לשם

מורי ר' דוד ילין

המתרגם

            הכרת השירה הערבית חשובה ביחוד לנו היהודים, אחרי אשר השפעתה נכרת הרבה בספרותנו העתיקה, וביחוד בתקופה הספרדית, הנחשבת לאחת התקופות היותר מזהירות בספרותנו.  השירה הערבית השפיעה לא רק על הצורה, כמו המשקל הערבי אשר התאזרח בשירה העברית-הספרדית מימי דונש בן-לברט וכדומה[i]), כי אם גם על הסגנון, המחשבה והדמיון של משוררי ספרד.  כל אשר יקרא שנים שלשה שירים ערבים, ואחריהם בשירי משוררינו בספרד – יכיר מיד כי רוח אחת להמה וממקור אחד יצאו.

            בתרגום אשר לפני הבאתי דוגמאות כאלה.  רק בנוגע למשקל השיר – למרות מה שהוא חשוב מאד – לא שמתי לב בתרגומי מפאת הקשי שבדבר.  גם לא חלקתי את הבית לדלת וסוגר, כאשר הוא במקור הערבי; לא שמתי חרוז אחד חוזר בכל השיר כאשר הוא במקור, ורק חרזתי את הדלת והסוגר בחרוזים כאלה הרגילים בימינו, למען לא תכביד המונוטוניות של החרוז היחיד העובר בכל השיר הערבי על הקורא.

            בנוגע לסגנון השויתי לנגד עיני תמיד את הסגנון של משוררי ספרד העברים, המתאים מאד לשירים הערבים.

                                                                                 המתרגם

עַנְתָּר

[נולד: ד"א רפ"א – מת ד"א שע"ה]

            כאגדת קדומים, אגדת בני אלים, תעלה אלינו תמונת ענתר בן שדאד מארץ השָרָב אשר בנֶגֶ'ד במדינת ערב.  אמנם אותו המזרח המונוטוני לא עצר און לשוות על גבורו הוד בן-אלים מחולל נפלאות של מעלה, כמעשי גבורי יון, ואולם גם אותו עטרו זר גבורות ונצחונות למכביר.  וככל אשר הלך הערבי הלוך והתפתח, וככל אשר הלך הלוך והתרחק מזמן גבורו–משוררו, כן רבו וכן פרצו אגדות מאגדות שונות המספרות תהלתו: גבורתו ביום קרב, עוז אהבתו לעובָל אהובתו, ועוד אגדות מאגדות שונות המיחסות לענתר את כל יקרות מדות עם–ערב, נדיב רוח, מקבל אורח בסבר פנים יפות ביום מנוחות, אריה טורף וזאב ערב ביום קרב, נוקם ונוטר ומשלם גמול לאויביו, נאמן וקים בברית לאוהביו.

            כה יתאר לו הערבי את גבורו נעים–זמירותיו וגם כה ישתקף אלינו מן השירים אשר יצאו ממקור ענתר, וגם מאלה המרבים אשר לא ממנו יצאו, ורק כותביהם תלו דבריהם בענתר.

            ענתר נחשב לאחד משבעת משוררי ה"מועלקאת" המזהירים בשירת ערב של "זמן הג'הליה", לאמר, "זמן הבערות".  כה תקרא התקופה שלפני האיסלאם.  פרוש המלה "מועלקאת" הוא "התלויים".  וזאת לפנים בערב.  בחבר משורר שיר נהדר, והביאו אתו אל מכה של מקום הכעבה, והקריאו לפני הבאים בהמון לחג שמח.  והיה, אם ימצא חן וכתבו אותו באותיות מזהבות[ii]) על הפפירוס המצרי, ותלו אותו בכעבה עצמה, במקום אשר שכנו אז אלילי הערבים המרבים, וקרא בו כל הבא לחוג ולמדו והפיצו בין אחיו בני-שבטו, וכה יתפרסם שם המשורר יחד עם שירתו.

            אזכיר עוד בקצרה את תולדות ענתר, במדה שהם דרושים להבנת שיריו[iii]).

