מרדכי קיזלר / יהודה שטיינברג
בליל פורים בכל שנה ושנה היו צריכים כל מנהלי בית מסחרו של ר' מרדכי קיזלר ועוזריהם, מלמדי בניו ומורי בנותיו ומי שהיו מלמדיהם ומוריהן, או כפי שהיה רגיל הוא בעצמו לקראם, כל “אנשיו” – להתאסף אל ביתו, לשבת סביב לשולחנו באולם הגדול, ולקבל מתנות, איש איש כפי שזכה בעיני ה“חותך להם חיים”.
בנידון זה היו עולים במחשבת האדון מספר הבנים, שהיו לכל אחד מהם, אשר ידעם בשמות, כמו שידע את שמות בני ביתו, ולא ערך עבודתו של כל איש או ישרו ואמונתו. “בעד עבודה ואמונה הוא מקבל שכר,” היה קיזלר אומר, “מתנות אינן שכר שכיר: מתנות הן מין נדבה במקצת: ואצל נדבה אין בודקין ערכו של המקבל, אלא צרכיו ומחסוריו”.
ההסדר של הלילה היה נשנה שנה בשנה על אופן אחד בדיוק רב, עד שכבר ידעו האנשים מראש את מקומם ואת משך שבתם סביב לשולחן עד הרגע שייפתח פתח בכותל מצד שמאל ויופיע האדון. ושבאותו הרגע יקומו כולם כאחד על רגליהם ויקראו בנחת: “חגיגה טבא לר' מרדכי קיזלר, לאשתו ולבני ביתו, כן יזכו לחוג חג הפורים לשנה הבאה!”
והוא יענה בחצי לחישה וחצי דיבור ובתנועת ראש קלה: “גם אתם.”
ואז ירמוז להם לשבת על מקומם.
ואחרי כן יתחילו לומר “שושנת יעקב” במקהלות, ויזמרו וישובו ויזמרו, עד שיתן להם אות להפסיק.
וגם ידעו מראש, שההפסקה תהיה, כשיגיעו בפעם השלישית ל“ברוך מרדכי”.
ואפילו את הניגון של “שושנת יעקב” לא יחליפו, כמו שלא החליפו אותו גם בשנה שעברה וגם בכל השנים – הכל כמו שהיה.
ואחרי כן תסוב בלומה הגברת בכבודה ובעצמה על המסובים, וטס גדול וגלוי בידה, והטס מלא מעדני הלילה, ותחלק משם לאיש את חלקו בכיסנים ובמיגדנות.
ואז יגישו להאדון טס מכוסה, ומשם יוציא חפיסות סגורות ונרשמות בשמות “אנשיו,” וימסור לכל אחד ואחד את חפיסתו על פי סדר ערוך מראש ואת החפיסה לא יגלה איש מהם, עד אם ישוב הביתה.
וגם ידעו, שאז יקום איש איש מן ה“מקבלים,” על פי אותו הסדר, ששמר האדון בעת הנתינה, ויתפלל תפילה קצרה בקול רם: “יתן השי”ת, ונקבל לשנה הבאה מידך הרחבה פי שנים מאשר בשנה זו".
ותיכף יקום האדון ויפרד מהם, ויבוא אל חדרו עם בלומה אשתו ועם בניו, והם צריכים לאכול ולשמוח עד חצות ליל, וילכו לבתיהם.
אבל לא רק בימי הפורים היה מרדכי קיזלר משפיע את נדיבותו על “אנשיו”. ככה, למשל, אם נולד בן-זכר לאחד מאנשיו, היה צריך לבוא לר' מרדכי לבוש בגדי שבת ולברכו בברכת מזל-טוב, ר' מרדכי היה מקבל על עצמו את הוצאות הברית, והיה מחלק את הכיבודים בין “אנשיו” ולעצמו לקח סנדקאות וחיתוך ופריעה ומציצה ביחד, ולדבר הזה היה אמנם אומן מומחה, ולא קרה לו מעולם מכשול בדבר.
מספרים, שפעם אחת נפלה תיגרה בין אבי הבן ואשתו היולדת. היא היתה בת שו"ב אחד מעיר אחרת, ואביה טרח ובא לחג הברית, וחפץ להתכבד בחיתוך, מפני שבעירו היה הדבר בידו על פי חזקה משנים רבות; וכבר מהל בנים מישראל כמניין גימטריה של שמו, חסר אחד. עכשיו היה חפץ להשלים את המניין בנכדו.
