אבא ואמא הלכו לקונצרט. השכנים אף הם הלכו שמה והילד הובא לביתם להיות נתוּן להשגחת ילדיהם הגדולים. הבית היה בודד, במורד הרחוב, גובל בשדות ובכרמים, וכשנתרוקן, השתררה דומיה עמוקה מסביב.
אברהם, בן השכנים, נטל שתי סליות מספוא והפליג לתוך החצר לחלק מזון לילה לבהמות שברפת ובאורוה. נשׂרך הילד אחריו בדממה. בירכתי החצר נעור ״לבן״ הזקן וכישכש לקראתם בזנבו ויבבותיו הצרודות קראו שמחה. שרשרת הברזל שלו השמיעה נקישות רכות בהיחבטה בקיר העץ של האורוה. רצה הילד לגשת ללטפו, אבל אברהם שם פעמיו אל הרפת. לאחר פקפוק-מה שב הילד על עקבותיו והלך אחריו. שתי הפרות הביטו בהם באדישות מבעד לחשיכה ואברהם ניער את סליתו לתוך הארגז שלפניהן ומבלי לומר להן דבר פנה לצאת. נער קישח היה, שחום וקודר, דומה לאביו באפו הבשרי והכבד ובמצחו הנמוך והמקומט ללא סיבה. חולצה צהובה ומכנסיים אפורים היו לבושו כל ימות השנה ובשעת הרחצה בבריכה, בקיץ, היה מהלך במערומיו ובמערומיו היה חוזר, דרך החצר כולה, אל הבית. ולבו היה גס בכל אדם למן הרגע הראשון. לבו היה גס גם בבהמות החצר; ובהריקו את סליתו השניה, באבוס הסוס, לא שעה אל הרעד החולף כגל בעור הבהמה ולא נענה לתחנוניו האילמים לטפיחה על גבו או לגירוד כלשהו בחזהו האיתן-הגבשושי. הילד, שנתירא לעשות זאת, הביט אל הסוס ברפיון והבטיח לו בלבו לנהוג בו יפה כשיגדל וירהיב עוז.
אברהם שב ללכת אל הבית וילד אחריו. מפאתי השביל המצמיח עשבים, מתחת לחטמם ממש, פרחה ציפור, כחץ שלוח, וטסה אל גגו של הבית. ובטרם יבואו אל הבית ראו לטאה גדולה, שצבעה לא ניכר מחמת האור המועט, חוצה את השביל בחפזון. ושוב ייבב אליהם וצילצל בשרשרתו ״לבן״ המסכן.
״רוצים לאכול״, השמיע אברהם בעלותו במרפסת. מן המטבח עולה קול מרחשת והסטה של כלי-פח אבל תשובה לא באה.
הילד עבר ובא אל המטבח בלב חרד וכוונתו לעשות עצמו בלתי נשמע ובלתי מוחש ככל האפשר, שלא לעורר עליו את תשומת-לבה של שרה, פן תשלחנו החוצה. היא טיגנה תפוחי-אדמה, הילדה בת השלוש-עשרה, וחזות פניה החומים והעגלגלים היתה רצינית ומרוכזת, אבל לא היה בהם כלום מזעפו של אברהם אחיה. מלבד עורה השחום לא היה כל דמיון בין האח והאחות. היא היתה תמירה ועיניה חומות ורכות, בסתר ריסים ארוכים, אפה ישר וקטן והיה בפניה נקיון ומשטר שיכול אתה למצוא בפרחים בלבד. את פניה היה מאיר לפעמים חיוך, שחלף עבר מהרה והשאיר בלב רואהו תמיהה ותחושת עצב, כזו הבאה עם הסתלקותה של שמש אל בין העננים, לאחר שחיממה מעט בעצם ימי החורף.
היא מתה לפתע, באותה שנה, ממחלה שלא נודעה לשום אדם, וזִכרה נשאר בלב הילד כסמל כמוס לימי הסתיו העגומים, הבאים על העולם מדי שנה, ושמש חמה מגיחה מתוכם לעתים והוא זוכר את שרה.