            כיפתח בדורו היה גם ענתר בן "אשה אחרת", בן שפחה שבויה כושית, אשר לשדאד בן זבר, נשיא שבט עַכֵס.  בנערותו שטמוהו אביו וכל בני שבטו, מררו את חייו בשלחם חצי מהתלותיהם בשחור עורו, כי שחור היה ככושית אמו.  גם דכאו את רוח הגבור הנערץ בחשבם אותו לעבד לשבטם, וישימוהו לרועה גמליהם, עבודה שפלה מאד.  לא פעם היה ענתר נכון לעזב את שבטו וללכת באשר ילך, לולא קשרה אותו אהבה עזה אל עובל בת מליך דודו אחי אביו.  למרות מה שאבי עובל דחהו מלפניו, למרות מה שגם היא עצמה דכאה רוחו ולא השיבה כלל אהבה אל חיקו, נשאר ענתר בתוך שבטו, נושא את גורלו בדמיה ומצפה בסבלנות מרבה לימים טובים מאלה.  ואמנם בא היום.  באחד הימים פרצה מריבה בין שבט עבס ובין שבט אחר שכנו.  שבט עבס נמצא בצרה גדולה, ואז נגש שדאד אל ענתר בנו אשר התפרסם כבר בזרוע עוזו, ויאמר אליו: "בני קום והצילנו כי אין זולתך להציל".  "ההצלה יאה לבן-חורים.  אך על העבד לטפל בגמלים לחלבם ולשרתם" – ענה ענתר.  "הצילנו ואתה בן-חורים" – הבטיחהו אביו.  ענתר נענה לבקשת אביו, ויציל את בני שבטו מידי אויביהם, ואביו אמנם עמד בדבורו וישחררהו.  ומאז החל כוכב ענתר לעלות.  אחרי הרפתקאות והתנגדויות שונות עלה בידו גם לשאת את עובל אהובתו, הרוח החיים המחיהו ביום קרב, ומעודדהו לחולל נפלאות? ונשמת שירתו.

            ענתר האריך ימים רבים.  לפי דעת רבים חי תשעים שנה.  וכיאות לגבור אמתי לא מת על ערש-דוי.  אגדות שונות מספרות על דבר מותו[iv]) אחת האגדות מספרת כזאת: פעם אחת הלך יחידי בשדה.  פתאם זנק עליו מהמארב ערבי צעיר וזר בן ג'באר הכונה בפי הערבים על שם גבורותיו בשם "האריה–הדורס".  ענתר הציק הרבה בימי חייו לשבט וזר.  וזר שלח בו חץ, ויאמר: "וזה לך מבן-סולמי" (זהו כנויו של וזר).  החץ חלפהו ויפסיק את חוט-שדרת ענתר הישיש.  בקשי הגיע בין החיים ובין המות אל אנשיו, ובטרם צאת נפשו חרז עוד שיר קטן שבו פקד "לדרש את דמו מידי בן-סולמי".

            ענתר היה והוה אחד המשוררים היותר חביבים על הערבי.  מלבד הדיון, קבץ שיריו, נכתבו ונתחברו ספרים מספרים שונים המספרות גבורותיו, דברי ימי נעוריו ואהבתו.

            עד כמה רבה השפעתו על הערבים אפשר לראות מההגדות המובאות להלן:

            אחד מושל מצרים, חטא חטא, אשר התפרסם מהר ויהי לשיחה בפי כל תושבי קהירה הבירה, המושל בוש מחטאו מאד ויהי נבוך ולא ידע מה לעשות, לבסוף נמלך וישלח ויקרא לשיך יוסף בן ישמעאל.  השיך הזה היה מפרסם ליודע ובקי באגדות רבות.  המלך בקשהו להסיח את דעת העם מחטאו בהטרידו אותו בספוריו.  הזקן החל להוציא ספורים על אודות ענתר, חייו, שירתו, מלחמותיו ואהבתו.  ואכן, לא עברו ימים מעטים והעם שכח את החטא ולא זכר את המושל ויתנה וישוחח רק בענתר.  ועוד היה מעשה:

            בעיר חמץ[v]) חי ערבי סוחר.  הערבי הזה נהג ללכת מדי ערב בערב אל בית-הקפה במקום אשר החכואתי[vi]) (המספר) היה מקרא ע"ד ענתר.

            באחד הערבים התאחר הערבי בבית-עסקו.  ובאותו ערב ספר המספר ע"ד מלחמת ענתר במלך פרסי כאשר נכנס הערבי שמע מספרים, כי נשבה ענתר בידי מלך פרס ויאסר באזיקים.

