הכרתיו בסוף שנות השלושים ובתחילת הארבעים. אז כתב שני ספרונים ראשונים שנתנם לי. התרשמתי שהוא אדם גשמי מאד, מגושם קצת בא מרקע דתי שהתפקר ממנו. לא התידדנו. לא היה אדם לטעמי. לא איש תרבות מעודן ויפה רוח.
עברו שנים ואנו שכרנו בית מעמידר בקרית הציירים בצפת. בר-יוסף יהושע היה ממש שכננו ממול מתגורר בבית הקיץ שלו. היה זה בראשית שנות הששים. אז נפטרה רעיתו הראשונה והוא בא עם בנו הקטן יצחק לשבת בקיץ במעונו בצפת.
הילד ההמום עדיין מן האסון שארע לו בפטירת אמו סרב להכנס עם אביו לביתנו. התביש. לאט לאט הכרנו אותו ואת משפחתו בנו יוסי וכלתו חמוטל, נכדיו ובתו וחתנו. בניו שבתחילה לא חיו עמו בשלום משום שעוד בחיי אמם פרש מן הבית בחיפה ובא להתגורר בגפו בתל-אביב כבר השלימו עמו ובאו להתארח בביתו בצפת. היה זה כבר אחר צאת הטרילוגיות הצפתיות היפות “סוכת שלום” ו“בית רמון”, “עיר קסומה”, ודעתי על בר-יוסף היתה אחרת לגמרי. לא רק משום שדרנו בשכנות והכרתי את טוב לבו וחמימות ידידותו, פטפוטו הפוליטי הילדותי מעט ורצונו לגעת, לקרוא הרבה ולהוסיף דעת כדי לחפות על שנים של למוד מועט.
כבדתי את כשרונו הפראי הבלתי מרוסן, הגשמי והחושני לא חושנות מעודנת אלא חושנות בשר ודם של יצרים. צחקנו אפילו לבדיחתו: מתי כבר יתרגמו את עגנון לעברית?
חייכנו למראה בהילותו היתרה לזלול מאכלי שבת וחג. דגים ממולאים ושאר מטעמי המטבח היהודי המסורתי.
לימים עבר להתגורר בצפת עם רעיתו הצעירה הציירת האמריקאית גילה. צעירה שבאה לצפת עם אמה והיתה מאוכזבת שאין לאישה הסופר המהולל הערצת גבורים וכבוד נערץ בעיר צפת ובארץ כולה. “חשבתי” אמרה לנו בבואה לחצרנו עם כלבה המזהם “שאני נשאת לסופר מפורסם ובזכותו אזכה לחיי תרבות מופלאים. והנה אני תקועה בעיירה צפונית קטנה כמעט בבדידות.” גילה היתה אפיזדה קצרה בחיי הסופר. עצבנותה בלילות שנותרה בביתה לבד גרמו לנו נדודי שינה רבים. לא פעם באה בלילה לביתנו ובקשה ללון עמנו כי היא יראה מאיזה מעריץ נסתר המטפס על חומת ביתה.
יצחק הבן הקטן סרב לקרא לה אמא. היא נעלמה כשם שבאה. לאחר שנשא את אשתו השלישית המשוררת אראלה אור (שניאורסון) מחדרה והביאה לבוקר מוקדם גם לביתנו בתל-אביב, נתהדקו מעט היחסים והיינו יוצאים בצוותא בלילות חג ושבת לסעוד באיזו מסעדה ברחובה הראשי של צפת. לעתים היו מצטרפים אלינו אף הפרופ' חבקין מהטכניון בחיפה שרעיתו קציעה היא אחותה של אראלה ז"ל.
לעתים היינו סועדים כולנו בלילות החג עם חברי הקריה כולה במועדון “מילוא” בצפת בסעודת חג משותפת חגיגית ועליזה. לא פעם סעדה עמנו שם גם הגברת סימה ארלוזורוב, רבקה כצנלסון עם בנה, נחום גוטמן ורעיתו דורה אפילו שלא התגוררו בצפת.
עוד בימי גילה ערכנו טיולים עם בר-יוסף המדריך אותנו אל וואדי למון, הולכים ברגל ועורכים למטה על שפת הנחל בין עצי האגוז, עצי הגפן והתות פיקניק מן האוכל אשר הבאנו עמנו. לשם נצטרף אלינו גם שכננו האחר הצייר סטימצקי. והצייר לבנון שכננו השלישי ליוונו מעט בדרכנו למטה אולם לא הצטרף אלינו לכל הטיול כי חש ברגליו.
