צבי דוב וויינבלאט וקלמן הקטן.
בימי נעוריהם היו שניהם לומדים בחדר אחד ושניהם אהבו זה את זה. צבי דוב היה אוהב את קלמן, מפני שהיה גוץ, כחוש וקטן שלא לפי שנותיו, והיה אז נער יפה ומסולסל, אשר פניו כפני ילד.
וקלמן אהב את צבי דוב, מפני שהיה ארוך וגדול שלא לפי שנותיו. הוא היה מגין תמיד על חברו הגוץ מפני הנערים השובבים, שהיו חשים תענוג משונה לצבוט את לחייו הרכות, למרוט תלתלי ראשו השחורים, או פשוט להרימו מעל הארץ ולשמטו מבין זרועותיהם ככדור-משחק.
איש איש מהם היה אוהב בחברו מה שלא מצא בעצמו.
ויגדלו ויהיו לאנשים. צבי דוב נעשה לאיש גבה-קומה, רחב כתפיים, מדבר מתוך טבורו ומביט מגבוה. ומפני שהוריו היו עשירים, לא נשארה לו ברירה אחרת אלא שיהא גם הוא עשיר.
וקלמן גדל ויהי לבעל-בית קטן, שבשעת בין השמשות קשה להכיר בו, אם נער הוא או בעל אשה ובנים, ראשו מורם תמיד למעלה, מביט על כל מי שגבוה ממנו בסקרנות. דומה, כאילו ידע בעצמו, שאין עוד נמוך ושפל מקומתו, ועל כן אין לו מה להשפיל את עיניו ולהורידן. ומפני שהוריו היו עניים – הם עסקו בציד דגים ובמכירתם לבני ישראל בערבי שבתות – נשאר גם הוא דייג עני.
שניהם ישבו בקרבת מקום. צבי דוב סחר ברפסודות, שנשלחות מיערי הקרפאטים שבאוסטריה על גלי נהר-פרוט. וקלמן עסק בציד דגים, שהיה שולה מאותו הנהר עצמו. שניהם ישבו סמוך לחוף, זה בדירתו וחצרו המרווחת וזה – בביתו הדומה לחורבה.
כשגדלו נצטננה האהבה, שהגו זה לזה בילדותם; ולא לבד שנצטננה, אלא גם נראים הם כאויבים. קלמן שונא את צבי-דוב מפני שהוא גדלן, הולך בקומה זקופה וממלא את חללו של העולם בישותו הגסה.
וצבי דוב הוא, כמדומה, גם שנוא לא ישנא את קלמן. דומה, כאילו אינו רואה אותו כלל. אינו יודע, אם יש בעולם ברייה ששמה קלמן. כשהוא עובר עליו, הוא מבטל בגסותו אותו, את קלמן הקטן, ואת כל הקטנים המרחשים סביבותיו. הוא אינו מכוון כלל לבטלם, אבל הוא מבטלם שלא במתכוון. הוא גורם תמיד צער ועגמת נפש לקלמן. הוא ממלא את כל אורך החוף ברפסודותיו. שם גדול הרעש כל היום. הפועלים מקימים שאון כשהם מכים בגרזן להתיר קשרי הרפסודות; ובשל הרעש והשאון בורחים הדגים, עד שקלמן, כשהוא יוצא לדוג, אנוס להתרחק מן החוף מרחק רב.
והוא יודע, שכל זה נעשה שלא בכוונה, אבל ידיעה זו מגדילה את המשטמה שבלבו לאיש זה עוד יותר. אין התולעים הנרמסות כדאיות שתהיינה ידועות לרומסן.
בימים שעברו היה קלמן אנוס לפעמים לקבל טובה מצבי-דוב. היה לווה הימנו שנים-שלשה רובלים בשעת דחקו, היה לוקח ממנו עצים בהקפה בימי החורף. וגם את חסדיו אלו היה צבי-דוב משפיע על קלמן ביהירות נפלאה, כמו שלא מדעת. הוא היה מלווה ומקיף לו כלאחר-יד, כאילו לא כסף ושווה כסף הוא נותן, אלא חספא (*חרס) בעלמא; כאילו לא לאדם חי ומצטרך לבריות, למכיר מך ורעב הוא נותן, אלא מפקיר הוא את מותרותיו.