            כאן עמד המספר מִסַפֵּר.  הקהל עזב את בית-הקפה.  ואולם הערבי מודענו נשאר תפוס בשרעפיו ועולם חשך בעדו.  הוא חזר הביתה.  אשתו שמה אוכל לפניו אך הוא בעט ברגלו, ויהפך הקערה על פיה, וישברנה והאכל נשפך וילכלך את משכבו.  ובפתח האשה את פיה בקול צעקה חלק לה מהלומות באפו.  אך בכל זאת לא שב עוד אפו, ויהי סר וזעף.  הוא לא יכל לשקט במכונו, ויקם ויצא מביתו ויתהלך זמן רב בחוצות קריה להבליג על יגונו; אך ללא הועיל וכאשר גברו מצוקות נפשו לבלתי הכיל, הלך עד לפני בית–המספר.  הלה ישן זה כבר את שנתו.  הערבי דפק על הדלת, ורק הספיק המספר לפתחה קרא אליו הערבי בזעם.  "הנשמע כדבר הזה? – אותו (כלאמר את ענתר) אסרת בכבלי מלך פרס, ואתה ישן לך במנוחה.  חייך לא אזוז מכאן עד שתספר לי את דבר יציאתו לחפש.  נקבה לי שכרך אשר תאסף בלילה אחד בבית-הקפה ואתן לך".  המספר הוציא את ספרו ויקרא בו עד דבר שחרור ענתר.  ואז קרא הערבי: "ישלם לך אלהים כפעולתך.  השבת רוחי חלף עבר יגוני.  הא לך דינר בשכרך ביחד עם תודתי".  הערבי שב לביתו שמח וטוב לב, שח לאשתו את כל אותו המעשה, ויפיסה ויאכל וישת ופניו לא היו לו עוד.

I

יתאר את יפי עובל אהובתו.

יָרוּ לַלְּבָבוֹת הַבָּנוֹת הַיָּפוֹת

חִצֵּי מַבָּט לֹא לָמוֹ תְרוּפוֹת.[vii])

חָלְפוּ עִתּוֹת חַג בֵּינוֹת לַבְּתוּלוֹת,

דָּמוּ שְׁמָשׁוֹת–עֵינֵיהֶן צְבִיּוֹת.

הֱמִיתַנִי חָלְיִי בְתוֹךְ קְרָבִים

צְפַנְתִּיו – אַךְ נֶחְמְסוּ עֲקֵבִים

נָטְתָה – וָאֹמַר סְעִיף עֵץ רַעֲנָן[viii])

הֵנִיעַ פֹּארוֹתָיו רוּחַ שַׁאֲנָן

צָחֲקָה – וְשִנֶּיהָ כִּבְרַק פְּנִינִים נִגְלָה[ix])

לָחֳלִי מְאַהֲבִים תּוֹכוֹ תְעָלָה

הִבִּיטָה וָאֹמַר אֲיָלָה נִדְהָמָה,

קִדְּמָתָהּ מְצוּקָה בְתוֹךְ שְמָמָה.

נִגְלְתָה – וָאֹמַר הַלְּבָנָה לֵיל שָלְמָה,

עֵת כִּתְּרוּהָ כוֹכבֵי רוֹמָה[x]).

וְעֵת לְהַלֵּל אֱלהֶיהָ סָגְדָה,

אַדִּירֵי עָם כָּרְעוּ לִכְבוֹדָהּ.

הוֹי עוֹבָל! אַהֲבָתֵךְ גַם עֵת חָלְשָה,

בִּי תִמְסֹךְ תִּקְוָה עֵת אֶתְיַאֲשָה.

וְאִם זְמָן הָיָה בְאָשְרִי,

אֶדְאג פֶּן יֵהָפֵךְ צוֹרְרִי[xi]).

II

תשובה לבוזיו  על עורו השחור

וְאִם שָחוֹר אֲנִי – הַמֹּר גְּוָנִי

וְאֵין לִשְחוֹר עוֹרִי כָל תְּעָלָה.

וְאוּלָם הַשִּׁפְלוּת רְחוֹקָה מִנִּי,

כִּרְחוֹק אֶרֶץ מִשְמֵי מַעֲלָה.

III

בשובו אל מולדתו ואל אהובתו עובל

אחרי הלחמו זמן רב במרחקים.

    מִי יְנַחֵש אִם זֶה רוּחַ אֶרֶץ הַשָרָב[xii]ׂׂ).

אוֹ אִם הַמֹּר בָּרוּחַ הִזִּיל בְּשָׂמָיו?[xiii])

אִם מֵחֲצַר עוֹבָל הָאוֹר הִבְרִיק[xiv])

אוֹ הַבָּרָק מִן הֶעָנָן חַרְבּוֹ הֵרִיק[xv])

הוֹי עוֹבָל, תְּשוּקָתִי מָה רַבָּה מְאֹד,

וּזְמָן יְקָרְבֵנִי אֲהוּבָי לֹא אָשוּר עוֹד[xvi])

וּמַה–מְּאֹד רַבּוּ הַפְּגָעִים הִגִּיעוּ עָדָי,

וְהַמְּצוּקוֹת בִּגְלָלֵךְ בַּת-דוֹדִי [xvii]) עָבְרוּ עָלָי.

