יִצְחָק לֵיבּוּשׁ פֶּרֶץ / נחום סוקולוב

 

א    🔗

זה כארבעים שנה – האמנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשכלה בימים ההם, בגן קרסינסקי בוורשה. היתה שם חבורה של משכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי-סופרים, תל-נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השיחה היתה – אפיקורסות “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדברו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה וברנה. היה שם שמואל רוטוואנד – “מושלם”, לובש ארוכים, אבל מגוהץ, מסלסל בשערו הסדור לו תלתלים שכבר התחיל מכסיף, נוהג פינוק בדבורו ובתנועותיו – וורשאי עיקרי, מבית מדרשו של איטשילי אטינגר, ונתפקר קצת, “גרוש” בעטיה של השכלתו, צפור דרור ועליז תמיד; היה שם איש שקראו לו וויינברג – כמדומני, עורך דין “פרטי”, ליטאי, יהודי מרוסס, בעל צורה ויותר ממשי ויותר ריאליסתן משאר בני החבורה; היה שם איש, שקראו לו הוכמן, כובע איצטוונה בראשו, ומשקפים תכולות על עיניו, השכלתו היתה ממוצא ווינא, והיה מדבר גרמנית בסגנון ה Presse"- " הישנה, שהיה קורא בתמידות בבית-המגדנות של גינאט ברחוב נובוליפקי, והיה בא ישר משם, מלא וגדוש ומהוסק בקש וגבבא גרמנים-ווינאים מלטפים, היה שם צעיר אחד, שקראו לו היילפרין, ושהיה מסתגף ומתכונן לבחינה גימנסיאית, (בתקופה מאוחרת היו קוראים לו: “אקסטרן”.) לפעמים היה מופיע שם גם א. ש. שטיין, יליד ביאליסטוק, שהיה אז רואה-

חשבון בבית-מסחר, וידע את היינה כ“אשרי”, ואח"כ, בשבתו בדינבורג, כתב ספורים ופיליטונים בעברית.

לא הרחק משם, היו שתי נקודות-מרכז אחרות של השכלה עברית: אליעזר יצחק שפירא ברחוב סוו. יורסקה, ואברהם צוקרמן בנאלווקי, מרחובות פרנציסקאנסקה-גינסיא ואילך. חנותו של אליעזר יצחק שפירא היתה מעין “אקדמיה”; זו של צוקרמן – מעין מה שקוראים “סֶצֶסיה”. המסורת החזקה, ה“תנא קמא” (למשל, "המגיד) היו אצל שפירא; המרידה, החדוש, המהפכה – אצל צוקרמן, סוכנו של סמולנסקין, שבא לוורשה מהעיירה הליטאית אשמינא, וקנה שביתה בפנה של חצר גדולה בנאלווקי. היה עוד שלישי: ר' נחמיה טשרניביץ, אבל זה היה כוכב-מהלך, מחזר על הפתחים, טפוס מעורב של מוכר ספרים ו“משכיל” דורש את אלהים ומחבר בעצמו.

בין החנויות האלה, שהיו משמשות גם מעין בורסות ומעין מועדונים למשכילים מערי המדינה, למורים מחפשי שיעורים עבריים, למחברים עברים זקנים שהיו באים לחזר עם ספריהם ולכתוב אח“כ “מכתבי מסע מוורשה”, ולאברכים קוני ספרי השכלה ולקנדידטים של ספרות – היה הגן הקרסינסקי גן-עדן התחתון; וכשהיה בחור משכיל מהמדינה בא, וראה שם על ספסל אחד את רוטוואנד ואת ווינברג ואת הוכמן, ושמע שם “השכלה” במשך שעה יותר ממה שיכול לשמוע בעירו במשך חודש – היתה לו עלית נשמה וצידה לדרך שפת בסלו די ספוקו לזמן ארוך; ומה גם שהמזל היה גורם, והשעה משחקת שמשכיל מפורסם עבר ככוכב תועה, היו המשכילים הקטנים מביאים אותו שמה, ואתה בא ורואה את אברהם דוב גוטלובר בכבודו ובעצמו, את משה אהרן שאצקס בעל “המפתח” בכבודו ובעצמו – או מוורשה עצמה – אותם הגולים, שלא היו הולכים-בטל, למשל, גבריאל יודיל (ליכטנפלד), שאיקלע לאתרא הדין רק לפעמים, ותפו בו והקיפוהו, או – מרדכי,לי פראהליך, לשעבר מהמסובין אל השולחן בקוצק, ואח”כ שמה ופירש ויצא לתרבות רעה של אפיקורסות גמורה וחיבר את “המדריך”, או אלה שכבר היו ל“דייטשים” ממש, כמו: פלטין, בעל ה“איזראעליטא”, או כשנזדמן לפעמים ר' משה אהרן צילקוב לאותה כנופיה! סבוהו גם סבבוהו המשכילים כזבובים – תמחוי של דבש. מילתא זוטרתא? ר' משה אהרן צילקוב (אביו של המטיף ד"ר איזאק צילקוב).

בערב אחד של קיץ – תרל“ג או תרל”ד – נפגשו שם, כאמור, שני צעירים – אחד כבר אברך וכבר פתח הסמדר ואחד כמעט עוד ילד. נזדרזו לבוא, לתפוס מקום על הספסל של השכלה. אחד, והוא הבכור היה עושה ציצים ופרחים; ציוּנים זעירים לזכרון על פתקאות-נייר. השני, והוא הצעיר, היה מתבונן אליו, ומציץ מה זה רושם. השעה שעת רעוא דרעוין קודם לשקיעת החמה כשנשמתה של חמה יצאה בנשיקה. הרקיע לפאת מערב היה טבול בזהרי ורד. מרגע לרגע תמר אד קל שפרירי ולהבות קטנות, לשונות-אש התגלשו ונתגברה האדמימות העמוקה. עבים אדמדמים שמו סתר לשמש. שני הצעירים הסתכלו כלפי מעלה; אלומות-אור ורודות, כחולות וזהבהבות התחלפו זו בזו; צריכה היתה חמה להתבקע מתוך העבים ולא יכלה. הצעיר-הכותב רשם על כרטיסו; העננים האלה מתאדמים ככַלוֹת, מפני שהחתן – השמש – שלהן הולך ושוקע ויורד… והצעיר-הילד העיר: כן, זו היא תמונה מלאתי-השראה, אבל אך לרגע כמימרא, כי הנה תוך כדי דבוּר, כבר הפכו העננים צהובים ותשבורת קוי-האור והשתקפות השמש שנו את צורתן – הלכה תמונתך, משורר!

שני הצעירים האלה היו: פרץ בעל הפתוס מזאמושץ – ואני – טרי מביהמ"ד של סבי מווישיגרוד, ומבתי המדרש של פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קוטנא ועוד, וטירון להשכלה, וסייר סקרני קולט כל רושם, כל בת-אור וכל בת-קול.

פרץ היה אז, בבת אחת, גם “ילד השעשועים” גם “ילד נורא” של אותה חבורה של משכילים. היו אומרים: “מוח נפלא”, ומיניה וביה: “פרא אדם”; אבל היו הוגים את השם “פרא אדם”, לא בהקפדה ובכוונה של גנאי, כי אם להיפך, בהטעה של חביבות, כמו שאומרים לפעמים על עילוי, שהוא משוגע קצת, לא לגדפו, כי אם, להיפך, לקיים בכל תוקף, שהוא באמת עילוי, מפני שעילוי זקוק להיות משוגע פורתא – חק ולא יעבור. (בזאמושץ היו הבריות מתלוצצים – ג"כ דרך חבה: “דער משוגע’נער לייבוש”).

זאת היתה תקופתו של פרץ, כשהיה עוד חתנו של גבריאל יודיל ליכטנפלד. קשה היה לצייר בדמיון – זווג יותר מתאים מזווגם של שני בנ“א הללו. גבריאל יודיל ליכטנפלד היה גם הוא יליד המקומות ההם, יליד עיר קטנה ועתיקה בחבל לובלין: אפטא. הוא בא לפני שנים רבות לוורשה גם הוא כשואף. אף הוא היה בעל נפש חמה, מתרגשת; אך בקרבו רעדו האקורדים של אוהב החיים התמימים והפשוטים בהקהלות היהודיות העתיקות; אף ממנו פכה מקור זמרה וחדוה, יחד עם פקחות והיתול, אף זה מוכשר היה להיות למשורר גדול, לולא בזבז את כשרונותיו – לבלשנות, לספרות, לתלמוד, להנדסה ולידיעת המשפטים. אומרים עליהם, על הלומדים מעצמם, שאין משנתם סדורה, ושאיננה עמוקה כל-צרכה, כי אם מרוקעת ומרודדת על פני ענינים שונים. אולי יתכן הדבר הזה בנוגע אל רבים, אשר רצו ללמוד, ולא למדו, אשר פתחו ואל סיימו; או אשר חשבו לצאת בכשרונם לבד ידי חובת התמדה. בין הלומדים-מעצמם באמת, בדור הישן, נמצאו מלומדים, לא רק מסודרים ועמוקים, אך גם דייקנים ונקדנים יותר מחניכי האסכולות. אחד מהם היה ליכטנפלד. רק הצחוק הנוח והבהיר, שהיה בו, היה ממתיק את דיניו המלומדים; בעיקר היה ליכטנפלד מתמתיקן, איש אשר למד ושמש שנים רבות במתמתיקה, ובקי ביוריספרודנציה כיוריסטן זקן ורגיל. גם הוראץ גם ווירגיל היו שגורים בפיו, והיתה לו ידיעה הגונה בפולנית ובצרפתית. יתר על כל אלה, היה ליכטנפלד יהודי פקח, נעים המזג, ענותן, מתלוצץ, אמן מטבעו. גם הוא לא היה יהודי בעל-בית, שהולך לביהכ”נ יום יום ותיק הטלית עם התפלין תחת בתי שחיו, או אשר יחבוש את כובע האיצטוונה המבריק לראשו, והולך לטייל בגן, דרך נמוס והדר – גם הוא היה מטבעו בן-חורין, קובל על הנמוסים, פורש מן הצבור, “קונד-קצת”, או, כמו שהיו אומרים באידית: “א שטיפער”, אלא שהזקין ונח ושקט מאונס. בנעוריו, ולפעמים גם אחרי-כן – היה כותב לא רק שירים פשוטים, אך גם – כלאחר יד, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק” – וכנוח עליו הרוח – שירי עגבים נפלאים, ועטו היה לפעמים כחרבות צורים, בחברו מכתמים של רעל מר ותוסס ודק. צריך היה, מי שרוצה להבין באמת את תכונות נפשות הסופרים והמשוררים היהודים – להכיר את אותו הטפוס של איש כליכטנפלד, או של איש כנטע’לי שפירא, שהיה גם הוא יליד אפטא. אילו היה לנו “רובע לטיני” יהודי, הייתי מושיב בו את האנשים האלה. זאת היתה Bohémi יהודית עיקרית: מקצתם היו מתפרנסים כמלמדים, מקצתם כמומחים פרטיים ליוריספרודנציה, ומקצתם לא היו מתפרנסים כלל, אלא עמדו למעלה משאלת הכלכלה בעולם האצילות ההשכלתית; שרויים בתענית-כרונית ופורחים באויר של רוחניות.

