(אהובתו של ביאליק בשלושת חדשי שהייתו בלונדון בשנות העשרים)
גם אותה פגשתי, את המורה הסטודנטית בחוג לחינוך באינסטיטות לחינוך בלונדון. זכיתי בלימודי חינם שם כי התחלפתי עם אחד הסטודנטים שלהם. הוא שמע הרצאות בקולג' שלי (קינג’ס קולג' סטראֶנד) ואני שמעתי בתמורה הרצאות באינסטיטות לחינוך שלו.
באתי להרצאה בהוראה בתקשורת. בעיקר ברדיו. ראיתי סטודנטית מבוגרת. בעיני בת שמונה-עשרה נראתה הסטודנטית שלמעלה משלושים כזקנה בלה. היה לה כובע בעל תתורת גדולה, שוליים רחבים מאד, שחורים, באולם הרצאות חשוך. ישבה בשורה הראשונה כך שראיתיה מגבה. עורף דק וצנום. שער שחור. עור מצהיב קמעה באור החשמל המודלק ביום סגריר.
הוצאתי עתון עברי “הארץ” שקבלתי מהורי בארץ. היתה עוד שהות להרצאה. מיד פנתה אלי: “את מהארץ?” “כן”. “אפשר לראות עתון? חלק ממנו לפחות.” כך הכרנו. לא התידדנו. פער הגילים היה גדול מדי וגם מלבושיה המשונים בנוסח המאה הקודמת די הרתיעו את כל רואיה. השמלות השחורות וצווארוני התחרה הלבנים והצרים. השמלות המהודקות כביכול הושחלו על מחוך. השרוולים המכווצים כל זאת על רקע הלבוש הספורטיבי בצורת חליפות ירוקות מצמר שלבשנו כולנו עם נעלי ספורט עם עקבים שטוחים. היתה אנכרוניזם.
לימים חזרתי לארץ ובאחד הערבים פגשתיה במועדון “מילוא” שהיה פתוח אז בתל-אביב מסונף ונתמך על ידי מפא"י אבל פתוח לאמנים ולסופרים מיוצאי כל התנועות והזרמים.
שוב אותו כובע שחור רחב שוליים, פנים מיוגעות. בינתיים עברו שנים. החלפנו מלים של נמוסים: “מתי חזרת משם?” “מתי את חזרת משם?”
היא השתנתה מאד. עדיין אותם מלבושים של מטפלת-אומנת בבית רוזנים. של בת לאצולה מן המאה השמונה עשרה.
אולי זה אשר קסם לח.נ. ביאליק, הדמות הכהה של איזה שריד של אצולה זעירה מתרוששת.
שאלתיה מה היא עושה והשיבה שהיא מורה לאנגלית. יש לה אח ומשפחתו. אליהם שבה.
הבנתי שלה אין משפחה משלה. לא בעל ולא ילדים. מאומה. על רומן שלושת החדשים עם ביאליק בשנות העשרים בלונדון לא ידעתי. זה היה בבחינת סוד. על המכתבים לא ידענו. אף הם נשמרו בסוד. בילדותי הייתי מבקרת עם הורי בבית ביאליק ומיודדת על כן עם גברת ביאליק, אשת המשורר. הם אהבו ילדים קטנים. ובכן מה לי ולאהבותיו הנסתרות אשר נתגלו היום. אבל תמהוני היה רב על כי הכרתי את אוביקט האהבה ולא העליתי על הדעת שחוטר יבש זה בשנות השלושים פרח בשנות העשרים וכמש בשנות השלושים והיה מושא לפיוט ולחלום.
חיה פקהולץ בהיותה בבית אבות או בבית מרפא בסוף ימיה הפקידה את צרור מכתבי ביאליק בידי חוקרת שירת ביאליק זיוה שמיר. לא זכיתי לקראם אבל כיד הדמיון הטובה עלי ומצטטות מועטות שצוטטו בעתונות, אני יכולה להרכיב גם על עלה יבש זה פקעת ציץ פריחה שבשירה יש לה עדנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.