את רענן ווייץ הכרתי בירושלים בתום שנות למודיו באיטליה וכאשר הוכתר בתאר ד“ר. באנו חבורה לביתו בבית הכרם בירושלים במפתיע ואחיו יחיעם ז”ל שנפל בגשר הזיו פתח לנו הדלת ואמר: “הדוֹטוֹרֶה איננו בבית. תחכו לו. עוד מעט יבוא!”
ובינתיים שוטטנו בגנם המענין הסובב את ביתם בשכונה זו. יחיעם היה צעיר ויפה-תאר. אבל הוא לא שהה עמנו אלא יצא מהחדר והלך לחדרו שלו.
רענן הושיב את כולנו במכונית שלא ידע לנהוג בה ויצא לדרך הן בעירו ירושלים והן בתל-אביב כשהוא נוהג בצורה מדאיגה למדי. עולה על שולי מדרכות ועושה זיגזגים חשודים. זאת נחשבה אז לחברמניות גדולה. בכלל הוא שחק אז את החברה’מן הגדול וה“אנפאן טריבל”. הוא סיפר כיצד הדהים בשנות לימודי החקלאות שלו את פירנצה העיר האיטלקית כולה, כי טפס על אחד הבנינים, הוא וחברו, וכל העיר התאספה לראות מה מעשהו למעלה.
סיפורים חברה’מניים אלה היו אז מיטב תענוגו והנאתו. היו לו באמתחתו הרבה סיפורים כגון אלה.
נוסף על היותו נמנה על טובי הנוער והמשפחות בירושלים, חזר משנות למודיו באיטליה כשהוא מגלם את טפוס ההומוריסט הגדול, השובב הנלבב והקומיקאי החובב שעדיין לא נבלע בעבודה קדחתנית ועושה רבות בתוך הסוכנות היהודית.
נוער ירושלמי זה בירושלים תפש אחרי כן עמדות שונות במשרדי הממשלה בתפקידי שגרירים, יועצים, מנכ“לים וכו'. יגאל ידין הנמנה אף הוא על אלה היה היחיד שהתבלט ביניהם והיה לאחר מכן לרמטכ”ל.
המשפחות הטובות כאמור ישבו ברחביה ובבית הכרם והבנים שהשתלמו באוניברסיטאות בחו"ל באיטליה, בצרפת ובשאר הארצות, חזרו בחזרה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ופחדם הגדול היה בפני הצורך להיות חייל. אחד מהם שנתמנה לאחר מכן לשגריר היה חרד תמיד פן יהיה חייל. הם לא ידעו, המסכנים כמה מלחמות עוד נכונו להם. ואולי הם פשוט לא שרתו בהן.
הנוער ההרואי הזה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.