ואני מאמין שיש איזה גדא-דאתרא או חן-מקום, וכשאני עומד על עיקרו של י.ל. פרץ, מחשבתי עפה-שבה, כצפור אל קנה, אל אותן העיירות והסמטות, שמשם באו ליכטנפלד ונטע’לי שפירא. זאמושץ! זו היתה עיר מסויימת בטיבה. היו שם יהודים פקחים ועליזים; היו שם משכילים, שעל אדותיהם מספרים מופתים כמו על רביי החסידים; משם היה זה מכבר מוצאו של רבי דוד זאמושץ, חברו של מנדלסון. משם יצא אייכנבוים; שם היה רייפמאן, מלמד בבית הגביר מרגליות; שם היו הגיליבטרים, האלט-ברגים; כשהתסיסה רוח ההתבוללות הפולנית את זאמושץ היהודית, היו כותבים משם אל ה- Jutrzenka דברים שנונים. כשהתפתחה תנועת הישוב היהודים בכפרים בפולניה יסדו שם, סמוך לעיר, קולוניה יהודית, ופייבל שיפר היה מתאר ברקיטים, זיקים ושעשועי אש של מליצותיו העבריות את ה“חורש המצל” ואת “ראשי הבכאים”. שם, בזאמושץ, יכול היית לפגוע בבני אדם בשוק, שהיו מדברים בחרוזים; היו שם מילי דבדיחותא פורחות באויר. היתה שם אותה ה“רוח הצפונית” המנשבת על כנורו של המשורר, והמזעזעת את נימיו. כלום אני יודע, אם כבר התחקה מי שיש לו הרגשה דקה וטעם מפותח בידיעת לשון – על שנויי הלשון האידית הגרעינית, בנוגע לגווני-סגנונה בגלילות שונים שבפולניה. אני בעצמי לא הרבה בליתי בזאמושץ; אבל ידעתי אנשים רבים מילידיה, והיה לי שיח ושיג עמהם. היה בסגנונם היהודי איזה לח ועדנה, איזה ברק-זוהר מיוחד. לא כניתי בשם את צדרבוים, שבא גם הוא מזאמושץ. אינני מיחס לו שום כשרון ספרותי ראוי להתכבד, אבל בתור עסקן צבורי וגם ספרותי, היה גם זה לא מאלה שאתה רואה אותם על כל צעד בשוק. הנה, למשל, אינני יכול לצייר בדמיוני, שיבוא איש, למשל, מעיר מלאווה – לאודיסה, ונכנס שם במשך שנים מעטות בעובי הקורה, והכה במהרה שרשים משתרגים וזוחלים בתוך הקרקע המקומי, והתכרך והתלפף עם עניני דאתרא ויסד שם שני עתונים חדשים – לא משום שמלאווה היא עיירה; וורשה גדולה ממנה פי מאה; ובכל זאת אינני יכול לצייר לי אף איש מוורשה, שיבוא לאודיסה, ויסד שם שני עתונים, אבל יכול אני לצייר לי זאת באיש שבא מזאמושץ, והלשד של זאמושץ תוסס בו, וביותר יכול אני לצייר לעצמי איש שבא מזאמושץ, ומיסד את ה“קול מבשר” באידית חדה. וצדרבוים זה, שהיה אדם זריז, ואם לא בעל כשרון, עכ“פ טפוס נסמן ובולט, היה בנו של יהודי זאמושצי מאותם “סבי דבי אתונא”, שהיו גדולים באמת. צ”ב הזקן היה איש עניו ונסתר ומכלול המדעים, דוגמת ר' חיים ז“ק הז’אגורי. שמעתי על אדותיו – מפי המנוח אלטברג ומפי הגביר המנוח ליאון מרגליות – שיחות ניצוציות ומגרות כטעם יין ישן, פתגמים אידיים מפזזים ומשתובבים שדוגמתם לא שמעתי בשום מקום אחר. לא זה המקום לפרוט את הסבות הצנופות כפקעת של חוטים. כשאזכה לכתוב יותר ע”ד פולניה זו, שנפשי קשורה בה כל כך: פולניה של ערינו הקטנות, פולניה של השליאכטא הישנה, גזע ישישים שלהם, ושל למדנינו ומשכילינו, אראלים וישישים שלנו, אז אולי אבאר, מה היה ה“דבר המיוחד” של זאמושץ, ומה – של פלוצק, ועוד. אין לך בעולם דבר שאין לו סבה. יש סבות מדיניות, כלכליות וכו', שאינן סגורות חותם צר בחיי היהודים בעצמם, אך מקומן בחיים הכלכליים. אבל תהיינה הסבות מה שתהיינה, עובדה איננה זזה ממקומה: הנשמה הגדולה של זאמושץ נוססה גם בפרץ. אינני אומר זאת בשביל לקיים את מצותו של טן, למצוא דווקא בתנאי הסביבה של כל בעל כשרון את יסודי התפתחותו ונטיותיו וגווניו; אני אומר זאת בלי שום שייכות לעיקרים ולכללים של בקורת; אני אומר זאת, יען כי לבי אמר לי ככה מן הרגע הראשון אשר בו ראיתי את פרץ פורח באביב החיים, ביפי זוהר הנעורים.

כשאנו מתבוננים אל המשורר הזה, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד מאד במינו, ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת מקוריות ואי-מקוריות, יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש. יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי עפ"י רוחו ונטיותיו, בודד, מקורי! לי אני נראתה תמיד התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר – להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי-צבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר, אי-צבוריות, אנו רואים רק – או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל הנשים, שמעינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי צבור; ואפילו כשפרשו מן הצבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו כשחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא-שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר – הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן.

ישנם סופרים ומשוררים, אשר לא בנקל נמצא את אלה שקדמו להם, אם יהיה אחד, שהשפעתו של סופר מפורסם מאד גברה עליו, נקל למצוא מקורו; אם ההשפעה, להפך, באה ממקומות לא מפורסמים, בקיאות יתרה דרושה, כדי למצוא אותה. אצל פרץ לא נקל לעמוד על האבות. מקורו העיקרי איננו מסוים כל כך: הרי הוא זאמושץ. לא רבים יודעים מה שנכתב, מה שהושר ומה שנחלם בזאמושץ לשעבר. פרץ הוא מסיים תקופה ידועה, הרי זה כבעל קומה גבוהה שקומתו מכסה את כל אלה העומדים מאחוריו. ויתר על זה קשה לעמוד על המקורות עוד מטעם אחר: פרץ מוזג את החומר הישן בחומר כל כך חדש ומחודש, עד כדי שנוי התבנית.

מי זוכר עוד את הד“ר אטינגר הזאמושצי, בעל הכתבות וה”סער-קעלע“? אינני יודע סגנון אידי אחר של אותה פשטות תמימה, של אותה חביבות ומתיקות, של אותה קלות ופקחות ונעימות, של אותה עממיות אמתית – שבו הצטיין אטינגר. זה לי סוד, מפני שהוא פשוט כל כך. אין אתה מוצא סוד בדברים מורכבים ומסובכים; מכיון שאתה יודע את חלקי הרכבתם, אתה יודע ג”כ, פחות או יותר, כיצד עושים אותם. אבל הדבר הפשוט – אין אתה יודע, כיצד הוא נעשה, ועל כן הוא סוד. כיצד לחשו לו לאטינגר הכרובים הסמויים מן העין של חדר-האם, של החנות ושל רחוב-היהודים את אותן השיחות, אשר בהן נמצאה תמצית כל מה שהם מדברים וחושבים – זה הוא סוד; כיצד אדם מחקה כמוהו את לפונטין, את ביראנז’ה, את קרסיצקי, כמעט כל מלה ומלה שאולה, זרה, מתורגמת, ובכל זאת על כל מלה ומלה ניכר חותם העצמיות היהודית – זה הוא סוד, כלומר, ניצוץ טבעי, חסד אלהים, כשרון! לאטינגר זה לא היה משא רב. אשרי מי שמפליג בים הספרות באניה קלה, ואינו טוען כבודה יתרה, מעט משקל, מעט צידה, המפרש מתנפנף, ורוח מצויה מסייעת, מפליג בשלום ונכנס בשלום אל הנמל.

אטינגר עדיין לא היה "סופר "; הוא היה "כותב " – כלאחר יד, היה הולך ומבקר חולים, והיה מתיז ניצוצות, כאן תלה מרגלית, ושם – טיפה של מרה, ומדי עברו ברחוב היה פוגע בצדרבוים או ברייפמן, או בישראל אלעזר מינץ, ועפו הזיקים והרשפים של שירה ולצון, של משל ושיחה, עד שהאויר מזמזם מהם. ממנו עד פרץ רב הדרך מאד; אבל ההקדמות וההכנות של פרץ הזאמושצי, בלי כל ספק, היו מצויות אצל זה, ואצל כל בני החבורה.

כי היה מטייל לו באותו שוק – פרץ הזקן, אביו של יצחק ליבוש דנן, יהודי משבט זאמושץ, יהודי לא-עשיר, יהודי לא עמוס בלמודים קשים, אבל חי וקל ושמח תמיד, יהודי רענן, חם, בעל בדיחות ודעות ומנהגים יוצאים מעט מן הכלל, יהודי עפ"י הנוסח הישן עם קורטוב של משכיל ומדבר באותה האידית הדשנה המעורבת בין הבריות, ואחריו צמח פרץ הצעיר, ושר גם הוא, ולמד והגה, וחלם כבר לפני בואו לוורשה.

מדוע נתפרדה החבילה בין פרץ ובין גבריאל יודיל? אולי יען כי היו, במקצת, בעלי תכונות שוות, אבל – זקן וילד, מהנדס, שהיה מקצתו משורר, ומשורר גמור, שלא היה מהנדס כלל. התחיל פרץ כבר אז, בנסיונותיו המששנים, בסגנון שהיה שלו, התחיל בעברית, איזה שיר או שני שירים ב“השחר” – סנדלפון, מטטרון – איזו מיתולוגיה יהודית.

אך לא על זה נוסדו הדברים שהיו משכילי העת ההיא משיחים על דבר פרץ. זה היה ג"כ כלאחר יד: הדפיס, לא הדפיס, חטפו ממנו – לא זה העיקר. העיקר, כי זה היה מוח טוב מאד, אבל לא בעל רצון חזק. חסר היה את סגולת מדת ההתמדה – כמו שהיו אומרים. זה יכול היה להיות לאיש – חבל, שפרש מאת ליכטנפלד. ואוהבים אותו – חבר טוב, לב גלוי, אבל – סוער-בוער – אח, אילו אפשר היה להשקיטו! – עדיין לא ידעו המשכילים ההם פרק הגון בפסיכולוגיה; לא ידעו, כי לב סוער ובוער צריך ומוכרח להיות סוער ובוער, ואין עצה ואין תחבולה להשקיטו.

 

ב    🔗

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

מבקר אשר ירקח לו את הבקורת על פי סממנים כסממני הקטורת, רקוח ושקול בכף, ערב ומזוג, עלול יהיה לשפוט: פרץ יכול היה להיות למשורר עברי גדול עוד הרבה יותר, למשורר יחיד ומיוחד. אך למען עלות אל הר מרום-הרים זה, אל הפרנס זקוף-הצלעות לא הספיק להצטייד ולהחמש כל צרכו. הוא היה משורר עברי מצוין מאד, אך למען תהי העטרה הולמת, דרושה עבודה רבה מאד, צריך להתמיד ולאסוף ולכנוס ולהקיף הרבה מקצעות, ולמשול בכל מכמני השפה; ואם יהי אותו המבקר גם בחינת מלמד ומגיד מישרים, עלול הוא לאמר עוד: חבל על אשר לא צמצם פרץ את שכינתו בשפה העברית, ויתן רוב חילו לשפה האידית; או: צר לנו, כי היה פרץ ממושך וממורט אל ארבע רוחות השמים, משורר והוגה, חוזה ומספר, ועוד ועוד.

אבל – ככה היה האיש, ורק ככה יכול היה להיות נאמן לעצמו, ו–כמו שאומר שקספיר – “רב החובל של נפשו. נהג ויולך יפה את אניתו”. אַל תבקשו פרץ אחר! פרץ אחר היה מעוך וכתות, נקוד וברוד. טוב, כי ראינו את פרץ כמו שהוא, כי רק כמו שהוא – היה חזיון נפלא ומושך את הלב.

