חברי וידיד,
שתים ידעתי, ואחת לא ידעתי. ידעתי שאתה שוכר לעבודתך רק פועלים-יהודים, והרבה ברכות ברכתיך תמיד על הדבר הזה. “וחי אחיך עמך” – אף היא לא רק מצות-עשה מן התורה, אלא עוד הרבה יותר מצות-עשה מן החיים. ידעתי, שאתה נוהג בפועליך מנהג ידידות וחבה, וחוץ משכרם שאתה משלם להם בעין טובה, אתה גם שולח להם ספרים ועתונים לקריאה, ואף על זה ברכתיך. כמה למודים טובים הנחילנו בית-המדרש הישן, ואחד מהם – אולי הטוב והחשוב שבכלם – הוא שנימי-המשי של ידידות וחבה, הנטוות בין אדם לחברו, פעמים כחן יפה מחבלי-הברזל של אינטרסים.
שתים אלו ידעתי: אחת לא ידעתי. לא ידעתי, שאתה שוקד גם לשמור על תמת פועליך, לבל תפגם. עכשיו גם זו' אני יודע: על פי מקרה בא לידי לפני ימים מועטים אותו אכסמפלר של גליון שני “בוסתנאי” לשנה זו, אשר שלחת לפועליך, וראיתי, שברוב דאגתך להם טרחת וגזרת מתוכו תחלה את מאמרי, כי חששת, שמא ישתו את המים הרעים ויאַבְּדו, חלילה, בתולת-תֻמתם, ומודה אני לפניך: על דבר זה לא ברכתיך, כי צחקתי.
צחקתי. אבל רק רגע אחד, ומיד נקטה נפשי ונצטערתי על המעשה אשר עשית. והאמינה לי: לא משום שגזלת מאתי עשרה-עשרים קוראים. אמנם, כל סופר, שדבריו מכובדים על עצמו, רוצה שירבו קוראיו, ואף אני, עבדך, כך. אבל ראשית, להוי ידוע לך, שגם בלעדי עשרת-עשרים פועליך לא-מעטים –ואולי גם רבים – קראו את מאמרי האמור. ולא בארץ בלבד. גם מווילנה שלי ושלך כותבים לי: “גליון ,הבוסתנאי', שבו נדפס מאמרך על הקולוניאלבנק, היה מהלך מיד ליד ורבים קראוהו”, ואלמלי היה מנהגי לפרש שמות, הייתי קורא בשם את האיש – אחד מזקני חברינו שם – שבביתו נתכנסו חברים לשמוע מקרא המאמר בצבור. הרבית לי קוראים. דוקא משום שעשית אותו מעשה גרית את יצרם של פועליך, ולא די שהם עצמם שתו את “המים הרעים”, אלא שגם השקו אותם לאחרים, ולא די שהחטאת את מטרתך ולא נשתמרה תמת פועליך, אלא שאתה הֲסִבּוֹתָ גם את לבם של אלה האחרים, כי גם להם אבדה בתולת-תֻּמתם…
אם-כן, למה נקטה נפשי? הן המים – אם טובים ואם רעים הם – אני הוא שדליתי אותם, כל כונתי היתה, כי רבים ישתו אותם, ואמנם רבים – וגם הפועלים אשר עמך – שתו, וכונתי נתקימה. למה, אפוא, נצטערתי על המעשה אשר עשית? – משום שמזכיר עוון הוא לי מעשה זה. לא מזכיר עוני שלי. מזכיר עונכם שלכם הוא לי, – עון כלכם, אתם קציני הציונות וגנרליה.
מה הצבור הציוני, שאתם רוצים בו? – הבה ואגדך בלי משוא-פנים. בצאן אִלמות אתם רוצים, בהמה בבקעה אתם מבקשים, כי תרד אחריכם. צבור ציוני אחר אינו מקובל עליכם. מפני הכבוד איני אומר מָאוס עליכם. מוטב, שהצבור הציוני בהמה יהיה לו. מוטב, שהוא לא ישמע ולא ידע כלום, שהוא לא יחשוב ולא יאמר כלום. ולמה לו לשמוע ולדעת, למה לו לחשוב ולאמר מה-שהוא? אתם – העתודים לפני הצאן. אתם כלכם חכמים, כלכם נבונים, כולכם יודעים את הכל. ומה צורך יש שיחכם גם הוא, שידע ויבין גם הוא? על כל-פנים מוטב, שיהיה אלם.