וְלוּ עָמְדִי בְיוֹם קְרָב עֵינֵךְ רָאָתָה,

עַל אַהֲבָתָהּ אוֹתִי יָסְפָה, רָבָתָה.

יַגִּירוּ דְמֵי-אַבִּירִים חִצַּי הַשְּנוּנִים,

וּבַעַל-בְּרִיתִי [xviii]) יִקֹּב לְבָבוֹת אַחַר שִרְיוֹנִים.

ובְתוֹךְ עַנְנֵי אָבָק בְּחַרְבִּי אֶעֱלוֹץ

וְאֶלֶף חָלָל בָּהּ אָרֹץ

וְאַבִּירִים יְעִידוּנִי, אִם בְּיוֹם קְרָבוֹת

לֹא הֲפִיצוֹתִים לְאֶלֶף קְצָווֹת.

וְאִם גַּם עוֹרִי שָחוֹר יִגָּלֶה,

אֲנִי בֶהָדָר עֹז וְנַעֲלֶה.

וְלוּ עֲרָב יִתְפַּלֵּל יוֹם קְרָב

עַל גִבּוֹרָיו, אֱהִי הַכַּעְבָּה לַעֲרָב.

לוּ לַמָוֶת גֶּרֶם יֵרָא,

אַבְעִיתֵהוּ וּמִשְּׁאֵתוֹ לֹא אִירָא[xix]).

IV

בלכתו מעירו אל אבי עובל לדבר על לבו

לתת לו את בתו לאשה, נזדמן לו אויב להלחם, ויעצרהו בדרכו.

מַה–יַרְחִיק מִנִּי זְמָן אֲקַו אֶקְרָבֵהוּ[xx])

וְיִשְלַח לִי שָטָן אֶלָּחֲמֵהוּ

וְהוֹי מִזְּמָן כָּל אֲשֶׁר עָדָוּ צָרוֹתָיו,

יַשְלֶה אוֹתָנוּ וְלֹא יַגִּיעוּ אַחֲרִיתָיו[xxi])

זְמָן יִרְאֶה רְמִיָּה אַחַת תְכוּנוֹתֵיהוּ[xxii])

וְאֵיךְ יִשְמַח בּוֹ בֶן–חוֹרִים וִיחָבְרֵהוּ?

עוֹדִי נַעַר אֲנִי נִסִּיתִיהוּ[xxiii])

וַיְחַנְּכֵנִי אַחַר שַׂבְתִּי מִנִּסְיוֹנוֹתֵיהוּ[xxiv])

וְאֵיךְ אֶפְחַד מֵהַיָּמִים צָרוֹת? –

וּמְצוּקוֹת הַזְּמָן בְּעֵינַי נְקַלּוֹת[xxv])

כַּמָּה לֵילוֹת הָלַכְתִּי בָּדָד בְּבָתָה,

וְהַלַּיִל כּוֹכְבוֹ לְמַעֲרָב כְּבָר נָטָה.

סֵיפִי שַעֲשוּעִי, וְרָמְחִי, עֵת נָהֲמוּ

אֲרָיוֹת מְאוּרוֹת נָטָה עֶבְרוּ אֵלֵימוֹ

וְכַּמָה נְהָרוֹת מָזַגְתִּי מֵימֵיהֶם דָם,

עִם בֹּקֶר וַיֵּלְכוּ חַיְתוֹ טֶרֶף לְבקְּשָם.

הוֹי מִתְאַוֶּה מוֹתִי! – שוּב בְּלִי תְאַוֶּה

וְאַל תֵּרֵד[xxvi]), כּוֹס חֶתֶף אַתָּה תִרְוֶה.

V

יועיד את נעמן מלך ערב לקרב ויתפאר בשבטו.

לֹא יִשָּׂא מַשְׂטֵמָה הַמַּרְקִיעַ וְעוֹלֶה

וְלֹא בַּעַל הַחֵמָה מְרוֹמִים יִתְעַלֶּה[xxvii])

וְעֶבֶד לְשִבְטוֹ, וְאִם עֲזָבָהוּ פִיו לֹא יַמְרֶה

וְיִרְצֵהוּ וִיְחָנֵּהוּ וְאִם בּוֹ יִתְגָרֶה[xxviii])

לְפָנִים הָיִיתִי רוֹעֶה גְמַלֵּיהֶם –

וְכַיּוֹם מָגֵן יִשְעָם בְּכָל צָרוֹתֵיהֶם.

