[חג יובלו של בן-יהודה]
חג-יובלו של בן-יהודה מעסיק קצת את עתונוּתנו. מזכירים את החג ומקדישים לו עמודים וחצאי עמודים. בלי ספק כדאי הוא החזיון אליעזר בן-יהודה בירושלים להתעניינות, ואולי להתעניינות יותר מרובה. אולם את ההתעניינות הזאת אכן הראה עתון אחד. העתון הזה בעצמו, אמנם, לא הגיד אף מלה נכונה אחת אל הענין, אבל אסוף אסף בשקידה נפלאה כל מה שכתבו אחרים על חתן-היובל וחזר והדפיס הכל מלה במלה על עמודיו. העתון ההוא נתן מקום אפילו לחוות-דעת ארוכה של איזה בעל-בית ירושלמי, שבשפת עברית “חבצלת”-ית ובטון מעורר שחוק בא בטענות חדשות אל בן-יהודה: למה אתה חפשי, אדוני? למה אינך הולך לבית-הכנסת להתפלל? כי אז היו הצעירים מכבדים אותך הרבה יותר… והעתון הזה, שמילא ממש את עמודיו בחג-יובלו של בן-יהודה בהתפארות ילדותית, טיפשית, שוּקית, ויחד עם זה גם באיזה מן “ברוגז” על מיעוט הכבוד, על מיעוט החגיגיות, הוא דוקא אותו “האור” היו"ל בירושלים על-ידי…. בית-בן-יהודה!
על עתוניו של בית-בן-יהודה כבר דיברו לא פעם. כבר העירו על הכיעור שבהם בחיצוניותם ובפנימיותם, על הקוריוזים שלהם בכל גליון וגליון, על צעקנותם הזולה, הצהובה, המגוחכה, שאין דוגמתה בעתוני הרחוב היותר גרועים. כבר יודעים הכל, כי שום עתון המכבד את עצמו במשהו לא ירשה לעצמו מה שמרשה לו “הצבי – האור” במאמריו, בחדשותיו, בקולות-קריאתו אל הקוראים, בקרבנותיו של בן-אב"י בירכתוניה של חמדה ועוד… וכפי הנראה, שכל הדברים האלה לשוא המה: בן-יהודה לא יקח מוסר! ומי יודע, אפשר שהוא אינו מבין כבר אפילו מה רוצים ממנו? למה יורדים לחייו?
אולם, איך שיהיה, ואנחנו בימי חג-יובלו של בן-יהודה אין אנו יכולים בשום אופן לעבור בשתיקה על “האור” המכוער של בית-בן-יהודה, היוצא יום-יום, המספיק מזון לצעירינו וצעירותינו בערי ומושבות ארץ-ישראל, המקים תלמידים בצלמו ודמותו: את “החרות” ועוד, המניח את חותמו אפילו על “המוריה”! כל מה שכתבו מהללי בן-יהודה על חתן-היובל – ודאי שנכון הוא: בן-יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה – האם יש עוד ספק איזו תכריע?
בן-יהודה הוא איש נמרץ, קונסקבנטי, אומר ועושה: הוא הנהיג ראשון את הדיבור העברי בביתו, הוא הקדיש שנות-עמל למילונו הגדול, הוא העביר את מרכז-חייו לארץ-ישראל לפני חצי-יובל-שנה. את כל המעשים הללו אפשר להעריך ביתר התלהבות ובפחות התלהבות, ביתר אמונה בתועלתם הרבה ובפחות אמונה, אבל כי יש להם ערך – וערך חיובי – לא יפקפק איש. אולם כשאנו שמים לב לעבודתו החברתית של בן-יהודה, שהיא נוגעת בעיקר לחג-יובלנו הציבורי, אז אוי לנו, אם נאמר את האמת!… בן-יהודה היה למופת, אבל לאיזה מופת ובשביל מי? בן-יהודה היה חפשי בדעותיו, ובוודאי היה נחוץ איש כזה בשביל ירושלים לטהר מעט את אוירה, להכניס בה את הקולוטורה של אירופה ולהשיב בה רוח אנושית טהורה, רוח-דרור והתקדמות, אבל צאו וראו את החופש שבעתוניו, המגיע ליד התנפלות על אותו “עריץ”, מנהל בית-מלאכה של כ“יח, בשעה שצריך… ולדיבור-חלקות באזניו… שוב בשעה שצריך; וצאו ומצאו את ה”אירופיות" שבעתונים הללו בירכתוניה על האָפנה של חמדה… בן-יהודה הוא מעשי, אבל המעשיות שלו נהפכה לו לרועץ. הוא נזדרז, בא לארץ-ישראל והתחיל לעבוד על שדה-עתונותה… אבל במקום עבודה בתוך הישוב הדל, המתחיל, במקום שמירה נגד הרקבון, במקום מלחמה נחרצה וטהורה נגד הקלקולים שבישוב הישן, במקום מילוי התעודה הראשונה והעיקרית הזאת של עתונות ארצי-ישראלית, הנה עושה עלינו עתונותו של בן-יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ, כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ-ישראל ומשפחת בן-יהודה, זה שאביה בא לארץ-ישראל, היא ה“ראשונה לציון”… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה, הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכַּתַבות הנפוחות מ“פריז הקטנה” (ראשון) ו“מעל גדות הירקון” (פתח-תקוה); מכאן המאמרים הנוראים על שטוקמן העברי (אייזנשטאט) ו“שר-הכספים שלנו” (ליבונטין); מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן, על כל צעד… מכאן כל אותם הדברים הידועים על “הדיבור העברי”, ועל כל “פרחי התחיה”, אותם פרחי התחיה הכמושים, שבנבלותם הם מראים על עצמם באצבע וקוראים: ראו, הרי פרחים!
מי יתן טמא מטהור? והדבר צריך להיאמר: אלמלי היה בחיי הנפש של חתן-יובלנו, בפסיכיקה שלו, ניצוץ של גדלות אמיתית, ניצוץ ממקור-היופי שבנשמת כל האנשים הגדולים, לא היתה אפשרית התקופה השניה שבחייו, לא היה אפשר גם שיפוּצוּ ממנו עתונים מכוערים, מכוערים בכל, כ“הצבי” וכ“האור”…
הכבוד אשר בלבנו לבן-יהודה בעל “שאלה נכבדה” אינו יכול לשכוח לו את זה בחג-יובלו.
ודי הפעם.
[“הפועל הצעיר”, חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.