שונה היה פרץ בשחרותו ובערבו. ישנם ביער מיני עצים ומיני צמחים, שעליהם ומחטיהם הם נחפים בירקרק חרוץ כל ימות השנה, בין בימות החמה, בין בימות הגשמים. לא רבים הם בני אדם כאלה, אבל ישנם: הם חזקים מן הזמן, הם חזקים מן העולם המבלה כל; רק המות יוכל להם, אך לגווע בחיים – אינם יכולים. אחד מן המעטים האלה היה פרץ.

נפרדנו, ונלך איש לדרכו, רכים וצעירים, נעים ומשוטטים. הלך הוא לזאמושץ, שב כאוליסֶס לאִיתקָה שלו. חשב ככל אחד מאתנו – להתכשר, להתקין עצמו ללמודים גבוהים – מי יודע מה היה? הנוסף על מחנות הרופאים עוד רופא אחד? אל נא נהיה לבעלי מגיהים לספר-החיים! כך נדפס, ובלוח הטעיות אין משגיחים.

שב פרץ לזאמושץ, רוחו הטובה נחתהו שמה. מועד מועדים איש אחיו לא ראינו, בלתי לעתים רחוקות מאד; שמחים היינו לשמועה באה מרחוק – וחי גבר. לא היתה חבה יתרה בינינו, לא רק בגלל כמה הבדלי-המזג והחנוך, אך לא היתה בכלל מדת הדבקות האישית לשנים רבות ובמדרגה אחת ממדותיו של פרץ. הוא היה איש רעים להתרועע, אך מגע קצה זבוב על חוטמו דיו היה לזעזעו. נקהל נקהלו מסביב לו בני חדר מעין בני היכלא של חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו, כי פרץ כולו שלו, אבל הוא היה בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים,והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס. אמנם בכל אלה לא היה מדקדק דקדוקי עניות; עשיר היה פרץ בטבעו, רב החליפות והטעמים, אבל אחד. המון עשתנותיו דאו תמיד כצפרים עפות, מחשבות מרובבות עברו בתי נפשו רצות שבות, אלה באו ואלה כעוף התעופפו.

לפי חשבוני, ישב כחמש עשרה שנה בזאמושץ. בצלו לא הסתופפתי שם, אך את חייו ידעתי גם מפיו, וגם מפי אחרים. הוא היה שם לעורך דין פרטי, אחרי עמדו על המבחן. אולי היתה בחירת אומנות זו מושפעת קצת מהשפעתו של ליכטנפלד. אבל שני תשמישים שונים שמשה אומנות זו לליכטנפלד הזקן בוורשה, ולפרץ הצעיר בזאמושץ. ליכטנפלד היה מומחה לדת ודין, לומד-מעצמו, ומומחה שהיו נמלכים בו – כאיטשלי רוזנבלאט בימיו, כיוסף רוזנטל אחרי-כן, כהר“ש אדלברג שידעתי בילדותי בפּלוצק. זה היה טפּוס ברחוב היהודים. אנדרזיי וואלף, דומיניק ז’ילינסקי – אילי תרשישים של מדת הדין הוורשאית, הדבר הקשה – כך היו הבריות משיחין ברחוב היהודים – יביאו ל”קונסטלציה" עם אותו היהודי, שהיה עוד מאריך שולי בגדו, אם לא עד הכרעים, עכ“פ עד הברכים, מדרגה עוברת ו”בין השמשות“, עם אותו ליכטנפלד. ואמנם ידע ליכטנפלד את ה”קארפוס יוריס" לא ידיעת סטודנט אוניברסיטאי, אלא ידיעת מתמיד בית-מדרשי, כאשר ידע הלמדן את חשן המשפט. אך לא לכך נוצר פרץ, ולא לכך נתכוון. היה לעורך דין פרטי, ונתערב בין הבריות בתוך התלולית של נמלים ההיא. התעסק, טרד, נכנס לפני ולפנים לתוך חיי הרחוב, לתוך חנויות צמודות וצפופות וחדרי משפחה. בעיר הקטנה ההיא מצא עולם מלא חזיונות תוגה ויאוש, גיל וחיל, נועם וזעם, חדוה ושעשועים. יום יום היו החנונים היהודים ובעלי המלאכות והנשים הזקנות הסורגות גרבים והיפהפיות של העיירה והטף עוברים דרך חוג-מבטו. יום יום היה כל עושר משלי העם וחדודיו ופתגמיו פרוש לפניו כאוצר פתוח; טבול טבל במשך ימים ושנים באותו המעין המפכה – והוא איש אשר שאר רוח היה לו, והכל מצטלם במוחו, איש אשר עטו היה כמטה הקסם אשר יגע באשמנים, ועלו וצצו נפשות. איש מן ההמון, לוא מאה שנים ישמש בעריכת דין, יאסף לו מעט הון ומעט נסיון במקצועו; אבל לאיש כפרץ היתה זאת הכנה רבה להיות לסופר עממי כביר מאד.

והיה פרץ בתקופה ההיא בזאמושץ כבר כמשפטו כל הימים – מתעסק, מבריק, מתלהם, לא נשא נפשו אל שכרו, לא דאג לאחריתו, לא נזיר ולא פרוש מן החיים; להפך, אוהב חיים, נצוץ חשמלי מנתז, עליז, מצחק, מתגעש, מתענג, אבל לא קובץ על יד, לא אוהב הון ולא מחשב חשבונות. במצער חדרו שם כבר היה לו מעין בית-ועד, היה מקדיש קרואיו הצעירים-המתחילים מכל המדרגות ומביאם תחת צל קורתו, ולא אצל

מהם כל אשר שאלו, נפלאה היתה אהבתו לעובר אורח והלך, פתו אכלו אביונים, וערומים לבשו לבושו, לא דרך צדקה ותנועת נדבן, כי אם דרך חירות, יש – טול, בדליכא – שאני. יותר שהיה זה בעל-בית, היה אמן, היה כעין סטודנט זקן; לא היה חסיד, אבל נשמתו היתה גלגול החסידים: חיים, רגש, התפעלות וחבריא; וכנהוג, בזרוח שמש עתו, רבים היו אוהביו, וכבוא השמש לא נמצאו עקבותיהם. אבל פרץ היה איש אשר ראשו לא כפף, וגבו לא שח, ורגליו לא כשלו.

ואמנם הוא היה יותר מעורך-דין פרטי אהוב לכל, מכניס אורחים, משפיע שפע וחסד, רב פעלים מקבציאל של סקירות חיי העם, מאזין ומקשיב לשיחתן של בריות. הוא גם קרא, גם למד. יש והוא כותב אלי לשלוח אליו את מיצקביטש, הוצאת פאריז, ויש והוא מבקש ממני את גרץ. הוא קרא אז הרבה בספרות הרוסית ובספרות הפולנית. הסוציולוגיה לקחה את לבו. יגזם מי שיאמר, כי זה היה סוציאליסטן מאושש ממסד עד הטפחות, והבאי הוא ג"כ לאמר, כי היו לו דעות רדיקליות כמסמרות נטועים. הרדיקליות שבו, יותר שהיתה שיטה, היתה נטיה, ויותר שהיתה תורה שלמה, היתה התיחסות ידועה אל הבריות והענינים. אבל בלי צל גוזמא אפשר לאמר, כי לפי מזגו היה תמיד עממי וחפשי, היה תמיד כולו זעזוע ורטט, מחאה וסתירה ושנאת כל נושן ויבש, כל שלטון ועבדות, כל נלוז ונפתל, כל שבט הנוגש, ואהבתי היתה גדולה תמיד לכל מי ומה שהיה נלחץ ונחנק. היתה בו לא רק נטיה אל האמת; זאת היתה בו תאוה וכעין קנאות. אם קונסרווטיבית היא, לא רק כפירוש המלה: שמר כל דבר ישן, אך גם כפירוש הענין: היות שבע-רצון, שמוח בחלקו, השקט במכונו – בפרץ לא היה אף זיק של מדה זו.

וידעתי אני, כי היה פרץ כותב כבר בזאמושץ. שלח אלי מכתמים שנונים (המשקע שירד למטה מנסיונותיו עם הבריות), שהיו עוברים מיד ליד, וגורמים לו לפעמים הרפתקאות עם הפקידים (שהכירו בהם סימני מרידה במלכות); אבל כתב גם שירים, והם היו סגורים חותם צר, או נמסרים לחבורה קטנה מאותן הקהלות שהיה פרץ מקהיל בביתו, לפעמים גם לקרוא פרקים. וחשבתי אני על דבר פרץ לפני שלשים שנה, בהכיני את ה“אסיף”. היו אז בינינו אך מעטים, אשר זכרו עוד את פרץ; שמו לא בער מרחוק, בספרות העברית לא נודעו עקבותיו, וספרות אידית עוד כמעט לא היתה אז. החבורה הראשונה התפזרה. גבריאל יודיל מת בעוני, כדיוגנס, בין ספריו וכתביו, בעלית קיר קטנה בחצרו של קאשר או של ווילדר בהנלבקי. בספרות החל פרק חדש: לאומיות, סגנון חדש, סופרים רבים, ולא כמאז – קול המולה דקה והמית שבולת נהר, אך נחשול וקול ענות גבורה. כמדומני, ש“האסיף” היה ראשון לכל עצמה של תנועה זו. הצלחתו גרמה לחיקויים טובים וגם קלושים, וגם הם הצליחו. זאת היתה לפני העתונים היומיים, וזאת היתה סלילת הדרך להם.

עברו עוד שנים, ואני כותב ומזרז את פרץ, ובאחד הימים הוא שולח לי צרור כתבים: “הא לך ילדי רעיוני, שעשועי עט, אם טובים בעיניך – הדפיסם, ולא – הקריבם למולך ושרפם חיים, וזרה אפרם כאפר העגל!” אינני זוכר את המלים, אבל, בקירוב, היה זה תוכן מכתבו אלי. הוא שלח לי את שירו “העיר הקטנה”. אחד מפירות אבו, ואני הכרתי את פרץ. דברתי אז עם חברי, דנתי אחרי-כן עם מבינים – לא טעמו בשיר ההוא את אשר טעמתי אני. מענין הוא הדבר, להשקיף לאחור אל משך חצי-דור-דור, ולראות את שנויי הטעם, ואת קפיצות הבקורת, ודעת הקהל הנגררת אחריה ואת חליפות-האפנה, בחיים ובספרות! מקצתם של אותם בנ"א בעצמם, שכחשו בפרץ, ןהתעקשו, לבלי הכיר בו שום סימן של כשרון, מפני שיהודי זאמושצי זה היה זר להם לגמרי, בתחלתו בלי שיכו לשום כנופיא, בלי סמכות משום סיעה, איזה תנא-ברא מולך מעצמו – עשוהו, אחרי מספר שנים, למין אלהות, וכל האויר מסביב להם התחיל מזמזם: “פרץ” “פרץ”; ונעשה פרץ, ועוד חצי תריסר סופרים למין ציר, שעליו כדור הארץ סובב, באותה הקיצוניות והחסידות האדוקה כלפי “רבי” אחד, עם ביטול כל הרבי’ם מתחלת העולם עד עתה, שהדרדקות האפיינית שלנו, שמתנפחת לבקורת ספרותית, היא משועבדת לה. באמת לא היה פרץ, מה שחשבו עליו המבקרים חסרי הטעם, שלא הכירו בכשרונו בתחלת תקופתו, ולא מה שחולמים והוזים עליו חסידיו ומאליליו באחרונה, אך היה סופר בעל כשרונות מצויינים, עם ליקויים וחסרונות גדולים. לא ביטול פרץ, לא התלהבות חסידית שוטה כלפי פרץ, אלא בקורת של שכל וטעם, זוהי המדה הראויה לגבי פרץ.