בטיולים השתתפו שאר שכננו, המוסיקאי הכנר בעל ביה"ס למוסיקה, פטקאי, שסגר את משולש המגורים שלנו בככר הקטנה בקרייה.
החבורה העליזה שירדה למטה לוואדי בטיול אחד ישר מבתינו אשר במורד המערבי של צפת, ואילו בטיול השני בדרכנו לשכונה הדרומית של העיר ומשם לוואדי למון, הכל בהדרכתו של בר-יוסף הצועד עם ברט לראשו ומקל בידו, ארחה גם חברים שאינם סופרים או אמנים. את מי שהיה לאחר מכן הפרופ' יהושע רונן, את הציירת צפורה ברנר אף היא חברת הקריה, את ניר יזרעאלי מצנחני המתלה ואיש יחידת 101 של אריק שרון ועוד.
י. בר יוסף הדריך את החבורה כאילו הוא מדריך אנשים בסיור בביתו שלו. גילה התאוננה כל הדרך על עייפות. לא כך תארה לעצמה חייה בצילו של סופר מפורסם. אראלה בכלל לא הצטרפה לטיולים. היא היתה חולנית, חולת לב שנתקשתה אפילו לצעוד שם במדרגותיה עליותיה ומורדיה של צפת.
בימיה של אשתו הרביעית והעכשוית אביבה כבר היינו עורכים ארוחות בית משותפות אצלם ואצלינו. הבנים והנכדים הרבו שם לבוא לבקורים וצהלות השמחה מביתו המשופץ של בר-יוסף וסדר פסח חגיגה גדולה עם שולחן הפינגפונג הגדול הגיעו עד ביתנו.
אף יוסי הבן וחמוטל רעיתו ובניהם בקרונו בחצרנו הצפתית. זו החצר שמ. סטימצקי הצייר אמר עליה: “אצלנו ואצלכם צפת. ואילו אצל האחרים הוליבוד”.
לאחר שש עשרה שנות מגורי קיץ בצפת העברנו הבית לאחרים. בר-יוסף התרעם מעט ואפילו פצר בנו למכור הדירה בתל-אביב לשפץ ביתנו בצפת ולעבור שמה למגורי קבע. אבל הדבר לא תאם את תכניותינו. בעלי אריאל כהן צייר הרבה בצפת, אני כתבתי סיפורים והוצאנו יחד ספר בשם “בזכות עצי התאנה” סיפורים וציורים מצפת.
המשכנו לבקר לעתים אצל בר יוסף ואביבה רעיתו המסורה, העמלנית, עקרת הבית למופת. בר יוסף התמסד, עזב אף הוא את הקריה ועבר להתגורר בדירת שכון בדרומה של צפת. לא הרחק מבית הקיץ של המשורר ב. מרדכי ז"ל. לא עוד בר יוסף עם בקבוק הקוניאק המסורתי שהוא מעודד את יושבי מילוא בצפת הגברים לקנות בעזרת קופה משותפת. לא עוד חזוריו אחר נערות חמד צעירות ושופעות גוף וחזה.
זאת הכניס מעתה לספריו האחרונים ולסיפוריו באחרונה השופעים תאוות זלילה, יצרים עזים סטיות מעודנות, ורגושי גוף לרוב. יש המכנים זאת פורנוגרפיה. אבל אין בר יוסף נבהל ממלה זו. הוא פרסם אף ספר פוליטי והצהיר בפנינו בעל פה: “מה יש? צריך להתרגל לרעיון שתמיד נחיה על חרבנו”. יש אומרים שהוא קרוב ל“תחיה”.
כיוון שמעולם לא הייתה ידידות נפש אלא ידידות אחווה, שכנות, עסוקים דומים והתענינויות דומות, לא השתנו פני הדברים מאז עבר להתגורר בתל-מונד ליד משפחת יצחק בנו ולא הרחק מבניה הלוחמים הידועים, צאצאיה של אביבה ובעלה הפסל אשכנזי החיים בבאר טוביה ובעין גנים. בקרבת ילדיהם משני הצדדים בוודאי חש הזוג בטוב בתל-מונד שבשרון. עוד לא ראינום שם.
בזה אחר זה ממשיכים להופיע ספריו האחרונים שטרם קראנום. אי אפשר להשיגם בספריה, הם נחשבים לספרות חושנית מבוקשת עד מאד. אומרים שאפילו בחוגי הדתיים הם נפוצים על תאורי ההתפקרות שבהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.