אבל אבי הבן, לא מלאו לבבו להוציא את הדבר מידי אדוניו, אחרי שכן הדבר נוהג פה מימים ימימה. ר' מרדכי מקפיד על הסדר הנהוג בכלל, ובעניינים אלה ביחוד.
ופעם אחרת, מספרים, הוא השיא בייחוד אחד מעוזרי מסחרו, וחפץ לקחת לעצמו את השושבינות. אבל המחותנים מצד הכלה הכינו לדבר אנשים אחדים מקרוביהם, ונפלה קטטה בין המחותנים, וסופו של דבר היה, שמרדכי לקח את החתן ונסע הביתה, והשידוך נתפרד.
אבל אותו הבחור לא הפסיד כלום. מרדכי הוסיף לו על הנדוניה, והשיא אותו לאחת הנערות, שהיו משרתות בשכבר הימים במטבחו.
רבים ממיודעיו ומכיריו היו מתפלאים, מאין באה למרדכי קיזלר אותה מידת הנדיבות המגיעה עד לכדי בזבוז, בעוד שכולם ידעו את אביו לקמצן גדול, ואותו בעצמו לעריץ וקצת אכזר בעסקיו עם הבריות. בענייני העיר הוא היה “תקיף” ולא חמל על דל; עניי העיר היו פוסחים על ביתו, בדעתם מראש, ששם לא יותן להם מאומה.
בכלל היה “מרדכי הסוחר” אחר לגמרי, היפוך גמור מ“מרדכי האדון על אנשיו”; ולא עוד אלא, שגם רבים מ“אנשיו” התוודו בסוד, שבכל דבר שאינו נוגע לחסדים של כסף, הוא מתנהג עמם בעריצות ואכזריות. אינו סובל, שיגלו את דעתם באיזה ענין, אם היא כנגד דעתו; מתעבר על העומד לפניו בקלות ראש; ולא רחוק הדבר, שידיח את אחד ממשרתיו ממקומו בעד הסחת הדעת וקלות ראש.
אבל אנשים, הקרובים אליו יותר והיודעים אותו מימים שעברו, מספרים בזה סיפור מעניין.
זה היה בשכבר הימים, מרדכי לא היה עוד אז גביר עצום, בעל נכסים ועסקים, כמו שהוא עתה. הוא היה אז כבן עשרים וחמש; והיו אומרים עליו שהוא בעל בית אמיד. בשנה ההיא היו עסקיו הקטנים מסובכים מעט ונוסף על זה היה מדוכא בצער גידול בנים; אשתו הפילה חמישה נפלים בזה אחר זה, ובכל פעם היתה מסוכנת. בן יחיד היה לו, ובשנה ההיא מלאו לו שמונה שנים, וחלה פתאום ומת. האסון ההוא דיכא את נפשו עד לעפר, ולא יכול להתנחם.
בעת ההיא היה הצדיק ר' שבתי’ל מרשקוב נכון לסור אל העיר, וחסידיו ביקשו למענו בית הגון להתארח שם. ומרדכי התנדב לפנות לו את ביתו.
מרדכי ורעייתו השתמשו בשעת הכושר, ושפכו את מרת נפשם לפני הצדיק. והצדיק שמע בשים לב והתאנח, ושאל פתאום על דרכה ומנהגה של בלומה עם האמות והשפחות… ובלומה נבהלה ולא מצאה מענה.
“אם תקבלי על עצמך,” אמר לה הצדיק, “שתתנהגי עם אמותיך ושפחותיך בחמלה וברחמים, יחמול עליך גם השי”ת ויתן לך זרע של קיימא לאריכות ימים".
ובלומה קיבלה על עצמה את הדבר כ“נדר,” וקיימה את נדרה. ומרדכי ראה בחוש את גדולתו של הצדיק, כי לשנה הבאה ילדה בלומה לירחים מלאים בן קיימא בנקל! אפילו למיילדת לא נזקקה.