תן תודה: האם יש לכם עדיין רצון-אמת – רצון-אמת ממש, ולא עויה מנונה של “כאלו-רצון” – לדבר אל הצבור בלב תמים – בלב תמים ממש, ולא לשם כונות תפלות, שהנפש נוקעת בהן – למען יתעלה ובאמת ובאמונה ישתף את נפשו בעבודת-הציונות, – את נפשו ממש, ולא את פרוטותיו בלבד, אשר אליהן, ורק אליהן, תדבר לשונכם ערב ובוקר וצהרים? – רוצה אני להאמין, שתאות-השררה וחמד-הכסא לא העבירו אתכם על ישרכם עד כדי כך, שתהינו לכחד ולאמר: הן, יש לנו עדיין רצון אמת זה.
בוא וראה: אתם החכמים והנבונים, אתם היודעים את הכל, אתם אנשי המעשה המנוסים, המתקלסים כל-היום ב“בטלנים” וב“מלמדים”, – אתם הבאתם עלינו את החרפה ואת הכאב, שבעצם-היום הריקו שומרים וממונים את קֻפתו של הקולוניאלבנק ולא הותירו לו לא פרוטה מממונו של הצבור ולא שם ושארית לכל העמל, אשר עמל הרצל ביצירתו של מוסד זה. ומה היה הדין נותן, אלו היתה עדיין בלבכם טפה של יחס ישר לצבור, טפה של רגש-הכבוד אליו? – הייתם צריכים לספר את הדברים כמו שהם ולבקש סליחה ומחילה על עונכם. והצבור או שהיה סולח ומוחל וכסאותיכם היו נכונים לפניכם גם מן הוא והלאה, או שלא היה סולח ומוחל, והייתם מוכרחים לקום מכסאותיכם ולפנות אותם לטובים מכם. על כל-פנים, אלו כך עשיתם, לא הייתם עושים אלא חובתכם הפשוטה, המוטלת עליכם. ובראות הצבור, כי עושים אתם חובתכם לו ועלה בעיני עצמו, ועמו ומתוכו היו עולים גם מנהיגיו – אתם או אחרים במקומכם.
ודרך אגב רוצה אני להזכיר לך דבר אחד. זמן מןעט לפני מושב הועד הפועל הגדול בירושלים – בחמשה-עשר באדר – היתה בתל-אביב ישיבה לזקני ציונים וחובבי-ציון, ובה דבר על מעשה הקולוניאלבנק. נזדנן לאותה ישיבה גם אחד הממונים והמפקדים, – אתה יודע את האיש, – והוא הרצה על קצת מן הנוראות, שנעשו המוסד זה. רק על קצתם, ולא על כלם הרצה, – כי ראה צורך, – כשאני לעצמי איני יודע, למה ראה צורך, – להבליע כמה מן הנוראות תחת לשונו. ובכל זאת נאמרו דבריו בהתרגשות רבה – וכלום אפשר היה לו לדבר את דבריו אלה בשלוה ובמנוחה, ולא בהתרגשות רבה? ומהיותו אחד המפקדים והממונים, כאמור, הבטיח אחת ושתים, שההנהלה לא תכסה דבר, אלא היא עתידה ליתן דין-וחשבון לפני הצבור. מובטחני, שאתה יודע וזוכר אותה ישיבה ואותה הבוחה, שנאמרה ונשנתה בפני חברים שזָקנו בעבודה הציונית. ומודה אני: אף-על-פי שזה כמה עוקב אני אחריכם ויודע אני את הדרך, אשר בריתם לכם – לראות את עצמכם בני-אלהים, שאין להם לא דין ולא דין, ואת הצבור אשר ברגליכם – יתום קטן, שאין בו דעה ואין אדם דן עמו על עניניו וצרכיו, אלא נוהגים בו מנהג-בטול כאורח-אפיטרופסים, – בכל זאת ננער אותה שעה גם לתוכי רגש של אמונה ואמרתי: דומה שהפעם נפתח גם לבם שלהם להבין, שהם חסרים מעט מבני-אלהים ושהצבור הוא מעט יותר מיתום קטן, או, לכל הפחות, מעט יותר מבהמה בבקעה.
