את עגנון הכרתי בטיול סופרים בהרי יהודה. לא טיול הליכה מרובה כי רוב המשתתפים כבר היו בגיל העמידה. ואני שהייתי בשנות העשרים שלי התבוננתי בהם כבמונומנטים ספרותיים. פיכמן, ברש, יעקב כהן, קרני, הזז, עגנון, ועוד. ראיתי דמות בעלת קומה בינונית, איש פוסע ברגישות על אדמתו. אדמת ההר. כאילו ראשיתו באדמת השפלה כאן. ועדיין הוא פוסע באדמת ההר מתונות, מעדנות, לא פסיעה גסה אלא פסיעה נוגעת ואינה נוגעת.
הושיט לי יד מצומצמה, גרומה. ומאז היה נוהג בי בלבביות יתרה. תמיד פצר בי שכשאבוא ירושלימה אכנס לבקרו. אמרתי לו: “הרי אתה מתאונן שהבאים מבטלים אותך מעבודה וחלילה לי לעשות כמוהם?”
“אמנם”, השיב, “אמנם ואף על פי כן את רשאית לבוא”. לא עשיתי זאת. התלונה היתה מכובדת מדי בעיני ולא רציתי להיות גורם המבטלו אפילו ממלה אחת בכתיבתו. לא ספרתי לו שהייתי מחסידותיו המושבעות עוד מנערותי. בכתות התיכון האחרונות הייתי צריכה לכתוב עבודה בספרות. חפשתי לי סופר בלתי ידוע שלא נכתב עליו כמעט מאומה כדי שאוכל לכתוב עליו כחפצי. ואז גליתי את “הכנסת כלה” של עגנון ספר שיצא בהוצאת שוקן. שני החלקים הקסימוני כל-כך שכתבתי עבודתי עליהם. ומאז אהבתיו. וקראתי כל אשר כתב. אלא שהתבישתי לומר לו זאת. כיצד אומרים שבחו של אדם בפניו חששתי שיהיה זה טעם לפגם להצהיר בפרהסיה. וכשהחילותי לכתוב בעתונות חפשתי לי דרכים לומר זאת בכתב, במאמר וברשימה.
פעם באה הזדמנות מענינת לידי. הוזמנתי לבית הנשיא בן-צבי ורעיתו רחל ינאית למסיבה. בדרכי לשם אחר הצהריים בפנותי לתוך רחוב אלחריזי פגשתי את עגנון הולך אף הוא לאותה מסיבה. שמח לקראתי והלכנו יחד. להכנס עמו לבית הנשיא כאלו הלכנו יחד מלכתחילה היה ענין שהלך עלי קסם מיוחד. הוא היה מוכר לשומרי הבית ואילו אני נדרשתי להזדהות. בפנים, בתוך הקהל הרב עדיין לא נטשני והיה משתהה לצדי. ולפתע אזרתי עוז בתוך מהומת הקהל הרבה ואמרתי דבר שאולי לאחר ימים ושנים לא הייתי אומרת כי אז כבר לא חשבתי בדיוק כך. אמרתי לו בהתלהבות של צעירים, הרהבתי עוז: “אני אוהבת כל מלה שאתה כותב”.
הוא נזדעזע תפש אצבע מידי הימנית ואמצה בכוח כה עז עד כי חששתי ששברה. זו היתה כל תשובתו. עצמת הכאב היתה כה רבה עד כי נאלמתי דום. אבל תודה זו שהעביר לי בצבט זה של אצבעותיו המחישה לי יותר מכל את תגובתו למלים שאמרתי. לאחר מכן אהבתי את כתביו אבל לא כולם באותה מידה. ובוודאי שכבר לא הייתי יכולה לומר בלב מלא שאהבתי כל מלה. אבל באותה שעה שאמרתי אמנם חשבתי כן. אני וכל דורי קשה היה לנו להשתחרר מהשפעתו העצומה של עגנון. החל מ“תמול שלשום” התחלנו להשתחרר ממגיה זו. כשהחילונו להבחין במעשי האמנות ולראותו כסופר מודרני בן זמנו לכל דבר פג במקצת גם אותו הקסם רב ההומור, הקונדסי וה“ממזרי” שנאחזנו בקוריו.
פגשתיו לאחר מכן פעמים רבות בהתוועדויות של סופרים. אולם מגע שובר עצמות זה שהיה לי עמו נשאר בזכרון יותר משאר פגישות שונות ומרובות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.