ועסקיו הסתכסכו והסתבכו יותר ויותר, עד שהיה קרוב לשמיטת כספים, כשהתארח אצלו הצדיק מרשקוב לשנה הבאה, נכנס אליו ותפס לו ממש בבגדו, ואמר לו: “רבי, איני מניחך, עד שתבטיחני הצלחה בעסקים. הבטחה וודאית, כמו שהבטחת לאשתי”.
והצדיק ענה לו: “אם תקבל על עצמך להתנהג עם משרתיך ועוזרי מסחרך במידת החסד והנדיבות, ישלח השי”ת את הברכה בעסקיך".
ומרדכי קיבל על עצמו וקיים את הבטחתו. וגם הבטחת הרבי נתקיימה. במשך זמן קצר היה ל“גביר אדיר,” וכל עסק, אשר נטפל אליו, נתברך בידו.
ממון רב של סוחרים שונים הלך לטמיון בעסק חכירת היער הקרוב לעיר; לא היה גם אחד, אשר לא הפסיד שם כספו, שהשקיע בו; ומרדכי קיבל את היער בחכירה לעשר שנים, והתחיל להשתכר משנה הראשונה.
עסק הטחנה, אשר בעיר, היה ידוע לעסק ביש. כחצי שנה עמדה סגורה מפני שלא נמצאו עליה קופצין. ומרדכי חכרה לזמן מרובה, והוא היה הולך ומשתכר, עד שקנה אותה לצמיתות.
בכל מה שהוא שולח יד הוא מרויח. רבים מגבירי העיר התחילו להשתדל למשוך אותו בתור שותף לעסקיהם, בכדי שיתברכו בשבילו.
בשעת פטירתו של אותו הצדיק, בכה מרדכי ממש כילד, שאבדה לו אבדה. ויהי נרעש ונפחד כל אותה השנה, עד שנטפל אליו אחד ממקורבי הצדיק, וגילה את אזנו בסוד, שמי שממלא את רצון הצדיק בדיוק ובהתמדה מובטח לו, שתתקיים ברכתו, אפילו לאחר פטירתו.
כנראה ידעו מרדכי ובלומה למלאות את הבטחותיהם בדיוק ובהתמדה, כי עסקיו הלכו והתרחבו, ובנים ובנות כבר גידל לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
קרוב להיות שחלק גדול מן הסיפור הוא אמת, אבל ל“אנשיו” של מרדכי אין עניין רב לדעת את סיבת נדיבותו. די להם, שהם הורגלו לבלי דאוג לחג הפסח ולריבוי הבנים, האדון דואג להם, כאילו הם כולם אינם אלא אבריו וגידיו, והוא ראשם ולבבם.
ואת מנהגו של מרדכי עם “אנשיו” היו מודיעים האנשים ההם גם לכל “איש חדש,” שנוסף עליהם כפעם בפעם, לרגלי הסתעפות מסחרו. “האנשים החדשים” היו מקבלים עליהם, כמובן את המנהג הזה ברצון טוב.
אחד מן האנשים החדשים, שנוספו על הישנים לרגל פרוץ מסחרו של מרדכי, היה שמואל-ליב גיסנט.
שמואל ליב היה אחד מאלה, שההשגחה הצילה אותם מהשפעת מורים ומדריכים, ותתן להם להתפתח על פי נטיית-לבבם וכשרונם הטבעי. אביו היה עני מדוכא וחולה שבילה רוב ימיו במיטתו. אמו צריכה היתה לפרנס את הבית ולכלכל את בעלה החולה. מובן מאליו, שלא הספיקו לה לא שעתה ולא מצבה החמרי לדאוג לחינוך בנה. לדבר הזה צריך היה לדאוג גבאי התלמוד-תורה שבעיר, אבל גבאי הת“ת אמר שהת”ת נוסד רק לנערים יתומים, ואביו של שמואל ליב הראה בנידון זה עקשנות יתירה, מאותה שאנו מוצאים על-פי רוב אצל עניים חולים. הוא חלה-חלה, אבל למות ולזכות את בנו בזכותם של יתומים לא חפץ. גם מתוך לבות של אבות עניים מבצבצת לפעמים אנוכיות גסה.
