתדפיסהו בעתונה, והדבר, כידוע לך, לא יצא אל הפועל רק מטעמים טכניים. כן ידעתי, ידעתי; ואולם האם ידיעת היוצא מן הכלל יש בה בכדי למנוע מתאר את הכלל? ואני הרי לא נתכוונתי אפילו לתאר את הכלל (כי כל עתוני הארץ כל אחד ואחד כשהוא לעצמו, אינם מתאימים לזה שתיארתי), אלא, כפי יכלתי וכפי השגתי, את האטמוספירה, ובעיקר, איך היה צריך להרגיש עצמו באטמוספירה שכזו, השקרנית, הריקנית והשופעת אך “טוב”, אותו בעל-הרשימות הזר והמגוחך, שחשך עליו עולמו הרע…

ב“עט-עופרת” שירטטתי בוקר אחד מחיי יום-יומו של עתון ציוני צעיר. לרושם המקומי לא דאגתי, ועל דעתי גם לא יכול היה לעלות, שימצא מי שיחשוד אותי בכוונת קאריקאטורה לעתון “הפועל הצעיר”, שמהותו מן היום הראשון ליציאתו ידועה להיפך ממה ששירטטתי, ואולם הוי, אחי! – זו הצרה של הבלטריסטיקה הארץ-ישׂראלית – חיפושׂ ומציאת מוֹדֶלים מצד הקהל המצומצם – מצאה גם את מחברתי העלובה, וכפי שאפשר ללמוד מן המכתבים המתקבלים על שם מערכת “הפוה”צ“, בין מאויבים ובין מאוהבים, יוצא דוקא, שרק להעליב את עצמי ואת חברי, הייתה כוונתי!… ובאמת: הן מערכת “המחרשה” דלה היא ועניה ב”תיאורי" ואף “הפוה”צ" אינו עשיר, כידוע; שם חדר אחד וגם מערכת “הפוה”צ" עד השנה הזאת הייתה בחדר אחד; ובעיקר, “אובד-עצות” הלא זה אני, החתום מטה, ואני, הח“מ, לא עבדתי אלא ב”הפוה“צ” ושמע מינה שאני מתכוון לומר, שהעתון אשר אני – “אובד-עצות” – עבדתי בו, הוא מיוסד על השנוררוּת, מחפה על האמת, ריק מכל תוכן, מדבר אך טוב, מקדם בחנופה פני נדיבים, ואין לו כל אידיאל. רואה אתה, “הפועל הצעיר”, כיצד “מתאר” אותך אחד מבני בריתך…

מרא דאברהם! ניתי ספר ונחזי!

***

…לא עליך, חביבי…

כי הן יודע אתה: מעת שנדפס אותו מכתב ארוך ביקשתי בכל כוחות-נפשי לעמוד ברשות-היחיד. לא מרצון לבלי לנגוע בשום בריה, לחיות בשלום עם הכל, אלא בבחינת “על הראשונות אנו מצטערים”. הן, סוף-סוף, עבודה ממארת היא לכתוש לעולם מנים במים. הן הכל, סוף-סוף, כבר נתברר לי כל כך. ינהג עולם כמנהגו…

והנה – מעין קולות מן החוץ – וצא! וגלה דעתך! הכאבת לאנשים שאתה מכבד; הוספת שלא במתכוון מכאוב על מכאובם ועל קשי-עבודתם…

בעל כרחך אתה יוצא.

[“הפועל הצעיר”, אב תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]