הוא התגנב ובא לאטו מן הפרצה שבגדר.
בחצר עמד ריחן החמוץ של קליפות שקדים שרויות במים, מאכל לבהמות, שהיו נוהגים להכין בתקופת שנה זו.
עיניו היו קרועות לרווחה והוילון שריפרף לנגדו היה שקוף כל כך עד שלא נעלם ממנו כל פרט. הוא לפת בידו את שבכת העץ שלחלון ופניו דבקו בזגוגית הקרירה.
סבה של נתניה היה שכוב במיטתו, על גבו, ופניו שלווֹת להפליא ועיניו עצומות. לפני מותו בחר לו להירדם לשעה קלה ומוטב שלא להעירו, שאם יתעורר ודאי יעשה מה שנהג לעשות תמיד: יצבוט בלחיו של הילד עד לכאב ועיניו הכחולות תצחקנה צחוק שהוא ספק רשע ספק חיבה.
אף על פי כן נשתוקק להשיח עמו שעה קלה ולתמוה עליו שהוא מת לו, כך לפתע, ואינו מספר מאומה, לא לנתניה ולא לשום ילד מן הילדים. והלא הכל מתאווים לדעת מה יעשו המתים ולאן הם הולכים ומדוע יסתירום מפני הילדים.
ועד שהוא חוכך בדעתו אם יעז ויעירנו – נפתחה הדלת ושלושה מלאכים נכנסו לחדר ודמותם כדמות שלוש נשים זקנות לובשות לבנים.
ישבו להם שלושת המלאכים על ספסל שנשען בקיר והמתינו לסבה של נתניה, שיתעורר משנתו ואז יטלו אותו עמהם לעולם המתים.
ישבו להם שלושת המלאכים כשידיהם נתונות בחיקם ופניהם רציניות וקרות והיו ממתינים לומר לו שהגיעה שעתו לקום וללכת.
הילד ידע כי מי שקם והולך עמהם לא ישוב לעולם. ומרוב חיבתו לזקן חפץ להזהירו על כך אבל חושש היה מפני התערבות יתרה בעניניהם של הגדולים. על כן התאפק ולא עוררו אלא נסוג לאטו מן החלון ומיד הפך פניו וגלש במדרגות המרפסת; ככל שאץ יותר, כן גבר בלבו הפחד שמא יטלו אותו המלאכים עמהם ולא יוכל לחזור הביתה לעת הצהרים ואמא תהיה דואגת ומצרה.
קפץ בפרצת הגדר, מקום שהשועלים מתגנבים בלילה לטרוף בתרנגולות הלול, ויצא לשדה; ומן השדה לרחוב. והרחוב היה ריק מאדם.
הלך למקום שאביו עובד שם ובא ונתן ידו הקטנה בתוך יד אביו הגדולה. הביט בו אביו וחייך. הסמיק ורצה לאמר דבר שיסיח דעת אביו מן האמת. אמר: ״אבא, אני רעב…״
נטלהו אביו והביא אותו למשרד שבמעמקי בית-החרושת ויצק כוס של קקאו מתוך תרמוס. לגם הילד מן הכוס שעה ארוכה ודעתו ריחפה בעולמם של המתים.
למחרת הלך לחצרה של נתניה ומשך אותה למקום-סתר מאחורי הלול ואמר לה:
״אני ראיתי את המלאכים אתמול. ואני ראיתי את סבא לפני שהוא מת ולפני שהם לקחו אותו. ואל תספרי לאף אחד כי זה סוד נורא״.
צחקה נתניה:
״תינוק, ואין לך כלום שׂכל. סבא כבר מת מזמן בבוקר, והוא נורא הקיא בכרם אז הוא מת. והמלאכים לא היו מלאכים רק שלוש זקנות מנס-ציונה חברות של סבתא שבאו להתפלל אולי״.
והיא הניחתהו לבדו בחצר ותפן אל תוך הבית.
*
ריח קליפוֹת השקדים השרויות במים יש בו ממתיקות המוות אבל כל זמן שלב-הבאר פועם בעולם – הכל חי. פעימה קצובה נישאת באויר הדומם, יומם ולילה, מעל לכל הפרדסים והכרמים שבעולם. הילדים לא התפעלו מזה הרבה; יודעים היו: כל זמן שלא נכנס עזריאל המכונאי אל בית-הבאר ולא הדליק את המכונה בפיסת סמרטוט עשן, לא היו הפעימות נשמעות כלל. חדר המכונות היה אפל וריחו מדגדג בשורש האף. בחדר הבאר היה מתנשא ועומד מוטור-ענק, שחור ורב-איָל. כשהיה עזריאל שרוי בשמחה היה מניף את מי מן הילדים מעל חללה של הבאר והיה אומר: ״לזרוק או לא?״ והתפוס בידו היה מפרכס ונפתל ומאמץ חיוך של אמון בפניו, אלא שהעיניים הנפחדות היו מכחישות את החיוך.
מאד אהבו הילדים את עזריאל ועל כן היה יום מותו יום חג מוזר, מהלך אימה ומסעיר את הלב. פעמון האזעקה צילצל צלצולים פרועים: עזריאל המכונאי נתרסק בחדר המוטור, בין חגורות המכונה, ונוּפץ אל המשאבה שבתחתית הבאר.
הגדולים, כדרכם, חברו על הילדים ולא נתנום לגשת; כאילו להם, לגדולים בלבד, נכונו כל צפונות החיים ונפלאותיהם.