שמואל-ליב גדל חפשי לנפשו. נערים כאלה, כשיגדלו יהיו לחומר טוב לפוליציי וראשי השופטים, וכן למוסר שדי בפי ההורים לייסר את בניהם, להזהירם, בל יהיו כ“פלוני.” אבל יש אשר יצאו מהם גאונים או לפחות בעלי כשרונות נפלאים. שמואל-ליב היה מאלה האחרונים.
במלאות לו אחת עשרה שנה עזב את בית הוריו, ויבוא לשרת בתור עוזר אצל אחד ממלמדי דרדקי, כלומר, להביא ארוחות מבתי האבות לילדיהם שבחדר, ובעיתות של רפש לשאת אותם על כתפיו הביתה. וארוחתו ניתנה לו שבוע שבוע בבתי האבות.
ובבתי האבות, שאכל את ארוחותיו, היו שמחים לבואו, מפני שמצאו בו תועלת להעמיס עליו איזו עבודה בבית או לשלחו באיזו שליחות, ומפני זה לא נמנעו לפעמים לתת לו גם לינת לילה בחדר המבשלות.
ומתום שעימום ובדידות ביקש לפעמים מאת הבנים הגדולים שבבית לינתו להראות לו כתיבת האלף בית, והמה לא נמנעו מלהראות לו, – אולי כדי להתנקם בו, כדרך שהתנקמו המורים והמלמדים באותם הבנים, בהעמיסם עליהם תורה וחכמה שלא לרצונם.
ושמואל-ליב ישב כפוף אצל מיטתו בחדר המבשלות או כורע על ברכיו, אצל הספסל, וסיגל לעצמו את הכתיבה העברית.
ראו הבנים המורים, ויעמיסו עליו את ה“אזבוקא” הרוסי, ושמואל-ליב התקשה בו והתקשה בו, עד שסיגל לעצמו גם את החכמה הזאת.
אז העמיסו עליו את סדר הקריאה, מעשה החשבון וכל אשר ידעו המורים הקטנים, ושמואל-ליב ממית עצמו על תורתו, אבל הוא הולך ומצליח.
הוא מכין שיעורים ולקחים ומטיל קנאה בין מוריו הקטנים.
שמואל-ליב מבין, שמוריו אלה אינם יודעים עוד את הכול, והוא עוזבם ומתנפל בתחנונים לפני אותו המורה הגדול, שהם לומדים אצלו. והלז התנדב והירשה לו, שיבוא בכל לילה אל ביתו, ויתן לו לקח.
כעבור שנתיים, ראה שמואל-ליב, כי משרת עוזר למלמדים אינה משרה גבוהה, כאשר חשב מראש, ויתן לבו לבחור לו דרך אחר.
אז עזב את העיר ולא שב אליה עד לאחר שמונה שנים, שמונה שנים מימי חייו מכוסות ונעלמות, אין איש יודע מה עשה, במה עסק בכל אותן השנים. אבל הוא יודע.
וכששב לא שב בידים ריקניות, בידו יש תעודה.
והתעודה אינה של איזה אינסטיטוט, אלא תעודה נתונה לו מאת בעל טחנה גדולה ומפורסמת, שהוא עבד שם כשנתיים, וידיעתו במלאכה הזאת מעבירה גם את הטכנולוג המצויין ביותר.
שמואל-ליב שב אל עירו כדבר בעתו. הטחנה של מרדכי קיזלר צריכה היתה לתיקונים. כבר נטפל אליה אינז’ינר מוסמך וקלקל במקום שחפץ לתקן.
שמואל-ליב נזקק אליה באחרונה. ובמשך ירחים שניים התחילה הטחנה להוציא קמח כחדשה. מרדכי הציע לפניו משרת מכונן ראשי בטחנה, והוא לא מצא סיבה לבלי קבל את המשרה.
עוד “איש” אחד נוסף על ה“אנשים” של מרדכי,
וכבר בראשית ימי משרתו קרה מקרה – וכל ה“אנשים” דאגו אז וחשבו, שהאדון יחתוך את ה“אבר” החדש הזה מתוך “הגוף”.
הדבר היה במוצש“ק, בשעה שמנהג ה”אנשים" היה לבוא לבית מרדכי לברכו בשבוע-טוב, ולא היו יוצאים עד ששתו תה וסעדו “סעודת ר' חידקא,” וגמרו את כל הזמירות. גם גיסנט סר אל הבית להודיע להאדון איזה דבר הנוגע אל ה“עניין.” המשרת שבבית הושיט לפניו כוס תה, ומרדכי רמז לו שישתה.