עלי עשה פרץ רושם עמוק יותר, דוקא בתחלת תקופתו בשעה שעוזרי ב“האסיף”, המנוח אלעזר אטלס, שלחישתו הסטירית היתה לחישת שרף, היה מתלוצץ עליו בכל ההתולים הדקים שלו,אשר אמנם מזה אין ראיה, יען כי אטלס לא ידע את הספרות היפה; אבל צרותי רבו עם המנוח א“ש פרידברג, שהיה במשך איזה זמן אחד מעוזרי ב”הצפירה" היומית, והוא היה סופר ומומחה קצת בהספרות היפה, אבל כל מלה של פרץ הקניטתו, והעבירתו על דעתו. הללו עמדו בניגודם; אבל היו גם כאלה שתחלתם היתה ביטול גמור, וסופם – התפשטות הגשמיות ופולחן, שאין לו טעם וגבול – ביחוד, הצעירים שלא שמשו כל צרכם.

עובדה היא, שבין הסופרים והעורכים של הדור העבר, הייתי הראשון שהכיר בפרץ. קדם לי סמולנסקין, בקבלו שני שירים של פרץ ב“השחר”, אבל זאת לא היתה הכרה, אלא קבלת דברים לדפוס. אני, לא רק קבלתי את דבריו, אך גם עוררתי וזרזתי אותו בכל כוחי – בכל מיני זרוז והשתדלות, יען כי אהבתיו מאד. אני הבאתיו לוורשה, והשתדלתי בעדו לספחהו על אחת הכהונות בה“גמינה”, נלחמתי בהמתבוללים, שלא רצו בו בתחלה, ובו – שלא יניח את עבודת הספרות. אולי היתה זאת הרגשתי, יען כי אני ידעתי את פרץ מזמן, או אולי יען כי אני יודע את העיר הקטנה היהודית הפולנית, יען כי היא חיה בי עוד עתה ועוד לא חדלה מתת לי את מתקה. אני ראיתי בשיר ההוא ובשאר שירי פרץ שנדפסו ב“האסיף” את כל ההוד והחמד המיוחד של סגנון הפרצי מאז ועד עתה.

אינני מתפאר, שהייתי אני השכוי המעורר את שחרו – ישנם תרנגולים כאלה שחושבים שהחמה עולה בבוקר בבוקר כדי לשמוע את קריאתם – אבל מציין אני, לזכרון, עובדה פשוטה כמשמעה, כי פרץ נכנס אל הספרות העברית – לי אני בהכרתי השלמה, לאחרים – בחשאי ובלי אשר התבוננו אז – ב“האסיף”.

כשאני רואה איך דורי נסע ונגלה הלאה הלאה, מחנים מחנים עוברים לנגד עיני, אנשים חיים – ולהקות רפאים, והנה גם זה בתוכם! – אח, נבליגה!

עברו עוד שנים לא רבות, ופרץ בא לוורשה. צר היה לו המקום, וכבר ארכו לו הימים בזאמושץ. היו לו גם סכסוכים ומכשולים. ספג כבר ספג לתוכו כל מה שזאמושץ יכלה לתת לו. מלא היה כרמון פולקלור יהודיי, הגדות יהודיות, דעת החיים היהודיים, ומלא כים שירה. האח, איך להט, איך סער, איך הכביד הפרי אשר בשל על הענף, איך צבו, מלאו ענבי האשכול הזה! הוא כתוב כתב עברית, כתב גם עברית נפלאה, אך אם גם לבש בה בגדי חופש, לא יכול היה להופיע בה בצבי יפעת מלך. החקרנים יכוונו, לאחר מעשה, את המעשה אל שיטה קבועה, לאמר: זאת שפה לאומית, ופרץ היה לאומי במובן אחר. אמנם כל החקירות והשיטות האלה הן ערוכות ומסודרות אחרי כן, ועוד יש להוסיף עליהן, ועוד יוסיפו עליהן, אבל בעצם ובראשונה, הסבה היתה, בלי כוונות ופלפולים, פשוטה מאד; לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית. הרכוש הכבד של דעת-חיי-העם, האוצר הבלום של השקפות, סקירות, קריצות, שלפעמים במלה אחת, כמו בדבר נחש, קסם ופלא הן מגלות עולמות כמוסים, התמימות והטבעיות, הבלתי-אמצעיות של שפת החיים – אלו צריכים היו להתבטא בכל גווניהם החיים והעזים ופתוחיהם הדקים מן הדקים בעברית, אזי דרוש היה לזה גאון מהגאונים בעברית, וגם אז היו דברים של תרגום, אמת הוא מה שאומרים: הסופר הגדול יותר שהוא לוקח מן הלשון, הוא נותן לה. ואולי היה גם פרץ נותן לה הרבה יותר משנתן, אלו עבד בה. אבל – כל חנוכו, כל הכנתו בזאמושץ, כל אופן עבודתו האימפולסיבית – גרמו לזה, שהוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפל לו – סופר ומשורר גם בעברית.

לזה סייע גם מזגו. אהוב אהב להיות בין הבריות,להיות מוקף קהל, להיות קצת “רבי” עם “חסידים”. ההתלהבות הקבועה שהיתה בו צריכה היתה לגלי חום חוזר. העברית היתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרוש בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה את אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר מאליו באידית. זה היה עולמו שלו, האגדה המקומית הזאמושצית רחבה, נסבה, ותחבק קצות ארץ, ורעיונותיה נפוצו על ארבעת קצוי היצירה ותכיל מרחבים אין קץ. אבל זה היה פרץ כדרכו. ככה ולא אחרת יכול היה להיות.

מן היום הראשון אשר בו נפגשנו, אחרי הפסקה ארוכה בוורשה, לא היה לי כל ספק, כי פרץ יהיה לשופר גדול, ליוצר ומחדש, בעיקר בהשפה האידית ובמקצוע של חיי ההוה, וכי בעברית יהיו לנו ממנו אך ניצוצות.

 

ג    🔗

אני זוכר באחד הימים, וקורנגולד ואני הלכנו אל אחיו של הראשון, אל ליבר קורנגולד, שדר לא הרחק ממעוני ברחוב מריאנסקה קרן טברדה בביתו שלו. ליבר היה טפּוס של גבאי מהקהל החדש עם תערובת גבאי מהדור הישן – לא למדן, לא משכיל, לא נאור, בעל-בית יפה, איתן, קפּדן קצת. נראה כקשה-לב, כנוהג שררה, אבל בעיקרו היה איש טוב ומסור לעניני הצבור – גביר. היה מדבר פולנית בשגיאות, אבל בבטחון גדול בעצמו, וכשהיה מדבר אידית, זאת היתה אידית של וורשה, הברה מקומית ונגון מקומי. הוא היה פּטריוט גדול, לאו דוקא פּטריוט במובן הפוליטי, אבל פּטריוט במובן של תחום – אין לך בעולם אלא וורשה, ובוורשה עצמה – רק האנשים שהוא היה מכיר; אפילו פּראגא כבר היתה בעיניו נחות-דרגא, מה שמעבר לגשר איננו כבר בתכלית הכשרות. כשהצענו לפניו קנדידטורה חדשה זו, היתה שאלתו הראשונה czy tutejszy?" " (ההוא מאנשי המקום?) ואני אז צעיר, והרציתי לפניו תיאוריות שלי, שלעיקרא דדינא אין נפקא מינה אם tutejszy או לא tutejszy. אבל הייתי כזורק אבן למרקוליס, או כזורק עדשים לכותל. כל זמן שדברנו פולנית, אי אפשר היה למצוא פתח חרטה בשבילו, אבל – הגישו חמין וסיגרות “טראבוקוס”, ונעשתה השיחה אינטימית, ומעט מעט נכנסה הלשנא דאמא לתוך השיחה, ואז נתמתקו הדינים, ופרח לו הפרינציפיון של " tutejszy " וליבר הבטיח, שיתמוך טירוניות זו, וכשהבטיח – אפשר היה לסמוך עליו.

ובכן נכנס פרץ לחדר-הקהל, ואת דירתו, עם חברתו אשת בריתו, שהיתה מסורה לו וחיה רק בשבילו, ועם בנו יחידו לוציאן, קבע סמוך לשם, ברחוב ציגליאנה, והתחיל לשמש בכהונתו שהיתה מעסיקתו רק חצי-יומו. כאמור, היה פרץ פקיד חרוץ מאד, לא מעשה אבטומטוס, אבל הוא ידע גם לשים משטר, ויותר שהיה מתמיד היה חריף ובעל תפיסה, והיה מוצא בכל פעם אפנים חדשים בשביל סדור התעודות והנמוסים, והיה משלים במהירות עבודתו את חסרון השקידה המסודרת, עד כי גרוסגליק, המזכיר הראשי, שלא היתה בו חסידות יתרה לגבי פרץ, היה מסכים ואומר: “הכל בוער תחת ידיו”. שמושו כעורך דין פרטי מכבר עמד לו בכמה ידיעות ובכמה נסיונות. הוא ידע את השפה הרוסית ידיעה הגונה. פולניות יתרה לא היתה בו מכבר. לזאמשוץ יש בגדר זה ג“כ תכונה מיוחדת: זאמושץ היא בלי ספיק עיר פולנית גמורה ועתיקה, רבל היהודים שבה לא היו סגורים ומסוגרים כבני ערים אחרות שבפולין. זאמשוץ היא צופיה פני וואלין מצד אחד וגליציה מצד שני וגם גלילות חלם. היהודים הזאמושצים מטפּוס ההשכלה היו יהודים פולנים, אבל היו יותר רחבים ויותר פתוחים כלפי מדינות אחרות שברוסיה. אחרי 64 היתה גם בזאמושץ נטיה פולנית חזקה, אבל בהמשך הזמן הלכה הלוך ורפה. התפלגות כזו ששלטה, למשל, בוורשה בשנות 70–80 בין היהודים העיקריים ממפלגת המתקדמים לא שלטה שם. אומנותו של פרץ בתור עו”ד לא היתה נותנת לו יחסים רבים עם הפולנים או עם לשונם וספרותם, ומרובים היו יחסיו עם המון יהודים מצד אחד, ועם השופטים והפקידים הרוסים המועטים – מצד השני. כשבא לוורשה וכשנכנס לבית-הקהל, וכשהתחילו יחסיו עם מה שקראו אז בוורשה בשם “אינטליגנציה” להתפתח מעט, היה מתפלן יותר, כלומר: לא במובן איזו שיטה מדינית, אלא במובן החיים היומיים, מנהגו של עולם, ההשתמשות בלשון, וכיוצא בזה. הוא היה מדבר אז פולנית; והיה משתמש בלשון זו עמנו ובביתו ובכל פניות שהיה פונה. רוב קריאתו היתה בספרות הרוסית, אבל הוא קרא הרבה גם בפולנית, וזוכרני, שסבינטוחובסקי היה פועל עליו פעולה עצומה מאד. הוא היה מעריץ את סלובצקי יותר מאת מיצקביץ. מבין הסופרים הפולנים החיים (אז) היה מתפעל מאד מדיגאסינסקי, מסירושבסקי והמשוררת מריה קונופּניצקה. שאלת הפועלים היתה קרובה מאד אל לבו. אבל אי אפשר היה לחשבו לסוציאליסטן קבוע וקיים ומחזיק בשיטה אחת מראשה ועד סופה. הקו היסודי שבו היה כבר אז: חיבתו הגדולה לכל מה שהוא יהודי-ספּציפי, משלי-עם, זמירות-עם, כל שיחה שיש בה טעם כעיקר עממי, טבעי, מרחוב היהודים.