עמדו הילדים מן הצד, ובנו הקטן של עזריאל ביניהם ואמרו:
״אבא שלך הוא לא מפחד מהבאר״.
ועוד אמרו:
״אבא שלך מצפצף על הבאר״.
ואחד אמר:
״אני לא חושב שאבא שלך הוא כבר מת בבאר. רק שהוא אולי נפצע ויורד לו דם״.
לפתע פילחה יללה את דומיית הצהריים: ממורד הרחוב ירדה ובאה אשתו של עזריאל, אשה גדולה, צונחת במרוצה מעבר ביתה, רחבת-גרם ועוטה הוד מפחיד ועוללה הקטן צנוף לה בזרועותיה.
אנשים באו והחזיקו בה ולא הניחו לה לקרב אל חדר-הבאר אך היא התפרצה במלוא כובד גופה, כענן שהסער מטלטל אותו מאחריו.
״מה עשיתם לעזריאל שלי?״ נהמה כששיניה הדוקות.
כששמעו הילדים מיהרו ואמרו לו לבנו של עזריאל:
״תגיד לאמא שלך שהאנשים האלה לא אשמים כלום; והם לא עשו כלום לאבא שלך. זה הכל מהמכונה״.
אך בן-עזריאל לא שעה אל בקשתם אלא פרץ בבכיה, נתעופף אל גוף אמו ודבק בשולי שמלתה. אחר-כך נפתחה הדלת לרווחה.
״סלקו את הילדים״, קרא מישהו.
אך בטרם גרשוּם מן המקום הספיקו לראות את גופתו של עזריאל נישאת בידי האנשים. לפי בגד העבודה הכחול הכירוהו. כתמי כחול עדיין היו מבצבצים בין קרעי-דם ואברים שנתלשו קצותיהם; ועזריאל, שהיה תמיד כל כך רזה, נראה עכשיו כבד מנשוא.
״הם נזהרים שלא יהיה לו כואב״, אמר ילד אחד.
באו הגדולים ונטלו איש בנו בידו ונתפרדה החבילה עד הערב. רק עם השקיעה, כשנאספו כולם בחצרה של נתניה, נודעה האמת: מת עזריאל ואיננו כי לקחה אותו הבאר.
״מה לעשות עכשיו?״ אמרו הילדים.
״בטח אני יודעת מה לעשות״, אמרה נתניה, ״שהנה אצלי מת סבא ואצלו מת האבא שלו; אז אנחנו עכשיו זוג ואני אשחק אתו כל הזמן, רק אתו. ושום ילד אחר לא יכול להתרגז למה שזה מוכרחים ככה לעשות״.
״זה דווקא נכון״, אמרו הכל מתוך רוחב לב הבא על אנשים בעתות צרה.
ונתניה הוסיפה ואמרה:
״הבית של עזריאל הוא מול הבית שלנו והנה גם פה וגם שם היה איש מת. אז עכשיו אסור לעבור בין שני הבתים ומי שיעבור ימות תיכף ומיד בשנה הזאת. וצריך עכשיו לעבור מהצד השני, דרך החצר של הזקנה המשוגעת״.
״אז מה אם היא תזרוק בקבוקים או אבנים?״ שאל אחד הילדים.
״אז מה יותר טוב לך, שתמות?״ ניצחה אותו נתניה.
לא היתה ברירה. הכל בחרו בחיים.
״ועוד דבר אחד שתדעו לכם״, אמרה נתניה, ״שעכשיו, כל השנה, יהיה הדם של עזריאל בתוך המים של הבאר ואסור לשתות, כל השנה״.
ניגשו הילדים אל הברז וסובבו בידית. אוושה יבשה, כקולה של זיקית נרגזת, עלה מתוך הצינור והכל חיכו לדם שיפרוץ. אך המים שקלחו מן הברז היו טהורים וכלל לא דומים לאותם שופכין שמשתיירים בקערה, שבה מדיחה אמא את הבשר.
״עוד לא הגיע״, אמרה נתניה.
״מה?״ שאלו הילדים.
״הדם. הדם של עזריאל עוד לא הגיע לברז הזה״, הסבירה נתניה.
היו הילדים שרויים ליד הברז הפתוח שעה ארוכה ומצפים לדם, עד שבא בעל החצר וגער בהם וברחו.
ימים וחדשים נקפו; ובלילות, כשהגדולים כבר פסקו מלדבר באותו ענין, היה הילד ניצב בחלון ומשקיף לעבר חצרו של עזריאל וחושב: איך זה להיות ילד, שאבא שלו נתרסק במוטור ודמו שוטף בכל ברזי המושבה?
ובבקרים, כשהיו הילדים הולכים לבית-הספר, או בצהרי היום, כשהיו חוזרים משם, קיימו עוד זמן רב את הצו הנמרץ, שלא לעבור בין שני בתי-המוות; הם הקיפו וחלפו בשעטה וביללות של פחד והתלהבות, וגלשו במורד הירוק של הגבעה שליד בית הזקנה-המטורפת, וכל מי שהגיע שלם למורד-הדרך נשם לרווחה והפנים היו משולהבות וצוחקות והעיניים מתלהטות בשמחת מאורעות.
לימים נעשה הדבר מנהג של קבע בין הילדים; כל מי שמבקש לעבור, עובר דרך חצרה של המטורפת דווקא.
אילו שאלתם את מי מאנשי המושבה לפשר הדבר ודאי שלא היה יודע לענות. מן הסתם תולה היה את הדבר בשובבותם של תינוקות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.