אבל אותו ערב לא היה נתון בסימן הזכרונות. אותו ערב, כמו בכל הימים הרחוקים ההם, רחש לבו דבר סוד אל שרה, דבר אשר לאחר שנים רבות ידע, כי היה מה שקוראים הבריות אהבה ראשונה. היא טיגנה תפוחי-אדמה וחזות פניה השחומים והעגלגלים היתה רצינית מאד בשימה באצבעותיה את הפלחים, אחד אחד, לתוך המחבת הרוחשת. מפעם לפעם היתה נרתעת מבועות השמן הקפצניות שזינקו אל תוך פניה; אז לא היתה מבליגה על חיוך ילדות שובב; אבל בהיותה מורכנת אל פתיליית הנפט, המפיצה אור אדמדם מועט, היתה מכהנת במטבח כמו במשחק אבא-אמא הרציני, בהיותם משחקים לעתים בחצר. פרצופה הקטן וריסי עיניה הגדולות הוארו באור האדמדם ויפו עד להכאיב בדומיית הבית הריק.
״רוצים לאכול״, חזר ואמר אברהם, מן המרפסת, בריטון עיקש. הפעם קם, הופיע במטבח ודישדש ברגליו. הוא התבונן בקפידה אל תוך המחבת ופלט ברוגז מאומץ:
״כמה זמן צריך לחכות לארוחה בבית הזה?״
״כמה שצריך״, השמיעה שרה ולא הביטה לעברו.
״את חושבת שאם אבא ואמא הלכו אז תיכף את כבר מלכה שלמה פה?״ התקצף אברהם והביט לעבר הילד כאילו בו כל האשם. וכשלא קיבל תשובה הוסיף, שלא לענין: ״וגם התינוק הזה כאן, מסתובב לו״.
אמר ויצא מן המטבח. אילו היה בו בילד יותר אומץ, כי אז היה מחזיק בשולי שמלתה של שרה וכובש פניו בקפליה. אך מקץ רגעים אחדים שבה השלוה ללבו ושרה אף היא נתאוששה ואמרה:
״שב לך כאן על ידי ואל תשים לב למשוגע הזה. אנחנו נאכל יחד עוד מעט״.
״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״, כך אמרה שרה לפני הרבה שנים, ומני אז לא משו המלים מזכרונו. הן הפכו לכתובת חרותה בשערי עולמם-של-גדולים, עולם החירות, עולם שבו מותר לילד לעשות כלבבו, חפשי מעינם של אמא ואבא, עולם שבו מותר לשכב לישון אחרי תשע, עולם שבו אדם אוחז בהגה חייו במו ידיו.
״אנחנו נאכל יחד עוד מעט״ – האם לא אלה המלים אשר דימה לשמוע מקץ עשרים שנה מפי הנערה, שהיה בדעתו לשאתה לאשה?
והם אכלו יחד אותו ערב. שרה העמידה צלחת וקערית. ולתוך הקערית יצקה, בתבונה ובהתרכזות, עד כדי נשיכת שפתה התחתונה, את החלב החמוץ מתוך כד החרס האדמוני.
״לתיאבון״, אמרה שרה. ובהפשילה את שולי שמלתה, עד שנתגלו תחתוני התחרים הלבנים, נתישבה במקומה וליכסנה מבט ממושך סביבה, כמבטו של מנצח על תזמרתו, בהירום השרביט, לפני פרוץ הצלילים. הכל נטלו מזלגותיהם, פערו פיותיהם והחלו לועסים בדממה. אברהם הסיט את צלחת תפוחי-האדמה ועמד ללגום מקערית החלב החמוץ.
״עליך לסיים קודם את אלו״, אמרה לו שרה וקירבה את הצלחת אל מתחת לחטמו. האמנם חש אברהם אותו שעה בקדושת הרגע ובחגיגיות המעמד? כי לא התעקש וקיבל עליו את הדין וחזר אל תפוחי-האדמה בלא סירוב ורק עיניו תעו מעט על פני השולחן במבוכה.