היינו אז נפגשים כמעט בכל יום, ויכולתי לעמוד על אופיו, מפני שהתנגדתי לו – או אגיד ביותר דיוק: לא התנגדתי לו בסברא ובמסקנא, אלא הייתי נבדל ממנו בחנוכי, בתורתי, במנהגי וברגילותי. עולמו של פרץ היה השוק היהודיי, בעל-המלאכה, החנוני, האשה, ה“שטוב” (החדר) היהודי, וכדרך הטבע כל זה היה טווי ומאורג יחד עם אידית. ככה היה רוב חנוכו ושמושו, ומן השרשים האלה היה יונק. ה“וויביל” האומללה, האוהבת, המתגעגעת, בעל העגלה הזקן שהרכבת קפחה את פרנסתו, התופרת, הרקחה והטבחה, הסרסור הסובב ברחוב עם מקלו – היו נהירים לו ותופסים כמעט את כל האופק שלו. הוא ידע אותם ידיעת-חיים, הוא היה תוחש אותם בתחושת אמן. כמדומני שגם אני – וכלום אני מדבר על עצמי, אלא על סוג שלם של בנ“א שכמותי – יודע אותם ואת לשונם ואת מנהגיהם, ושגם אני אוהב אותם ודבק בהם, אבל אין זה כל עולמי היהודי שלי: עולמי היהודי שלי היה עולם הלומדים, הבחורים, האברכים, בעה”ב בני תורה, היהודים שיש להם ענין עם רמב“ם חמור, היהודים של אבן עזרא, היהודים של חקירה ומורה נבוכים, היהודים החסידים, ת”ח ואנשי מעשה, היהודים ערב-השכלה של נפתלי הרץ וויזל והיהודים המשכילים. זה היה עולמי ותחומי. בין אלה נתחנכתי ונתגדלתי, והחיים האלה לא היו כל כך משוזרים ומרוקמים עם אידית ואידית. בודאי היו גם אלה מדברים אידית, אבל זה לא היה אפילו דבר טפל; זה היה דרך אגב בלי שום כוונות. היתה גם לי אמא חביבה תמימה, שזכרונה קדוש לי, וגם היא היתה מלחשת בשבת עם חשכה “גאאט פון אברהם” והייתי אוחז בסנורה ושותה בצמא כל מלה ומלה, שיצאה כמרגלית מפיה, אבל מודה אני ומתודה, כי אבא פעל עלי יותר; ואבא לא היה קורא “צאינה וראינה”, ולא היה מתרפק על שיחות-עם, ולא היה מפרנס אותי בממתקים: הגד את השעור, תנא-ברא! (אולי יענין הדבר את הפילולוגים, שהיה אומר: תנא בארטק?) אמור את הדו“ק שבמהרש”א! באר את האבן עזרא! או – כששרתה עליו רוח ההשכלה – הגד את לוח הפעלים! – טוב היה חלקי! אילו הגדתי לו תחת אלה איזה זמר אידי, שהחייטים מזמרים!

אין כאן חלוק דעות, אלא חלוק תחומים וספירות. אל תהא מפליג לכל דבר, ואל תסתכל בעין אחת ומצד אחד! בעולם היהודים היו כמה עולמות, וכאו“א חשב שהוא היחידי. היה עולם של לומדים ועולם פשוט, עולם של “מקראות גדולות עם ל”ב פרושים” ועולם של “צאינה וראינה”. לא לנו לחלק עליות ולהעריך, מי נדחה מפני מי, ומי קודם למי; כל אומה היא מורכבת ממפלגות וכתות ומעמדות, וככה גם אומתנו.

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט “יושב אוהל”, ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע“ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב”אותילו" וב“רומיאו ויוליה” לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ“כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב”וילהלם טל“. כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה”ק או מעין רוה“ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש”ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה “עושה” אפילו “מחצה”, ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי’ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

וכמו שהיה, לא אפשר היה לדרוש ממנו את הלאומיות העברית ההיסטורית, כאמור לעיל, ולא גם את הלאומיות היהודית הכללית שבהוה. הרי זה דבר אי-עממי (ולא אי-לאומי בלבד), שהביליטריסטיקה שלנו איננה משימה לב כלל אל היהודים שבארצות אחרות, שגם להם יש לשונות ואפני-חנוך וארחות-חיים ונמוסים ומנהגים ופולקלור משלהם, צרור-צרות ולבטים וקרעים-שבלב וטרגידיות, וגם הומור – משלהם, ושאינם מוכשרים כלל להבין את הפּסיכולוגיה ואת הסטירה, לא של מנדלי מו“ס, ואף לא של יל”ג, במקום שהללו מטפלין בהסימטא שלנו ובביהמ“ד שלנו ברו”פ. היסח-דעת זה הוא חד-צדדיות נוראה. אין אנחנו בנים יחידים של הקב“ה. ישנם עוד יהודים אחרים, ואנחנו הננו לא רק עם-עולם, אך גם עם-התבל – חוץ מאירופה המזרחית, ישנו גם המזרח האמתי עם היהודים הספרדים ועולמם המיוחד, וישנם יהודים, שנשתרשו הרבה מאות שנים בארצות המערב, שהזנחנו לגמרי, לא משום שההגיון גוזר כך, אלא משום, שבמקרה, הביליטריסטים שלנו אינם בקיאים בהם. ההגיון מחייב, שהביליטריסטיקה צריכה להתבסס על סינתיזה של חיי העם בכל חלקיו ופלגותיו, ולא על הצטמצמות בתוך חוג מוגבל אחד. זכורני שפעם אחת נתתי לפרץ את הסיפורים הקטנים “מנדלי גבור” ו”פייגלי מגיד" של אהרן ברנשטיין (באשכנזית דומה ליהודית) לקריאה. אני חושב את הסיפורים הקטנים ההם למפעלי-אמנות ממדרגה ראשונה ולציורי-חיים של אחינו בתקופה ידועה במדינת-פוזנא. הוא לא הרגיש בהם שום טעם, הבדל-טעם כזה לא הפליאני ביותר. יש שמעשי אמנות ידועים יעשו רושם על מבקר אחד, ולא יעשו שום רושם על מבקר שני. לא באובייקטיביות אלא בסובייקטיביות ובטעמא תליא מילתא. אבל בפעם אחרת נסיתיו בקומפֶרט ובסיפוריו מחיי המון היהודים בביהמן.קומפרט הוא לכל הדעות, מספר גדול, אעפ“י שדרכו לא דרכנו; ולא הייתי תמה כלל, שסגנונו של קומפרט לא היה מסוגל למצוא חן בעיני פרץ, אבל הוא לא הבין אותו כלל. אם פרץ התיחס לדבר באופן זה, או באופן אחר – לא זו היא השאלה! השאלה היא – לא בנוגע לפרץ לבדו, אך בנוגע לכל הספרות. ביליטריסטיקה שאיננה יכולה להיות מובנת לכל העם, היא ביליטריסטיקה של מדינה, של מחוז, ואפשר של דיאלקט ידוע, ולא ביליטריסטיקה של עם כולו. עכ”פ הגדיל פרץ לעשות בתחום המוגבל שלנו, שהגדיל את הגלריה של טפּוסים, בהכניסו את פרצופי המון העם והנשים, תחת אשר אותם המספּרים שקדמו לו היו מטפלים עפ“י רוב בבחורי הישיבות, כאילו כל העם היו רק בחורי ישיבות, ואין זולתם. בהעממיות היהודית הכללית שבהוה נמנו לא רק יהודי רו”פ, אלא היהודים שבכל הארצות, והיהודים שבכל הארצות אינם נסקרים בסקירה אחת, אינם נראים כולם מתוך השפופרת, שממנה היה פרת מסתכל ביהודים שלו. אלף פעמים הזמין לי המקרה לנסות להסביר דברים כאלה ליהודים יושבי ארצות אחרות ובעלי קולטורות אחרות, וכלום אני צריך להגיד, כי עם כל ההבדלים הפנימיים, שיש לנו בינינו לבין עצמנו כשאנו בבית, כלפי חוץ – יש לי שאיפה אחת: לעורר כבוד וחבה והתענינות אל יצירותינו שלנו בין בעברית בין באידית. תרגמו את פרץ לגרמנית ולאנגלית ואיזה מבקרים נמצאו, שגם הללו את התרגומים. כשמספרים זאת אצלנו – שמחה וששון, והכל כשורה: הרינו הולכים ותופסים מקום באירופה. האח, מה מאושרים הם התמימים הללו ובקולטוריותם הפעוטה ובידיעותיהם המקוטעות! אינם יודעים להבחין בין הסכמה – מתוך אקסוטיות וקוריוזיות ובין הסכמה פשוטה ושלמה. הבקיאים יודעים, שההבדל הוא גדול מאד. מתרגמים, בתור דוגמא של דבר-פלא רחוק – וזו היא סנסציה. אם יובא איזה דבר ממדינת סין, ויספרו, שיש שם איזו לשון משונה ואיזה בני-אדם משונים, וגם הם כותבים שירים, וגם הם בוראים נפשות בספורים, והילך דוגמא – יקבלו וגם ישבחו, מפני שמודדים את הדברים האלה לא בקנה-מדה פשוט, אלא בקנה-מדה מיוחד עשוי בשביל קוריוזים אקסוטיים. כשהייתי לפני שנתים ימים בפילדלפיה באספה הכללית של חברת מו“ל ספרי יהודים באנגלית, הרצה חכם אחד ע”ד כמה ספרים, ובסוף דבריו זרק איזה פתגם, במדת הרחמים, וכמו לפנים משורת הדין, ואמר, כי יש “ערך איתנוגרפי” (ידיעת תכונת השבטים והעמים) לתרגומים של ספורי פרץ. זאת אמרו באספה של חברה שהוציאה בעצמה את התרגום! עמדתי על רגלי וקראתי תגר: איזו איתנוגרפיה יש כאן? זו היא שירה, זו היא אמנות, העם הזה – אנחנו; אבל האנשים ההם אף הבן לא הבינו ממה אני נעלב. נוכחתי מתוך שיחות לאין קץ, שהאנשים ההם אינם מביאנים מאומה. שאלו אותי: כן, אפשר לקרוא את הדברים ואינם גרועים, אבל להתרגשות מה זו עושה? יש ספורים כאלה לאלפים ולרבבות באנגלית! – אמרתי להם: צריך לקרוא את הדברים במקורם הראשון וגם לדעת את הענין. הילכו ולמדו אידית? כן. נמצאה עלמה אנגלית אחת שהלכה ולמדה אידית – מה לא ימצא באנגליה? – ותרגמה ספרים מאידית, אבל כל זה תמהונות, ועושה רושם לרגע, ואח"כ הולך ונשכח.

האומה היהודית הכללית שבגילה יש לה הרבה חלקים והרבה גוונים, והם הולכים ורבים, ויש לה דברים מחברים ומאחדים וכוללים. הגוונים המיוחדים ימצאו את הבטוי הספרותי, או האמנותי שלהם, בכמה מיני אידית שנמצאים בעולם: בינינו באידית-אשכנזית, בין הספרדים בלאדינו, בין יהודי הולנדיה באידית-הולנדית, בין הרבה מאחינו המזרחיים ביהודית-ערבית, וכל הלשונות האלה משתנות ככרום במהירות גדולה. לכל הלשונות האלה יש לא רק הרבה מן היופי הצנוע, מן התמימות והפשטות, אלא גם הרבה ממה שהוא יהודי-מקומי לכל ארץ וארץ – אבל הדברים המאחדים את כל האומה בגולה הם דברי הדת, דברי זכרונות העבר, עניני תקות העתיד, ומקצוע זה הוא לשפה העברית, וכשתתגבר התנועה העברית בעולם, והרבה יהודים יקראו ויבינו עברית, אז תהיה לנו ספרות עברית אשר בה תשתקף האומה כולה. לא רק בגלל אשר שפתנו העברית היא לנו מגן ושמש צור משגב וסלע ישע רוחני, עתיקה כימי קיומנו ועשויה לבלי קרץ – אך גם יען כי אנו צריכים לספרות יהודית כללית, שמאספת את המחנות ושמאספת את הדורות ואת המפלגות, אנו צריכים לתת את רוב כחנו לה.

זאת היתה הנקודה אשר בה נבדלתי מפרץ עם כל הכבוד שכבדתיו ועם כל האהבה שאהבתיו באמת. מעודי שנאתי ותעבתי את המתיחסים בבוז ובקלות-ראש אל אידית. כל דמי בי רתח, כשאיזה יהודה מתפלן או מתרגמן, כשיודע לפטפט מעט בלשון ארצו, מגיס את דעתו כנגד ה“פטפוט ההמוני”.הרבה כתבתי בעצמי באידית (ב“הפאלקסביבליאטהעק” של פרץ נדפסו מאמרים שלי ע"ד נחמן קרוכמאל ועוד), ויש לי אידית משלי, שאני שומר ומקפיד עליה שלא תז’ורגן, כמו שנתז’רגנה בקונטרסי התעמולה והמפלגות – עם מלים גרמניות מסורסות, ועם רוח רוסי; ואין האידית שלי בת-זאמושץ ומבואותיה ושווקיה, תוצאתה של פופולריות “טשאסטני פאוויערענני” דשם, בשיחותיו על כל מיני בני אדם, – אלא אידית פלוצקית-ווישוגרודית, שלתוכה הוכנס אלימנט של פולין-גדול, ואח“כ (בתקופת מקוב) גם של פולין-קטן, עם ריח-תורה, שכלום אני מתכוון לשים בו כתבל בנעימה, אלא שהולך אחרי כצל מבית-אבותי ומתי מדרשי הישנים, מה שהוא, לפי עיני, אם לא כל העממיות היהודית, עכ”פ חלק ניכר, ולא היותר גרוע, שבה. צריך לזכור שהיהת אידית של עגלונים, והיתה אידית של תלמידי חכמים, הדי רעמים של ה“טויטש” ממכורתה בגרמניה, ששם עשה אותה, ודבר בה, גוי איתן זר ומוזר לנו – ויש אידית עם צלילים, גוונים והברות, אנחות ולחשים וחיוכים וגחוכים ורמזי-בדיחות מבתי-החנוך (החדר, ביהמ"ד, הישיבות), מהפרלמנט (חדר הקהל – הפנקסאות היו במשך רוב הדורות בעברית, ורק בהמאה הי"ח עברו לאידית), מבתי הדין ( גביות-העדות המובאות בשאלות ותשובות של רבנים בהמאות האחרונות הן באידית), וגם של ה“שטוב” (שעקרה חדר האם), וגם של השוק – ולא רק של ה“שטוב”, ולא רק של השוק. יש כאן בערכת האידית אותו חוסר סינתיזה ושוויון-משקך, שיש בינינו בכל פנה. אני לא יכולתי גם להסכים על השקפתם של האנשים האומרים, כי יש זכות-הקיום לאידית רק בתור אמצעי להפיץ על ידו אתה השכלה (כמו שהיו אומרים מכבר ע"ד העברית). בכלל אין לנו לגזור גזרות ולחלק תעודות של זכות הקיום למוסדות קיימים. אבל כשרוצים להכתיר את האידית לשפה לאומית של כל היהודים בגולה – זהו משפט מעוקל.

לציור חיי אותם היהודים, שהלשון האידית היא מצויה ביניהם, וקלטה לתוך עצמה הרבה ממחשבותיהם והשקפותיהם, ושמשה להם כלי, ודרך תשמיש זה נסתגלה אליהם, לחזיונות ידועים, לשיחות ידועות – לשון זו, לבד מכל שאלה לאומית, מהנקודה הספרותית-האמנותית היא מסוגלת מאד, וכשאנו כותבים עברית, וכשאנו חפצים לתאר במקצעות האלה איזה דבר בכל אפיו הטבעי, אנו אנוסים להשתמש בסגנון קרוב אליה. ככה כתב רייטר את כל שיריו בדיאלקט, והוא משורר גדול; ככה כתב הויפטמאן את “אורגיו” בדיאלקט השליזי, שהוא כמעט לשון שלמה. מה שישאר קיים לדורות ומעולף נגה נצחי באידית מיצירותיהם של הסופרים היהודיים הגדולים – אין זה מה שפלספו, אין זה מה שפלמסו בשיטות מדיניות במין לשון שאינני יודע מה היא, אלא מה שכתבו אידית ע"ד היהודים ומרחוב היהודים.

זה הוא הדבר, שפרץ הביא כמו מזאמושץ. וורשה הוסיפה על זה דברים שונים, אבל הגרעין הראשון היה חשוב מאד, והוא כבר נסתיים בו וגם הובלט ביצירותיו ביסדו את ה“פאלקסביבליאטהעק”.

 

ד    🔗

בהרבה וועדים של צבור עבדתי עם פרץ משעה שנכנס ל“גמינה”, ואחד הוועדים האלה, כשאקראהו בשם, עלול שמו לבד לעשות רושם משונה: “ועד החלי-רע”. ככה נקרא הועד באופן רשמי; בפועל היה זה וועד של בתי תמחוי, חלוקת ארוחות חנם לעניים, לינה למחוסרי-בתים, וכיוצא בזה.

הוא נוסד בשעת סכנה, כשהיו הבריות והרשות מפחדים שמא תפרוץ המגפה. אשר יגורנו לא בא, אבל הועד נשאר, והיה פועל וקיים איזו שנים. מקומו היה בבית-העדה, וענפיו היו פרושים על פני כל העיר, מפני שהוא היה צריך לסיוע כחות מתנדבים רבים. הייתי אחד מחברי הועד ההוא, וזכיתי להתמנות בו למין “מזכיר נכבד”. פרץ כבר עבד אז ב“גמינה”, ובנמוסו זה היה עוזר בעבודת הועד. אם נמצא שם ב“גמינה” עוד אחד משלנו, והמפתחות מסורים בידו ימצא מהזמן ההוא כרכים של פרוטוקולים שכתבתי אני, ואלמלא דמסתפינא-אמינא, כי באיזה מהם, בצדי הדפים, רשם פרץ איזה חרוז, איזה הרהור וחצי הרהור. בין החברים נמצאו אנשים, שהועד הזה שמש להם פרוזדור לכהונת ראשי קהל; מיקולאי ברוימאן, ז. פרומקין, א. בורובסקי ועוד הוציאו משם את המוניטון הראשונות שלהם בצבור. בניגוד אל ה“גמינה”, שהיתה אז מין אולימפוס נשגב, בודד, היה הועד הזה מעורב מאד בין הבריות. מן ההכרח היה לרכוש הרבה חברים, להעסיק הרבה גבירות, לערוך “באלים” בשביל הכנסה, לקרוא לאספות, ועוד כאלה. בעד פרץ, החי והתוסס, שהיה צריך לבריות, לתנועה, לשנויים תדירים, לאמצאות חדשות ולפנים חדשות, היה זה מקצוע חביב. היה חומר ביד היוצר, עמרים בעד החוצן, היה במה להסתכל. היה שדה-צופים, וגם שדה עבודה. פרץ הראה אז זריזות נמרצה. קצר לו הועד ההוא את זמן הכרת חוג רחב של וורשה היהודית, מפני שנתן לו את ההזדמנות לראות הרבה במשך עת לא ארוכה. גרוסגליק היה מתאונן אז באזני: “אתם לוקחים את כל פרץ”. אבל היה לנו צד חזק מאד: יוסף קירשרוט, אחד מראשי העדה, שהיה אז עדיין ברום מעלתו: עורך דין מכובד, אמיד, בעל צורה, מפורסם ומומחה, סופר פולני ואיש בעל לב טוב ורך ורחמן מאין כמוהו. הוא היה אחד מידידי הנאמנים במשך שנים רבות; לפי חנוכו היה מתבולל, אבל לא היתה בו “אכזריות הפּרינציפּיון”, ולבו היה לב יהודי חם ומרגיש. הוא היה עוסק במעשים טובים, לא משום נמוס וסדר, או משום תואר כבוד, כי אם במחשבה רצויה ובטהרת לב. המתבוללים הקשים והשליטים ידעו זאת, ולא אהבוהו, אבל יכול לא יכלו להטיל בו פגם, מפני שכשרותו המדינית היתה למעלה מכל חשד, ובהליכותיו ובמנהגיו כולו מחמדים, ושמו נודע לתהלה, והיה חביב לקהל הפולני בעת ההיא הרבה יותר משלהם. היינו עובדים יחד באותו וועד, ואח"כ גם בוועדים אחרים. הוא לא ידע הרבה אידית – עברית לא ידע כלל – אבל מתוך משאו ומתנו עמי במשך ימים ושנים נודע לו מעט, והיה מתיחס אל ספרותנו בכובד ובחיבה, וכמעט נתקרב אל הרעיון הלאומי. הוא היה ראש אותו וועד, ובאותה שעה גם אחד מראשי הקהל, ויום יום היינו עובדים יחד עם פרץ.

לי אני היה אז, חוץ מהעבודה הצבורית המשותפת – גם קשר ספרותי עם אותם בני מפלגה: הייתי מפרנסם, יותר נכון: מקניטם – במאמרי הפולנים תדיר. ע“ד פרץ היו רק שומעים מאחורי הפּרגוד, לא יכול היה הדבר להשאר בסוד במשך שנים, כי פרץ הוא בעל כשרון ספרותי. התחילו ראשי העדה לדבר על ענין זה, התחיל להתעורר רעיון ע”ד ההשתמשות בכחותיו של פרץ למטרה רוחנית. אז נולד רעיון ה“פאלקסביבליאטהעק”, ומקצת החברים החליטו לסייע. היתה בדבר זה איזו טעות: הם היו מסתכלים בה“ז’רגון” כמו באמצעי, וחשבו שהדבר יועיל להשכלה כללית – ולא יותר. ביחוד חשבו לפעול הרבה ע“י תרגומים מפולנית. אלו היו האנשים ההם סופרים, אזי ידעו, שאין להציג גבולות לספרות, ועוד פחות מזה – לכשרון ספרותי כאותו של פרץ. מה שנועד להיות רק אמצעי – הולך ונעשה תכלית לעצמו. הדברים לא היו ברורים עדיין אז, והמפלגות לא היו עוד נפרדות זו מזו תכלית פרוד. ככה היה הדבר, הנראה כמוזר עתה, שאנשים מהמחנה ההוא היו בין סנדקי ה”פאלקסביבליאטהעק“. בכמה דברים היו דעות משותפות. אחת מן הסיסמות היתה “בילדונג” – ומי איננו רוצה ב”בילדונג"? אחת מן המגמות היתה – לתת תרגומים מהספרות הטובה שבפולין, מזו המדברת בשבח היהודים – מהיכא תיתי?

זוכר אני ישיבה אחת שהיתה לנו בביתו של קירשרוט, בפנת רחוב וולודזימירסקה – במוצאי שבועות – זאת אני זוכר, ואת השנה אינני זוכר היטב. היה שם כל סלתה ושמנה של ההתבוללות ומקצת העומדים בתוך, ונושא האספה היתה השאלה ע“ד ה”פאלקסביבליאטהעק". מצאה החבריא, כי זו היא ספרות לעצמה, וכבר נשמעו שם כל הטענות, וכבר הורגש כל הניגוד. זוכרני, שמחיתי אז מחאה נמרצה כנגד כל אותה התעודה שנתנו לז’רגון, ושרוב הנאספים היו נרגזים ומזועזעים מאד. קירשרוט עמד כחומת ברזל לימיננו, ואחרי האספה נגש אלי אחד מקיצוני המתבוללים, סטאניסלאוו קראמשטיק, ואמר לי: “אני גוי גמור, וכל הענין הוא זר לי (הוא היה סופר פולני מפורסם בחקירות הטבע), ואינני עוסק בעניני היהודים, אבל אילו הייתי עוסק, היית עושה זאת לפי רוחכם. אני רואה, כי זו שלכם היא ספרות בפני עצמה”.

מובן, שהחבילה ההיא צריכה היתה להתפרד. מעט מעט התחיל פרץ להיות מו“ל ועורך לעצמו, משוחרר מכל החוגים והכנופיות או – יותר נכון – מיסד לו פעם בפעם חוגים וכנופיות ו”מנינים של הרבי“, הללו נוצצין והללו נובלין. מדייק אני לאמר: מעט מעט, יען כי – רשות לאמר זאת עכשיו, אחרי שפרץ היה כבר לסופר גדול מוסכם – במשך השנים הראשונות, לא די שלא היה מוסכם, הוא לא נודע ולא הובן כלל. הקוראים העברים לא ידעוהו, והאידיים היו רואים אותו כראות איזה פרובינציאלי, וזוכר אני בדיוק, שהיו מלגלגים על בטוייו הפולניים, והיו תולים בוקי סריקי בסודותיו וברמזיו. לעדן ועדנים היה פרץ צריך עד שיכירוהו. והדבר היותר נפלא הוא, כי באמת לא נשתנה פרץ כלל. אמנם כרוב לשניו רבה חכמתו, רבו השקפותיו, נסיונותיו, אבל בעיקרו לא נשתנה. הוא מכבר לא היה כלוא בתחום ספרותי אחד, וכן היה בסוף ימיו; הוא מכבר עסק – אם אפשר לומר כן – בנגלה ונסתר, עבר תחת השפעת מאטרלינק והמסמלים מן הממשיות אל הדמיון והרמז, הרזין דרזין והארשת-שבלב, ושוב אל הממשיות. פוק חזי! שירו הראשון ב”השחר" הוא שמות מלאכים, ובסוף ימיו עשה בחסידות, כלומר: נתן תבנית שירית-ספרותית לכוונות, הרהורים, תורות של חסידים מן הספרים הידועים: “קדושת לוי”, “אור המאיר”, "חסד לאברהם עם המכתבים הק' ", “פנים יפות”, “דברי שמואל”, “מעין החכמה”, “אור החכמה”, “מבשר צדק”, “נעם אלימלך”, “כתר שם טוב”, “מאור ושמש”, “רשפי-אש”, “אור הגנוז”, “נחלת שמעון” וכאלה. אינני ממעריצי המין הזה, וקובלני עליו, שיש בו הרבה משינוי התוכן והצורה. החסידות, לפי הכרתי ולפי הרגשתי אני, היא מיוסדת סוף סוף על האורטו-דוקסיה המוחלטת, היא אורטודוקסיה עם תוספת קטנה של סוד ואמונת-חכמים. בספרות עושים אותה למין איסיות פורחת באויר הכוונות, והרבה פעמים נשקף אלינו מאחורי “טלית קטן” – בודלר ומאחורי הפאות – וורלן. אינני מעריץ – אבל אין ספק, כי יש בין אלה מרגליות יקרות מאד. או המשלים והמעשיות – משלים ומעשיות היה פרץ כותב בנעוריו נוסח אטינגר ממש, והם היו טובים אז כמו עתה; משנשתכלל פרץ בעצמו, נשתכלל טעמם של הקוראים.

היתה תקופה ארוכה בחיי, תקופה שמיחלת עוד להיסטוריון שלה, אשר אז היינו מתוועדים תדיר עכ“פ אחת לשבוע. אחרי ה”כנופיא של חמישי בשבת", נוסדה “כנופיא יותר גדולה, שהיתה מכונה “אנשי שני בשבת”, מעין מועדון צבורי-ספרותי, שהיה מתאסף בקביעות בביתי – במשך שנים רבות להרצאות ולווכוחים. כמעט אף פעם לא נפקד שם מקומו של פרץ. אז כבר הוברר פרצופו הרוחני. גל של חיים היה שוטף ממנו תמיד. כל ימיו היה צעיר ורענן, נלהב ושואף לגדולות. לא תמיד היה אורו מנהל ומראה את הדרך הנכונה, אבל תמיד היה אורו זורח. שם כבר נתבטאו היטב רוב השקפותיו. שם היינו נלחמים ומנצחים זא”ז, מתפשרים ושוב נלחמים. שם היה הצבור יותר גדול, יותר צעיר, יותר מרובה-הגוונים. מי מאותם בני כנופיא איננו זוכר את הערבים הארוכים ואת ההרצאות ואת הפולמוסין ואת השיחות, ובתוכם – אחד הפרצופים המרכזיים: פרץ?

קשה לי לכתוב בלי התרגשות ע“ד אותה תקופה, מפני שהיא קרובה מאד אל לבי. אולי פעם יכתבו אחרים שנשתתפו. האנשים השטחיים, שאינם בקיאים בסודות הנפש, יחשבו, כי במשך זמנים שונים לא היתה ידידות שלמה וחבור גמור ביני ובין פרץ. אמת – אבל היה דבר-מה, למרות ההפסקות והמחיצות של כמה שנים, שהיה עוד יותר מידידות שלמה, ויותר מן חבור גמור. היה דבר מה, שאפילו “בני החדר”, בני חדר-של פרץ, לא מסוגלים היו להבין – ענין של ארבעים שנה… אני פעם אחת כתבתי דברים קצרים ע”ד פרץ לחג יובלו, ויודע אני, כי כשקרא את הדברים ההם – בכה. ופרץ בוכה – זה לא היה מן המעשים בכל יום.

עברו עוד שנים, נפרדנו במקום, נפרדנו במקצעות הספרות, נפרדנו ע"י הציונות. הלכתי אני בדרכי אני, והוא בדרכו שלו. החלו ימי מסעותי ועבודתי בתפוצות ישראל, ורק לפרקים שבתי אל נוי, ואני רואה את פרץ הולך וגדול, נכנס כולו לתוך העם, עומד בראש תנועה עממית, אידית-ספרותית, משפיע, מרצה, כותב, בוער. בכמה דברים חלקתי עליו – אבל תמיד היתה בלבי פנה חביבה בשבילו, נקודה שאי-אפשר היה להזיז אותה ממקומה: פֶּרֶץ!

 

ה    🔗

י.ל. פרץ הוּחן בכל הסגולות של הסופרים המעולים. נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלמה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע-כמימרא, מן הקיים אל העובר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה, וגם, מה שהוא עיקר, בלי הקריב את הרעיון היסודי לקרבן; היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו“ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם-כמנהגו עם השירה; שאיפה אל האמת והרגשה טבעית של יופי היו מלוות את כל תאוריו ומותחות על תמונותיו חוט של חן; היתה לו גם בת-הצחוק המעוותה, הקלסה המבטלת, ההתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדי של סטירה קודחת, שהיה מחבב עליו לפעמים את הפסידונים “לוציפר”, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכל היה בו תאוה: תאוה לאמת, תאוה לשרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאוה ליופי, תאוה לפעול על הבריות, תאוה לאהוב ולשנוא, והכל – בכוח גדול ובסערה. היה זה הר-געש זורק לבה של זהב עם בדיל ועם עפר, אבל זהב הרבה מאד. יש שהיה מזכירנו את ההארה החשמלית בראשית תקופתה, שהיתה רק ניצוצות וזיקין דנורא, – יש שהניצוצות הם בהירים ושקופים ונוגה להם עד אין קץ, ויש רגעים של חושף בתוך אור ושל סתום בתוך ברור. לנוגה ברק חציו, לפעמים אתה רואה עולמות, ולפעמים – דברים קשי-המושג, רמזים, חידות. ידידנו המשותף, אותו פקח חרוץ וחד כמורג, המנוח שמואל שיינהאק, היה אומר לו, במעמד שלשתנו, על אותם הדברים הסתומים, על אותן השורות הקצרות, על אותם התגים: כשנכתבו – ידעו רק שנים את פירושם: הרבש”ע וי.ל. פרץ, עכשיו יודע רק אחד את פירושם: הרבש“ע. זאת היה הלצה, אבל היה בה קורטוב של אמת. פרץ, בראשית תקופתו, לא היה סופר מסודר כל-עיקרו, ולפיכך היה סופר כל-כך נפלא. הוא היה כותב-לו דרך אגב – על פסות של ניר, על צדי הדפים, על גליונות התעודות, מתוך התפעלות, או מתוך צחוק, כניצוצי הבזק, או כרסיסי טל, בלי שום הכנה, פשוט, מלאך מכה אותו ואומר לו: כתוב, והוא כותב, רעיונות, תמונות, שיחות, משלים כברקים, מתוך מה שקרא, מתוך מה שראה או ששמע – התרוצצו במוחו, יצאו דרך עטו, כאש מתלקחת לכל רוח, כמו שאומרים בלשון המליצים:”רוחו עברה משכיות לבבו“. ככה כתב גם ד”ר אֶטינגר בזאמושץ לפנים, ככה כתב גבריאל יודל ליכטנפלד – לא למועד מזומן, לא לשמו של דפוס ולשמו של עתון. בלתי-אמצעיות זו, תכיפיות ואימפרסיו-ניזמוס הללו – אפשריים היו אצל פרץ רק באידית. לעשות ככה בעברית – לא יספיק שום כשרון טבעי; לזאת צריך אדם להיות מלא עברית, מקושר ומאורג עם כל חלקי הספרות העברית ועם ביהמ"ד, ואולי גם זה לא היה מספיק כל זמן שאין שוק של חיים עבריים מקיף את האדם מכל צדדיו. מה שהשיג פרץ בעברית – ואמנם השיג הרבה – הוא רק חלק אחוז אחד ממנו; מה שהשיג באידית – הוא סך-הכל שלו.

בתוך סכום הונו הספרותי של פרץ אהבתי תמיד מה שהוא אצלו מין מיוחד, מה שיש לו ריח אדמה, מה שהוא מחובר לקרקע, מה שיש לו – לא רק פרחים, אך גם שרשים. פרחים של אש פלדות, יש לו לפרץ בכל מקום, אבל שרשים יש לו יותר עמוקים במין של פולין, במין של זאמושץ, של לוברטוֹב. כסבור אתה, שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפי“כ היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאוּבין. “המלמד החלמי” הוא גדול, מפני שהיו לו לפרץ יחוסים פנימיים אליו. ל”בונטשי שוויג" יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי. “תמונות המסע” של פרץ בכרך הראשון של ה“פאָלקסביבליאָטהעק” הן דברים של ערך גדול, לא מפני שפרץ כבר היה אז אותו הלוחם, אותו המורה הצבורי, אותו ה“טריבון” שנעשה אחר כך, – כל אלה הם דברים חשובים, – אלא מפני שהוא היה עוד אז פרץ בעצם תומו, פרץ בדיליטנטיותו, פרץ ביפיו החביב והשובב מעט, פרץ בדיליטנטיותו ובעונת פריחתו, פרץ כמו שהוא. ככה אהבתי תמיד את פרץ לא במקום שהוא חושב וחוקר, אלא במקום שהוא מרגיש ומתעורר, לא במקום שהוא נקדן ונקרן, אלא במקום שהוא חותך את הדין, לא מפני שהוא מכוון תמיד אל האמת המדויקת, אלא מפני שהוא סוער תמיד כלפי מה שנראה לו באותו רגע כאמת מוחלטת. בתור חשבון חסר פרץ את המנוחה, שאדם צריך לה, בכדי להיות מוכשר להסתכל בענין מכל צדדיו. בתור מרגיש הוא תופס וכובש הרבה פעמים את האמת. הוא כתב הרבה גם בפובליציסטיקה, אבל גם הפובליציסטיקה שלו היא מצויינת באותם הסימנים בעצמם. הפובליציסטיקה החשבנית צריכה למדה ידועה של ספקנות, של ספקנות דעה ומעודנת; צריך אדם לא רק להטיל ספק באחרים, אלא גם להטיל ספק בעצמו, לא רק להיות אפיקורס כנגד דעות מוסכמות של זולתו, אלא גם אפיקורס כנגד האפיקורסות של עצמו. אין לו לפרץ אותה הדקות, וטוב שלא היתה לו. אין לו – לא אותו רבוי-הצדדים, לא אותה הבקיאות ולא אותו הנסיון המבוכר, שפובליציסטן צריך להם, אבל יש לו מה שהוא חזק יותר ויפה יותר – התלהבות, כעס, תאוה, חיים, עוז-רגש, נעימות עדנים. הוא ידע לדקור – וחדרה המדקרה עד החומש, ידע לזעוק חמס ושוד – ורגזו ההרים. פרץ נצב לנגד עיני תמיד כאיש אשר פניו לוהטים כאודם השמש בצהרים: ידבר – ורוח שפתיו סופות וסערות, יכתוב – וכידודי אש יתמלטו מעטו, יכעס, יוכיח, ושפך רגשותיו בלהבות. אין זה עמוד שיש עומד על מצבתו; זה הוא זרם של אש, זרם שוטף, סוער ומלהיב. דברים פושרים אין לו כלל. או צורב הוא באש ההתלהבות, או צורב בקפאון של כפירה עזה ובטול מוחלט, ואז גם הבטול הוא נלהב, לא פחות מן ההסכמה.