מַה-נָּעֲמוּ בְנֵי-עַבְּס צוּר נְדִיבִים חֻצָּבוּ,

נֻקְּרוּ מִמְּקוֹר נְדִיבִים בַּעֲרָב רָבוּ.

יִלְעֲגוּ לִשְחוֹרִי – וְהוּא לִי יַחַס בְּיוֹם קְרָבוֹת,

וּבוֹ אֶתְיַחֵס אִם חָסַרְתִּי יַחַס אָבוֹת.

לוּ יָדַעְתָּ, הוֹי נַעֲמָן, מִי הוּא הָאִישׁ

יִפְגֹש אָחִיךָ, יְרֻמֶּה בִגְדוּדָיו חִיש:

גֶּבֶר יְחוֹצֵץ אֲבַק מִלְחָמוֹת וְהוּא יַעֲלֹץ

וְיָשוּב וּפִיפִיוֹת הָרֹמַח בְּדָם יַחֲמֹץ.

אִם שָלַף חַרְבּוֹ – וְנָטְפוּ פִּיפִיּוֹתָיו

וְהִבְרִיק בָּאֲוִיר – וְנִקְרְעוּ מָסָכָיו[xxix]).

וְסוּסִים יְעִידוּנִי אוֹתָם אֲרַחֵם,

עֵת קָטֶל כְּרִשְפֵּי-אֵש הִתְחַמֵּם.

אִם פָּגַשְׁתִּי בָּאוֹיֵב בְּיוֹם מְבוּסָה –

יִסָּחֵף כֻּלּוֹ וְהָיָה לִמְשִׁסָּה.

לָעוֹף הַבָּשָר, לַחַיָּה עַצְמוֹת חָלָל,

לִי הַנְּפָשוֹת וְלַחַיִל הַשָּלָל.

לֹא רָשְעוּ מֵאֱלהַּ בְּיִקְרַת רוּחָם,

אֲיוּמִים בְּרָכְבָּם – אַךְ אֲנָשִים בְּנוּחָם![xxx])

אֲרָיוֹת-טֶרֶף – אַךְ אֵין נִיבִים בְּפִיהֶם;

רַק חִצִּים חֶרֶב וְגַרְדֹּם בִּידֵיהֶם.

יְזַנְּקוּ עֲלֵיהֶם סוּסִים מְחֻטָּבִים, חֲסוֹנִים,

דָּמוּ זְאֵבֵי-עֶרֶב בְצַוְארֵיהֶם רְסָנִים.

לֹא אֶחְדַל אֶטְעַן בֶּעֱזוּז חֲזֵה סוּסִים,

עַד גַּם אֻכָּף וָרֶסֶן לַחֲרָדָה אָשִים.

וְהִבִּיטוּ וְאִם גַּם הָיוּ עִוְרִים לָעַיִן,

וְדִבְּרוּ וְאִם נֶאֶלְמוּ, וּבְפִיהֶם מִלָּה אַיִן[xxxi]).

וְזִרְמַת-הַדָם לִי יָעִיד סוּס בְּיוֹם קְרָב

וְהַמַּכָּה וְהַטְּעִינָה וְהָעֵט וְהַכְּתָב!

VI

על מלחמתו בבני-עומר

הוֹי עוֹבָל, לְאַהֲבָתֵךְ   מָה נַפְשִי נִכְסָפָה,
                                                   אַךְ יוֹם יִשְטְמֵנִי שִבְטֵךְ עָמַד ולֹא רָפָה.

יָסְפָה וַתִּרְבֶּה לָךְ יוֹם יוֹם תְּשוּקָתִי,

כַּאֲשֶר תִּצְמַח שֵיבָתִי עֲלֵי שַחֲרוּתִי.[xxxii])

הִתְלוֹנַנְתִּי עַל קְשִּי-יוֹמִי בִגְלָלֵךְ, וּפָנָה

הוֹי חֵי אָבִיךְ, כָּל זְמַנִּי פָנָה בִתְלוּנָה.

אֵצֵא לִקְרַאת אוֹיֵב וְאַחְסֶה אֲנָשִים

יְאַבְּדוּנִי, וְלִכְבוֹדִי אֵינָם חָשִים.

שַאֲלִי, הוֹי עוֹבָל עַל יוֹם בִּקַּרְנוּ

שִבְטֵי עוֹמָר, וּבְנֵי כָלֵב שִחַרְנוּ.

