א    🔗

באמצע חודש ינואר שנת 1921 בא חיים ארלוזורוב בפעם הראשונה לארץ-ישראל. היה זה יום חורף תל-אביבי, בשעות ההפסקה שבין גשם לגשם, ומתוך קרון הרכבת שנעצרה בשדה-החול, זה אשר כסימן יחידי ל“תחנה” ולישוב עמדה בו סוכת קרשים קטנה ומפולשת. קפץ בתנועה זריזה בחור צעיר, בעל משקפים, צנום וחיור, לבוש מכנסי ספורט מקטיפת מאַנשסטר אפורה-ירקרקת ועטוף מעיל לבד כהה, משיירי אריגי הצבא, אשר במוצאי- המלחמה היו מסורים במידה מרובה לשימוש הדיוטות שאינם מדייקים ביותר בלבושם; על שכמו צקלון כרסני וידו אוחזת במזודה גדולה משומשת וחסרת תואר, אך גדושה וכבדה.

מבעד לזכוכיות המשקפים הציצו זוג עיניים בוחנות ותמהות. תל-אביב לא נראתה מיד לעין הבא. זו הייתה עדיין חבויה אז מאחורי גבעות-החול ושרידי הגפנים הסורחות המשתרעות עליה, ואני הרגשתי צורך לבאר את פשר הדבר לאורח שיצאתי לקבל את פניו, לבל יחשוב בלבו כי רמינו אותו, ולהבטיחו נאמנה, שאמנם תל-אביב קיימת ועומדת על תלה, הקטן אמנם עדיין, מעבר לכברת שממה זו. הוא ענה בחיוך קל, אותו החיוך ששכן אצלו בין מוצא האף וזוית השפתיים השמאלית, שלא סר ממנו כל הימים והיה בו סבר פנים של בינה ופכחות-רוח. ומתוך תנועה נמרצת עקר את עצמו מן המקום והתחיל פוסע והולך.

“פוסע והולך” – זה היה הדבר הראשון אשר התבלט במראהו החיצוני: הגו הזקוף נוטה במקצת לפנים, צעד רחב, דריכה אמיצה אחוזה בקרקע כמטפס על הרים. במרוצת הימים והשנים נעשה ניכר יותר ויותר, שסימן חיצוני זה אשר בהילוך מבטא גם תכונה נפשית עמוקה, תכונה של כינון-צעד והליכת בטחון מתוך אורינטציה מהירה, ללא כל מבוכה פנימית וללא רתיעה בפני מכשולים צפויים. בפרשת חייו הקצרה, אך צפופת העלילה, המתחילה מתאריך זה, התגלתה התכונה הזאת לעתים קרובות מאוד, בסיטואציות שונות, מפלגתיות-פנימיות או פוליטיות-חיצוניות, ותמיד מתוך אותה תנועה נמרצת של עקירת-עצמו מן הספק ופסיעת-הכרעה, נכוחה וישרה לקראת המטרה ולקראת ההיאבקות בדרך אל המטרה הזאת.

אחדים מבין החברים ידעו אותו פנים עוד לפני כן. נפגשו אתו בחוץ לארץ, בברלין ואחרי כן בפראג. לנו החברים בארץ היה ידוע רק על פי שמו. ויקטור חיים – ואת שם משפחתו לא ידענו עוד לכתוב כראוי ואף לא לבטאו נכונה. שמעו, שהגיע אלינו במוצאי המלחמה ובראשית המהפכה בגרמניה, השתלב לתוך מערכת הבשורות שהבקיעו להם דרך במבוכת הימים ההם, על תסיסה חדשה בעם, על צפור האגדה “חול” אשר קמה מתוך קנה השרוף וההרוס של האומה הישראלית, על מחנות מחנות של בני-נוער אשר גידולם וחנוכם חלו בתקופת הדמים האיומה של טבח העולם, – המתפרצים בפתוס חדש ובמסירות נפש רבה אל הדרכים המשובשות והמסוכסכות עדיין לקראת ארץ-ישראל, ועל צמיחת כוחות חדשים מבין אנשי-רוח, שהיו רחוקים וזרים עד-כה ואשר התחילו להתקרב אל דרכנו לאחר שמצו עד קובעתה את כוס האכזבה המרה והמרעילה של הזמן. ידענו שהוא עודנו צעיר מאד לימים ועומד כבר בראש תנועה אשר כבשה לה השפעה גדולה בציוניות הגרמנית; בידינו נמצאו כבר נסיונותיו הספרותיים הראשונים, ספר קטן על “הסוציאליזם היהודי העממי”, מחברות “Die Arbeit” שהוא היה עורכן; זה היה סגנון חדש בפובליציסטיקה הלועזית הציונית של הגולה: פתוס כובש לבבות, שפע של תרבות ורעננות מחשבתית, טפול בפרובלימות מתוך גישה אנליטית וחוויה רוחנית עמוקה כאחת, העזה בקורתית לא רק בשטח הענינים הציוניים כי אם גם בשטח התורה הסוציאליסטית. ובמערכות היחסים שבין מפלגות הפועלים בארץ בימים ההם, – היתה להופעת כוח צעיר ומבורך זה, מלבד ערך חיובי כשלעצמו, גם תגבורת חשובה מאוד בזירת המלחמה הפנימית. הוא השתתף במלחמה הזאת עוד מרחוק, עקב אחריה, לקח חלק פעיל בפולמוס – ובעברו את סִפה של דירת המפלגה בארץ התייצב בעמידה צבאית, ב“מלוא התחמושת”, בטרם הספיק לפרוק את הצקלון מעל שכמו ולהניח את המזודה מידו, כולו אומר נכונות: “הנני לפניכם, לכל אשר תשלחוני אלך!”

 

ב    🔗

האכסניה שלו במשך תשעת חדשי שהייתו הראשונה בארץ – היתה ב“מלון ברש”, בפינת הרחובות יהודה-הלוי נחלת-בנימין. מיטה ושולחן וכסא בחדר, על השולחן אשר ליד החלון מערכת ספרים קטנה, פרי-בטנה של המזודה הגדולה, ערוכה ללא סדר. כמו עקד-ספריו הגדול אחרי כן היתה גם מערכת ספרים קטנה זו מגוונת מאוד ומבטאה במקצת את המזיגה התרבותית של בעליה: על יד ספרים כבדים ורציניים בסוציאולוגיה ובתורת הכלכלה – ספרי שירה וספרי “המדע העליז”, כהגדרתו של ניטשה; מרכס ומכס ובר עמדו צמודים עם שירי הלדרלין וסטיפן גיאורגי; אל תולדות הרבולוציה הצרפתית של קרליל ותולדות הריניסנס של בורקהרד – נשענו החרוזים המבדחים והסטיריים של כריסטיאן מורגנשטרן וספר השירים של היינה; גם התנ"ך וספרי שירה עבריים עמדו במערכה.

הוא נתודע אלינו בכלל לא בדמות הרצינית והקרה של איש המדע, אלא בפנים המאירים ובנפש החמה של משורר, של צעיר התקוע עדיין בתקופת הרומנטיקה שלו, הנוטה ל“בוהימה” יותר מאשר לאורח-חיים מסודר. לבושו מרושל על פי רוב, חולצה שחורה שלא טעמה מזמן בקורת של כביסה, שער-ראש מתולתל ומגודל המכסה על איזו תפיחה הסמוכה לערפו, אשר בסביבת משפחתו אמרו עליה בהלצה שהיא משכן ה-Grütze שלו (השכל). לבו פתוח לידידות ורעות, מעבר ליחסים הארגוניים והפוליטיים של אנשי מפלגה, שופע אצילות-נפש ובינת-חיים גדולה, יחד עם עליזות נעורים ובדיחות דעת מבריקה. היה מעין מעגל אור וחום מסביבו, אם כי זה מורגש היה אז רק לקבוצת חברים קרובים ביותר. על במת החיים הצבוריים וחיי תנועת הפועלים בארץ רישומו לא היה ניכר מיד. הוא נמצא עוד בראשונה מבין שבע הנפות אשר ארץ ישראל, וביחוד צבור הפועלים בארץ ישראל, מנפה ובוחנת בהן את דַבָּרֶיהָ ומנהיגיה החדשים, גם אם שמם הולך לפניהם וזכו כבר לפרסום רב בגולה. הוא לא נפגש מיד בתוך הצבור ואף לא בתוך הצבור המפלגתי במלוא האמון; במשך זמן לא קצר הורגשה מעין רזרבציה, כזו הרגילה אצלנו תמיד כלפי “אינטליגנט” שטרם תהו במידה מספיקה על קנקנו. ואף הוא עצמו לא התפרץ אל הבמה הצבורית ולא רצה לקצר כלל וכלל את תקופת המבחן וההתודעות הראשונה. הוא היה מוכן לכל שירות, מופיע בכל כינוס ואספת חברים שנשלח אליה, הולך ברגל ממושבה למושבה, מכנס סביבו להקות להקות של חברים צעירים, משוחח, שר, מדקלם, מאזין – אבל אינו ממהר עדיין להטיל על כף המאזנים דעה פוסקת ומכרעת. משנתו איננה סדורה עדיין, דיבורו העברי עדיין לא הגיע לאותו שטף שוקק ומכניע, אבל בוקע כבר מתוכו כוח תרבותי כובש ומרתק, הכופה את הקשב ואת שימת הלב על ידי בהירות מחשבתו וע"י המשל הקולע וההומור הטוב שבהם דבריו מתובלים תמיד. את הפוּריטניות הרוחנית של תנועתנו, שיש בה כובד וגם קדרות לא מעטה, היונקת בעיקר מתוך המסורת צעירת הימים אך עשירת הנסיונות של פרשת המעשה שלה, הקשה ורבת הסבל, על אדמת ארץ ישראל, החושבת לעצמה לזכות גדולה את מקוריותה, לאמור, שהיא כובשת לה את דרכה מתוך התנאים המיוחדים של המציאות הארץ ישראלית, ללא דוקטרינריות מאובנת וללא היקשים מתנועות אשר צמחו מתוך מסיבות היסטוריות אחרות ומתוך תנאים אוביקטיביים אחרים – אותה הוא מעריץ ומעושרה הנפשי הוא ניזון, אך מתיחס הוא אליה לא פעם גם בבקורת חמורה, וחושב אותה לאחת האֶטַפוֹת החשובות בהתפתחות החיים החדשים, הזקוקה להשלמה על ידי נורמות סוציאולוגיות ומדיניות כלכליות, אם היא רוצה בכלל להיות תנועה מודרנית בעלת כוח-מחץ בשטח המלחמה המדינית ובעלת כוח-פעולה רחב-היקף בשטח ההגשמה המעשית. במרוצת הימים והשנים הוא נלחם בתוקף לשנוי צורת התנועה במובן זה; אך באותם החדשים הראשונים היתה זו רק דעה אשר השיח אותה בחוגים מצומצמים של חברים, בלי להעלותה לדיון אקטואלי על במת המפלגה. הוא ראה בכלל את החדשים הראשונים האלה להיותו בארץ כחדשי-למודים. הוא לא נזדרז לכתוב בעתונות המפלגה, אף על פי שמאחוריו היתה כבר עבודה פובליציסטית חשובה, לא מיהר לקבוע הלכות, אלא רצה מקודם לדעת, ללמוד – והוא נגש ללמודים ברצינות רבה. מידת הרשלנות שהיתה ניכרת בהליכותיו היתה רק חיצונית בלבד. ביסודו היה טיפוס של “מתמיד”, ולעתים שם לילות כימים לתורה ולעבודה מדעית.

תשעת החדשים של תקופת שהייתו הראשונה בארץ ישראל היו מיוחדים במינם בתולדות הציונות והישוב. הם חלו בפרק-בינים שבין פרעות ירושלים בשנת 1920 ופרעות יפו בשנת 1921. הציונות כבשה כיבוש מדיני חשוב בסן-רימו; ארץ ישראל, שהיתה עד עתה “ארץ האויב הנכבשת” ועמדה תחת שלטון צבאי – עברה לרשותו של שלטון אזרחי, אשר בראשו עמד “הנציב הראשון ליהודה” – והישוב והציונות תוהים היו עדיין על דרכיו של שלטון זה, נתונים עדיין במצב של התרגשות כלפי עצם העובדה ש“על כסאו לא ישב זר”, שבבירת ארץ ישראל, בירושלים, שליט שוב אחד “מקרב אחיך” ומנזרו שופע משהו מזיו הקדומים של חירות מדינית לישראל; בועידת לונדון החליטו זה עתה על ייסודה של “קרן-היסוד”, 25 מיליון לי"ש עומדות להאסף במשך חמש השנים הקרובות לבנינה של ארץ ישראל; פרספקטיבות גדולות ומרהיבות; ובינתים זורמת עליה לארץ; העליה השלישית, עליה חלוצית פורצת על פני כל שבילי העולם היהודי באירופה המזרחית, מפולין ומליטא, מבין החרבות העשנות של עיירות אוקראינה, מרומניה ומרוסיה, ודומה עליה זו לאותו חיל פלאי באגדות העמים, אשר היה נרדם במלוא אֲזֵנו באחת המערות והוא קם לקול השופר ביום פקודה; ובארץ – אהלים נטויים ומלבינים ברחבי השממה, בחורים ובחורות ישראל סוללים כבישים, מנפצים אבנים, עוסקים בעבודה אשר לא הם ולא אבותיהם עבדו אותה מעולם, אשר היתה נחשבת בעיני היהודי תמיד לבזויה ביותר, לנחלת נחותי-דרגא ועלובי-אדם.