אבל גיסנט הודה בנימוס, והודיע, שהוא איננו שותה תה.
מרדכי רמז להביא כוס יין.
“כל יין לא יבוא אל פי”.
“הנזיר אתה?” שאלו מרדכי חציו בלעג וחציו בתמהון.
“איני שותה כל משקה” חזר הלז על החלטתו.
“הא לך איפוא סיגרה,” הגיש לפניו מרדכי את מטבקו.
“אינני מעלה עשן,” ענה הלז קצרות ומוחלטות.
מרדכי העיף עליו את עיניו:
“אבל חפץ אני שתיהנה משהו בביתי”.
“אבל חפץ אני להישאר נאמן ליסודותי ודעותי בחיים,” הרים גיסנט את עיניו נגד מרדכי וענה.
שני המבטים נפגשו. ניכר היה, ששני ענקים מתאבקים חרש.
ה“אנשים” חשו את הרגע ההוא, והביטו ברגשי פחד על המלחמה הנסתרת הזאת. המה כעסו בלבבם על היהיר הזה, שעלה פתאום בדעתו להרגיז את האדון בדברים של מה בכך. “וכי מה יפסיד, אם ישתה כוס תה או יעשן סיגרה?”
אבל הסכנה עברה. על פני האדון הופיע צחוק קל, שקשה היה להכיר, אם הוא צחוק של הנפגע בכבודו או צחק של היתול. הוא התחיל לדבר עמו מעניינא דיומא. גיסנט הציע לפניו הצעה נכבדה.
הוא בדק עוד פעם את הטחנה ואת סביבותיה ומצא, שבהוצאה קלה יכול הוא לסנף לה בית מפץ לצמר. ובהיות שרבים הנוקדים ומגדלי צאן בסביבות העיר, ומסחר הצמר נפרץ פה במידה מרובה, על כן יש תקווה לבית מפץ כזה, שיביא ברכה לבעליו.
ההצעה מצאה חן בעיני מרדכי והבטיח לו שיעיין בדבר.
גיסנט קם ממקומו ונפרד בברכת הליל מאת כל היושבים ויצא.
האדון פיהק פיהוק משונה, שלא כדרכו. ויקם ממקומו ויכנס את חדרו. הפיהוק הזה פעל לרעה על כל המסובים, ואחד אחד פיהקו ויקומו ויעזבו את הבית.
הצעתו של גיסנט לא היתה אמנם דמיון כוזב. בית המפץ התחיל להביא ריווח הגון. גיסנט התוודע במשך ימי משרתו גם אל יתר ענפי מסחרו של מרדכי, וכפעם בפעם העיר בדרך אגב על חסרונות ותיקונים ושינויים נחוצים במסחרו; ומרדכי ראה, כי הערותיו ותיקוניו מביאים ברכה רבה. ולאט לאט התרגל לבלי עשות כל דבר ועסק, בטרם ישאל את פי גיסנט. הוא בדק ומצא, כי חכם וידען הוא הלז בכל מקצועות וחוויות העולם.
אך חסרון אחד מצא בו, “הוא גדלן וגם עקשן במקצת. אבל אין דבר, יתרגל עם ביתו וישנה את דרכו”.
ואולם עוד מעט, וכבר תמלא שנה מיום בוא גיסנט לשרת בטחנה, והוא לא שינה דרכו. כמקודם הוא מונע את רגליו מבית אדוניו; כמקודם הוא נכנס בקומה זקופה, כמעט שמטיל אימה על אנשי הבית בבואו.
מרדכי החל לשנוא אותו בלבבו, והדבר לא היה סוד כמוס. כבר הרגישו בזה כל ה“אנשים,” וגם לא התפלאו על הדבר, כי שיערו מראש ששני אלה לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. והתפלאו רק, מדוע לא הרחיקהו מעל משרתו. אבל מרדכי לא הרחיקהו, מלבד מה שמצא, כי הפסד גדול, קרוב להריסה, יביא לעצמו אם ירחיקהו מביתו, אלא עוד שביחד עם השנאה היה חש רגש כבוד, דומה ליראה, אל האיש הלז.