כַּמָּה פָרָשִים חֲלָלִים הִפַּלְתִּי;

לֹא בְצֶבַע כַּפּוֹתֵיהֶם הִגְּעַלְתִּי.

רוֹעֲדִים, וּבְרַגְלֵיהֶם הֵם מְפַרְכְּסִים,

בָּם חִדּוּדֵי רֹמַח כִּשְבִיבִים מִתְנוסְסִים.

הָרַגְתִּי מֵהֶם חוֹרִים מֵאָה,

וָאֶלֶף בָּעֵמֶק וּבַגִּבְעָה.

VII

בזעפו ביום השמיע אותו עובל דברים שהשפילוהו.

נִשְכַּח מִלִּבִּי מַה-שֶּבִּקֵּש וְשָאַף,

עָבְרָה תְלוּנָתוֹ, גַּם כַּעֲסוֹ חָלַף,

פָּג יֵינוֹ, וְעָצַם אַחֲרֵי הִשְפִּיל,

כִּי יֵהָפֵךְ הַלֵּב לְעָל יַעְפִּיל[xxxiii])

עַד-מָה אֶתְהַדֵּר לִפְנֵי רוֹצָה דַכְּאֵנִי

וְאֶתֵּן חֵילִי לִרְצוֹנָהּ וְהִיא תְכַעֲסֵנִי

עוֹבָל, יְמֵי הַיֹּפִי מָעָטוּ,

נִמְלָא צְבָאָם, אַחַר עָטוּ.

וְאַל נָא תְדַמִּי אֶנָּחֵם לָעַד,

וּלְבָבִי בְאֵש אַהֲבָה יוּקַד.

וּכְבָר אָמַרְתִּי נָשִיתִי אֹהַב,

וְלֹא אִיש כָּמוֹנִי יְדַבֵּר כָּזָב[xxxiv]),

עֲזַבְתִּיךְ וָאֵלֵךְ, כֵּן הָיָה רְצוֹנֵךְ;

וּבַחֲנִי אֲנָשִים בִּלְעָדִי, וְיִבְחַן לְבָבֵךְ,

מַה-נִּקְלֶה הַבָּא עַל בַּיִת נֶחְרָב,

נֶאֱנָק וּמְקוֹנֵן עַל עִקְבוֹת דָּרָיו[xxxv])

וְהַמִּתְגּוֹלֵל בַּקְּרָב כְּבָר יִתְעַלֶּה,

יִטְעַן גִבּוֹרִים וְאָבָק יַעֲלֶה.

בַּדְחָנִי, יִשְמָרְךָ אֵל, קוּם שִירָה

עַל כּוֹסוֹת מָוֶת דָּמוֹ אֶשְכֹּרָה.

וְאַל תַּשְקֵנִי מִן כּוֹס-הַיַּיִן[xxxvi])

יַחְשִיךְ דַּעַת אַמִּיץ וִישִימָה לְאָיִן.

VIII

משירי המלחמה.

אֶשְאַף מַחַץ חֲרָבוֹת מְבַתְּקוֹת,

וְאֶכְסֹף טַעַן חֲנִיתוֹת מְשַחֲקוֹת.

וּלְכוֹסוֹת מָוֶת צְלוּלוֹת אֶשְתּוֹקְקָה

יֶאֶפְפוּ רֹאשִי חִצֵּי הַמְּצוּקָה[xxxvii]).

וְאֱעֶלֹץ עֵת סוּסִי יִלָּבֵט בְּכִדּוֹנִים,

בִּכְלֵי–מָוֶת וּבְפִגְרֵי לִגְיוֹנִים.

וְהֶרֶג וּטְעִינָה, בְצֵל אֲבַק מִלְחָמָה

מִדַּהֲרוֹת אַבִּירִים, כְּנַף עֵיפָה דָּמָה[xxxviii]),

בְּחֶשְכָּתָה יְעוֹפְפוּ גֻלְגְּלוֹת גִבּוֹרִים[xxxix])

וְיִפְּלוּ בָּהּ כַּכּוֹכָבִים הַמַּזְהִיִרים,

וְהִבְרִיקוּ מִכָּל עֵבֶר חַרְבוֹת חֹמֶש

כְּהַבְרִיק בָּרָק בְּלֵיל שוֹאָה וָאֶמֶש[xl]).