מתיחות מוזרה שלטה בארץ, רבת תוחלת ורבת ציפּיה, יחד עם הרגשה עמומה – שמלבד מתיחות זו שלנו קיימת עוד מתיחות אחרת, הרת פורעניות. העולם הערבי תוסס וחורש דבר רע – ואנחנו עוד כה מעטים וחלשים, ללא אחיזה מבוצרת-מספיקה בארץ הזאת. והנה באחד הימים עלתה עננה כבדה על שמינו. פרצו מאורעות מאי, שעלו לנו ביותר מארבעים קרבנות אדם והכניסו אי-מנוחה רבה לתוך לבנו. בימים הראשונים, עם מבוכת המאורעות, כאילו נעלם חיים ארלוזורוב מן העין, בישיבות התכופות של עסקני הישוב והתנועה איננו משתתף. ביום הרביעי או החמישי הוא מופיע בבית המפלגה; ממשמרת-ההגנה בנוה-שלום הוא בא, חגור נשק, פניו בלתי מגולחים ועטופים זקן שחור, הוא כאילו נשתנה כולו, כאילו גדל בקומה, חזהו הרחב בולט מבעד לחולצתו השחורה, שריריו דרוכים וגם עצביו דרוכים, מעל לקלסתר פניו כאילו נעלם זהרור הרומנטיקה, והללו קבלו ארשת חדה וקמט בלתי נראה של רצינות נוסף בהם. הוא כאילו נתבגר פתאום. גם דיבורו באותה ישיבה של מרכז המפלגה הוא שלא כרגיל, בפעם הראשונה הוא מדבר בתוקף ובהתרגזות, מטיל את דבריו באופן נמרץ לתוך הויכוח, וכאשר כילה את דבריו – הוא ממהר ועוזב את החדר וחוזר אל משמרתו בנוה-שלום.

מערכת המאורעות נסתיימה, והחלו החבלים הפוליטיים שלאחריה. ארלוזורוב מפרסם ב“הפועל הצעיר” את מאמרו “להערכת המצב”. זהו מאמרו הפוליטי הראשון, והוא כעין דיסוננס לתגובה הפובליציסטית הכללית על המאורעות בישוב ובציונות. בעוד אשר על שפתי כולם נישא זעם רגשני של מחאה ופולמוס כלפי השלטון הבריטי, ניסה הוא לגשת לפרובלימה בדרך של ניתוח ובירור פוליטי, של שיקול-דעת והערכת הענינים מתוך מבט רחוק יותר מאשר תחום העלבון והכאב של אותה שעה בלבד. כוח הביטוי וההגדרה המוכיחה לא הגיעו עדיין במאמר זה לידי בגרות גמורה, אבל ארלוזורוב נוגע במאמר זה באחד הקוים היסודיים שבמציאות המדינית שלנו בארץ, קו, אשר שימש לו אחרי כן מפתח לעצם הפרובלימה ולקביעת הנחות בדרך פתרונה. הוא מזהיר מפני הזלזול בתנועה הלאומית הערבית, אף-על-פי שהיא נראית במידה רבה כתנועה מלאכותית ונעוצה באינטרסים של ראשי משפחות פיאודליות השואפות לשררה. את מציאת ה“מודוס וִיוֶנדי” ואת הדרך להסכם פנימי בין שתי השאיפות הלאומיות, העברית והערבית – הוא חושב להכרח בשביל שני הצדדים, ולהכרח קודם כל בשבילנו, העומדים עוד לבוא לארץ הזאת, לבנותה ולהתיישב בה. הוא שולל את התביעה “ליד חזקה”, זו שהיתה רווחת בימים ההם, מבחינת המדיניות הארץ ישראלית. “היד החזקה” – הוא אומר במאמרו – “לא הובילה אף פעם למטרתה במקום שכוחות בעלי מידות כאלה נדחקו לתוך מסגרת מדינית אחת; במקום שתנועות כאלה ואינטרסים חיוניים כאלה נפגשים זה עם זה, – תוכל רק ההסכמה וההבנה ההדדית להביא לידי הצלחה”.

 

ג    🔗

כעבור ארבעה חדשים אחרי מאורעות מאי חוזר ארלוזורוב לברלין. בהחלטתו להפסיק לגמרי את למודיו באוניברסיטה ולהתמסר כולו לעבודת התנועה והציונות – חל שנוי. אכפו עליו התביעות בנידון זה מצד משפחתו וחבריו הקרובים, אבל גם בו בעצמו בשלה ההכרה, כי עליו להמשיך ללמוד ולרכוש יסודות מדעיים נוספים לפעולתו בעתיד. חדשי שהייתו בארץ פתחו לפניו המון שאלות מדיניות וכלכליות, אשר בהן סבוכה וכרוכה הציונות בתקופת הגשמתה, ואשר אי-אפשר למצוא להן פתרון בדרך אינטואיטיבית בלבד, בלי לדעת ידיעה יסודית את קשרי הדברים והשפעת הגומלין שלהם בשטח המדיני והכלכלי הבין-לאומי. כבר אז הוא רואה את עצמו נועד לתפקיד מרכזי בתנועה. הוא מרגיש צורך להזדיין במכשירים תרבותיים ההכרחיים למלוי תפקיד זה.

עוד שנה עליו ללמוד עד לקבלת סמיכת הדוקטורט. אבל משנתו בתוך שנת-למודים זו היא הרבה יותר מאשר סכום המקצועות הפורמליים הדרושים בשביל הסמיכה. הוא מתחיל לומד אנגלית באופן יסודי, מכוון גם את למודיו המדעיים לענפים הקשורים בפרובלימות הארץ ישראליות. מתחיל להתעסק יותר ויותר בשאלות כלכליות ופיננסיות. אז מתחילה גם ההיאָבקות הפנימית עם עצמו, עם הרומנטיקה שלו, עם שרידי ההשפעה של תנועת הנוער אשר מתוכה צמח ועלה, – היאבקות, שמעולם לא הגיעה אצלו לידי גמר ונמשכה בעצם גם באותו הזמן שהראה את עצמו, כביכול, כרציונליסטן בלבד והיה משתדל תמיד להעמיד פנים של שויון נפש גמור, ואפילו של שלילה, לגבי היסודות האלה שהיו בעיניו מעין “חטאת נעורים”. בהיותו עוד צעיר מאוד רחפה נגד עיניו של לאַסאַל, אשר אותו העריץ וכמוהו היה רוצה להיות, טריבון עממי גדול, לוחם אמיץ הפורץ בסערה ומלהיב המונים לקראת תנועת המהפכה העברית; רבות הגה באישיות זו, ולעתים ראה את עצמו מתבגר והולך לקראת האידיאל הזה. עתה הוא מחליף את האידיאל הזה באחר; אישיות-המופת המרחפת לנגד עיניו איננה עוד לאַסאַל, כי אם דישראלי. בו הוא הוגה עתה, קורא הרבה על אודותיו וקורא את עצם יצירותיו, את המון ספריו-רומניו; ארלוזורוב יודע היטב, שערכם הספרותי אינו רב ביותר, ובודאי שאיננו נושא את נפשו לכתוב ספרים כספרי דישראלי, אבל אלה הם פרקי אוטוביוגרפיה של איש, אשר לא בזכות אבות ולא בזכותן של מסיבות צדדיות ומקריות, אלא בכוח כשרונותיו בלבד הרים את האימפריה הבריטית למדרגה של Machtfaktor (גורם בעל-כוח) האדיר ביותר בעולם – ובציונות הן הוא רואה בעיקר את המטרה הזאת: לעשות מחדש את העם היהודי לגורם בעל-כוח בעולם זה. הוא עוד תקוע כולו בחוג התרבות הגרמנית, אבל כבר נטוי בו הגשר למעבר אל חוג התרבות האנגלית, באשר הוא יודע, שבמצב הפוליטי הנוכחי זהו כמעט תנאי הכרחי לכל איש המייעד את עצמו לפעולה מרכזית בציונות – והוא מתכונן לקראת זה בחריצות רבה. יומו גדוש תמיד, מחולק לתורה ולעבודת התנועה, אך גם התורה עצמה יש בה הפעם משום עבודת התנועה.

“הוא השתוקק ללמוד יסודי, כי נטועה היתה בלבו אהבה אל המדע. ואולם לעולם לא היה יכול להשאר ממש בחדר הלמודים, וכפעם בפעם גרפה אותו התנועה. שוב ושוב דורשים ממנו לנסוע, לנאום, לכתוב – וכך קרה הדבר, שמעולם לא הגיע לכלל מנוחה. מעולם לא ידע טעמה של עבודה שיש גבול וסדר בזמנה. אחרים היו עובדים, עובדים הרבה, אולם הכרח היה להם שיבואו לידי מנוחה, מוכרח היה לבוא זמן הבטלה, הזמן לחיות. לא כן הוא. בשום זמן לא הגיע לידי גמר. הנר הוצת משני קצותיו. הוא עבד וקרא במשך כל לילה. לא היה לו זמן לשינה, למחלה, הזמן הספיק לו בקושי לאכילה. הכל הלך בקצב אינטנסיבי מבהיל כמעט”. – קוים ביאוגרפיים אלה שנרשמו על ידי אחד האנשים הקרובים לו ביותר בזמן ההוא – ראשיתם נעוצה בתקופה הזאת והם הולכים ונמתחים על פני כל דרך חייו, עד יומו האחרון.

בשנת 1922 נפגשתי אתו שוב, אחרי הפסקה של שנה, בברלין, במשרד הראשי של ה“התאחדות”, במערכת ה“ארבעטס-פאלק” ביודית ובמערכת “Die Arbeit” בגרמנית, והייתי עד ראיה לאינטנסיביות מבהילה זאת. הוא היה שרוי במתיחות נפש ובמתיחות מחשבה בלתי פוסקת. תמיד לוהט באידיאה הממלאה אותו, תמיד הוגה בה. הציונות ועבודת התנועה לא היו בשבילו רק השתייכות ארגונית לכת או לצבור לשם משא-נפש משותף, לא התעסקות צבורית פוליטית בשביל שעות הפנאי והזדמנות לפרק את יתר המרץ ועודף האנרגיה, כי אם חויה אישית עמוקה ותוכן-חיים מלא, אשר אינו משאיר מקום פנוי בנפש.

בקיץ של אותה שנה התכנסה בברלין הועידה השלישית של ה“התאחדות”. זו נועדה להיות ועידה פרוגרמתית, לקבוע את דרך התפתחותה של המפלגה כתנועה המונית, כובשת ולוחמת. במרכז ההכנות לועידה זו ובמרכז הועידה עצמה – עומד חיים ארלוזורוב. בועידת פראג, ועידת היסוד של ההתאחדות, לא התבלטה עדיין אישיותו של ארלוזורוב במידה מספיקה. עדיין היה אז יותר מדי צעיר, יותר מדי בבחינת “מתחיל” – מכבוש את מקומו המרכזי בתוך התנועה בקפיצה ראשונה. מלבד זה היו באותה ועידה אישים כא. ד. גורדון וכבובר, אשר רכזו מסביבם את שימת-הלב העיקרית.

בועידה השניה, שהתכנסה בקרלסבד בימי הקונגרס הי“ב, ארלוזורוב לא השתתף; הוא היה אז בא”י. הועידה השלישית חלה לאחר שנתים, שהביאו גם כיבושים גדולים וגם נסיגות לתנועה הצעירה; התפקיד המעשי הגדול, שעמו נולדה ובו חיתה את שנתה הראשונה – העלייה השלישית, שה“התאחדות” פלסה את נתיבה ונשאה על שכמה את התכונה של ביצועה, – הועבר עתה לאינסטנציות אחרות, ובתנועה החלה להיות מורגשת מבוכה אידיאולוגית, וכתוצאה מזו – גם רפיון מבחינת המעשה. ארלוזורוב תבע פרוגרמה. במפלגת הפועל הצעיר בא“י לא היתה עדיין הבנה מספיקה לתביעה זו, המפלגה אמונה היתה על חוסר-פרוגרמה שבכתב, על המסורת שלה ועל עבודת ההגשמה החלוצית של חבריה. אבל לגבי התנועה בגולה היה הפועל הצעיר הא”י רק מושג מופשט. ארלוזורוב עמד על ההבדל הזה ודרש בתוקף קביעת פרוגרמה שתשמש מצפן לתנועה, אשר רצה בגידולה ובעליתה לכוח מכריע בציונות.

