כאשר השופט לנדוי גמר את למודי המשפט באנגליה בראשית שנות השלושים הוא עלה ארצה בגפו. פגשתיו בבית משפחת שור מדנציג, בעלי בנין מלון סן רמו הנודע אז. שנצב על שפת הים בסמוך לבית הכנסת הראשונה, לפני עלותה ירושלימה. באותה עת ובאותו בית, שבת הבית הבת הדסה היתה חברתי, פגשתי אף את המלחין דניאל סמבורסקי שאף הוא היה עולה חדש מאותה עיר ובקושי ידע מעט עברית. גם משה לנדוי הצעיר וגם דניאל סמבורסקי נגנו שניהם בפסנתרה של משפחת שור שהתגוררה אז בדירה גדולה המשתרעת על פני הקומה העליונה של מלון סן רמו. ממרפסתה אפשר היה לחזות אז למטה ברחבת הריקוד של המלון ששולחנות קטנים היו סביב לה ואמידי תל-אביב במבחר מחלצותיהם באו שמה לשתיה ולריקוד. אנו הילדות והם הצעירים לימים היינו מתבוננים למטה להתבונן ברוקדים. הפליאה להתלבש ולרקד הבת הבכירה למשפחת לדרמן מרחוב מזא"ה-אלנבי, שאחותה היפה והצעירה ממנה נבחרה לסגנית מלכת היופי בפורים ולימים נישאה למדען ממכון וויצמן, ואחותה השניה היא לאה פלטשר המומחית ליופי ולתנועות חן של היום. האשה הנאה בכובע קש שחור ענק ובשמלת חסה ירוקה בהירה סמלה אז בעינינו את חיי האמידים והחוגגים.
משה לנדוי וחברו חפשו חדר מגורים בתל-אביב. הוא התכונן לבחינות החוק הטורקי בספר המג’לה וכמנהג אותם הימים שאיש לא ההין לשכור חדר לעצמו הצטרף אל חבר, וכיוון שבביתנו היו אז ארבעה חדרים שכורים לוקסוס מאין כמוהו באותם הימים, ועלו בזול משום שהיו חדר בתוך חדר בתוך חדר ורק החדר הקדמי היה בעל מוצא החוצה, בשרתי להורי שיש שוכרים לחדר. משה וחברו באו ושכרו את החדר שהיה בעצם בעל פרוזדור שקירו האחד מחיצת בד גדולה בתוך מסגרות עץ מתקפלות.
כשהגיע משה אל ביתנו ברחוב הים של אותם הימים הוא רחוב הרב קוק היום, שהיה אז מעין צפון תל-אביב כמעט כי ככר מוגרבי הבלתי בנויה היתה הצפון הרחוק, היה יושב מבוקר עד ערב על מרפסתנו הגדולה והמרווחה הפתוחה כחדר בעל קיר אחד בלבד לשלוש רוחות השמיים. המרפסת היתה מוקפת ארגזי עץ צבועים ירוק ובהם פורח גרניום אדום ודשן. מחיצות בד לבנות מבד ערבי שכובס ונשרו נקודותיו הזעירות היו מחפות על הפתחים הפתוחים לעבר הים ממערב, לעבר מסגד חסן בק מדרום ולעבר מזרח בית יהודי שקומות האחת השניה נשכרה על ידי מרננת ערביה. הזמירות הערביות המסולסלות היו עולות משם ביום ובלילה ללא הפוגה. נשים עתירות בשר היו נבטות מבעד לחלונות החוצה מפורכסות ומכוחלות מאד.
שום דבר לא הפריע למשה בלמודיו. הוא לא ראה ולא שמע מאומה. הוא למד. המורה בבית הסמוך ממזרח היה מתחיל עבודתו הספרותית בשעת חצות שאז היה שם שקט, וחלונו הפתוח היה מואר כמעט עד עלות השחר והלאה מזה. ואילו משה לא היה מודע כלל להפרעות הסביבה. רק פסנתר היה חסר לו לעת מצא כדי לנוח ולהתאוורר ממעשיו. כנורי שלי בגודל שלושת רבעי לא יכול לבא לעזרתו. אם כי היה מוסיקלי מאד נהה אחר הפסנתר ולא אחר הכנור. וצרצורי מדי יום ביומו לא בדר כנראה דעתו כלל.
הוא ידע כי יעלה ירושלימה ויתגורר שם. או לחיפה היפה שאף בה התגורר לאחר ימים ושנים והיה מקורב למורי בית הספר לנגינה שבהנהלת הגב' דוניה וויצמן אחותו של חיים וויצמן הנשיא הראשון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.