חַיֶּיךָ, כִּי יִכְבַּד, יְפֹאַר וְיִגְדָּל

וְהִשִּיג מַטָּרָתוֹ וְהִתְנַשֵׂא לְעָל

אֲשֶר בְּלֵב אַמִּיץ יִפְגַּע אַדִּירִים,

וּבְעֵת הִתְפָּרֵץ קְרָב אַבִּירִים,

וּבָנָה בְצוּר חַרְבּוֹ בִּנְיָן פְּאֵר מְשֻכְלָל

עַל גַּלְגַּל רִאשׁון לַכּוֹכָבִים מֵעָל[xli])

וַאֲשֶר לֹא יִרְוֶה רָמְחוֹ דְמֵי אוֹיְבָיו

בְּהִסְתַּבֵּךְ חֲנִית וָרֹמַח בְּחַרְבוֹתָיו[xlii]),

וּלְרָמְחוֹ הַקּוֹלעַ בַּקְּרָב לֹא יַטְרִיף חֻקּוֹ

וְלֹא רֹחַב כָּתֵף בְּצוּר חַרְבּוֹ בְתָקוֹ –

יִחְיֶה כִחְיוֹת הַנִּקְלֶה הַמְּפַרֻפֵּר

וּבְמוֹתוֹ לֹא דִמְעַת מְקוֹנְנוֹת אוֹתוֹ תְשַּפֵּר,

יִתְרוֹנוֹת עֱזוּז לֹא בְחֵלֶק נִקְלֶה נָפְלוּ,

וְסוֹדוֹת רֹב רָצוֹן לֹא לְבַעַל מוּם נִגְלוּ

חֻמַּשְתִּי בָהֵמָּה בְכָל עֵת וְעִדָּן,

וּכְחַל רַק מֵאֲבַק-גְּדוּדִים לִי נִתָּן[xliii]).

וְאִם אוֹתוֹת בָּרָק מַבְרִיק הָיוּ לְאַכְזָב,

הִנֵה בְרַק חִצַּי נָכוֹנוּ וְאֵין בָּם כָּזָב[xliv]).

IX

התלוננות על הזמן והתאוננות על בני שבטו.

אָלִין עַל זְמָן בַּל יֵיטִיב לְטוֹב

וְאַצְפִּין יְקוֹד-אַהַב בַּלֵּב וְדֶמַע יַחְשׂף[xlv]),

וְשִבְטִי עַל דָּמִי יַעֲזֹר לְיָמִים.

וַיְבַקְּשוּנִי בְּחִצִּים וַחֲרָבוֹת שְנוּנִים.

וּמֵאֲהוּבַי אֹהַב הִרְחִיקוּנִי מֶרְחָק,

וָאַשְכִּים בַּמִּדְבָּר מִשַּׁעֲשוּעַ נִרְחָק.

וְהַעֲרוֹת נַפְשִי יְקָרָה – בְעֵינַי נְקַלָּה,

וְלוּ נִפְרְדָה – אֲבָרַי לֹא בָכוּ לָהּ.

וַתֵּקַל בְּעֵינֵי פְּשֹׁט לְזּוֹבֵחַ צַוָּארִי,

מִלְהַשִּׂיג מַתָּן פְּשֹׁט אֶת-יָדִי[xlvi]).

הוֹי אֵלִי אַל תַּעַשׂ שְפָלָה חַיָּתִי[xlvii]),

וְלֹא בֵין נָשִים מְקוֹנְנוֹת מִיתָתִי[xlviii]).

אֶלָּא מָוֶת יָחוּלוּ עוֹפוֹת סְבִיבֵהוּ,

וְלָעוּ עוֹרְבֵי עֲרָבָה מֵחָזֵהוּ.

X.

בצחק עליו עובר בשובו פצוע מהמלחמה.

צָחֲקָה עוֹבָל עֵת רָאַתְנִי עֵרוֹם וְעֶרְיָה

זְרוֹעִי פְצוּעָה וְכֻתָּנְתִּי בְלוּיָה.

אַל לִי עוֹבָל תִּצְחָקִי, וְעָלַי הִתְפַּלֵּאת

אִלּוּלֵי אֱלֵי הַגְּדוּדִים נִלְוֵית.

וְרָאִית רָמְחִי בַלְּבָבוֹת יַךְ נֶאֱמָנוֹת,

וְשֶפַע דָּמִים עָלָיו רָשְמוּ תְמוּנוֹת.

אֶפְגַּע חֲזֵה סוּסִים וּבַלְּבָאִים אֲנִי חוֹצֵב,

וְצוֹחֵק וּמִתְהוֹלֵל לְעֻמָּתָם אֶתְיַצֵּב.