כשכילו את ארוחתם קמה שרה ראשונה ואספה את הכלים. וכשראתה שעדיין הם צמודים למקומם ומצפים להוראותיה, הואילה לומר שיכולים הם לעשות כחפצם, שעה קלה, עד שהיא שוטפת את הפנכות.
אברהם קם ממקומו בכבדות, מעשה אביו, ואחז בחגורת מכנסיו, לרווח את כרסו, בנשמו נשימה עמוקה, כפי שהיה אביו נוהג לעשות, אגב ניפוח הלחיים וקימוט המצח. אלא שלא גיהק כאביו, מחוסר יכולת. עד מהרה הביא עמו כלים אחדים ורצועות גומי והחל עוסק בהתקנת קלע, שעדיין היה טעון קשירת רצועה וגזירת נרתיק העור.
על המרפסת נתפשטה צינה קלה. ״לבן״ קרב וגירד בציפרניו את מדרגות העץ, אך לא העז לעלות. משלא נענה הפנה ראשו וחזר כלעומת שבא וכבליו נסחבים בין עשבי החצר וניגפים באבנים ובדליים וכלי-פח הפזורים סביב.
מחוסר מעשה ומכוֹבד הארוחה כמעט ששקע הילד בתנומה, אבל התנער מיד, צנח מעל הכיסא וסר אל המטבח לעקוב אחר תנועותיה של שרה. היא כילתה מלאכתה והיתה מנגבת ידיה באלונטית התלויה מעל לכיור הפח. עתה צימצמה מעט את הלהבה שבפתיליה והשאירה מים בקומקום, כמצוות אמה לפני לכתה.
במרפסת היה קולו של אברהם דובר לעצמו במהורהר: אצוד אנקורים… אהרוג לטאות… נעשה מדורה…
אחר כך חזר ושיקע עצמו בשתיקה. שרה נכנסה לבית וחריקת דלת רחוקה העידה כי באה לחדר המיטות. עד מהרה בקע קולה משם:
״לישון, ילדים!״
לב הילד נתכווץ במחאה נגד העוול הזה, המביא כליון חרוץ על פרשת היותם-גדולים-לערב-אחד.
״אני בכלל יכול לא לישון״, טען כנגדה.
״אתה תשכב לישון מיד. ואחריך אברהם ואחר כך אלך אני, אחרונה, כי עלי לערוך את המיטות״, השמיעה שרה מן הבית בתוקף, כמי שמכיר באחריות הרובצת עליו.
אברהם, שמאס כנראה במשחק, נשא את ראשו ובהישירו מבט לעבר החשיכה שבתוך החדרים אמר בלגלוג גלוי:
״ואם לא אשכב לישון מה תעשי לי? ואם ארביץ לך, מה תעשי לי?״
שרה יצאה ועמדה בפתח. עיניה החומות היו מבריקות מזעם ושפתיה המלאות היו פסוקות ורוטטות, אולם לא אמרה דבר. ובפנותה אל הילד נטלה אותו בידו ומשכתו לתוך הבית. מגעה הבלתי-צפוי הביא תחושת-אושר פתאומית והכה בו גלי חום עד שנתלהטו אזניו. הלך אחריה ושמע אותה מפטירה, באדישות עשויה, אשר גאוותה הנפגעת לא פגה מתוכה:
״כרצונך, אברהם. אני אמסור לאבא הכל… ואני בעצמי, והקטן הזה, שוכבים לישון… אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה״.
מאזני הילד לא נעלם ״הקטן הזה״ שבפיה, אבל לא היה בו רצון להרהר בדברים מצערים. מיד מיהר והבטיח לה בלבו כי יגדל ויהיה אפילו גדול מאברהם, ושוב לא יקראו לו ״הקטן הזה״, והוא יאהבנה ממש כהיום, ויטלנה בידה ויובילנה לכל מקום שירצה.