הוא משער, כי הגא הלז מבטלהו בלבו. כמה פעמים ניסה לקנות את דעתו, לצנן את גאוותו במתנות והטבות… והוא משתמט בגאווה נפרזה, “שונא מתנות אני.”
“כן, הוא מבטלני בלבו עם כל הוני ורכושי ועם כל… כל חסדי.”
והוא מביט על “אנשיו” ומעריכם כנגדו. והוא מוצא את “אנשיו” הללו טובים ונוחים ככבשים. “בני הם… בני הטובים, שמזונותיהם עלי, שמצפים לחסדי. והוא, מין חיה, פרא מלומד, הוא ואפסו עוד!.. הגאווה נודפת ממנו. גם בדיבורו, גם בשתיקתו, ואפילו בשבתו על עבודתו, הוא יושב כאדם העושה בשלו.”
כשהגיעו ימי הפורים קרה מקרה, שמרדכי צריך היה לנסוע לאן שהוא ומפני שהוא חש את עצמו מעט חולה, ביקש את גיסנט שימלא הוא את התפקיד. גיסנט השתמט בתחילה באמתלה צודקת, שנחוץ הוא למקומו בטחנה. אבל מרדכי התחיל לבקש, כמעט להתחנן על הדבר, וגיסנט לא התעקש הפעם ומילא את בקשתו, במצאו שהיא באמת נחוצה; ואם לא יסע הוא ולא האדון, צריך יהיה להעמיד את הטחנה, מי יודע לכמה ימים.
ועל הנסיעה הזאת הצטערו כל ה“אנשים”. המה חיכו לליל הפורים לראות את מנהגו של גיסנט: היעמוד בו לבבו וגאונו גם אז להשתמט ממתנות?
לאט לאט נשתקע הדבר. ה“אנשים” שהיו עוינים מראש את גיסנט התחילו אחר-כך לאהוב אותו. כי ראו, שביחסו אליהם אין גם קורטוב של אותה הגאווה, שהוא מראה ביחוסו אל האדון. אדרבה, מין רגש של נדיבות היו חשים ביחוס הזה.
מרדכי הסכין להבריח את עצמו מהתנגשות “חסדיו” עם גיסנט, והדבר הזה הרים עוד יותר את ערכו של האחרון בעיני ה“אנשים”. מרדכי בעצמו לא הרגיש בדבר, שהוא הולך ומתבטל מיום ליום מפני “אישו” הלז, כמו פתאום היה הדבר, שהכיר בעצמו, שאיננו מוצא די עוז בלבבו להתנגד לדעת גיסנט בענייני מסחר, לפחות, לשם ניגוד ומראית עין בעלמא.
ולא עוד, אלא שאפילו בעניינים רבים הנוגעים לביתו, ואין בם זיקת מסחר, הוא משתדל להעלים מגיסנט, מפני שירא פן יתנגד לו, ויבטל את דעתו, כמנהגו בכול.
“האומנם ירא אני את האיש הפרא הזה?” התפלא על עצמו.
אבל מה שקשה היה לו להודות על עצמו, הכיר בבני ביתו. “כשהלז מדבר דבריו המעטים כולם מביטים אליו. כמו סופרים ומונים את אמרי פיו.”
“דעתו מכריעה את כל הדעות. אין איש מעז לחלוק עליו.”
“אפילו בתו הקפדנית, העקשנית ואפילו אשתו הרגזנית, נכנעות מפניו. מיד כשהן שומעות את הערתו, ששמלה זו נאה וזו אינה נאה, מיד הן נכנסות לחדר המלבושים ומחליפות שמלותיהן כפי טעמו”.“כשרואות את גיסנט מבעד לחלון, מיד הן מתרגשות וחרדות להכין לו כסא ולפנות לו מקום.”
“סמרטוטים!” היה כועס אז בלבבו עליהן, “כאילו את המלך בכבודו ראו עיניהן”.
אבל יש אשר יתן אז חשבון לנפשו, והוא אנוס להודות בפני עצמו שאילו לא היו חרדות כל כך להגיש לו כסא, היה אולי הוא בעצמו עושה את הדבר.