בספרו הקטן “הסוציאליזם היהודי העממי” ניתנו כבר קוים פרוגרמטיים ונסיון להגדיר הגדרה תיאורטית את מהותו של הפועל הצעיר. ארלוזורוב היה סוציאליסט מתוך הכרה, אבל את דרכו ואת תכסיסיו של הסוציאליזם האירופי המקובל ראה אז כבלתי הולמים את המציאות הכלכלית-החברתית של היהודים ואת תפקידי ההגשמה של הפועל העברי בא“י. הוא, הידען והמעמיק בתורת מרכס, לא ראה את המרכסיזם כלוחות מאובנים, הקובעים דרכי התפתחות ותכסיסי מלחמה בעלי מידה וצורה שוות לכל הארצות ולכל העמים. אמנם גם בא”י הקמת חברה סוציאליסטית היא היסוד והתוכן של שאיפתנו – אך הסוציאליזם שלנו אינו עלול להתגשם באותה צורה שבארצות קפיטליסטיות ותיקות ומפותחות, דוגמת גרמניה ואנגליה, אלא בדרך קונסטרוקטיבית, ע“י בנין תאים כלכליים וחברתיים ברוח הסוציאליזם, אשר ילכו ויתרבו, ילכו ויתרחבו ויצטרפו “למשק צבורי משותף” העלול לקבוע לבסוף את דמותה החברתית והכלכלית של ארץ ישראל. הוא לא שלל את מלחמת המעמדות מבחינה עקרונית, באשר זו היא מציאות קיימת שאין לשלול אותה ע”י נוסחא תיאורטית, אבל מלחמת המעמדות כנקודת מוצא לפעולה סוציאליסטית – נראתה בעיניו בתנאים האוביקטיביים של א"י ובדרך המהפכה הכלכלית של היהודים בכלל כמחוסרת תוכן ריאלי.

ההתייחסות המפורשת הזאת על הסוציאליזם, אפילו בניסוחו כשיטת בנין חיובית, עוררה ויכוח חריף בחוגי המפלגה בא“י ובחוגי ההתאחדות בגולה; רבים ראו בה סטיה מדרך החלוציות האידיאליסטית וההגשמה העצמית, שלה הטיף הפועל הצעיר כל השנים. ארלוזורוב עמד במרכז הויכוח הזה והגין בתוקף על השקפתו ועמדתו. בועידת ההתאחדות השלישית בברלין הרצה על שאלה זו הרצאה מקיפה שנמשכה שעות רבות, ואחרי ויכוח ממושך, שהיה מלווה התרגשות רבה, קבלה הועידה לבסוף את היסודות הפרוגרמתיים שהציע ארלוזורוב. בתוך המפלגה בא”י גרמה הפרוגרמה הברלינאית אכזבה רבה; פתאום ראתה עצמה המפלגה בעלת פרוגרמה סוציאליסטית, – אם כי בעקיפין, דרך השתייכותה להתאחדות העולמית. אצל חברים רבים היתה בגלל זה מעין טינה בלבם על ארלוזורוב. אבל את מלחמתו זו, שהתחיל בה בברלין, המשיך אחרי כן גם בא“י, וזו קבלה לבסוף את בטויה הבולט ביותר בועידת ה-20 של הפועל הצעיר, אשר התכנסה בתרפ”ז בפתח תקוה.

 

ד    🔗

סמוך לועידת ההתאחדות התכנסה בקרלסבד הועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית. כנוס זה חל זמן מועט לאחר שנתאשר המנדט הא“י ע”י חבר הלאומים. בציונות התרומם שוב גל של התעודדות ותגבורת התקוות המדיניות. הפצע של מאורעות מאי 1921 התחיל מגליד במקצת, שוב כאילו נפתחו אפקים רחבים והתגברה רננת האופטימיות במחנה. אבל את האפקים האופטימיים האלה הקדירה עננת המשבר הכלכלי בא“י, שהלך וגבר מיום ליום. גם בכוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית התחיל להיות מורגש רפיון רב. התקוות שעוררה ועידת לונדון בנוגע לעתידה של “קרן-היסוד” – נכזבו במידה רבה. כבר בקונגרס הציוני הי”ב נצטמקו מאוד הפרספקטיבות בשטח זה, מחמשת המיליונים לשנה, שדברו עליהם בלונדון, לא נכנס אפילו החלק החמישי; ואף על פי כן קבע הקונגרס הי"ב תקציב גדול למדי אשר נתן אפשרות להתחיל במפעלי-התיישבות חדשים וגדולים, בהתיישבות העמק, וגם לספק את יתר צרכי הפעולה, כגון חנוך ובריאות, במידה רחבה. במשך השנה התברר שתקציב זה אינו ריאלי כלל וכלל, והתחילו מדברים על קיצוצים. זו היתה ועידת הקצוצים הראשונה – שממנה מתחילה התכווצות ההדרגתית והמתמדת.

בועידה זו הופיע ארלוזורוב בפעם הראשונה על הבמה הכללית של ההסתדרות הציונית. דבריו על המצב המדיני ועל השאלות הפיננסיות – עשו רושם רב. הוא היה ה- Homo Novus אשר הסב אליו את שימת לבם של צירי הועידה. במשך שנים רבות לא היו רגילים כבר בכנוסים הציוניים להופעת אישים חדשים; מנגנון המנהיגות הלך והזדקן בחלקו, ובחלקו הלך הלוך וקפוא בתוך השגרה – מלבד ווייצמן, שידע תמיד לחדש את נעוריו ולשמור על מקור האנרגיה התוססת שבו, לא הופיעו במנהיגות התנועה כוחות חדשים ועולים, בעלי שאר-רוח ושאר-תקוה. והנה עומד על הבמה איש צעיר, בן עשרים ושתים או שלש, בראשו יגה שביב מאיר, הוא מדבר בלשון אחרת לגמרי, לא אותה ה“קונגרס-דויטש” הקלוקלת, על הפתוס הכבוי שלה, חסרת התוכן והמשקל, אינו דש נוסחאות נבובות, כי אם פורץ ומבריק גם בבטוי וגם בתוכן, ניגש לענינים מתוך הסתערות צעירה ומתוך היקף וידיעה בעלי מידות בלתי שכיחות. כולם משתאים וכולם מרגישים שהנה דרך כוכב, הופיע איש בעל כוחות סוגסטיביים, המכריח את ותיקי התנועה, את אנשי הועידות והקונגרסים המובהקים והמנוסים, להאזין לדבריו וללמוד מהם, על אף היותו עדיין צעיר כל כך.

מקרלסבד לברלין שב כמנצח. הוא כבש את הבמה הציונית העולמית. הוא מרגיש זאת בעצמו וכך מרגישים גם החברים הקרובים לו. באותם הימים הוא מקבל את סמיכת הדוקטורט באוניברסיטה הברלינאית. הדיסטרציה¹ שלו היא על קרל מרכס, על מלחמת המעמדות בתורתו של מרכס, במסיבה מצומצמת ואינטימית אנו חוגגים את המאורע באולם הצדדי של בית-הקפה הרומני. דברי ידידות והוקרה מעטים, אבל נאמנים ולבביים, נשמעים במסיבה זו. הוא עצמו נרגש קצת, בודאי לא מן הקריירה האקדמאית שלו ולא מן התואר החדש אשר כמעט לא השתמש בו, אלא מעצם היציאה מתחת עול הלמודים הפורמליים לקראת האחריות העצמית המלאה. הוא עכשיו קודש כולו לציונות ולעבודה הציונית; על דרך-חיים פרטי מחוץ לתחום הזה אינו חושב כלל, אף כי יש לו גם אפשרויות וגם הזדמנויות לכך; אבל גם בתוך התחום הזה עצמו עדיין לא הכריע בברירת דרכו. יסודות רבים לו, שאפשר להמשיך ולבנות עליהם, הוא יכול להתמסר למדע הכלכלי והסוציאולוגי, יש לו נטיה לפוליטיקה, לפובליציסטיקה, לבמה הצבורית – וכמדומני שלעולם לא הגיע לידי הכרעה בשטח זה. הוא נגרר עם ההתפתחות השוטפת, והיה ממשיל על עצמו תמיד את החרוז של כריסטיאן מורגנשטרן: "”Ich purzle nicht – es purzelt mich (“לא אני הוא הקופץ – אלא הדבר הוא המקפיץ אותי”) – והיה מקבל עליו כל שליחות וכל תפקיד, אשר נראה לו כחשוב באותה השעה או שהוטל עליו מטעם התנועה.

בחורף של שנה זו הוא מתחיל לטפל בספרו “הפרובלימות הפיננסיות של הסוכנות היהודית”. לאחר ועידת קרלסבד נעשתה השאלה הכספית של ההסתדרות הציונית חריפה יותר ויותר. התברר כבר כי “קרן-היסוד” לבדה לא תוכל לספק את האמצעים הדרושים לפעולת התיישבות תכניתית בעלת אמת-מידה רחבה וטמפו מזורז. נוכח התפתחות המצב המדיני בכלל והתפתחותה של התנועה הלאומית הערבית בפרט, ראה ארלוזורוב את שאלת המידה והטמפו כשאלה המכרעת בדרך ההגשמה הציונית. תמיד הוא מדבר על זה ותמיד הוא הוגה בשאלה הזאת. הוא נכנס שוב לעבודה רבת מתיחות, קורא ושונה הרבה בשאלה זו, אוסף חומר ממקורות שונים. את ספרו הוא כותב מתוך חרדת יצירה ומתוך כובד ראש של אחריות כאחד. אחרי כל פרק ופרק שהוא מסיים – הוא מכנס מסיבה קטנה של חברים וקורא לפניהם את אשר כתב, מוסיף ביאורים בעל פה, מקבל הערות, מתווכח. הוא רוצה להעמיד לבחינת הויכוח את רעיונותיו, לנסות את כוח העומס של מחשבתו, את יכולתו להגן על דעותיו מפני מערערים וחולקים. למסיבות האלה יש משהו מאופי חגיגי, כבשעת הקראת דברי שירה ודברי יצירה אמנותיים, על אף התוכן היבש לכאורה של הענין הנידון. זכורני ערב אחד: ארלוזורוב חולה, התקפה של כליות, הוא שוכב במטה ואינו רוצה לוותר על מסיבת ההקראה שנועדה לערב זה; אחוז מכאובים הוא מסב אלכסונית על הכר וקורא, מדבר ומתווכח ללא ליאות, בהפסקות של אנחות קצרות מחמת תנועת-גוף מכאיבה. מדי התמסרו לאיזו עבודה שהיה לו יחס נפשי אליה, שחשב אותה לבעלת-ערך ודחופה – היה שוקע בה כולו ולא ידע מעצור.

הספר, בהופעתו, אינו מגיע לחוגים רחבים של הציונות. הוא גם לא נכתב למען חוגים רחבים; אבל בחוגי אנשי הכלכלה והעסקנות המדינית הוא עושה רושם גדול. בפעם הראשונה נעשה כאן נתוח יסודי של המכשירים הכלכליים העומדים לשירות ההסתדרות הציונית ושל כוח תנופתם; בפעם הראשונה הועלתה כאן על הפרק שאלת ההלוואה הבין-לאומית לצרכי ההתיישבות הציונית בצורה של הצעה מעשית, מבוררת מכל צדדיה, מצדה המדיני והפיננסי, ובלוית מראי-מקומות לדרך הגשמתה. האמונה המופרזת בדרכי פתרון מופשטים, בגאולה אשר תבוא בהיסח הדעת על ידי הכרזות ודקרטים ונוסחאות חובקות זרועות עולם, גם חוסר אומץ-הלב לטפל בפרובלימות הריאליות של ההגשמה, הדורשות העמסת עול והתאמצות עצמית, – היו בעוכרי הצעה זו. היא נתקבלה אמנם לתוך הטרמינולוגיה המדינית של הציונות, כולם דברו בה וכולם נאחזו בה, אבל שוב רק בתורת רעיון מופשט, בתורת סיסמה רחבת מעוף, ומעולם לא נעשו צעדים בעלי-ערך להגשמתה. ארלוזורוב היה אומר תמיד כי שאלה זו, שאלת ההלואה הבין-לאומית, היא השאלה הפוליטית המכרעת בציונות, ואילו טפלו בה כהוגן, אילו השקיעו בה אפילו מחצית מן המרץ שאנו משקיעים בעבודה הפוליטית לשם השגת איזו הבטחה שבעל-פה – לא היה נבצר ממנו מלבצע את הדבר. ואף על פי כן סייע הספר הזה לפופולריות שלו בחוגי הציונות, וזו הלכה וגדלה מעכשיו.

הקונגרס הי“ג, בקיץ שנת 1923, הוא הקונגרס הראשון, שארלוזורוב משתתף בו. הוא מופיע על הבמה כנואם בוכוח הכללי מטעם ההתאחדות. ושוב הקשבה כללית לנאומו והשתאות לכוח העולה החדש. הוא עובד אקטיבי בועדות העיקריות של הקונגרס, ובכל מקום הוא מכניס פתוס רענן וידיעה רבה. הציונים הגרמנים קוראים כבר בשמו כמועמד פוטנציאלי להנהלה הציונית; מועמד ריאלי אינו עדיין משום צעירותו. אבל הוא נבחר כחבר לועד הפועל הציוני ול”ועדה הכלכלית והפיננסית“, שאחד מתפקידיה הוא בדיקת האפשרויות להגשמת הצעתו של ארלוזורוב. הצעירוּת בכלל היתה אחת הפרובלימות החשובות בפרשת חייו של ארלוזורוב גם אחרי כן ובמשך כל השנים, גם אחרי שהגיע למלוא בגרותו ולא היתה עוד שום מניעה אחרת שיתפוס את המקום שהוא נועד לו בהנהלת התנועה – מלבד הדרת-ימים ויחוס של שנים. הוא ידע זאת, הרגיש לא פעם את צעירותו כמכשול על דרכו, שאינו נותן לו להביא לידי גילוי את מלוא כוחו; הוא הצטער על כך לא פעם, ובדרך הלצה הביע לעתים את צערו על מספר שנותיו המעטות, אך צעירותו היתה גם מקור תנחומים בשבילו, והוא היה אומר: אין דבר, עור² רבה הדרך לפני, עוד יש לי פנאי”.

מתחום-היחיד של חיים ארלוזורוב בתקופת-ברלין זו, ערב נסיעתו השניה לארץ-ישראל, קשה להעלות הרבה. בבית, שנשמר בו רוח המסורת היהודית הפטריארכלית, היה הוא ראש המשפחה; הוא מברך על הנרות בלילות החנוכה, מקדש על היין בלילות שבת, כאשר אל השולחן מסובים תמיד אורחים רבים והסעודה נמשכת שעות ומסתיימת על פי רוב בשירה ובנגינה או בהקראת שירים ובשיחה ספרותית חפשית, שארלוזורוב עומד תמיד במרכזה ושופע חריפות רוח ובינת חיים. לכל התפקידים האלה הוא מתייחס ברצינות ובהכרת חובה מלאה. הוא חובש כובע בשעת ברכה ומסיר אותו מיד אחרי כן, אבל מעולם לא ניכרים בו שום מלאכותיות ואף שמץ של זלזול או הקלת ראש בשעת טכס דתי, אם כי הוא חפשי לגמרי בדעותיו ואינו מקיים מצוות מעשיות. בשעות הפנאי הוא קורא דברי שירה וספרות מעולים; כשיש לו צורך בפריקת מתיחות נפשית – הוא פונה לרומנים דדקטיביים; כשדעתו זחוחה עליו או כשהוא רוצה להניס או להחריש איזו דאגה שבלב – הוא מדקלם או שר שירים החביבים עליו, אחד מהם הוא “Die Grenadiere” של היינה. הבית הוא מוזיקלי כולו, וגם לחיים ארלוזורוב נטיות מוזיקליות; מישהו מבני-הבית מלווה אותו על הפסנתר, והוא פוסע בצעדיו הרחבים על פני החדר ובבריטון העמוק שלו, אם כי הבלתי-צלול, הוא מרעים את החרוז:

“Was schert mich Weib, was schert mich Kind

Ich trag weit bessres Verlangen;

Lass sie betteln gehn, wenn sie hungrig sind –

Mein Kaiser, mein Kaiser gefangen!"

ובהרעימו כך הוא מסיח בחרוז זה גם משהו משל עצמו, משל הרגשותיו והכרתו הוא, שנוכח ה-bessres Verlangen, נוכח המאויים הנעלים יותר, אין ה-Weib וה-Kind יכולים לשמש מעצור בדרך ההכרעה של הפרט.

בתי-קפה הוא מבקר לעתים נדירות, לא כמנהגם של בני-ברלין; אף בתיאטרון ובקונצרטים רק בהזדמנויות יוצאת מן הכלל. ההתעסקות החביבה עליו ביותר היא “הפילטליסטיקה”, איסוף בולי-דואר משומשים. בזמן הראשון, כשראינו אותו אץ אל כל מעטפה, בודק את בוליה, מסירם מתוך זהירות רבה ושם אותם לתוך פנקס קטן מיוחד לכך – היינו חושבים זאת למעשה נערות; אחרי כן נתברר יותר ויותר שהוא מתמסר לענין מתוך יצר של אספן אמתי, ופניו היו נוהרות כאשר מצא איזה אכסמפלר חשוב. על אלבום הבולים שלו היתה גאותו, ובאיסוף זה המשיך לטפל עד יום מותו מתוך תשוקה מיוחדת. במרוצת הימים התברר, כי גם בחליפת-הבולים, הנהוגה בין הפילטליסטים, ידע להסתייע לפעמים לשם קשירת קשרים פוליטיים.

גם לעקד ספריו הקדיש אז טפול מרובה. הימים היו ימי האינפלציה בגרמניה. בתי מסחר הספרים האנטיקוואריים ועגלות-הספרים אשר בפינות הרחובות בברלין נמלאו כרכים יקרים וחשובים, שאפשר היה לרכוש אותם בכסף לא רב. מדי יום ביומו כמעט הוא עושה את דרכו ברגל מרחוב קרמר עד רחוב אייזנאכר, מהלך שלושת רבעי שעה בערך, ובודק בעגלות הספרים הללו ומוציא לפעמים את פרוטתו האחרונה שבכיסו. האצטבאות של ארונות ספריו הלכו הלוך והתרבות, ספרים ישנים וחדשים נוספו עליהם. הספריה מתחילה מקבלת צורה כבדה יותר, מחלקת הספרות היפה מוזנחת עתה במקצת, ולעומת זאת גדלה והולכת המחלקה הפוליטית והכלכלית. על יד הספרים הגרמנים מתחילים לתפוס מקום יותר ויותר הספרים האנגלים. הוא כבר כבש לעצמו שפה זו, קורא בה הרבה, מבקש הזדמנויות להתאמן בה בדיבור, משזר פראזות אנגליות בתוך דיבורו הגרמני והעברי. על ספריו הוא חרד מאוד, וכששאלת העברתו לארץ נעשית אקטואלית – הרי גורל הספריה והעברתה, הכרוכה בטורח ובהוצאות מרובות, היא אחת הדאגות המטרידות אותו ביותר.

 

ה    🔗

באביב 1924 שב חיים ארלוזורוב לארץ ישראל ומשתקע בה. הוא בא עם משפחתו. אמו שנשארה עוד בברלין אף היא צריכה לבוא אחריו. מתחילות תחנות קטנות וארעיות בפרשת חייו ועבודתו, המתחלפות מהר. הוא נכנס לעבוד במחלקה הכלכלית של תחנת הנסיון החקלאית של הסוכנות. העבודה אינה נותנת לו סיפוק רב, היא מגבילה רק את יכולת פעולתו במפלגה ובתוך צבור הפועלים בארץ. השבתות מוקדשות לפעולה במפלגה, לביקורים בנקודות השונות שמחוץ לתל-אביב, הערבים – לישיבות ולעבודה פובליציסטית בעתון. הוא מתחיל מופיע על הבמה הכללית של צבור הפועלים, על במת ההסתדרות. באחת מהרצאותיו הראשונות בצריף ועדת- התרבות שברחוב נחמני בתל-אביב – הוא מרתק אליו את השומעים ויוצר מיד קשר אמיץ בינו ובין הצבור, אשר ברובו הוא עומד על רגליו ומאזין ושותה בצמא את דבריו. הוא מדבר על המצב בציונות, על דרכי ההגשמה, פורש את מפרשיו, מפליג אל עולם ההשואות והמשלים, מדבר על דרכי הקולוניזציה בעולם, על האימפריה הבריטית, על המצב המדיני הכללי, על הקצב שבעבודתנו, מחשב חשבונות כמה מאות שנים דרושות לנו עוד כדי להגשים לכל הפחות במידת-מה את הציונות, אם נתקדם בטמפו אטי כזה, מדבר על שאלת הפיננסים, מעלה את שאלת ההלואה הבין-לאומית. כשתי שעות הוא מדבר, ממשיל, משוה ומנתח – והדברים נגולים ונפתחים כמו פנקס ונעשים מחוורים ומוסברים לשומעים. וכשגמר, הקהל כאילו מתפזר בלי רצון, שוהה עוד קצת, משתאה ומהרהר אחרי הדברים ששמע. לתנועה יש נואמים רבים, המשפיעים בהופעתם על במת הצבור, משפיעים ביושר דברם, בתוכנם המוסרי, בנאמנותם ומסירותם לעניני התנועה; אבל דרך הרצאה כזו, שדבריה כמסמרים נטועים, המשליכה אלומות אור מרוכזות על כל פרט הזקוק להבהרה, הכופה את הגיונה על השומע וכובשת בתכנה התרבותי, בסמכות שבידיעת הדברים, ללא שמץ של רטוריקה וללא שום תנועה מלאכותית המכוונת לאיזה אפקט חיצוני שהוא – דרך הרצאה כזאת שומע צבור הפועלים עתה בפעם הראשונה.

במדה שהצבור מכיר אותו יותר הוא מתחבב עליו יותר. הופעתו מושכת תמיד אלפים. ריב המפלגות בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה יוצר עוד חיץ בינו ובין הרוב הגדול של תנועת הפועלים; אישיותו קורנת אמנם מבעד לחיץ הזה, פורצת אותו לעתים, אך היא מגרה גם לפולמוס ולהתנגדות בשיעור מרובה – אם כי כולם מרגישים ומודים בכוחו החשוב והמבורך לתנועה כולה. בוחרים בו למוסדות המרכזיים של ההסתדרות, אם כי לא תמיד ברצון רב. עבודתו בועד-הפועל של ההסתדרות, שנשלח אליה מטעם המפלגה, אינה מוקפת אטמוספירה של אמון, והיא מעיקה עליו כמעמסה. לאיחוד המפלגות הוא מן המתנגדים החריפים ביותר, לא משום שהוא רואה הבדלים אידיאולוגיים בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה, אלא משום שהוא מייחס חשיבות רבה לשכל הישר, המכוון את דרכו ואת מחשבתו של הפועל הצעיר, ורואה בביטולו הפסד גדול לציוניות ולתנועת הפועלים כאחת. בכל פעם שהשאלה הזאת צפה ועולה מחדש על הפרק – היא נתקלת בהתנגדותו האקטיבית, זו הפוסקת רק לאחר שנוכח שזהו רצון הרוב המכריע של המפלגה. ל- “Res-Publica” הוא נכנע תמיד.

גם בתכונתו הוא איש האופוזיציה והמלחמה, ודבר המצאו במפלגת-מיעוט, נוכח מפלגת-רוב גדולה וחזקה, מגרה בודאי את יצרו הפוליטי. הוא – השופע אנרגיה גופנית ורוחנית עצומה, סייפן ושחיין מצוין, גם בדרך הפשט וגם בדרך ההשאלה – שש תמיד לקראת קרב, אוהב לשחות נגד הזרם, מבקש תמיד את קו ההתנגדות הקשה ביותר, את המקום שבו אפשר להניף משא כבד, להתיר פרובלימה גדולה, ולהביא לידי גילוי את משחק השרירים במלואו. תכונתו זו בולטת גם אחרי כן בהמשך דרכו והתפתחותו, על במת הועידות והמועצות של ההסתדרות והמפלגה, כמו על במת הקונגרסים הציוניים. הוא מתיצב תמיד בחזה בולט ופתוח, אינו נפגע משום התקפה נגדו, באשר הוא יודע להשיב תמיד מלחמה שערה וברשותו נמצא ארסינל גדול של נשק-מלחמה מכל הסוגים – הגיון, חריפות ובקיאות, יושר לב, הומור ומשל. לפעמים נדמה, שאילו היה מוצא את נתיבתו בשטח האמנות – לא היה בודאי איש הליריקה הרכה, אלא היה מבקש את בטויו בריתמוס הכבד וההולם של שירת העלילה והדרמה; אילו היה זה נתיב אמנות שיש בה מתן-צורה – לא היה בוחר בודאי לצייר פֵיסַג’ים שקטים על הבד, כי אם להיות פסל, במקום שאפשר להאבק כהוגן עם החומר, להלום בפטיש ובמפסלת, להתיז צרורות גדולים ולחשוף מתוך החומר האטום ביותר את הדמות הנכספת. הוא היה איש ההיאבקות בדרכו הפוליטית והצבורית. גם במפלגה עצמה אינו תמיד איש השלום, הוא נלחם בעוז ובעקשנות על דעותיו ואינו הוֹדר שום איש במלחמתו, אף כי הוא נזהר מאד מפגיעה אישית. אך זוהי רק אחת הנשמות השוכנות בקרבו; באשר אף הוא, ככל האנשים הגדולים, מורכב מיסודות שונים ובקרבו שוכנת גם נשמה שניה, רכה מאד ואצילית, פתוחה תמיד לידידות נאמנה ונכונה תמיד לתת את עצמה ללא שארית.

קלסתר פניו הוא מזיגה של רוך ושל קשיות עורף. על חידת פרצופו מוסיפים לא מעט משקפיו הגדולים. לא תמיד אפשר לקרוא בפניו מה שנעשה בנפשו פנימה, לפעמים נדמה, כי הגיון הברזל והרצון הם רק לבושים חיצוניים, מכשירים בדרך מלחמתו הפוליטית, בשעה שבפנים לא הראַציו ולא הגיון הברזל הם המכריעים, כי אם הערכים האי-רציונליים דוקא, הכיסופים והאמונה, האמונה הגדולה בציונות, האמונה בתנועת הפועלים ככוח המגשים העיקרי של הציונות, משא-הנפש והדבקות בחזון השחרור. דברים אלה באים לידי גילוי בהזדמנויות שונות ומתמיהים גם את החברים הקרובים לו ביותר. הוא אינו גורם את הטרמינולוגיה המופשטת, במלה “מוסר” “ויושר” אינו משתמש במכוון, אבל אלה הם בכל זאת המניעים הנפשיים העיקריים שלו. הוא ישר-לב וישר-הליכות אינו יודע עקומות ותחבולות-סתר. רגשני מאוד גם בשעה שנראה כקר-רוח ובשעה שנדמה כאילו מסר את בכורת ההכרעה לשיקול הדעת בלבד. כשמסתכלים בפניו אגב שיחה או ויכוח ביחידות, רואים שמבריק משהו מבעד למשקפיו הגדולים המזכיר את דברי קירקיגרד:

“Denn eine Brille verbirgt viel, auch eine Träne im Auge”.

בקונגרס הוינאי, בשנת 1925, היה כבר בבחינת Persona grata. התחילו לשים לב אליו לא רק בחוגי הציוניות אלא גם בעולם החיצוני. העתונות הכללית, שהתענינה בקונגרס, התעכבה ביחוד על הופעתו המבריקה והמבטיחה רבות של האיש הצעיר הזה. בחשבון ההנהלה העתידה מזכירים שוב את שמו, אבל המפלגה מהססת עדיין אם רשאית היא לתתו כבר עתה לתפקיד האחראי הזה. היא גם לא רצתה לוותר עליו בעבודת התנועה בארץ ובגולה.

בינואַר 1926 מופיע ארלוזורוב על במת אספת הנבחרים השניה בהרצאה מקיפה על המצב הכלכלי בישוב. זאת היתה הופעתו הראשונה על במה צבורית זו, והוא כבש אותה בבת אחת. הימים שבהם התכנס המושב הזה היו ימי ראשית המשבר שלאחר העליה הרביעית; אחרי שנתים של התעודדות, עליה גדולה ותכונה ישובית רבה, הגיעו שוב לישוב ימי דאגה וקדרות. חוסר העבודה הולך ומתגבר, יציאה מן הארץ והוצאת דיבת הארץ רעה באזני הגולה ע"י הנחשלים והבורחים. קודרים ממש היו גם שני הימים הראשונים של אספת נבחרים זו; בחוץ גשם ירושלמי, קר וספוג מרה-שחורה, ובאולם מבפנים רוחות פרצים, עיטוש ושיעול של מנוזלים. ובתוך כל אלה היאבקות טרדנית עם סיעת הרביזיוניסטים ועם סיעת “מעמד הפועלים” (הפראקציה); אשר נהגו אובסטרוקציה בלתי פוסקת ולא נתנו לאספה לגשת לסדר יומה. נראה היה כאילו אספה זו נידונה לכשלון. והנה התחילה הרצאת ארלוזורוב, והיה דומה הדבר כאילו מבין עננים שחורים הגיחה ועלתה אספת-הנבחרים בעלת רמת-דיון בלתי מקווה. יותר משתי שעות נמשכה ההרצאה, והקהל הגדול אשר מילא את אולם הראי-נוע “ציון” כולו שבוי קשב ותמהון. זה היה ניתוח מעמיק ומקיף של המצב בציוניות ובישוב, הסברה יסודית של גורמי המשבר והתנודות שבין גאות ושפל, מספרי-השואה לדרכי העליה היהודית בכלל והעליה לארץ בפרט, הערכת הנחשול הספקולטיבי אשר שטף את הארץ בימי הגאות וניתוח שיטת פעולתו של הקפיטל הפרטי, הארת כל החזיונות הכלכליים בעיר ובכפר, הסברת המצב המדיני והבלטת שאלת חוסר העבודה והעבודה העברית. כל זה מתוך נגיעה בשרשי הדברים. אנקת התקופה ומכאוביה נשמעו מתוך ההרצאה הזאת. היתה בה בקורת, בקורת רבה וחריפה, בקורת כלפי הממשלה ובקורת כלפי הישוב, כלפי המשק החקלאי היהודי הסוגר את שעריו בפני העובד העברי. הוא הרים מחדש את שאלת העבודה העברית לא כשאלת תנועת הפועלים בלבד, אלא כשאלה היסודית והמרכזית של הציוניות בדרך התפתחותה. ויכוח רגשני ופולמוסי התעורר אחרי הרצאה זו, אבל כולם הכירו, גם ידידים וגם לא-ידידים, שכאן הוצגו הדברים בכל כובד משקלם ובמלוא האחריות שבהם.

בראשית הקיץ של שנה זו נבחר ארלוזורוב יחד עם מר דיזנגוף והרב עוזיאל למשלחת הישוב אל חבר הלאומים בג’ניבה. לבחירתה של המשלחת קדמו בירורים ווכוחים סוערים בועד הלאומי. ההתנגדות לארלוזורוב היתה רבה. בימים ההם הרגיז את הישוב ואת התנועה הציונית קיפוח זכות ההשתתפות של היהודים בכוחות ההגנה הצבאיים בגבולות עבר הירדן. אספות-מחאה סוערות בכל הארץ. בין ההחלטות – התביעה לגדוד יהודי מיוחד. הרביזיוניסטים רוצים להשתמש להנאת מפלגתם במתיחות שנוצרה, וגם בחוגים הבעלי-בתיים מדברים על תנועת מחאה בכל העולם היהודי, על שביתת מחאה בארץ, על פטיציה וכדומה. ארלוזורוב שוחה גם הפעם נגד הזרם, מתנגד להפגנת דעות בלתי שקולות ולהתפרצויות היסטריות. ומנסה להכניס את המחשבה הפוליטית, בקשר עם שאלה זו, לתוך תחומים של אחריות ולכוונה לקראת מטרה תכליתית. כשמזכירים את שמו בישיבת הועד הלאומי בתורת חבר למשלחת בג’ניבה – קמה אובסטרוקציה רביזיוניסטית, שבה משתתף גם חלק מבין הציונים הכלליים. כל ענין המשלחת עומד להתבטל, אך בשעה האחרונה מכריעה בכל זאת מידת האחריות, והמשלחת נבחרה, ארלוזורוב בתוכה. טרם יצאו לג’ניבה פירסם ב“הפועל הצעיר” את הקרידו הפוליטי שלו במאמרו “חומה של זכוכית”. זהו מאמר פרוגרמתי, שבו קובע ארלוזורוב את הקוים העיקריים בפוליטיקה של הישוב וההסתדרות הציונית, אשר על פיהם הוא מתנהל אחרי כן בפעולתו המדינית במשך כל השנים. את מקור הקשיים בהגשמה ממשית של מדיניות המנדט הארץ-ישראלי הוא רואה קודם כל ברוטינה האדמיניסטרטיבית של הפקידות הבריטית. הוא משרטט בקוים פלסטיים את דמותה ואת מהותה של הרוטינה הזאת ואת כוחה המכריע בתוך המסגרת הכללית של הפוליטיקה הקולוניאלית, – ובשורה הראשונה בארץ דוגמת ארץ-ישראל, אשר השלטון נמצא בה מחוץ לכל בקורת צבורית ואינו מודה גם בזכותו של מישהו להופיע כמבקר את מעשיו שהוא עושה. התהום הרובצת ביחסים שבין הישוב היהודי לבין הפקידות הזאת גם במגע ההדדי היום-יומי, חוץ מן היחסים האופיציאליים, מרחיקה עוד יותר את הפקידות מהבנת ענינינו ומחדדת עוד יותר את השאלה. אנו מופיעים בעיני הפקידות הזאת, אומר ארלוזורוב, “כאלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים, אמנם בעלי עור לבן ונוסף לזה אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה, בעל תביעות מדיניות”, אך טרחני, המפריע את פעולתה הבלתי מוגבלת של הרוטינה, מדריך את מנוחת הפקידות ומקלקל “את הרגשתם הטובה”. זוהי אבן-הנגף אשר אליה ינופץ כל נסיון להביא לידי התאמה למעשה את פעולת השלטון עם החובות הנובעות מתוך הפוליטיקה שנקבעה ע"י המנדט. “כל זה הוא כמו חומה של זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד. מעבר לחומה הזאת משתרע לאור השמש המבריק גן-העדן הנעול של ההגשמה הריאלית של המנדט. אי אפשר לנפץ את החומה הזאת; ולעבור אותה – קשה מאד”.

אחר שארלוזורוב מנתח את המצב המדיני הכללי בשעה ההיא בעולם, את השנויים שחלו בהשקפה האנגלית ביחס להנהלת ארצות קולוניאליות, שצעדה אחורנית ל“מסורת האדמיניסטרציה הקולוניאלית של השמרנות האדוקה”; אחרי שהוא מדבר על חבר הלאומים, על כוחו וגבולות יכלתו בהכרעת הענינים וכוונם – הוא שואל: “האם יכולה פעולתנו בג’ניבה להתרכז ביצירת בסיס סטרטגי למלחמה נגד האדמיניסטרציה הבריטית בפני חבר הלאומים?” והוא עונה: “לא!” מדיניות כזאת, הרוצה להעמיד את הממשלה הארץ-ישראלית לפני משפט חבר הלאומים, הקוראת את חבר הלאומים לאינטֶרוֶנציה בעניני האדמיניסטרציה הא“י ו”מתכוונת לגיוס צד שלישי נגד ממשלת המנדט" – סופה כשלון ועלולה רק לערער עוד יותר את עמדתנו המדינית. עלינו להלחם יום יום ובתוקף נגד קיפוח זכויותינו, עלינו לבקש ידידות ואהדה לעבודתנו בחוגים הפוליטיים הבין-לאומיים, עלינו לא להסתיר את התמרמרותנו ואת תביעותינו – אבל כל זה מוכרח להעשות מתוך ההכרה, שמפעל ההגשמה שלנו קשור בשותפות הפעולה עם אנגליה ולא בפעולה מדינית נגד אנגליה. את התפקיד הרציני ביותר בפעולת הועדה בג’ניבה הוא רואה בסלילת הדרך “להגשמת התכניות הקונסטרוקטיביות הגדולות, שבהן קשור עתידו של מפעלנו הישובי והרחבתו”. כוונתו להלואה הגדולה, אשר אי אפשר לבצעה בלי עזרה פוליטית בין-לאומית ובלי השתתפות פיננסית של העולם.

 

ו    🔗

נסיעתו לג’ניבה הביאה את ארלוזורוב בפעם הראשונה במגע בלתי-אמצעי עם העולם המדיני והדיפלומטי הבין-לאומי. ב“יומן ג’ניבה”, אשר פירסם ב“הפועל הצעיר”, הוא מתאר את כניסתו לתוך המָבוֹך הזה. התאורים שלו מהפגישות השונות עם אנשי המדינה גדושים הסתכלויות פוליטיות מעמיקות, כמו כן חדירה פסיכולוגית דקה וכשרון של הרצאת-דברים מצומצמת-החושפת לפנינו את הפני-והפנים של הסביבה והאישים המהלכים בתוכה. הוא מבקש בתוך המבוך הזה את חוט-אריאדנה אל ענינינו ואל התפקידים שלמענם נסע. הוא הרוח החיה במשלחת זו, הפעיל ביותר, המקשר קשרים, המרצה והמסביר, הבקי בענינים ויודע לענות על כל שאלה תשובה כהלכה. חבריו האחרים במשלחת הם פיגורות בעלות צורה; הרב מרהיב במראהו המזרחי היפה ובתלבשתו האכסוטית, מר דיזנגוף הוא נשוּא-פנים רפרזנטטיבי – ארלוזורוב, הצעיר מאד ביניהם, בולט ומבריק ברוחו, בתרבותו מרובת הצדדים, בחריפות שכלו, במהירות האורינטציה שלו ובבקיאותו המדינית והכלכלית. הוא נפגש עם וייצמן בג’ניבה ועובד יחד אתו. על כל האנשים שהוא בא עמם במגע הוא משאיר רושם לא-ימחה. כולם רואים בו את האיש הבא. קשרים אישיים אמיצים הוא קושר עם גרימשאו, מנהל מחלקת העבודה אשר בחבר הלאומים. עמו הוא נמצא בחליפות מכתבים זמן רב אחרי כן. שניהם “פילטליסטים”, מחליפים בולים ביניהם – ואגב החלפת הבולים הולכת וגוברת ההערצה האישית ההדדית. כאשר בא גרימשאו לאחר זמן לארץ וארלוזורוב אז באמריקה, שאלתו הראשונה היא: “היכן איש-המדינה הכשרוני והנפלא שנפגשתי עמו בג’ניבה”.

ג’ניבה היתה אחת מתחנות-ההכנה החשובות לפעולתו המדינית בעתיד. שם למד לדעת את המנגנון של הפוליטיקה הבין-לאומית, והוא למד אותו ועל בוריו ולכל פרטיו, כשם שלמד על בוריו כל דבר אשר חשב אותו למועיל ולרב-ערך לציונות ולתנועת הפועלים העברית. באותו זמן בערך התחיל ללמוד גם את תולדות הקולוניזציה בעולם, רכש לו המון ספרים בשאלה זו, ונשתקע בהם מתוך שקידה רבה. השאלה העסיקה אותו גם מפאת עצמה, מבחינה מדעית, אבל הוא רואה בה קודם כל את המפתח למצבנו אנו, להבנת המצב הזה ולאפשרות של אורינטציה יסודית יותר בשאלות המעסיקות אותנו. במשך שנים עסק בלימוד זה, וכשהתחיל כותב אחרי כן את ספרו, כתב אותו בצורת הרצאות כספר לימוד. הוא חשב אז על ייסוד קתדרה מיוחדת לתולדות הקולוניזציה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואולי גם הועיד את עצמו להיות מרצה מעל קתדרה זו.

מג’ניבה נסע ארלוזורוב ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, וכששב לארץ התחיל בהכנות לועידת ה-20 של מפלגת הפועל הצעיר, שהוא היה אז מזכירה הראשי ואחד ממנהיגיה הפעילים ביותר. בועידה זו נועדה לו היאבקות פנימית קשה. הוא רצה להפסיק את המסורת של תורה שבעל-פה, של מפלגה מחוסרת פרוגרמה והנחות פרינציפיוניות קבועות. הוא חשב את המצב הקיים לגורם מעכב עיקרי בעד התפתחותה וגידולה של המפלגה. בהרצאתו על “הסוציאליזם במציאות הארץ ישראלית” בועידה זו, שנתכנסה בחג הסוכות 1926 בפתח תקוה, היתה משום הטבעת חותם סוציאליסטי מפורש על תנועת הפועל הצעיר, אשר רבים מבין החברים הותיקים התנגדו לו. היה ויכוח קצר אבל רגשני מסביב לשאלה זו, אך השאלה לא היתה בשֵלה עדיין לסיכום והחלטה – ארלוזורוב התרעם על כך וחשב זאת למִשגה גדול לגבי המפלגה.

מיד לאחר הועידה נקרא ארלוזורוב טלגרפית ע“י ווייצמן להשתתף עמו במשלחת למען קרן-היסוד באמריקה. הוא נסע באמצע אוקטובר 1926. זאת היתה נסיעתו הראשונה לאמריקה, נסיעה קצרה אך מלאת אכזבות בשבילו. אמריקה משכה מזמן את לבו. היא היתה אז מרכז העולם מבחינה כלכלית ומדינית וגם מרכז התנועה הציונית; בה הצבור היהודי הגדול ביותר בעולם, היא הנדבנית העיקרית לקרנות הציוניות והריזרבה הכספית הפוטנציאלית בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות; ממנה יתד ופנה, עליה נשענות התקוות להתרחבות ולהגברת יכולת ההגשמה. אבל מרכז זה של הציונות ושל תפוצות האומה בתקופה זו, גדל פרא, הוא מסוכסך בנרגנות פנימית ומנוגע באותה שחיתות אמריקנית טפוסית של “פוליטישנם” ו”טֶמניהול" ציוני. שאלת תיקון הציונות האמריקנית, הפיכתה לתנועה עממית גדולה, לקרב אליה ולשתף בתוכה את המוני הנוער ההולכים ושוקעים בהתבוללות האמריקנית, – העסיקה תמיד את חיים ארלוזורוב והוא נשא את נפשו לכך לסייע לתיקון זה ולהשתתף בו. והימים ימי הויכוח החריף ביותר מסביב לשאלת הרחבת הסוכנות, שארלוזורוב הוא ממצדדיה ורואה בה את המפתח לפתרון השאלה הפיננסית של הציונות, בדרך שהוא נלחם עליה, בדרך של יצירת הון לאומי מרוכז ע“י הלואה בין-לאומית, אשר האנשים שאתם מתנהל המו”מ בדבר הצטרפותם לסוכנות יכולים לסייע לכך במדה מרובה. גם מפלגת צעירי-ציון-התאחדות באמריקה, שנמצאה אז בקשרי מלחמה קשים בתוך הציונות האמריקנית דרשה את ארלוזורוב. והוא נוסע מזוין ברצון דרוך לפעולה. אבל מנהיגי הציונות באמריקה הביטו בעין זועמת על בואו. הם ידעו אותו היטב מהקונגרסים ומישיבות הועד הפועל הציוני, והוא נראה להם מסוכן בעינו הפקוחה, בבקרתו הנועזה, בעצמיותו הבולטת, בקסמו האישי ובכשרונו להשתלט על הצבור ולכבוש אותו. לא, זהו איש-דברים מסוכן מדי, דרושה זהירות! והם נהגו בו זהירות קפדנית. מסביבו הושלך הס, הוא כאילו לא בא כלל. זהו אמצעי אמריקני מיוחד: לרצות להמית בשתיקה את האיש שאינו נוח ביותר. הם לא נתנו לו הזדמנות להופיע בפומבי. בפעם היחידה שהופיע בנאום אנגלי – הקסים את השומעים וזכה לתשואות מרובות. זה היה בנשף קבלת-פנים, שסודרה לויצמן באחד האולמים הגדולים ביותר בניו-יורק. מנהיגי הציונות האמריקנית רצו להרחיק את ארלוזורוב מנשף זה, לאותו ערב דוקא החליטו לשלוח אותו לאיזו עירה נידחת. ארלוזורוב, שהיה מקפיד תמיד כלפי עצמו להכנע למשמעת התנועה, הסכים לנסוע. אך אנשי מפלגת ה“התאחדות” לא נתנו לו. הוא נשאר, ומכיון שנשאר מוכרחים היו לשתפו בנשף. הופעתו זו נהפכה לנצחון גדול בשבילו, הוא כבש גם כאן את הבמה הצבורית. העתונות היהודית וגם העתונות האנגלית-אמריקנית, היו מלאות התפעלות ותהילה לנאומו. זה היה לֶקח מר ל“טמני-הול” של הציונות האמריקנית, והיא נהגה עמו עוד ביתר זהירות. בהסכמתו של ווייצמן הקדיש חלק מזמנו לפעולה למען מגבית ההסתדרות בין הפועלים היהודיים באמריקה. בהזדמנות זו קשר קשרים עם מנהיגי תנועת הפועלים היהודית-הלאומית בארצות-הברית. קשרים ידידותיים אמיצים נתקשרו ביחוד בינו ובין מכס פיין המנוח. באחת המסיבות, שבהן נכנס מכס פיין בפעם הראשונה בשיחה עם ארלוזורוב, פנה מכס פיין לחבריו המסובים, לחברים מ“פועלי-ציון” ואחרים, ואמר להם את הדברים הבאים בערך: “איני רוצה שלא תבינו כראוי, אין ברצוני לקפח את זכותכם על התאמצותכם לשתף אותי בפעולה ההיסטורית שאנו עוסקים בה, הרבה למדתי מכם במשך השנים האחרונות – אך מה שלמדתי משיחה של שעה אחת עם ארלוזורוב לא למדתי מכם במשך כל השנים.” כחמשה חדשים עשה בפעם ההיא באמריקה. במרס 1927 שב לא"י. במשך הזמן הקצר הזה היתה לו האפשרות להסתכל במצב הציונות ובחיי היהודים במדינה זו. כששב הרצה באספת-עם גדולה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, על רשמי נסיעתו. הוא תיאר לכל צדדיו את המצב הכלכלי, התרבותי והחברתי של היהודים בארץ החופש והזהב ההולך ונעשה קשה יותר ויותר – וקבע את הפרוגנוזה, שהיהדות באמריקה, כמו היהדות המערבית באירופה, מוכרחה למצות מקודם עד קובעתה את כוס התרעלה של ההתבוללות ואכזבותיה, למען תגיע לתנועת הריניסנס הלאומי. הוא הוכיח שפרוצס זה הולך וקרב במהירות גדולה יותר מכפי שאנחנו משערים – והתאמתותה של הנחה זו לא אחרה לבוא.

מששב נכנס שוב לעבודת המפלגה ולמערכת “הפועל הצעיר”. זאת היתה תקופה פרודוקטיבית מאוד בעבודתו הפובליציסטית, אך הוא נקרע ממנה מהר, כשם שנקרע מהר מכל דבר, שהתחיל לקנות לו בתוכו מעין שביתה שיש עמה קביעות. עבודת התנועה והמפלגה טלטלה אותו באמת “טלטלת גבר” עד אשר נמצא כמעט תמיד בתחנת-רכבת, כמעט תמיד בתקופת מעבר מתפקיד אחד לשני. והיה הדבר לפלא גדול איך הספיק בכל זאת לגדול ולעלות ולפרוש כנפיים בתנאים אלה. הוא התגעגע כבר למסגרת חיים ועבודה קבועה, לפחות לזמן ידוע, קצה נפשו בחיי צוענים אלה, אך האכזריות שבחיי תנועה ומפלגה לא נתנה לו מנוח. באותו קיץ נועדה לו עוד היאבקות קשה – בועידה השלישית של הסתדרות העובדים. הוא רצה להביא את מפלגת הפועל הצעיר לידי הסכם פנימי ושתוף עבודה הרמוני יותר עם אחדות-העבודה בשדה הפעולה ההסתדרותית. במידה רבה עלה הדבר בידו. זאת היתה כבר הכניסה לתקופת האיחוד החדשה, אשר מצאה את סיומה לאחר שנתים ימים. ועידה זו עצמה היתה עוד רבת התנגשויות פנימיות בין שתי המפלגות, וארלוזורוב עומד בראש המערכה של הפועל הצעיר. הוא נואם בועידה נאום בקורת חריף על ההנהלה המשקית של ההסתדרות. זה היה יום תמוז לוהט, באולם התערוכה צפיפות וחום מחניק, ארלוזורוב עולה על הבמה כששרוולי חולצתו מופשלים, צוארו חשוף, ומשהוא מתחיל לדבר מתחילה הזיעה ניגרת מכל גופו. בראשונה עולים כתמים לחים על חולצתו, אחרי כן היא נדבקת כולה לגופו ומתחתה ניכרת כל תנועת השרירים המתמתחים ומתכוצים ורוקדים עם קצב נאומו. והקהל מאזין, ברובו הגדול הוא מסכים לדברי הבקורת, אך קיים עוד החיץ המפלגתי, וקריאות בינים עפות לקראתו, הוא קולט אותן אגב שטף דיבורו ועונה מניה וביה למשסעיו. הוא יורד מעל הבמה שטוף מים כולו כאילו עלה מן הרחצה. באותו יום בצהרים רועשת האדמה בא"י, וחברים אומרים לו בהלצה: “אתה הרגזת היום מוסדי ארץ בנאומך”.

מיד לאחר הועידה – נסיעה לקונגרס הט"ו בבזל, הקונגרס שנסתיים בבחירת האכזקוטיבה של סקר. המפלגות האזרחיות מתנגדות לשתוף השמאל בהנהלה, רוצים לבחור בהנהלה של “קונסולידציה”, ואף על פי כן מסכימות הן כולן לבחירת ארלוזורוב לתוך הנהלה זו. סיעת העבודה פורשת מהנהלת סקר, אבל ווייצמן אינו רוצה לוותר על עבודתו של ארלוזורוב, אומר ליצור מחלקה פוליטית-כלכלית מיוחדת בלונדון אשר ארלוזורוב יעמוד בראשה. הדבר אינו יוצא לפועל. בינתיים מחליט הועד הפועל של ההסתדרות לשלוח את ארלוזורוב לאמריקה – למגבית האגודות המקצועיות – והוא מכין את עצמו לנסיעה זו.