ככה שופך אדם עביט של שופכין לרשות הרבים.
ומה שהגדיל עוד יותר את שנאתו של קלמן לאיש הלז, – הוא שהכיר בו היטב וידע, שלא הצטער ולא התאנח מעולם; על כל פנים בגלוי לא ראהו עוד מקמט מצח ולא שמע עוד אנחה יוצאת מתוך לבו, בין אם הוא מרוויח בין אם הוא מפסיד, הוא תמיד קר ומתון, כאילו נאצל וגבוה הוא יותר מדי. ולא אליו יגיעו עניינים פעוטים כאלה, המענים בני אדם פשוטים, אנשים מן השוק. – הוא אינו בן אדם מן המצוי.
באחד מימי האביב, עת מי הנהר גאים וגוברים מהפשרת השלגים ושוטפים ויוצאים מחופיהם, עמד צבי דוב על חוף הנהר והביט בקצת התעניינות, שלא כפי הרגלו: על שפת הנהר, לכל ארכה ורחבה, היו מונחות, מסודרות ומקושרות זו בזו, רפסודות במספר עצום ורב, וכמעט כולן היו שלו. כל הונו, ואולי גם יותר מהונו, עמד בחזקת סכנה. המים גאו לשעות וחצאי שעות. צריך היה להוציא את הרפסודות אל החוף, וגם שם לא היו בטוחות. צריך היה להרחיקן מעל הנהר השוצף מרחק יותר גדול בכל מה שאפשר.
פועלים רבים עמדו ועבדו שם בשקידה ובחריצות נפלאה, מפני שקבלו שכר לשעות. אבל לא הספיקו. האיתנים חזקים וקשים מבני אדם. המים התחילו יוצאים ומשתפכים על החוף. חלק גדול מן היער, שצומח על שפת הנהר מלמעלה, כבר הוצף. בתי צבי-דוב וקלמן אמנם בטוחים מאסון, מפני שעומדים על מקום תלול וגבוה והמים לא יגיעו אליהם, אבל הונו של צבי דוב צפוי אלי אסון. הפועלים החרוצים הביטו מסביב וראו בחרדת לב, שהם מוקפים חשרת מים כמעט מכל עבר. הם הביטו על עבודתם בייאוש מכאיב, והתחילו משתמטים ומתרחקים מפני האויב הנורא, המתגנב ומתנפל עליהם מפנים ומאחור.
“שלושה רובל לשעה!” הכריז צבי דוב מעל המקום, אשר עמד עליו.
דומה היה, שלא התכוון בכרוזו כלפי הפועלים. הוא זרק מלים מתוך פיו סתם, לתוך האויר.
הפועלים ניצבו על מקומם והחזירו את פניהם אחורנית. דומה היה, שהם צירפו חשבונות במוחם ועשו שום והערכה, אם המחיר שלשה רובל דיו בערך אל נפשותיהם וחייהם.
וכנראה מצאו, שהוא מחיר הגון, מפני שחזרו לעבודתם.
ושטף הנהר הולך ומתגעש, הולך ומשתפך. דומה, כאילו אין זה הפרוט של תמול ושלשום, ההולך ומתפתל ימינה ושמאלה, מכה גלים קלים ומוחל בענוותנות יתירה על העלבונות, שהיבשה גורמת לו במה שהיא נדחקת בגבולו פעם בפעם. לא! הנהר של אתמול נעלם, עלה בתוהו, ואת מקומו ירש חומר מים רבים, שוטפים בזעם ומטילים אימה על כל סביבותיהם. הם הולכים ובולעים את היבשה בקפדנות כבושה, וכאילו עינם צרה במקומות הגבוהים, שאינם יכולים להגיע עדיהם… הרבה בתים נהרסו, הרבה כפרים העומדים על החוף נתכסו במים, ועל המשברים הזועמים צפים ונישאים עצים נעקרים משורש, עריבה של בצק, ספסלים; ערימות חציר, חביות, ארונות, שבר גג ועליו כלב נובח וחתול מילל, פירצת גדר ועליה תרנגול נרעש ומנענע בראשו הנה והנה, שולחנות הפוכים, ארגזים, מיטות.