ולבסוף? – גם אתה יודע וגם אני יודע וגם כל ישראל יודע מה שהיה לבסוף. נצחה “האלוהיות” ולא נצח הרגש האנושי הפשוט, התמים, בשר-ודם יכול לעלות לכסא, ובה במדה הוא יכול גם לרדת מעל הכסא. “אלוה” אינו יכול לרדת מעל הכסא וכשהוא יורד משום שהוא מוכרח – מיד הוא נעשה לא-כלום. ומכאן היראה הגדולה, אשר יראתם אתם להיות תמימים עם לבכם ועם פיכם, כי צבתה אתכם הסכנה, פן תהיו – מוכרחים לרדת מעל כסאותיכם וברגע אחד תעשו לא כלום. מה עשיתם, כדי שלא יקרכם האסון הזה? – נעשיתם גורן עגולה והצמדתם את ראשיכם זה לזה, כעדר, להבדיל, המתירא מפני הסכנה, ומקרבכם הקימותם לכם “נגדא”, ואותו שלחתם לפניכם להכריז ולהודיע, שהכל טוב ויפה ולא ארע שום דבר רע, ושכל אותן השמועות הרעות שהגיעו לקהל שמועת-שוא ודבות-שוא הן. ו“הנגדא”, אשר בחרתם לכם, עשה את שליחותכם והציל, – לא את הבנק הציל: גוף, שכבר יצאה נשמתו, בר-מינן, מה הצלה יש לו? אתכם הציל. וכלכם שמעתם והקשבתם ושמחה רבה מלאתם: הצלחתם לגנוז את הדף, בו כתוב וחתום עונכם. נעלם דף מסוכן זה – ואיש לא ידעהו. ברוך-השם: בתולת תמתו של הצבור הציוני לא תפגם: כשם שכבהמה בבקעה ירד אחריכם עד עתה, כך ירד אחריכם כבהמה בבקעה גם מעתה ועד עולם.
וכשם שאתה טעית במעשה, אשר עשית לבדך, כך טעיתם אתם במעשה, אשר עשיתם כלכם יחדו. אותו “הדף המסוכן” לא נגנז ואותם “המים הרעים” לא יבשו – והצבור הציוני לא ירד עוד כבהמה בבקעה אחריכם. קצתו כבר עזב אתכם, וקצתו עתיד לעזוב אתכם, כי כשלה אמונתו בכם ואפסה אהבתו אליכם. וזוהי הצרה הגדולה והקשה ביותר אשר הבאתם ואשר מוסיפים אתם להביא על הציונות.
אין המון נעשה צבור, ואין צבור נעשה עם, אלא אם-כן מנהיגים להם, ולא מנהיגים, שמונהגיהם יראים אותם, לא מנהיגים סטרנים, אלא מנהיגים שמונהגיהם מאמינים בהם ואוהבים אותם, מנהיגים מורים ומדריכים – מנהיגים אשר יעלו את מונהגיהם. הגדול במנהיגי ישראל, שצר צורה לעם זה והעלה אותו למדרגת עם, זכה גם לתואר שאין עליון לו: משה רבנו. ומאושרים אנו, הציונים, כי היו גם לנו מנהיגים מורים ומדריכם, שבנשמותיהם נדלקו ניצוצות מנשמתו של משה, ובהם האמנו אמונת – אמון ואותם אהבנו אהבת-עולם. ואם אמנם לא במדה זו, אבל גם מביניכם הלא היו לנו מנהיגים מורים ומדריכים, אשר האמנו בהם ואהבנו אותם. וכשנסתרה דרככם מאתנו, ולגדל את הדור ולעלה אותו לא תבקשו עוד, ומכל עברכם לא נשאר לכם אלא הרגל-שררה, וראשית-בקשתכם היא לכסות על עוונותיכם ולהוריד את הצבור הציוני לדרגת צאן אלמות, – כיצד יהיה לבבנו גם עתה להאמין בכם ולאהבה אתכם? ואם כשלה אמונתו של הצבור בכם ואפסה אהבתו אליכם – מה מנהיגים אתם לו? מה לו ולכם? ומכאן האסון הגדול – איש לאהליך, ישראל.
אוי לנו ואבוי לנו: איש לאהליך ישראל – – –
“בוסתנאי” 1934
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות