יוסף אריכא נולד באוליבסק שבאוקראינה (כ“ח בכסלו תרס”ז – 15.12.1906) כשני בחמשת ילדיהם של יהושע ומרים (לבית פריילאכמאן) דולגין. האב היה משכיל עברי וחינך את ילדיו להוקיר את התרבות הלאומית. ב-1914 ניסה האב לבדוק את האפשרות להעלות את משפחתו לארץ-ישראל, ובשובו מן הארץ עקרה המשפחה לקובל שבפולין. יוסף, שחינוכו החל ב“חדר” מתוּקן ובבית-ספר עברי, המשיך את לימודיו בגימנסיה העברית שבקובל. בנעוריו היה ספורטאי מצטיין, ואף שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של מכבי קובל.

בראשית שנות העשרים נסע האב לארה“ב, ולאחר שחסך כסף והשיג אשרות כניסה, הצטרפה אליו ב-1923 המשפחה. יוסף בן השבע-עשרה התעקש לעלות לארץ-ישראל, ויחד עם אחיו הבכור הגיע לארץ בשלהי 1925. סמוך לכך חל ראשית פירסומו ב”הכוכב“, ירחון לבני הנעורים, שנדפס בוורשה על-ידי א. לובושיצקי. כדרך החלוצים עבד כפועל בנין (1926) וכפועל חקלאי (1927). ב-1928 הכיר את רבקה, בתם של פנחס וגניה שיפמן (בן-סירה). בין השנים 1932–1929 הצטרף למשפחתו בארה”ב והשתלם שם בספרות אנגלית. הוויית החיים האמריקאית שימשה מאוחר יותר רקע לכמה מסיפוריו היפים ביותר (כגון: “בסנוורים”). בשובו לארץ ב-1932 נשא לאשה את חברתו רבקה, וכעבור שנה נולד לו בנו בכורו, עמוס. ברבות הימים נולדה גם הבת – עפרה. באותה שנה נתפרסם גם הרומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” (1933).

את פרנסתו מצא אריכא בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית ת“א, ואת זמנו חילק בין משרדו הקטן בשולי בית-המטבחים, ששכן אז בקרבת רחוב הירקון, ובין הכתיבה לאחר יום העבודה. במגעו היום-יומי עם הווי הקצבים התגבש אצלו מחזור הסיפורים המיוחד כל-כך בנושאו: “בעלי יצרים”. אריכא היה חבר פעיל בהגנה¹ בת”א, ונימנה על הלוחמים שנשלחו מת"א לעזרת תל-מונד. בין פרדסי תל-מונד נתגבשו אחדים מהטובים בסיפוריו הארצישראליים (ביניהם: “יום ולילה”).

בתחילת שנות החמישים, לאחר שהתחזקה בו מחלת הסכרת, שממנה סבל עוד קודם, עבר לעבוד כעורך בספרייה העירונית “שערי ציון”, שם ערך את הירחון לנוער: “לקורא הצעיר” (1954–1950). לאחר מכן עבר לעבוד במחלקת ההסברה והפרסומים של העירייה, כרושם תולדותיה של העיר העברית הראשונה, עד לצאתו לגימלאות ב-1961. יוסף אריכא נפטר בת“א ביום כ”א בשבט תשל"ב (6.2.1972).

יוסף אריכא נימנה עם המשמרת הספרותית, שהתייצבה בספרות העברית מקרב חלוצי העלייה השלישית והעלייה הרביעית בין שתי מלחמות העולם. בדומה לסופרי העליות נטל את חומרי העלילה לסיפוריו המוקדמים מהווייתה של התקופה הנסערת בארץ-ישראל באותן שנים. ברומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” – שיקף את הווי החיים של החלוצים. ובנטייה זו, לתת עיצוב סיפורי-אָמנותי לנופי-חיים שונים בארץ, התמיד בכל שנות כתיבתו.

במקביל לנטייה הריאליסטית הזו, בבחירת הנושאים ובדרכי בניית הסיפור, בולטת בכתיבתו גם נטייה לאידיאליזם הומאני. את משאת-נפשו לשלמות ביטא אריכא באמצעות דמויות-מופת החוזרות בכל סיפוריו. דמות המופת של האשה משלבת באישיותה נשיוּת כובשת-לב עם חכמה ואצילות-רוח, ובדמות המופת של הגבר מתעדנים יצריו הגופניים על-ידי המחשבה והעֶרגה לתיקון העולם. מרבית סיפוריו הינם למעשה סיפורי אהבה, שבהם נפגשים גיבורי-רוחו, המייצגים את השלמוּיות הללו, על רקע התרחשויות ונופים מציאותיים, שאותם נטל מהריאליה ההיסטורית.

התעניינותו הרצופה של אריכא בגילוייהם של היצרים, כאנרגיה המניעה את מעשי בני-אדם, מלכדת אף היא את יצירתו. הוא גילה התעניינות הן ביצרים הנחותים, יצרי הגוף (במחזור סיפורי “בעלי יצרים”), והן ביצרים הנעלים, יצרי הרוח (בסיפורי האהבה). סיפוריו עוקבים אחר התפתחותם של יצרים משני הסוגים, ואחר ההתגוששות ביניהם בנפשה של אותה דמות. במיוחד ריתקה את אריכא השפעת פעילותם של היצרים הללו על ההיסטוריה, ולכך הקדיש את תשומת-לבו ברומאנים ההיסטוריים שכתב באחרית ימיו – “סנחריב ביהודה” ו“סוֹפר המלך”.

צירוף זה, של התייחסות להווי החיים שמציאותו היא היסטורית ולבעיות קיוּמיוֹת שהן נצחיוֹת במהותן, מקנה לסיפוריו של יוסף אריכא את ערכם הכפול: ערך של תעודות ספרותיות לחוויות דורו וערך כיצירות המבררות את חידות קיומה של האנושות.

 

בסנוורים    🔗

עלילות סיפוריו של יוסף אריכא מתארגנות על-פי שתי תבניות-יסוד. הראשונה מתארת כיצד אדם, הכבול ליצריו הנחותים, מצליח לפרוק את עוֹל עבדוּתוֹ ליצר שכזה, ובמין גבורה פרוֹמיתאית עולה בידו לעדנו ולגרום לעילויו. על-פי תבנית-היסוד השנייה מתחוללת ההשתנות בכיוון הפוך: יצר נעלה הופך בהדרגה לגשמי ומצטרף לבסוף למשפחת היצרים הנחותים. התבנית העלילתית השנייה היא זו המארגנת את הסיפור “בסנוורים”, המתאר כיצד יכול יצר אימהוּת נעלה להסתלף ולהביא אשה צעירה אל הקוטב המנוגד לרגש זה – אל הנכונות לקפח חיים, את חיי עצמה ואת חיי פרי-בטנה.

הסיפור פותח בהצגת סיכויי האושר אשר נפתחים בפני זוג סוּמים, שהגורל הפגישם שנית, כדי להשלים את אהבת נעוריהם. סצינת המיפגש בין לוֹרטה והנרי מצטיירת בסיפור השלם כתחבולה של המסַפר, כדי לחייב אותנו לעקוב אחר הסיבות להתנפצותה של הבטחה זו להמשך שכולו טוב. תפנית כזו, הצפויה בהמשכו של הסיפור, אמנם נרמזת כבר בפתיחתו. לקראת מהדורת היובל ב-ג' כרכים הטיל אריכא בסיפור שינוי לטובה. בנוסח המתוקן מתארת הפתיחה את זריחת השמש על העיר, וכעין מאבק מתקיים אז בין שמים וארץ, בין הפרצוף המשולהב של השמש, המאירה באור ללא-רבב, לבין העשן של ארובות בתי-החרושת, המעכיר את יפי-השמש ומזהם את תכלת הרקיע. ואמנם, על סף שיא אושרם ברגע התאחדותם לחיות כזוג נשוי, מתגנבת לידיעתנו אותה דאגה, שמכאן ואילך תעיב על האושר הזה.

אגב ניצול נבון של תחבולת ההשהיה, כדי להגביר את דריכותנו לגילוייה של הדאגה, מפורשת זו לבסוף מפי לורטה באוזני הנרי: “חוששת אני שהילד שייוולד לנו עיוור יהיה”. מרגע זה מקבל הסיפור את תנופת התפנית. חלקו של הנרי הולך ומצטמצם, ודמותה של לורטה מתבלטת כדמות המרכזית בסיפור. הסיפור הכמעט אידילי בפתיחתו עוטה אופי טראגי. והריתמוס המתון שהיה בסיפור עד כה מפנה את מקומו לריתמוס סוער. מרגע זה גם נפרדות דרכיהם של השניים, ו“המסַפר” פונה לתחבולה חדשה: הוא יבליט את הניגוד בין הנרי ללורטה על-ידי העתקת נקודת-המבט בתאור המשך הלילה. מעתה יסטה את מבטנו מהנרי ללורטה וחזרה, כדי לקרב אלינו שתי גישות שונות אל החיים מצד בני הזוג.

מהלך הריונה הראשון של לורטה מתואר מנקודת המבט של הגיבורה. וכך אנו מגלים שכל תחושותיה סובבות סביב תשוקה אחת: “את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות, ילד בעל עיניים רואות!…”. ולא במקרה שינה אריכא את הנוסח הראשון – “את כל צומת חייה קלעה וריכזה במטרה אחת” – והציב במקום “מטרה” את הביטוי “תשוקה אחת”. “מטרה” מלמדת על רצון שלידתו בהגיון, ועל כן הוא בר-כיבוש ובעליו מסוגל להשלים עם כשלון בהשגתו, אך “תשוקה” נבראת במסתרי הנפש, והיא יצר כה חזק שלעתים אין בכוחו של האדם להשתלט עליו ולכפוף אותו למרותו. השתעבדותה של לורטה לתשוקה אחת תסביר את הטרגדיה הצפויה לנו בסיומו של הסיפור.

הסצינה הבאה, סצינת בית-החולים, מעתיקה את נקודת המבט מלורטה אל הנרי. חבלי הלידה נמשכים, וכל אותה עת ממתין הנרי במסדרון, שומע את זעקותיה של לורטה ולבו נקרע בקרבו. לאחר שמהלך תשעת ירחי הלידה התכווץ לקטע-סיפור לא ארוך, בולטת השתהותו של “המסַפר” על סצינת בית-החולים, שכולה אורכת יממה בלבד. אך תחבולת ההשהיה דרושה עתה, כדי להציב מול “התשוקה האחת” של לורטה את הרגשת-הלב של הנרי. הוא, כמובן, אינו דואג לכוח-הראייה של הוולד. דאגתו מוסבת כולה ליולדת, שמתקשה בלידתה ושחייה נתונים בסכנה.

בשלב זה כבר מציב הסיפור בפנינו את הדילמה הרעיונית, אשר מומחזת בפנינו בעזרת שתי הנפשות: האמנם עדיפים חיים מסוג מסויים – חייהם של הפיקחים – מעצם החיים, כהנחת לורטה, או שמא הצדק הוא עם הנרי, המאמין שעצם החיים שקולים לאין-ערוך מחיים מסויימים שהלב מתאווה להם. ומאחר ששני הגיבורים הינם סומים – מי מהם מוּכּה בסנוורים? מי משניהם איבד את כוח התבונה להבחין בין היחסי למוחלט?

הניגוד בין הנרי ללורטה מובלט בתגובותיהם מיד לאחר הלידה. שאלתה הראשונה של לורטה, מיד לאחר שנתעוררה מעלפון הלידה, היא: “היש לו עיניים רואות?”. ואילו פניו של הנרי “קרנו ולבשו ארשת של אושר” בראותו אותה בחיים. וכה שונה היא גם תגובתם לאחר שהוולד נפטר כעבור ימים אחדים. “הנרי, אם כי הדבר נגע לליבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, – – – שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שריחפה עליה”. עבורו העיקר הם החיים עצמם – “שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות”. אך לורטה ממאנת להינחם, כי עצם החיים אינם נחשבים בעיניה, אם הילד שנולד אינו רואה כאחרים. ולא על מות הילד דואב ליבה, אלא על לידתו סומא כמו הוריו.

מכאן ואילך מפעיל “המסַפר” תחבולה חדשה בארגון העלילה: הוא עורך אנלוגיה בין הנרי ולורטה. הנרי משקיע את כל כוחותיו בנסיון לחדש בלורטה את תשוקת החיים. הוא קונה לה מקלט רדיו, מתוך תקוה שהמקלט “ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה”. אך לורטה מתאווה עתה עוד יותר מבעבר רק לחיים מסויימים – את כל חייה צימצמה עתה עוד יותר בתשוקתה האחת: להוליד ילד שאינו עיוור. ואם גבר עיוור כהנרי אינו מסוגל להבטיח לה ילד רואה, עליה להרות לגבר שמסוגל לראות. סיפור התקשרותה לשכנם הצעיר, ברגר, דוחק את דמותו של הנרי לשולי זירת העלילה של הסיפור. מעתה זהו סיפורה של לורטה, הדוחפת את חייה להרפתקה מסוכנת, במלכודת יצר האימהות שהסתלף בה בינתיים.

הריונה השני של לורטה הוא הריון ללא חדווה. חייה בחודשי ההריון הזה הם מעתה חיים על תנאי: אם לא ייוולד לה גם מברגר ילד המסוגל לראות – לא תוסיף לחיות לאחר הלידה. ובנוסעה לבית-החולים ללדת, גמלה בליבה החלטה נואשת: “היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה”. תקופת-מה לאחר לידת התינוקת היא פונה לרופא זר ומערימה עליו בשאלה: “תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…”. הרופא, שהוכשל, מאמין שהאם יודעת על עיוורונה של התינוקת, ומגלה לה את האמת. לורטה, שקיבלה אישור לחששותיה כי לעולם לא תלד ולד רואה, ובוולד אחר אין היא רוצה, מקיימת את החלטתה ומשליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת.

בחירתה של לורטה ברורה מאד: היא דחתה את ערך החיים המוחלט, שיצר האימהות מסוגל להגשימו בשלמות, והעדיפה על פניו “תשוקה אחת”, המתייחסת אל גילוי מסויים בלבד של החיים – חיים שמבטיחים את היכולת לראות. כאשר יצר האימהות משועבד לגילוי צדדי ויחסי שכזה של החיים – כאשר הוא מסתלף עד כדי כך – עלול הוא להשתנות מיצר בורא חיים ליצר המקפח אותם. ומשום כך כה אירונית היא תפילתה של לורטה: “אלי, עשה עימדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”. פנייתה הנוגעת ללב של לורטה מעידה על ליקוי מאורות בתפישתה, שהעיוורון הפיזי שלה הוא קל ערך לעומתו. וזוהי העמדה שנוקט אריכא באופנים שונים במהלך הסיפור כלפי מניעיה של גיבורת סיפורו.

לכאורה נמנע אריכא מנקיטת עמדה מפורשת במהלך הסיפור. יתר על כן: הנוכחות המסַפרת – דמות “המספר” – מביעה הבנה למניעיה של לורטה והשתתפות בסבלה. ואם נגלה סימנים נוספים לגילוי חיבה מצידו של אריכא כלפי הדמות הנשית שבסיפורו – נגלה שנתן בה מיטב הסימנים שבעזרתם אפיין דמויות נשים, כאשר עיצבן כדמויות-שלמות בסיפוריו. היופי הגופני והדיוקן הרוחני הותאמו אצל לורטה להפליא, ובשל כך היא בת-צלמן של זהבה, מרומאן הביכורים “לחם וחזון”, של מרתה, מהנובלה “יום ולילה”, ושל תאיס, ברומאן ההיסטורי – שהוא מיטב יצירתו – “סופר המלך”.

אך למרות זאת נוקט אריכא עמדה ברורה, בדרכים מוסוות יותר. על אחת עמדנו במהלך האינטרפרטציה של הסיפור: “המספר” מארגן את חומרי-הסיפור בעזרת תחבולות אחדות, שנועדו להציב מול מעשיה של לורטה את עמדתו של הנרי, כאלטרנטיבה ברורה לבחירתה. אילו היתה תשוקתה האחת של לורטה טבעית, היה צריך גם הנרי להשתוקק לה, שהרי גם הוא עיוור כמוה. אך הוא אינו מתנה את החיים בראייה, כמוה. והן לורטה היתה מבטלת את עצם החיים מפני כל תשוקה: לא רק העיוורון דוחה חיים, אלא גם חרשות ואילמות, נכות בגפיים ורפיון השכל. ואילו נקטנו בשיטתה של לורטה – היינו מערערים לחלוטין את קדושת החיים.

שמו של הסיפור כולל רמז שני לעמדתו של אריכא. כזכור מופיעה המלה “בסנוורים” בתפילתה של לורטה, ומשם לוּקחה ככותרת לסיפור. אך פירושה של מילה זו – המופיעה במקורות פעמיים בלבד – אינו מבטא את כוונת-רצונה בתפילה זו. היא מבקשת שבנה לא יהיה לוקה בכוח הראייה, דהיינו: שלא יהיה עיוור מלידה. ואילו מובנה של המלה במקורות מוסב על עיוורון שאיננו פגם מלידה. ובמובן זה מופיעה המלה פעם אחת בבראשית י"ט – 11: “ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול וילאו למצוא הפתח”, בסיפור על אנשי סדום, אשר התקבצו על פתח ביתו של לוט וביקשו את נפש האורחים שמצאו מחסה בצל קורתו.

ופעם שנייה מופיעה המלה במקרא באחד מסיפורי אלישע, במל“ב ו' – 18. צבא ארם נשלח לדותן לתפוש את אלישע, הנחשד בסגולת-ריגול נדירה – כמי שמסוגל לגלות למלך ישראל את הדברים הנאמרים בחדריו של מלך ארם. נערו של אלישע נחרד למראה הצבא הארמי הגדול שבא ללכוד את הנביא. ואז מתפלל אלישע: “ה' פקח-נא את עיניו ויראה”. וכאשר מתחולל הנס, ראה הנער “והנה ההר מלא סוסים ורכב-אש סביבות אלישע”. אך המשך הסיפור משתעשע ברעיון, כי כשם שניתן באורח נס לפקוח את עיניו של אדם לראות יותר מכפי שהוא רואה בעיני בשר רגילות, כן ניתן לגרוע מכוח ראייתו, ובדרך זו אמנם מושגת הצלתו של אלישע מידי הצבא הארמי העצום: “ויתפלל אלישע אל ה' ויאמר: הך-נא את הגוי הזה בסנוורים, ויכם בסנוורים כדבר אלישע”. ובהקשר זה מבארים היטב פרשנינו את הביטוי. רש”י מפרש את “בסנוורים” כ“חולי של שממון: רואה ואינו יודע מה הוא רואה”. ובעל מצודת-דוד מפרש: “הוא העדר הראייה וההכרה האמיתית”. ואמנם שם הסיפור אינו מוסב אל מצבם של שני העיוורים שבסיפור, אלא הוא מגדיר את מצבה של לורטה בלבד, שיצרי החיים הסתלפו במושגיה על-ידי“התשוקה האחת” שהיכתה אותה בסנוורים.

אך יותר מכל מובלטת עמדתו של אריכא כלפי “התשוקה האחת” של לורטה בסיומו של הסיפור, כאשר הוא מגיע להתרתה של העלילה. כאשר האם, המוּכה בסנוורי יצרה המסולף, משליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת, ובידה התינוקת, שאף היא עיוורת מלידה, מתערב לפתע “המספר” להציל את חייה של הפעוטה: “התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הושלכה באורח-פלא למרחק של פסיעות מספר, חיה ומתייפחת”. את האם, שנלכדה במלכודת יצריה ואיבדה את תשוקתה לחיות, אי-אפשר עוד להציל, אך תבוא הבת ותקיים את החיים. תחיה ותתייפח – אך תקיים אותם, בעיוורון כאביה – אך לא בסנוורים כאמה.

 

אימהות    🔗

בסיפוריו של אריכא ניתנה לכלבים תבונה אנושית. וחלקו המכריע של הכלב “זריז” בעלילת הנובלה “יום ולילה” יוכיח. אי-לכך יכולה התנהגותם של הכלבים להעיד על הקבלות בהתנהגות האנושית, ודומה שלכך נתכוון אריכא בסיפורו הקצר “אימהות”, כאשר תאר פרשת יריבות שהתפתחה בין שתי כלבותיו של רפאל השומר.

הסיפור פותח בסצינת ההתכתשות בין כלבה צעירה בשם “עזה” ובין רעותה הזקנה “פזיזה”. מדרש השמות מעיד על השוני בדרך התנהגותן: זו הזקנה נמשכת למעשה של פזיזות, אשר יזכה בתגובה עזה מצד יריבתה הצעירה ממנה. רק מאוחר יותר יתברר לנו, כי הסצינה הראשונה בסיפור מתארת את ההתכתשות השנייה בין שתי הכלבות, אך כבר בפתיחת הסיפור אנו נרמזים כי “עזה” “הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת-זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה”, וכי לא בשל הצלחתה בקרב, אלא משום ש“הרגשת הצדק מפעמת אותה”, היא נוהגת “כמשפט כלבה נבונה” ומבקשת-תובעת את חיבתו של אדונה אשר נזף בה.

מן הקרב הזה נחלצת “פזיזה” פצועה ועלובה, “הרגשת עלבון מחלחלת בה” ו“היא קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום-לבב”. “הרגשת צדק” אצל האחת ו“הרגשת עלבון וקיפוח” אצל השנייה, כרמזי-הסבר למניעיהן של הכלבות – הצגה כזו של בעלי-חיים מקרבת אותנו לעיקרו של הסיפור, הדן באימהות טבעית ובאימהות מדומה, וגם מכוונת אותנו לראות בהתרחשות מחייהם של בעלי-חיים עדות לכוחות הפועלים גם בחייהם של יצורי-אנוש.

הקטע השני בסיפור מכוון אותנו אל עלילתו. המעשים המוזרים והתמוהים אינם אלה של “עזה”, כי אם אלה של “פזיזה”, ו“המספר” מגייס את הנסיון הרב שצבר רפאל בגידול כלבים, כדי להעמידנו על כך שגיבורת הסיפור היא “פזיזה” ושהסיפור יתמקד בפענוח “חידת נפשה”. לשם כך פורש הסיפור בקטע השני שלו את עילת היריבות בין שתי הכלבות, שנוצרה קודם לסצינת הפתיחה של הסיפור.

והרקע ליריבות הוא זה: “משנזדקנה פזיזה – – – היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם”, אך לאחר שעזה המליטה את גוריה, נתלקחה בה “קנאה עצומה” ונעשתה “תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו”. כדי לזכות באשליית אימהות היא גונבת שניים מגוריה של עזה. ובאותו פרק זמן קצר, ששני הגורים הגנובים נצמדו אל גופה, “גלי עדנה ורוך עברוּה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה”. וכך פרץ הקרב הראשון, הבלתי-נמנע: עזה, “אם צעירה ועשוקה”, מחזירה לעצמה בכוח את גוריה, ומפכחת את פזיזה מן העונג שאך זה החל, מן העונג הגנוב.

הקרב הראשון היה מוגבל באכזריותו, אך הסיפור פתח, כאמור, בתאור הקרב השני, שכבר היה אכזרי ופוצע. ההחמרה בתוצאות ההתכתשות מוסברת על-ידי העובדה, שפזיזה ניסתה לגנוב פעם שנייה מגוריה של עזה. מה שהצטייר בפעם הראשונה כמעידה של פזיזה, עוטה עתה מראה של היכבלות ליצר בעל עוצמה רבה, שפזיזה איננה מסוגלת לעמוד נגדו. בנסיון החטיפה הראשון “נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה”, אך עתה מתפרנסת תשוקתה לאימהות מהכרה מסולפת: “קמעה-קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת”, והיא מתחילה להאמין “כי עזה גזלה ממנה את גוריה היא, ועל כן זכאית היא להחזיר לעצמה את הגורים שנגזלו ממנה”.

מעתה לא יוכל שום כוח לעצור בעדה – לא יתרונה הגופני של עזה ולא אזהרותיו של רפאל, לא הפצעים המכאיבים ולא החבל שריתק אותה הרחק מגוריה של עזה: “רוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל’גוריה' שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו – – – אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף והסעירה את דמה”.

העימות השלישי בין שתי הכלבות הוא על-כן בלתי-נמנע, וממהלך הסיפור אף ברור שהוא יהיה הקשה והאכזרי מכולם: “עזה תקפה אותה הפעם בחמת-זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה”. והסיפור אינו יכול להסתיים אלא בהשתאותו של רפאל “מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה”.

בהתנהגותן של שתי הכלבות מומחש יצר האימהות בשתי צורות שונות. אצל “עזה”

הוא יצר טבעי, ממשי, ועל כן הוא יצר מעניק חיים, אך אצל “פזיזה” הוא יצר

מסולף, מדומה, ועל כן הוא מחריב את החיים. הנזק הסופי – מותה של “פזיזה”

בקרב עם יריבתה – אינו מסמן את כל נזקיו של היצר המסולף. עוד קודם שנפחה את

נפשה הרסה תשוקתה לאימהות את רקמת היחסים הטבעית שכלבה מקיימת עם האדם

“גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת”.

את כל ההתרחשויות בין שתי הכלבות מלווה רפאל השומר, ובאמצעותו גם נעשית ההקבלה בין התנהגותם של בעלי-חיים להתנהגותם של יצורי-אנוש. רפאל מפענח את “חידת נפשה” של “פזיזה” בעזרת התנהגות מקבילה אצל אשה: ערירותה של אשה מולידה בה לפעמים התנהגות שאוּלה ומדוּמה לכעין אימהוּת, “שכן עשוי לעתים מצב-נפש ליצור תסביך במוחו של אדם”. ואשה כזו, שרחמה נסגר, “על מנת להשלות את נפשה” מתחילה “לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס”.

הידיעה שתופעה מעין זו נבראת כפתרון למצוקתה של אשה נראית לו כ“טבעית לחלוטין”, אך חזרתה אצל כלבה מכה אותו בתדהמה. אלא שעצם נוכחותה של התופעה אצל בעלי-חיים מבהירה לנו את עוצמתו של היצר כמניע את מעשיהם של יצורי-אנוש. העוצמה היא כזו, שמניעת סיפוקו באורחו הטבעי, מסוגלת לעוות אותו ולהופכו ליצר הרסני. כך אצל בעלי-חיים וכך אצל יצורי-אנוש. ולכך, כמדומה, מכוון התאור בסיום הסיפור: “עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס”. שני נופים ושני גוונים בתאור זה – ממש כשני גילוייה של האימהות בסיפור. אצל “פזיזה” האימהות היא גילוי יצרי שמקורו במסתורין האפל של הנפש הכלבית שלה, כ“אפלת הפרדס”. וכנגדה, אצל “עזה” ההתנהגות האימהית היא טבעית, הגיונית ומשוחררת ממניעים אפלים כל-שהם – אימהות טהורה וזכת-רגשות כ“שחר צח ואדום הבוקע ועולה”.

על אף אומללותה של “פזיזה”, ונימה גלוייה של רחמים והבנה כלפיה, מותה הוא בלתי-נמנע מכוחם של החיים הצריכים להימשך. על מותה מפצה אותנו בשורת החיים הנמשכים: האיום שבאפלת הפרדס על המשכם של החיים חייב להסתלק, כדי שהשחר הצח והאדום יהיה מסוגל לבקוע. “אימהות” הוא לכן סיפור טיפוסי לא רק לעינו הבוחנת של אריכא וליכולתו למסור תאור מהימן של גילויי המציאות, אלא גם לחתירתו של אריכא לקבוע באמצעות עלילות דמיונו היוצר יחס שלם אל החיים. היסוד הרעיוני, הנלווה דרך קבע לעלילה בסיפוריו, מקנה להם את איכותם המיוחדת.

 

בעלי יצרים    🔗

הסיפור “בעלי יצרים” משתייך לקבוצת סיפורים מיוחדת ביצירתו של יוסף אריכא, המתארת הווי של קצבים וסוחרי-בשר, של בתי-שחיטה ובהמות. סיפורים אלה נכתבו מתוך הכרות קרובה עם ההווי המתואר, שהיתה לאריכא במסגרת עבודתו במחלקה הווטרינארית של עיריית תל-אביב.

“בעלי יצרים” הוא סיפור של אווירה, הממחיז את ההווי המיוחד של גוף אנושי יוצא דופן. אך הוא גם סיפור בעל עוצמה דרמטית, משום שהוא ממחיש את ההווי הזה כשדה התגוששות של יצרים קוטביים: יצרי קיום ויצרים ארוטיים מזה, וכנגדם יצרי מין ויצרי אלימות.

בסיפור מקביל זו כנגד זו שתי תמונות. הראשונה מתרחשת באורווה, שבה מתכנסים שני קצבים לבצע שחיטה אסורה של בהמה עקודה. ואילו התמונה השנייה מתרחשת בביתו של העגלון, שהוא שותפם של שני הקצבים בעיסוק האסור. העמדה הרעיונית, המוסרית, בשאלות החיים והכוחות הפועלים בהם, מתגבשת בסיפור מתוך יחסי הזיקה שבין שתי התמונות.

התמונה באורווה מתוארת מזווית-ראייה בלתי-שיגרתית. למעשיהם של הקצבים מפריעה נוכחותו של עֵד אילם. זהו סוסו של העגלון, שמעשיהם של הקצבים מגניבים “אי-שקט סתום לתוך הווייתו השקטה”. אי-השקט הופך לרוגז ומתעצם לבסוף למחאה גלויה: רגליו האחוריות בועטות “בכוח על גבי קיר-הקרשים כרוצות לפרקו”, וקולו צוהל “בצניפת-עוז אדירה וממושכת”. תגובתו של הסוס כמו מזעיקה עזרה להצלתה של הפרה העקודה בחוסר-אונים וכולה השלמה עם הגורל שהועידו לה הקצבים – להישחט.

בהמשך התמונה מועתקת זווית-הראייה מן הסוס הצופה בקצבים, אל הקצבים שאינם יכולים לשאת את מבטו מלא-התוכחה. וכאשר הללו נואשו מן ההמתנה לשוחט והחליטו לשחוט את בהמתם בכוחות עצמם, אין מיכאל – שבגורלו עלה לבצע את מעשה השחיטה – מסוגל לבצע את המוטל עליו, אלא לאחר שראשו של הסוס כּוּסה היטב בשק. אך גם השק לא הועיל להשתיק את מחאתו של הסוס. כאשר עולים ונשמעים חרחוריה של הבהמה השחוטה, ניער הסוס את השק מעל ראשו, “היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה בחרחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים…”.

התאור עד כה מהווה אכספוזיציה לעיקר העלילה, שתעקוב מעתה ואילך אחר הצעיר שבין הקצבים – מיכאל. מתברר שהעיסוק בבשרים מעורר את יצריו של מיכאל: “הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה עירומה, שכן נשים בערטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית-המטבחיים לאחר שפשטו מהן את עורן – – – יש ובעוברו בבית-המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה. – – – ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; – – – וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה, ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי-גוף של רקדנית עירומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גוו בחמימות, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים”.

מגוּרה ממעשה השחיטה, כשבהכרתו מטושטשים הגבולות המבדילים בין האשה לבהמה, מעביר אותנו הסיפור לתמונה השנייה, המתרחשת במטבח ביתו של העגלון. במהלך הארוחה מנהל מיכאל מיפגש מבטים, המסעיר את דמו, עם אשתו הנאה של העגלון. וכאשר הוא שב אל פתח הבית, לאחר שהתנער משותפיו, ממחיש הסיפור מעמד המקביל בפרטיו למעמד השחיטה של הבהמה באורווה. בתמונת האורווה מתחילים הקצבים בעקדת הבהמה. ואמנם, כאשר מיכאל מדבר אל האשה מבעד לדלת הנעולה, אנו חשים שהיא הולכת ונעקדת: “היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת-כוח ונכנעת”.

בהמה סרבנית נוהגים הקצבים ללכוד, כדי לעקוד אותה בכוח. וכך אמנם נוהג מיכאל כאשר הוא מגלה שהאשה מסרבת לפתוח לו את הדלת. הוא מתפרץ פנימה דרך החלון, לוכד אותה בין זרועותיו ומנסה להכריעה: “לעזאזל – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררת שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד… שלא תוכל להניע אבר”.

אך מכאן ואילך נפסקת האנלוגיה בין שתי התמונות. האשה אינה נכנעת כבהמה. תגובתה הזועמת מפתיעה אותו כפי שהפתיעו הסוס בהתנהגותו. ואמנם כאשר עולה בידה להדליק את אור החשמל, מציקות לו עיניה הניבטות בו בזעם, ממש כפי שעיני הסוס הטרידו אותו במעמד הראשון: "מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי..

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…"

הסיפור מסתיים בתיקון פחיתותו המוסרית של מיכאל, שעיסוקו השכּיח מלבו, שמוּטל על האדם להישמר מן ההתבהמוּת. ודומה שבסיום לא רק שהוא מבין את עליבות המצב שהיה נתון בו, אלא הוא גם נכון לקבל על עצמו את סייגי התרבות, אשר בלעדיהם מתנהג אדם כבהמה לכל דבר, המוּנעת על-ידי יצריה הנחוּתים בלבד: “פניו להטו מבושה… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלוא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד”.

סיפור זה מעיד על יכולת ההמחזה של אריכא, שידע לצייר בסיפוריו בדיוק משכנע מצבים ארוטיים ומראות חושניים, אך יחד עם זאת השכיל לסייג את היכולת הזו למידות של הטעם הטוב. התאור החושני ב“בעלי יצרים” הוא פונקציונלי, כי הוא מוצדק הן על-ידי הרקע להתרחשויות והן על-ידי אופיה של הדמות. אך לעלילה החושנית נועדה שליחות מוסרית: להעמידנו על חיוניותם של היצרים בחיינו, אך גם להזהירנו מפני פראותם וסכנתם כשהם משוללים כל רסן. המאבק הזה בין היצרים ובין ההכרה המוסרית הוא נושא רב-עניין בכל סיפוריו של יוסף אריכא.

 

יום ולילה    🔗

הנוֹבלה “יום ולילה” מייצגת היטב את מחזור סיפורי האהבה – “אשכול אהבים” – ביצירתו של יוסף אריכא. זהו סיפור על אהבת-שלמות המתפתחת בין מרתה ובין ד"ר לשם, שכדי להבליט את נדירוּתה, גזר על עצמו אריכא הגבלות קשות מבחינה נושאית.

אילו כינה אריכא את סיפורו בשמות הגיבורים, על-פי המסורת המקובלת בסיפורי-אהבה, היינו עומדים מיד על ההגבלה הראשונה שחייב את עצמו בה. הוא מתנזר במכוּון מריבוי דמויות, ומגביל על-ידי כך את האפשרויות להסתבכות העלילה וליצירתו של אותו מתח, המרתק את הקורא אל סיפור-מעשה רב-הפתעות. “יום ולילה” הוא סיפור המתמקד בשתי נפשות, ובתמורה שהתחוללה בהכרתם ובהרגשתם במהלך יום אחד בחייהם.

אריכא גם גזר על עצמו חסכנוּת בסממנים של מתח חיצוני: שום מכשולים אינם נערמים על אהבתם של השניים, ולכן גם אינה מזומנת לנו בהמשכו של הסיפור שום התרה מפתיעה של סיפור-המעשה. מבחנו של הסיפור הוא ביכולתו לתאר תהליכים נפשיים אמינים, אשר מקרבים גבר ואשה זרים לחלוטין זה לזו בפרק זמן קצר כל-כך.

הכבדה נוספת מבחינת הנושא מרומזת בשמה של הנובלה – “יום ולילה”. מרחב הזמן שהוקצה לכל ההתרחשויות שבסיפור אינו עולה על מחצית היממה. זמן זה מספיק לשתי פגישות בלבד בין הגיבור לגיבורה – פגישת היכרות בבוקר ופגישה נוספת בערבו של אותו יום. משך ההתרחשויות בסיפור כמעט חופף למשך הקריאה של הסיפור, ועל כן מוטל על הסיפור לשכנע אותנו, כי אהבת-שלמות כזו, כפי שהיא מתפתחת בין שני אנשים בוגרים ונבונים, אמנם עשויה להתארע בפרק זמן קצר שכזה.

אך מבחינת הנושא, ההגבלה-ההכבדה הקשה מכולן היא בהתמקדותו של הסיפור באהבה מיוחדת במינה – אהבה ממבט ראשון, ככל שמתברר מתאור המעמד המפגיש את השניים לראשונה: “אלא שד”ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עין ממנו, שכן אינו שועה לדברי רעוֹ, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. – – – עיניו נתקלו לפתע בנערה צעירה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. – – – ד“ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו, שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת-רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה – – – וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקרבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, ואין לו כל מושג על טיבה – – – והריהו פוסק לעצמו – – –: ‘זוהי!’"

בלילו של אותו יום מתוודה ד"ר לשם באוזני מרתה, כי במבט זה נכבש לאהוב אותה: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: ‘זוהי!’” אך בהמשך דבריו, אנו שומעים את תמיהתו על כוחו של מבט ראשון זה: “משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש שאני מבקש לייחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי – – – חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

עוקצו של הסיפור טמון, כמובן, כאן. שני המעורבים ב“אהבה ממבט ראשון” זו, אינם מאמינים שהם עצמם, המכלכלים את מעשיהם בזהירות ובתבונה, יהיו קובעים את עתידם לפי אהבה זו. בדומה לד"ר לשם מהרהרת על כך גם מרתה: “מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשייה יפה על אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשייה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא”.

הואיל וגיבורי הסיפור כופרים לפי שעה באפשרות התקיימותה של אהבה ממבט ראשון, בשל דעתנות יתירה, הכרח הוא לפתוח את ליבם להכרת טיבעם הייצרי. וזוהי השליחות שממלא בסיפור כלבו של ד"ר לשם, “זריז”.

השינויים ביחסה של מרתה כלפי “זריז” משקפים את השתנות רגשותיה כלפי ד“ר לשם. בתחילה היא מתעלמת מייחודו של הכלב. כאשר ד”ר לשם אומר לה: “שימי לב לכלב. מיוחד במינו!”, היא משיבה בביטול: “כלב ככל הכלבים”. תשובה דומה היא משיבה להצעתם של קרוביה להכיר את ד“ר לשם: “אין דבר! אכיר אדם אחד פחות…”. אולם מאוחר יותר, לאחר שעמדה מעט על טיבו של הכלב, למדה לייחדו ואף התחילה לחבבו: “כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה – כלב זאב”. בדומה לכך מתעוררת חיבתה גם כלפי ד”ר לשם, לאחר שעמדה על טיבו בפגישתם הראשונה בביתו: “ומתוך עיניה נשקפת הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה, וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת”.

בפגישתם הלילית, השנייה באותו יום, מתרכז הסיפור במעשה הצלתו של ד“ר לשם על-ידי כלבו הנאמן. הדחייה הראשונה משתנה עתה להרגשת קרבה מלאה מצד מרתה כלפי הכלב: “שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי היתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד”ר לשם”. ובהקבלה לכך מוצגת, כמובן, נכונותה לקרבה גופנית אל ד“ר לשם: “ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה – – – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו המלוהטות של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו”.

ולא במקרה מקבילים גילויי האהבה של “זריז” כלפי ד“ר לשם לביטויי אהבתה של מרתה כלפיו: “הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד”ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב”.

האפשרות להרגיש כלפי גבר הרגשה בלתי-אמצעית כזו, חייתית וטבעית כל-כך, היא למרתה הפתעה גמורה. שונה ממנה במקצת ד"ר לשם, שהאפשרות היתה ידועה לו, כפי שמתברר מדבריו באוזני מרתה: “יש בי קצת מגלגולו של כלב. כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם”.

הסיפור “יום ולילה” מעיד שאהבה ממבט ראשון אינה רק אפשרית, אלא היא גם אהבת-שלמות. אולם היא כזו לא בשל המשך הקצר של התרחשותה, כי אם בשל מלאוּת תחושת החיים שנתקיימה בה. ואמנם השניים מגיעים לתחושת חיים מלאה כזו, כאשר כל אחד מגלה בזולתו את אותה מזיגה מופלאה של המוֹתר האנושי – התבונה, עם התשתית החייתית-הייצרית – הרגש, מזיגה שהיא שלמות באדם. זהו סוד קסמו של ד"ר לשם בעיני מרתה: “קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטוייה, ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית (וראוי לתקן כאן את הצרוף ל“רוחניות שכלית”) המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכה מאז היותה נערה”.

וכזה הוא גם סוד קסמה של מרתה בעיני ד“ר לשם: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – היה בך אותו צרוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר – – – אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה השלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה”. מכאן שאהבת-שלמות כזו מוגשמת בדמויות-שלמות. מרתה וד”ר לשם משורטטים כדמויות-שלמות, והם מייצגים מעולים של משפחת הדמויות מן הסוג הזה, שמאכלסות את מרבית סיפוריו של יוסף אריכא.

לספקותינו בדבר אפשרותה של אהבה ממבט ראשון משיב הסיפור “יום ולילה: תשובה מלאה: גם ברגע יכול להתגלם הנצח. האדם עצמו הוא רגע בנצח, ועל כן מוטל עליו למצות את החיים שהועידו לו. האהבה מעניקה לקיומנו אותה מלאוּת שבאמצעותה האדם, שהוא בן-חלוף, נוגע בנצח ובמוחלט. ועל כן אוילית כל-כך היא אימת-הזמן. צריך האדם לשאת בקרבו את אימת-הריקוּת, שמא יחלפו חייו בלא אהבה. ועל אימה זו אמנם מדבר ד”ר לשם באוזני מרתה: “חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

וכתוספת סיוע לתיאורה של האהבה כרגע רווּי ומלא, שאין שום חסרון מעיב עליו, מתאר אריכא בסיפור את ליל אהבתם של השניים כלילה שנתמצו בו החיים במלואם: “מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים – – – הלא הוא הלילה שהמייתו סוערת באזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוּף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה. בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך חלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה”. כל גוני החיים והפכיהם משוקעים ברגע זה: הקיים והחולף, הצמיחה והכמישה, קריצת כוכבים שמחה וחוורונו העגום של הירח.

השקפת חיים כזו, המייחסת לרגע מחשיבותו של הנצח ומגלה את הנצח שברגע, היא השקפה אופטימית. וביסוד כל כתיבתו של יוסף אריכא, גם בתארו מעשים ברוטאליים וגם בספרו על רצחנותו של האדם, מונחת אמונה בלתי-מעורערת, כי הללו מקורם בסילופו של הטבע האנושי, כי בעיקרו שואף האדם אל המעולה, אל האהבה ואל מעשי יצירה – כי בעיקרו מתאווה האדם אל השלמוּת ואל המוחלט.