כל זה היה נראה כהיתול גס בישובם של בני אדם, כאילו אחד מן האיתנים לועג לבני האדם, העומדים ומביטים עליו, ואומר להם: “זהו משלכם, בואו והצילו.”
אבל גם בני האדם לא חבקו יד בעצלתים. הם הצילו הרבה מפי החיה הנוראה הזאת. הם נלחמו יותר בעוז רוחם מאשר בכוח ידיהם. הרבה אנשים הסתכנו בנפשם וחתרו להציל לא לשם הבצע, אך פשוט לשם הצלה. שאון המים השפיע עליהם מגבורתו, עורר בקרבם רגש של מרידה, עד שחשו תענוג גדול להסתכן, להלחם באיתני הטבע ולהציל אפילו חפצים קלים ושברי כלים, שאין להם כל מחיר. המה הצילו הרבה מפי הנהר.
שורה ארוכה של רפסודות מקושרות זו בזו. האחרונה מקושרת לבנין צר וארוך המלא עצים, שחיפי גגות ונסרים. והראשונה לאלון ענף ועב שעל החוף, ומלמעלה מספר סוארים (*מלשון המשנה: קרשים מסודרים 2 שורות באלכסון כעין מספרים) מסודרים זה אחר זה. כולם הונו של צבי-דוב. והונו זה עומד מוקף מים מכל צד. הפועלים הולכים עד ארכובותיהם במים ומצילים.
אבל המים הולכים ומתגברים מרגע לרגע. כבר קשה לפועלים לעמוד מפניהם.
סואר אחד התחיל צף. מתנועע הנה והנה. הוא נגע בקצה סואר שני. שניהם התלכדו, שניהם התחילו צפים ומתנועעים. להם התחבר גם שלישי וגם רביעי.
אם תגע מחברת הסוארים בבנין הארוך ייעקר וילך יחד עם כל הכבודה.
צבי דוב עומד ומביט כאילו אין הדבר נוגע אליו.
שנאתו של קלמן לצבי דוב הגיעה ברגע זה עד לנקודה העליונה.
והסוארים צפים ומתנועעים, צפים ומתנועעים, הולכים וקרבים. בקצה אחד כבר נגעו בבנין. האלון נעקר. הבנין נעתק. הכל צף והולך.
חומר המים בולע עשיר אחד על ראשו ועל כרעיו.
הפועלים נרתעו וחזרו אל היבשה.
צבי דוב נזדעזע. הוא הרים שני אגרופיו ויך בהם את ראשו.
“הוי!” פרצה גניחה מתוך גרונו.
בפעם הראשונה בימי חייו שמע קלמן אנחה יוצאת מלבו של צבי דוב. שנאתו פרחה. הוא נתמלא עליו רחמים. והוא יודע, מה הוא צריך עכשיו לעשות. הוא בקי היטב בכל אותם המקומות, שהמים כיסו אותם. צריך לשבת בתוך הדוגית, לרדוף אחרי התהלוכה המשונה הזאת, לקשור חבל בקצה הבנין או ברפסודה הראשונה, והלאה הרחק מזה, במקום שהוא יושב תמיד וצד דגים, יש אשד רחב, עמוק ופרוץ אל תוך היבשה. שפתו גבוהה, המים לא יכלו עוד לכסותה. שמה צריך למשוך את הרפסודה הראשונה, ואחריה תימשך כל הכבודה.
והוא עשה את אשר חשב. הונו של צבי דוב ניצל.
וכשפגש ביום השני את צבי-דוב, הסתכל בו ומצא, שהוא אינו בעל גאווה כל-כך, כמו שחשב עליו עד כה בטעות, וגם איננו אכזר כלל.
אדרבה, לפעמים קמטי פניו מעוררים חמלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.