“אך מכשף הוא האיש הלז!”, הוא מחליט מתוך קנאה – “הוא בא ושיעבד את כל הבית לעצמו”.
אבל הגיע היום, ששני האיתנים התנגשו “עירומים”.
עסקי מרדכי הסתבכו מעט בימים האחרונים, הוא קנה ואסף סכומים גדולים של חטים לטחינה. נוסף על זה לא הסתפק בשכר שמביא לו בית המפץ לצמר של זרים, והתחיל לקנות כמויות גדולות של צמר לנפצו למכרו מנופץ. גיסנט הביע את מחאתו על הזרויות הללו, והראה בעליל ובחשבון ברור, שסכנה צפויה מעסקים אלה. אבל אז הזדיין מרדכי נגד מתנגדו בחשאי.
“למצער אך הפעם הזאת אראה לו, שהוא, ‘אישי,’ ואני האדון העושה בשלו!”
מרדכי התגעגע זה מכבר לקורטוב של מקוריות; לפחות, להוכיח לעצמו, שהוא אדון על הונו וחפשי מהשפעתו של זה.
ושער החטים ירד מיום ליום; ועל הצמר המנופץ לא היה כל קונה.
עסקי מרדכי היו בסכנה.
ולמלואת הסאה, מתקשה בתו הצעירה ללדת זה שני ימים. הרופאים התחילו להתייאש מחייה.
מרדכי נזכר בהבטחתו של הצדיק. אצלו לא היה עתה כל ספק, שכל מה שהגיע אליו בימים האחרונים, הוא רק מפני שצוואת הצדיק לא נשמרה בשנים האחרונות בדיוק.
“אם בער הייתי עד כה, ולא הבנתי מהו אצבע אלוהים, שסיכסכה את עסקי, הנה התקשותה של בתי ללדת, היא מופת חותך על הדבר”.
כל “אנשיו” הוקמו בלילה ההוא על רגליהם, והוחרדו אל בית אדונים הנפעם, והוא עמד נרעש ויחלק להם מתנות.
והוא מאמין, שהבטחת הצדיק תתקיים גם עכשיו, אבל יודע הוא שלא קיים את דברי הצדיק בדיוק. עוד יש אחד שלא קיבל מתנה.
גיסנט זה הוא חמץ בביתו! צר לו, שלא הרחיקהו בעוד מועד, אבל עתה כבר “אישו” הוא. והוא לא קיבל ממנו מאומה.
הוא גמר בדעתו להילחם עמו. הוא צריך לקבל ממנו מתנה. שלא לרצונו.
היספר באזניו את כל העניין?
אבל יודע הוא מראש, שהוא ילגלג עליו, פרא-מלומד זה אינו מאמין בכאלה.
“אם לא אוכל לאונסו לדבר, אנסה לבקש, להתחנן… סוף כל סוף הרי אינו חיה רעה.”
הוא מצא את התחבולה האחרונה יותר נאמנה.
והוא קיים את החלטתו.
והוא עומד כפוף לפני גיסנט, כאדם המתחנן על נפשו.
“קבל ממני, מה ממך יחסר? יש לי ענין גדול בזה, אינני יכול לגלות לך את הסוד… אתה לא תאמין. קבל!..”
הלז מביט נפעם באדונו המתחנן לפניו ובדמעותיו הנוזלות, ואינו יכול לא להיכנע ולא להתנגד. כאיש נאמן לפרינציפיו ומוסר לפעמים את נפשו עליהם, הוא איננו יכול לקבל מתנה מיום עמדו על דעתו. “מתנה היא מין מכירה, שאין המוכר יודע מה שקונים ממנו,” הוא אומר תמיד.
“אינני יכול, אדוני, לחטוא נגד פרינציפי”.
“קבל נא!”
“אבל פרינציפי!”
“פיקוח נפש נוגע בדבר”.
“וכי יש לך פיקוח נפש יותר מ… השתעבדות… מחטוא נגד דעות עצמיות, קבועות?”
“אנא, קבל!”
“אנא, פרינציפי!”
שניהם נבעתו איש מפני רעהו, מפני ששניהם שמעו פתאום איש בקול רעהו רוך של תחנונים, שלא הסכינו לשמוע כל אותם הימים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.