הנסיעה השניה לאמריקה עומדת להיות שוב אחת מתחנות-ההכנה החשובות שבפרשת חייו ופעולתו של ארלוזורוב, אולי התחנה החשובה ביותר³. הוא מכין את עצמו הפעם לשהיה ממושכת שם. הוא רוצה להגשים את אחד התפקידים, שראה בו כל הזמן נקודת-מוצא לתקון המצב בציונות האמריקנית: לבוא במגע עם הנוער היהודי הדובר אנגלית, לעבוד בתוכו ולחנכו לקראת ציוניות בריאה ואחראית, אשר תירש את מקומה של זו הקיימת עתה, והשטחית, האכולה אמביציות ואינה מסוגלה כבר לשום פעולה בעלת ערך. בינתים חלה גם תמורה בחייו המשפחתיים, והוא נוסע לאמריקה בלוית חברתו סימה אשר בא אתה בברית הנישואים. שנתים ימים כמעט הוא עתיד לשהות שם. בתחילה הוא משתתף בועידת מפלגת ה“התאחדות” באמריקה, ומנסה מחדש לעשות את המפלגה מנוף לתיקון המצב בציונות האמריקנית. אחרי הועידה הוא עובד במגבית, עובר את ארצות הברית ואת קנדה לארכן ולרחבן, עם גמר המגבית הוא מתמסר שוב לעבודת צעירי-ציון-התאחדות. המפלגה הציונית הרשמית ממשיכה עדיין בתכסיס שלה, היא עוברת עליו שוב בשתיקה, בשבילה אינו כלל במציאות. ארלוזורוב פונה אליה, מבקש שישתפו אותו בעבודה הציונית, שיתנו לו הזדמנות להרצות בתורת ציוני פשוט מא“י, ללא כל סטטוס רשמי – אינם שמים לב לבקשתו. אבל הוא פורץ לו בכל זאת שבילים לפעולה על אף התנגדותה של ההסתדרות הציונית הרשמית. הוא בא בקשרים עם אגודות הנוער הציוניות וגם עם האגודות הבלתי ציוניות של בני-נוער יהודי דוברי אנגלית, הנוער המתלמד, האקדמי: “אבוקה”, “יהודה הצעיר”, “ישראל הצעיר”, “מנורה” וכו'. זה היה נסיון ראשון של מגע ציוני רציני עם נוער זה. להסתדרות הציונית האמריקנית לא היתה כלל גישה אליו וגם לא היה בקרב הנוער הזה יחס של כבוד למנהיגיה. ארלוזורוב מושך את לבו, משפיע, רוכש לו בקרבו מצדדים ואוהבים רבים. ביחוד אמיצים קשריו עם הסתדרות “אבוקה”. היא בוחרת בו כחבר הנשיאות שלה. ביתו בניו-יורק הוא בית ועד לחוגי-הנוער האלה. הוא מרצה אצלם ומנהל שיחות על שאלות שונות באגודותיהם, ומקיים את קשריו עמהם גם לאחר שעזב את אמריקה. הוא ניגש לפעולה ספרותית חנוכית, מתחיל להוציא שורה של חוברות באנגלית בשם “The Young Jew " ביניהן מאסף בשם “החלוץ”, חוברת על הרצל, המאמר “יסודות” של שלמה שילר ועוד. מיסד סמינריון למדריכים בשביל חדשי הקיץ, מסדר “מחנה” במקום סמוך לניו-יורק, הוא מתישב שם יחד עם משפחתו – והמקום נהפך למרכז של עליה ב”סופי השבועות” בשביל הנוער.

באמריקה הוא מתעסק גם בהשגת סיוע חמרי וסיוע פוליטי לציונים הנרדפים ברוסיה. באמצעות היו“ר של “אבוקה” הוא נפגש עם הסנטור בורה, ראש ועדת הסנט האמריקני לעניני חוץ, אשר עמד אז בראש המו”מ בין אמריקה ורוסיה. הוא מגיש לבורה תזכיר בשאלה זו, משוחח עמו בושינגטון וחושב להמשיך את הפעולה הזאת. הוא מנצל את זמן שהותו באמריקה ללימודים, משכלל וממלא את ידיעותיו בלשון האנגלית, בדיבור ובכתב, ומגיע בה לשלמות גבוהה ביותר, ממשיך בחקירת תולדות ההתישבות בארץ הקלסית של התישבות זו. מתחילה חשב להתקשר עם האוניברסיטה של קולומביה לשם עבודה מחקרית במקצוע זה, אך הדבר לא יצא לפועל. הוא עובד בספריות, בודק תעודות ומקורות, וכשעובר אגב נסיעתו את המקומות שבהם נתגלתה ביחוד הדרמה של תהליך התישבות זו – הוא חוקר את השתלשלות הדברים על המקום. גם המחקר שלו ב“טכסיסי המפלגות הפוליטיות” – הוא פרי התקופה הזאת. לציונות האמריקנית, לבקורתה והצעות לתקונה – הוא מקדיש חוברת מיוחדת באנגלית, אשר נשלחה בתורת תזכיר פנימי לחברי הועד הפועל הציוני; לשאלת היהודים באמריקה – מוקדשים המכתבים הנפלאים שלו “ניו-יורק וירושלים”, שלא זכה לסיימם.

מאמריקה הוא שב לציריך, לקונגרס הציוני הט“ז ולועידת היסוד של הסוכנות. הוא נעשה כבר לחלק אורגני של הכינוסים הציונים המרכזיים ולאישיות הבולטת בהם ביותר אחרי ווייצמן. בקונגרס זה הוא מועמד ריאלי להנהלה הציונית, אך בסיעת ההתאחדות מתפלגות הדעות – עוד לא הגיעה שעתו! הוא נבחר לועד הפועל ולועד המנהל של הסוכנות. וכשהוא מכין עצמו לנסוע לאסטוניה, להנפש קצת אחרי שנות טלטולים ועבודה מאומצת, – מוצאת אותו הידיעה ע”ד מאורעות אב בא“י. בלונדון הוא משתתף בעבודה הפוליטית של הימים הנבוכים והרוגשים האלה – ושב לא”י בערב ועידת האיחוד ויסוד מפלגת פועלי א"י.

מתחילה שוב בשבילו תקופה של עבודה מאומצת, נפתולים וטלטולים רבים. הוא נכנס לעבודת המפלגה המאוחדת, נמסרה לידו עריכת הירחון “אחדות העבודה”. החיץ האחרון נפל, נפתחה לפניו תנועת הפועלים כולה, נתגלה מרחב חדש של עבודה ושדה-השפעה. הוא מתחיל בונה את הבמה הספרותית והפובליציסטית החדשה, מרכז סופרים ועובדים, עובד בעצמו עבודה ספרותית אינטנסיבית, צמוד לשולחן עבודתו עד שעה מאוחרת בלילה. באשר הוצאות ביתו וצרכי משפחתו הם גדולים מכפי השכר שהוא מקבל במפלגה, הוא עובד עבודה נוספת, פובליציסטית ותרגומית, ממשיך בכתיבת הספרים והמחקרים שהתחיל בהם. בינתים באה ועדת שאו, מתחילה פרשת תזכירים, ישיבות ודיונים במפלגה, ואחרי-כן “הספר-הלבן” של פספילד ומתיחות פוליטית חדשה. הוא חשב לכל הפחות עתה להתמסר לעבודה קבועה, לשבת זמן מה במקום אחד, להמשיך ולבנות את אשר התחיל – והנה קפץ עליו שוב רוגזה האכזרי של תביעת התנועה והענין הציוני. הוא נעקר שוב, נשלח ללונדון, שוהה שם חדשים, משתתף באקטיביות בועדה הפוליטית שנוצרה אז בראשותו של ווייצמן. משקיע מכשרונו ומתבונתו הרבה בפעולה המכוונת להתרת הסבך ולמניעת הסכנות המתרחשות, יושב כ“מסתכל” במו“מ של ועדת הקבינט, נואם בקלוב האנגלו-א”י, מתודע לרשות המדינית, למנהיגי תנועת העבודה הבריטית, קושר קשרים ועושה רושם אדיר בידיעותיו, ברוחב בינתו ובסגנון דיבורו על האנשים שעמהם הוא נפגש.

כששב לא“י הוא כבר מנהיגה המדיני המקובל והנערץ של תנועת הפועלים הא”י. לעבודת העריכה של הירחון “אחדות-העבודה” הוא שב עתה רק באופן ארעי. בכל פעם מטילים עליו תפקיד חדש ושליחות חדשה. והנה שוב סיר הופ-סימפסון ושוב תזכירים, והנה ישיבת הועד הפועל הציוני וישיבת הועד המנהל של הסוכנות, ושוב נסיעות. בינתים ערב הקונגרס הי“ז; הוא מאיים להיות קונגרס חמור. ואחרי-כן הקונגרס עצמו בבזל, אחוז רוח-עועים של אופוזיציה ונוסחאות ל”קביעת המטרה הסופית". ארלוזורוב על במת הקונגרס, מביא לידי גילוי את כל ברק רוחו וכשרונו, מנסה שוב להכניס את הדברים לתוך מסלול של אחריות, של שכל-ישר, של מעשה תכליתי. הוא מזהיר על הבמה, כובש ומכניע את הקונגרס. כשיורד מעל הבמה, הוא מקבל פתקה מווייצמן, שתוכנה הוא בערך כדלקמן: “אני מאושר וזאת היא נחמתי היחידה בעצבון הקונגרס הזה, שקם בך מנהיג גדול-כשרון ורב עתידות לתנועה הציונית”. וכשפוגש בו ביאליק אחרי הנאום במסדרון הקונגרס, הוא מתנפל על צוארו ומנשקו לעיני כל הקהל. אך כל זה לא שינה את מצב הדברים בקונגרס. הסיוט הלך ונמשך ומתגלה בצורותיו המכוערות ביותר. ארלוזורוב עובד עבודת פרך בועדה הפוליטית ובועדה המתמדת. הוא עומד עתה להבחר להנהלה, אך מעולם לא חשב להכנס להנהלה בלי ווייצמן, שאליו הוא קשור ואותו הוא מעריץ. עתה מעיק עליו הדבר, ובאותו בוקר שלאחר ליל שמורים, כשבא ווייצמן להפרד מסיעת העבודה וארלוזורוב דיבר אליו מלים מעטות אך רוטטות מרוב התרגשות פנימית, ווייצמן נשק לו וברכו בהצלחה על דרכו, – לא יכלו גם המשקפים הגדולים של ארלוזורוב להסתיר את הדמעות שבעיניו.

 

ז    🔗

עתה מתחילה התקופה האחרונה בפרשת חייו של ארלוזורוב, המזהירה, אך קצרה ביותר, עם סיומה הטרגי כל כך. בדרכו מבזל לא“י השתתף עוד בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי והרצה בועדת האינטרנציונל על שאלות ההתישבות. כשבא לארץ נפגש מיד בהתנגדות האופוזיציה, אשר פצחה במקהלה לקראתו: “רק לא ארלוזורוב!” הוא נכנס עוד לתחום שלטונו של צ’נסלור וזוכה לקבל מידיו את כוס המרורים האחרונה שלו: את שלוש מאות הצרטיפיקטים. אחרי כן בא חילוף הנציבות. בפגישתו הראשונה עם הנציב החדש נקשרו ביניהם יחסי ידידות אישית. הרכבו האישי והרוחני של ארלוזורוב, שבו נתמזגו שלוש התרבויות, שינק מהן והיו אצלו לאחדוֹת, התרבות העברית, הגרמנית והאנגלית, – נהפכו לשפעת חן וקסם, אשר היה בה כדי לצוד את לבו של סיר ארתור ווקופ. ההיכרות והידידות הלכו הלוך והתפתח במשך הזמן: הם נפגשו כאנשים שווים בערכם, אם כי שונים ומתנגשים לעתים קרובות במעמדות ובתפקידים הרשמיים. הידידות הזאת היתה שאַנסה פוליטית חשובה בפעולתו העתידה של ארלוזורוב. הוא נכנס לתוך תפקידו החדש במלוא מרצו וכשרונו, היה עתיד לפתח את כל סגולות רוחו ושכלו בעמדה אחראית ומכרעת זו לציונות אשר נקרא לשרת בה. הקוים הפוליטיים, אשר קבע זמן רב לפני כן לתנועה הציונית ולתנועת העבודה הציונית, האנליזות שלו למצב המדיני, התכניות שלו לתיקון המצב – כל אלה הגיעה שעתם להעמידם למבחן בשטח המציאות היום-יומית. התפקיד הראשון היה לנפץ את “החומה של זכוכית” או לעבור עליה, לחנך את האדמיניסטרציה הבריטית בא”י לציונות, לקרבה להבנת שאיפתנו ולהערכה נכונה של עבודתנו. הוא לא קיוה מעולם להשיג את המטרה הזאת במחי-יד אחד. היו הרבה מכשולים להסיר מן הדרך, היה סבל-ירושה ורוטינה נוקשה, – להתגבר על כל זה אפשר היה רק בצעדים אטיים ושקולים. והוא התחיל בעבודה זו, עפ"י שיטה ומתוך התמדה, ונפגש בדרכו במעצורים ובקשיים שהוא עצמו לא שיער אותם.