היא אימצה את ידו בתוך ידה והביאתו לחדרה הקטן, שחלונו האחד פונה אל הרחוב. חשיכה גמורה היתה שרויה בו ושרה הניחה לו לרגע ובגהרה על מגירה, בתחתיתו של ארון בלתי-נראה, הוציאה משם משהו. הילד שמע שפשוף גפרור ואור עלה בנר קטן של שעוה.
״תחזיק בו עד שאערוך את המיטה״, אמרה שרה. הילד נחפז לאחוז בנר, כשהוא עומד באמצע החדר ולבו הולם.
״אחי הוא טיפש נורא״, השמיעה שרה וחיוך הבליח בפניה, ״עוד יתחרט״.
היא ערכה את מיטתה ובקפלה קיפול סופי ונמרץ בשמיכתה, גזרה:
״ועכשיו פנה אל הקיר ואל תביט עד שאגיד לך״.
כל הקולות שנעלמו משמיעתו, במשך רגעים מרובים, חדרו פתאום בעד החלון והדלת, ואפפוהו. שמע את נקישות פרסתו של הסוס ברצפת האורוה. יבבותיו של ״לבן״ כאילו לא נפסקו אפילו רגע אחד. בעד הדלת ראה אור ירח מועט שנשפך ונסתנן מבעד לכלונסאות של עץ הגודרים את המרפסת ומבעד לקישוטי המרזב היורדים מן הגג בצורת משולשים וצלבים וחצאי-עיגול. שעוונית השולחן, שישב אליו אברהם, שקוע במעשה הקלע, היתה נוצצת. ומדי הישמע יללת-תן בשדות הרחוקים נדמה לו כאילו רעד הברק שעל השעוונית וריצד האור השוטף בעד קישוטי העץ. חש כובד בכל גופו ודומה היה שרגליו דבקו ברצפה. ובפעם שניה באותו ערב תקפתו מין תנומה בת רגע, אשר בהתעוררו ממנה חגה הרצפה תחתיו והוא דימה כי הנה חלף נצח. הוא שאל את עצמו אם כבר התירה לו שרה לסוב לאחוריו, אבל לא אמר דבר ורק ראה בדמיונו את מבט עיניה והנה הן תלויות בו כעיני חיה, תן או צבוע, מאלה שראה ניצודים בירי השומר, ובהבעתן יצוק דבר שלעולם אינך יורד לחידתו ושתמיד נדמה לך, שיש בו לגלוג-מה וכמיהת-מה מעורבים זה בזו, אליך, האדם.
״כבר מותר להביט״, השמיעה שרה.
ובפנותו לאחוריו היתה שרה שכובה במיטתה וידיה מעל לשמיכה, נחות לצדיה, ומבטה החוּם מציץ מבין ריסיה.
״יכול אתה לשבת ליד מיטתי עד שיכבה הנר וארדם״, אמרה ועצמה את עיניה מתוך נשימת-תנומה ממושכת. הילד בא וישב בפאת מיטתה. נשימתו היתה עצורה ורוך אוירוֹ של הלילה זרם מן החלון בקילוחים רחבים וחשכים וקולות רחוקים נישאו ובאו. אור הנר מעט והלך וכבר לא היה בו כדי להאיר כהלכה את תוי פניה. השעוה הנמסה להטה באצבעות הילד ונקרשה על ציפרני ידיו. הביט לתוך החשיכה ורק הכר הקטן הלבין מולו ועליו נראה צל ראשה, אפל ושקט. לא ידע אם ישנה היא ואם ערה אך בדמיונו ראה להפליא את גלילי ידיה השזופות, את סנטרה הכבד והעגול ואת פיה הארגמני, שדמה כל כך לעלי שושנים שנשרו מן השיחים, מוכי שדפון וצבעם חרוך וקרוב לשחור. תזוזת כיסא על המרפסת הרעידה את הדממה ואברהם, שקץ בבדידותו, נכנס לחדר. הוא הסתכל בהם בדומיה רגע ממושך. אחר-כך גיחך מתחת לחוטמו.