מפני שפרץ היה משורר – לא במובן הצר שאנו מיחסים מתוך רגילות לשם זה: כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטפה של שירה לא תהיה בו; יכולאדם לכתוב פרוזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב, אפילו בפרקים שהיה קורא; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה ומתחיל לסיד ולברוא – כל ימיו.

היו כל חייו הימנון – שלא נגמר, כי הימנון כזה לעולם איננו נגמר. המסך נופל, אך החזיון לא תם. ככה מתים אותם המשוררים המיוחדים, אשר פרץ היה אחד מהם: משוררי החיים.

כי היה פרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכה מן הקהל, היה צריך לקהל-חסידים, לצבור של שומעים, ל“עולם” של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן עדנו לא היה פרדס של יודעי ח"ן, שמציצים בו בעד החרכים, לא פארק ישן, נרדם, נשגב בדומיתו ובבדידותו; גן עדנו היה השוק, האספה, התנועה, החברה. עולה בזכרוני תבנית אנדרטא אחת, שאני אוהב ללכת אליה ולהסתכל בה בכל פעם שאני שוהה בוויניציה, ועיני לא תשבענה מראות אותה: האנדרטה של גולדוני. גולדנוי זה היה משורר עממי באיטליה. הוא כתב הרבה חזיונות מחיי העם, והעם אוהב את חזיונותיו ורואה בהם את צלם דמות עצמו. למשורר זה הציבו הוויניציים אנדרטא באמצע שוק אחד, מקום שהמון העם מצויים, האנדרטא היא קומת איש, בלי גוזמאות של אמנות, בלי צעצועים ומעשי פתוחים, קומת גולדוני כהויתה, והכן והבסיס אינם גבוהים. כשהשוק מלא אדם, אין לראות את האנדרטא מחוץ, היא שוקעת בתוך הצבור, זה סומך לה את שכמו, וזה יושב על בסיסה, ויוני סן-מרקו הנוחות והרכות באות ועומדות על ראשה.

אילו היתה לנו קרן-זוית כזאת שלנו,הייתי רוצה לראות מצבת זכרון כזאת של פרץ. עממיותו ראויה היא לכך.

עממיות זו היא יותר מדמוקרטיה. אפילו אם יגזרו כל המבקרים, שפרץ היה דמוקרט, לא אשמע להם. זו היא הגדרה שטחית, שאוּלה מן הקטכיזם המפלגתי ויפה היא לתוּכיים. פרץ איננו נתפס בצבתות של שיטה ואיננו עשוי להחתם בגופשנקא של טרמינולוגיה כתית. אמת, פרץ היה מתפעל מן הדימוקרטיה, אבל זוכרני, כמה היה מתפעל מניטשה, כמה היה שותה את דבריו בצמא, כמה קבל ממנו, וניטשה היה תמצית האריסטו-קרטיה! זוכרני, כמה היה מתרגש מן התורה: רק אחרי מעטים להטות, לא הרבים, אלא המעטים עושים היסטוריה, לא הרבים, אך המעטים צדקו, וה“יחיד ברשות הרבים” – זה הוא האידיאל! שום לא שם לב כלל, אם מבינים אותו, או לא. הכשרון צריך למשול, להכניע: הדימוקרטיה רוצה בדרכים כבושות, והכשרון הדמיוני פורש כנפים לעוף. היתה בו בפרץ רוח של אדנות ושררה רוחנית, היתה בו רוח של מחאה, ואם מחה נגד האצילות המתנפחת, עלול היה למחות גם כנגד האחו הגזוז במספרים של דמוקרטיה והעשוי “עמק השוה”.

אבל אם לא היה דימוקרטי ככתוב, היה יותר מזה, לא עפ"י שיטה, כי אם על פי תכונה טבעית. הוא היה איש חד במדה מופלגת מאד, בדופק חזק ובמדרגת חום גבוהה. משוך משכו את לבו החיים ההוים, התוססים, המלאים, ואותם מצא רק בקרב העם הרב. לא היה זה מגדל-המאור על ים בליל בלי כוכבים; זה היה לפיד בוער בתוך שוק החיים, ועם החיים. זאת היתה יותר משיטה; זה היה אָפיוֹ הטבעי.

באיש-החיים הזה לא יכול היה החוש ההיסטורי למשול. זאת היתה הסבה העמוקה של אי-ציונותו. איש כזה בארץ ישראל, בעולם של עברים עתיקים-חדשים, עם מראות ומעשים, שאיפות ותאוות של ממש, בתוך בלתי-אמצעיות עברית, בודאי היה מוצא בהם את סיפוקו, אבל הצעה, רעיון, דבר רחוק במקום, נסמך לדבר רחוק בעבר – לא היה יכול לפרנס את רעבתנותו ההרגשית החיה, ביחוד כשהחוש ההיסטורי שבו לא היה איתן כל צרכו עד כדי הכרעת חוש החיים ההוים והסמוכים, שהיו סופגים כמעט את כל ישותו הרוחנית.

אין זאת אומרת, שלא היה בו חוש היסטורי. הוא כתב פעם פרק בדרך שיחה: למה לנו ללמוד היסטוריה, והפרק היה יפה מאד; אבל שוב לא היה זה מן הצדדים החזקים שבפרץ, היתה זאת, סוף סוף, חקירה – בלי הרגשה בוערת, בלי אותה ההרגשה שהיתה בו, כשהוא מתאר זוגות אוהבים, או צרות של מדוכאים, או דחקות של פרנסה. ציון היתה לו איזה אלון בכות צומח בנשיה. לא יכול היה לתנות על הקברים. היתה בו, למרות כל וכוחיו, חיבה גדולה אל השפה העברית. לא יכול היה להיות לסופר יהודי גדול, אלו לא היה גם סופר עברי מצוין; אבל זאת היתה חיבה לסירוגין, שמתעוררת ונפסקת, מתחדשת ומסתלקת והולכת, מפני שהיה שקוע כמעט כולו בתוך החיים ההוים ובסביב החיה ותלאותיה ושאיפותיה התכופות.

פרץ לא היה, אפילו באמנות, צייר החיים, אלא משורר החיים. אלו גם לא ידעתי זאת מהכרתי האישית, הייתי יודע גם מתוך מה שכתב, כי הרבה יותר שהיה אמן לגבי צורות, היה אמן לגבי קולות והרמוניות. בין כל האמנויות (או ה“מלאכות היפות”, “מלאכות מחשבת”) הנגינה היא האמנות היותר עממית. הטעם הוא פשוט: כל אדם מבין, שהנגינה היא אמנות ולא יותר, והוא נהנה ממנה כמו מאמנות. הטעם העממי ביחס אל ציור הוא עפ“י רוב רע, משום שרוב העם דנים על התמונות לפי מראות שהם רואים בקרב המציאות. הציור איננו להם אמנות, אלא צלם דמותם של איזו דברים ערבים עליהם במציאותם. אבל המוסיקה, באשרה, איננה מצלמת שום דבר מן המוחש והנמצא, ואפילו הנגינות הגסות הן לא יותר מקולות שניתנו ליהנות מהם בלי שום יחס אל שום דבר זולתם. אמנות הנגינה היא אמנות דלית בה ממשא, היא הרוחנית ביותר, ולפיכך היא מצויה ביותר בין היהודים, שהרי חיינו הממשיים, המציאותיים היו דלים מאד, וחיינו הרוחניים עשירים מאד. המוסיקה היא גם כן מקלט להמלט שמה מן המציאות. ובכ”ז הוא מוצא שם את המציאות, אבל לא צל ממשי, לא מראה וצלם, כי אם איזה טעם, איזו תמצית, איזו נשמה שיש במציאות. הציור הוא כמו מתחרה עם המציאות, להיות דומה אליה, להיות עוד טוב ממנה, המוסיקה איננה מתחרה כלל עם המציאות, מפני שהיא מציאות לעצמה. לפיכך הניגון הוא יותר מספר מן הטקסט. הטקסט של “כל נדרי” כולל מלים אלו ואלו ממסכת נדרים, ואומר לנו, שיש קונמי וקונסי, אבל הניגון איננו מספר לנו מלים, הוא הולך ישר אל הנפש ואומר לה, כי זה ליל יוהכ“פ, זה ליל קדוש, זה מקום קדוש. בקיצור: אומר מה שהלשון איננה יכולה להביע. הרגשתו המוסיקלית של פרץ היתה גבוהה לאין ערך מהרגשתו הציורית. ע”כ החלק הציורי שבשיריו וספוריו הוא פשוט ומורגל, והחלק הפסיכולוגי – עמוק ועשיר. הוא שמע כל הגה, כל סוד שיח, כל רעידת מיתר, כל נהימת בת קול. הרגשות, זעזועים, תכונות- לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, יסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים. מתוך כך העמיק וחתר, חתר והעמיק, עד כי רצה להגיע ל“אבני שיש טהור”. נכנס לתוך ערפלי הסודות, וגם פה לוו אותו החיים, הדברים שראה בהוה: החסידות! יש פה, לפי הכרתי, הרבה מן הדמיון וההפלגה, אבל גם הרבה מן האמנות הנשגבה.

רואים אנו אצל פרץ את השאיפה לכל התבניות הספרותיות. אולי דרמות? הולך וכותב דרמות! אולי משלי עם? הולך וכותב משלי עם! הסימבוליזמוס על הפרק – הולך וכותב רמזים! אבל אין זה פיזור, אין זאת תאות הצטיינות בכל המקצעות. הוא מקבל השפעות, הוא מתפעל, ויש לו יסורים של אמן, חבלי לידה של הכח הדוחק והכופה להגשים מה שתוסס בנפש. והרבה עולה יפה והרבה איננו עולה יפה, אבל יש בתוך פיזור זה אחדות, ואחדות זו נקראה בשם “פרץ”; ויש דברים רפויים ויש שברי לוחות, אבל אין ניב נבזה, אין שיח תפל, אין ענין סר-טעם, אין קונוונצי-ליות קהה, יש בכל דבר מעוף גבוה ותשוקה למשול, ויש אשר ישור ויוכל, ויש אשר לא ישור ולא יוכל, אבל לעולם ישור כגבור.

זה היה לפיד אש, לא להאיר למחולות ולנשפי חשק. הוא זרק את ניצוציו לאלפים ולרבבות, זיקים אדומים, בני קשת דרוכים. והוא צעיר, אך מעט שלג פזר הזמן על ראשו, כשלג על הר אש, לא רד יומו, לא נטו צלליו, לא דאה בכנפים מוטות – וברגע אחד, והלפיד הזה כבה! האמנם כבה? הלא הוא עטוי זוהר-עולמים.

אח, פרץ מת – ואני במרחקים, ושמועות אחרי שמועות באות, כמו אל איוב בשעתו – אך קברים, קברים.

לונדון, 1915.