כִּי אֲנִי דָמִיתִי אַרְיֵה עֲרָבוֹת,

וְשִכָּרוֹן וְשִמָּמוֹן יָאֶה לְמוּג לְבָבוֹת.

וְאַךְ אַחַת תַּפְלִיאֵנִי אֵיךְ פָּנַי יִרְאֶה,

לוֹחֵם בְּיוֹם קְרָבוֹת יִרְאֶה וְיִחְיֶה.

XI

משירי ההתפארות

הִתְעוֹרֵר לְבָבִי וַיָּפָג שִכְרוֹנִי,

וּבִגְנֵבָה תִפְקֹד שֵׁנָה עֵינִי.

וַיְּאַשְּׁרֵנִי הַזְּמָן וּלְעֵזֶר לִי הָיָה,

יִקְרַע הַמְּסָכִים וְשִבְעָה שְמַיָּא.

אֲנִי הָעֶבֶד לַמָּוֶת יֵרָא,

בֹּקֶר מְצּוּקָה, וּמִפָּנָיו לֹא יִירָא.

אֲזַנֵּק עַל פָּרָשִים יוֹם קְרָבוֹת,

וְלֹא אֵחַת מִבִּרְקֵי הַחֲרָבוֹת.

וְסֵיפֵי הֹדוּ אוֹתִי מְעוֹדְדִים

עַד לִקְרַאת מַכָּתָם קְרָבַי הוֹמִים.

וַאֲנִי אֶשְתּוֹקֵק לַשְּׁחוֹר הַנּוֹרָא,

עֵת אֲחֵרִים יִכָּסְפוּ לְלִבְנָה מְאִירָה.

וְלִי מִמְסָךְ מִכּוֹסוֹת הָרֹמַח,

בֹּקֶר וָעֶרֶב עֲלֵיהֶם אֶשְמַח.

וְעֶבְרֵי חֲנִית הוֹדֵף מִמְסְכִי יִמְסָכוּ

וּבָשְמִי, עֵת אַבִּירִים יִסְתַּבְּכוּ.

יִגְמְלֵנִי אֱלהַּ אָמְצִי הַיּוֹם

בַּאֲשֶר גָּמַל פָּרָשֵׁי–רוֹם.

גַּלֵי הַמָּוֶת בָּקַעְתִּי בֶחָזֶה,[xlix])

חָצִיתִי אָבָק, וּבְלִי חַת מָוֶת אֶחֱזֶה.

הוֹי עוֹבָל לוּ רָאִית אֵת פָּעַלְתִּי,

וְחֵיל מָוֶת לַעֲרֵמוֹת עָרַמְתִּי.

שַאֲלִי סֵיפִי וְרָמְחִי עֲלֵי קְרָבָי,

בְּיוֹם קָטֶל הֵמָּה הָיוּ קְרוֹבָי.[l])

הִשְקֵיתִים רֹב–דָּמִים, לוּ בָּמּוֹ

הַר-תִּהָמָת[li]) הִשְקוּ לֹא פָג יֵינוֹ.

וְכַמָּה אֲצִילִים הִפַּלְתִּי חֲלָלִים

יָנִיעוּ שוֹק וְיָרֵךְ בְּדָם מִתְגּוֹלְלִים

XII

תשובה על תוכחת אמו זביבה.

תּוֹכִיחֵנִי זַבִּיבָה בִתְלוּנָה

עֲלֵי מִרְצִי בְּיוֹם מִלְחָמָה.

תִּפְחַד לִי פֶּן אֶמְצָא מוֹת

בְּטַעַן רְמָחִים וּמַכַּת חֲרָבוֹת –

אֹמֶר לֹא יְקַבְּלוּהוּ נְדִיבִים,

וְלֹא יִרְצוּ בוֹ זוּלָתִי בְּזוּיִים.

יֶחֱצֶה יַם–הַמָּוֶת זָקֵן וָשָׂב,

וְאִם עָמַק הַיָּם שָׁלֵם הוּא שָׁב.

וְיִמְצָא הַמָּוֶת יוֹנֵק בַּעֲרִיסָתוֹ

וְטֶרֶם נִגְמַל יִפְגֹּש בְּמוֹתוֹ,[lii])

וְאַל תִּרְצֶה בְּבוּז כַּשְּׁפָלִים

וְאַל תִּסְתַּפֵק בִּמְעַט מִפֵּרוּרִים נוֹפְלִים.

וַחֲיֵה בְּצֵל הַכָּבוֹד רַק יוֹם,

וְלֹא אֶלֶף שָנִים בְּשִפְלוּת תִּכּוֹן.