״יופי-של-אבא-ואמא״, אמר, ״אספר הכל… את חושבת שאינני מבין כלום?״
הילד רמז לו שהיא ישנה ושלא ירים קולו, אך אותה שעה אמרה שרה בשקט:
״אילו שמעת בקולי והיית שוכב לישון כי אז הייתי מרשה גם לך לשבת מעט על ידי עד שארדם״.
״לא צריכים את הטובות שלך״, התריס אחיה בבוז, ״ואני בין כה וכה אספר הכל״.
״ספר… לא איכפת… ולך כבר מפה״, ענתה שרה והפכה ראשה אל הקיר.
אברהם יצא, ומן החדר השני נשמעה חריקת המיטה שהפיל עצמו עליה, בלי להתפשט, ונרדם מיד. שרה הפכה פניה ושכבה כמקודם, ובעשותה כך נעה המיטה הקטנה תחתיה והילד חש את תנועתה כאילו באה מתוכו ומגעה כמגע החי.
הנר דעך בידו. עם החשיכה הגמורה החלה שינה רכה וכבדה יורדת עליו וכל מגע שלה היה קובע בדמיונו הרודם תמונה מתמונות רוחו הנסערת. פניה צחקו לעומתו. קומתה הדקה נישאה אליו ורצה לקראתו עם הרוח שבשדה. פיה אמר לו דבר שלא שמע ונפשו יוצאת להבין את פשרו, אך היא חמקה וברחה ממנו. זרועותיה ליטפו את צוארו ועיניו זלגו דמעות; מיד הביטה בו שרה ברצינות קודרת ואמרה:
״מה הבכי? אנחנו אבא ואמא״.
והוא נרדם בחזקה.
העיר אותו קול צחוקם של ההורים. בחדר העלו אור קטן ושני האבות היו מביטים וצוחקים בינם לבין עצמם. הסתכל סביבו ומצא את עצמו שוכב לצדה של שרה על השמיכה וידה חובקת את צוארו בשנתה. ראשו היה כה סמוך לשערותיה המפוזרות על הכר עד כי היו כמעורבות בנשימתו, כמו החול החודר לנחיריהם של הולכי-מדבר. אביו גחן עליו ונטלוֹ בזרועותיו. הילד חבק את צוארו וכבש את פניו בלחיו. ריח של סבון רענן ותחושת זיפי שער קצרים ומדגדגים הרגיעוהו. אביו הוציאו מן החדר ונשאו דרך החצר ובעד הפשפש והכרם שבין ביתם לבין בית השכנים, והביאו הביתה. הוריו דיברו ביניהם בלחש, כי דימו שנרדם. אך בהיותו לבדו במיטתו באוהו יסורים שלא ידע כמותם. הוא חפץ לפרוץ מן הבית ולשוב אל החדר הקטן שבו שכובה שרה במיטתה ולהיווכח אם אמנם היה שהוי על ידה כל אותן שעות ושערותיה היו כה קרובות אל פניו עד כי יכול ללטפן ולנשקן, אילו רצה. כעס גדול תקפהו על שנרדם. הוא לחש את שמה לתוך החשיכה והבטיח כי לא מתוך כוונה רעה נרדם, וכי לא מחמת שהוא קטן נמנע מלנשק את ידה הכרוכה סביב צוארו.
הוא הבטיח והסביר לה כי מעשה שטן היה בדבר, פגע-רע ומקרה מסתורי ואכזר. הוא מישש את צוארו ודימה לחוש את ידה נחה עליו. אך את קולה העונה לו, לא יכול לשמוע.
אותה שנה חלתה הנערה הקטנה ואיש לא ידע את חליה והיא מתה בעיר, בבית-חולים רחוק.
שום אדם לא יסף לגמוע מפיה את החיוך החם ושום אדם לא נשם עוד את שׂערה בשנתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.