הוא ניסה לתקן את המעוות אשר התריע עליו כל הזמן: חוסר יחסים עם הפקידות הבריטית בארץ גם בשטח הבלתי רשמי. ביתו נהפך למרכז. כמעט מדי שבוע בשבוע נערכו בו מסיבות בהשתתפות הפקידות הגבוהה והקורפוס הדיפלומטי של ירושלים. הוא נכנס לתוך התפקיד הרפרזנטטיבי הזה, כאילו נולד בתוכו. תלבושת-הערב המדויקת הולמת אותו ולא ניכר בו אף שמץ של מלאכותיות, כשם שלא היה ניכר אז כשחבש את הכובע לקדש על היין או לברך על נרות החנוכה בבית אמו בברלין. הוא אומר כי ה- Res-Publica תובעת זאת ממנו ומוכרח הוא להסתגל. היחסים שבינו ובין הנציב העליון עשו אותו פופולרי מאד בין הפקידות, כולם רוצים להכיר אותו, ומשהכירו אותו הם באים לביתו לא רק כדי לקיים חובת ביקור רשמי, אלא גם מתוך הוקרה אישית ומתוך הענין שיש בקרבתו ובשיחתו. הם רואים לפניהם איש, שהם יכולים ללמוד ממנו דבר-מה, לשמוע ממנו איזו הערה מאירה ומחכימה גם בדברים הנוגעים באופן בלתי-אמצעי לתחום עניניהם ותפקידיהם, גם בהליכות המדינה הבריטית, גם בשאלות קולוניאליות וכלכליות וכדומה. שיחתו תמיד מבריקה ומושכת, בממגורות-הרוח שלו נמצאים המון כלים נאים ונוצצים, אשר גם האינטליגנטים ביותר שבין הפקידות משתאים אליהם. הוא בקי בכל הספרות האנגלית ובכל גנזי המחשבה והשירה שלה. שעות נמשכות השיחות האלה, והן חורגות מתוך הנימוס הנוקשה של יחסים רשמיים. אבל תמיד הוא משתמש בפגישות אלה כדי לכוונן אל מטרתו, להסברת עניני הציונות ומפעלה בארץ. ומשנסתיימה המסיבה הוא פושט את הפראק ואת כל התחמושת הרשמית ומתישב אל שולחן הכתיבה, אל התיקים והתזכירים עד שעות מאוחרות בלילה.

רבות הדאגות, רבה המלחמה וההיאבקות. יום-יום ושעה שעה. דברים קטנים דורשים טפול זהיר ורציני כדברים גדולים. בכל רגע עלולה להגיח איזו סכנה ובכל רגע צריך להיות מוכן לעמוד בפרץ. בשורה הראשונה יש למנוע מכשולים חדשים, לבטל גזרות מתרחשות. הוא היה אומר תמיד, שהוטל עליו להלחם “מלחמות חפירות”, שאין התקדמות ניכרת בהן, אבל הן שומרות על החזית מפני ההדיפה לאחור ומפני הפתעות. ואעפ"כ היתה ניכרת גם התקדמות רבה, נשתנו היחסים, פסקה במידה מסוימת המתיחות הפוליטית, הישוב והציונות התחילו לשאוף רוח, ואם כי עדיין לא בהרוחה, הרי בכל זאת לשאוף רוח. הוא פורץ דרך לעליה מחודשת, שאינה מספקת עדיין במידותיה, אבל עליה של רבבות; לאט לאט מתחילים גם מתנגדי ארלוזורוב לראות בו את האיש על מקומו. הוא פורק את נשק משנאיו במעשיו כמו מקודם בנאומיו על הבמה. הוא ער תמיד, עומד על המשמר, נלחם בעוז, בקומה זקופה, בהכרת הכבוד העצמי וכבוד התפקיד שהוא שליחו. הוא מונע כשלונות, סולל דרך להבנה הדדית ולאפשרות של כבושים פוליטיים חדשים בעתיד. במושב השני של אספת הנבחרים, כשהוא מרצה בפלינום ואחרי כן בועדה הפוליטית המצומצמת, הוא משתיק את האופוזיציה. אותו הדבר כעבור כמה חדשים בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון; ההסתערות, שהתכוונה נגדו, נמוגה, כמו במטה קסם. כולם מודים שאמנם כן, הוא עשה איזה דבר; הוא יודע את תפקידו.

הוא עובד ללא לאות. יום ולילה, יום ולילה. הוא מבלה לעתים את שעות השנה שלו באוטומוביל בין ת"א לירושלים. מבפנים, בתוך ההנהלה עצמה, יש מי שרוצה להכשילו, גם מבחוץ מתעוררת מדי פעם בפעם הקנאה להצלחתו. אבל הוא אינו נרתע. להיפך, זה מוסיף לו, עוז ותוקף בעבודתו. הוא נאבק עם כל המכשולים. הוא רוצה לכבוש ולהפיל עוד חומה חוצצת אחת, את חומת-המים של הירדן. בזהירות ובטקט רב ומתוך ראיה פוליטית רחוקה, הוא פורץ פרצים קטנים בחומה זו, מקשר קשרים, מכין את הקרקע, מרכז בידיו חוטים לפעולה. המצב הכספי של ההנהלה לוחץ ומדאיג יותר ויותר ואינו נותן אפשרות של פעולה ממשית ותכופה. המצב הזה גם מונע ממנו יכולת של פעולה מספיקה באותה חזית שהוא רואה אותה תמיד כאחת החזיתות העקריות, החזית הערבית – אך למרות הכל אינו מזניח אף לרגע גם שטח פעולה זה. יותר משגלוי בפרשת עבודה זו נסתר וגנוז עדיין. אחד החברים, שעבד עמו במחיצתו במשך כל התקופה הזאת, אומר בדברי הספד שבמשרדי הסוכנות היהודית בירושלים: “אותה הספרות הגנוזה ושמורה בתוך כתלי הבית הזה (הנהלת הסוכנות), הפזורה על פני המוני תיקים, המפוררת להמוני רשימות ופרוטוקולים ומכתבים ותזכירים וחבורים גדולים, אם היא תֵחָשֵף פעם וכאשר תחשף, ידע אז העולם היהודי, ידע העולם הציוני, ידע אויב וידעו אולי שופכי הדם – איך נלחם ארלוזורוב את מלחמת העם היהודי על אותה משמרת אשר העם היהודי העמיד אותו עליה, איך לא הכזיב ארלוזורוב את האימון שניתן בו, איך ענד זר של גבורה לעמדה הזאת ולכסא הריק שנשאר אחריו. כל עמידתו בחזית הזאת אמרה כוח וכבוד”.

ומבפנים – ידעה המפלגה וידעה תנועת הפועלים כולה, ששליח נעלה ונאמן לה במשמרת האחראית ביותר של הציונות. ירושלים היתה עתה מרכז הפעולה המדינית, גם מפאת הסמכות הרחבה וכוח ההכרעה המיוחד, שניתנו עתה לנציב העליון, וגם מפאת חולשת הרפרזנטציה הפוליטית הציונית בלונדון, בהעדר מתוכה ווייצמן. ארלוזורוב ניסה להשתמש במצב הזה ולנטות קוים פוליטיים רחבים יותר, מחוץ לשאלות השוטפות והטרדות היום יומיות. הוא לא נתן מנוח למפלגה. העלה לפניה מדי פעם בפעם שאלות פרינציפיוניות ותכסיסיות בדרכנו הפוליטית. אחת השאלות שהעסיקה אותו ביותר, ושהביא אותה לידי ביטוי ודיון גם בישיבות המרכז וגם במועצות המפלגה ובועידתה, היתה שאלת “המדינה הא”י בתקופת המעבר“. התערבות השלטון הא”י בחיים הכלכליים וההתישבותיים של הארץ הולכת וגדלה, אנחנו נותנים לה את האמצעים לכך, מן המסים והמכס שלנו היא צוברת עודפים גדולים והיא מבקשת לעצמה ומוכרחה לבקש לעצמה שטחי פעולה גדולים יותר ויותר. ומה חלקנו בכל אלה, מה השתתפותנו ומה היא הנאתנו? השאלה הזאת לא נתנה לו מנוח, והוא ניסה לקבוע דרכים לשתוף פעולה עם הממשלה בשטח זה.

בתוך תנועת הפועלים גדלה ההערצה אליו יותר ויותר. הוא קורן מסביבו בראַדיוס גדול. הוא חושב לא את חשבון השעה ולא את חשבון היום הקרוב בלבד, אלא את חשבון העולם של מפעלנו. הוא מנחש דרכי התפתחות, רואה קשיים גדולים שעלינו עוד להאבק עמהם; רואה גם את המכשולים העצומים המונחים, בסיטואציה הפנימית הנוכחית בציונות, על דרכו של איש הרוצה והיכול לפעול בדרך תכליתית ואחראית ואינו רוצה להגרר אחרי אבנטוריזם מדיני. כשמתקרבת תקופת הקונגרס הציוני הי“ח, הוא מדבר באופן רציני מאוד על הסתלקותו מתפקידו ועל שיבתו לעבודת המפלגה, לשם הכנתה והדרכתה לקראת תנופה צבורית ולקראת תנופה מדינית גדולה יותר. החברים אינם רוצים לשמוע. הם רואים בפעולתו הפוליטית את הפעולה המכרעת בשביל הציונות ובשביל תנועת הפועלים גם יחד. בינתים באה התפתחות הענינים בגרמניה, הוא רואה חובה לעצמו לנסוע אל יהדות זו ובעיקר אל ציונות זו אשר מתוכה יצא, ואשר הקדיש לא מעט מכוחו ומכשרונו לטיפוחה. הוא רואה גם את שעת הכושר לעשות מן המצוקה הזאת מנוף-פעולה בשביל הציונות. כשמדבר בשאלה זו בישיבת מרכז המפלגה, הוא אומר: “מטרת ביקורי בגרמניה היא קודם כל לעודד את הציונות הגרמנית, מלבד זה אעסוק בהצעות קונסטרוקטיביות שונות הדורשות בירור במקום: א) עורכי דין, רופאים, מהנדסים וכו' הרוצים להשאר במקצועם; ב) בעלי-הון; ג) סוגים שאין להם כסף; ד) נוער, סטודנטים; ה) אנשים הרוצים להיות פועלים ועוד. את הנוער מוציאים עתה מן ההכשרה, ועומדת שאלה אם להכניס במקומם אחרים או ליצור בשבילם אפשרויות-הכשרה בארץ. כמו-כן יש ברצוני לברר את שאלת הפעולה הציונית בגרמניה ותכניתה בעתיד. אעסוק גם בעניני העליה הכללית. אני רוצה לבדוק גם אם יש מקום למו”מ את הממשלה הגרמנית בשאלות שונות הנוגעות את יהודי גרמניה”. ובפעם השניה, כשנידונה השאלה הזאת, דיבר על “בדיקת האפשרות לארגן חברה-לליקוידציה למען אלה שרוצים להוציא את הונם מגרמניה במשך שנים”.

והוא נוסע. שוב מסע ארוך במשך זמן קצר על פני אירופה: גרמניה, אנגליה, צ’כוסלובקיה, פולין אוסטריה – מקום, מקום ועניניו. בגרמניה מו“מ עם ההסתדרות הציונית בשאלות העליה, בשאלות דרכי ההתישבות וההתאחזות של יהודי גרמניה בא”י, בשאלת “החלוץ”, בשאלת העברת ילדי גרמניה והנוער האוניברסיטאי לא“י; מו”מ עם ראשי היהדות בדבר הוצאת הון יהודי מן הארץ. ארלוזורוב מציע ליסד בנק ליקוידציוני – אנשי הממון מפחדים לרכז את כספם במקום אחד, פן זה יקל לשלטון היטלר לשים את ידו עליו ולהחרימו. ארלוזורוב מציע, שבראש הבנק הזה יעמוד אנגלי, ממונה מטעם הממשלה האנגלית. והוא נוסע ללונדון, מנהל שיחה בענין זה עם המיניסטר למושבות. המיניסטר נוטה להסכים לכך, מבקש מאת ארלוזורוב הצעת שמות של אנשים מבין חוגי השלטון האנגלי המוכשרים לדעתו, למטרה זו. ארלוזורוב קורא בשמות, אחד השמות מתקבל על דעתו של המיניסטר. באוסטריה, צ’כוסלובקיה, פולין – ישיבות עם מנהיגי ההסתדרויות הציוניות, נאומים באספות-עם לקראת הקונגרס. בגליציה המזרחית מקבלים מנהיגי הציונות את פניו בגסות הרוח הטובה עליהם, מזכירים את בואו בעתונם הרשמי באותיות פטיט, בין הידיעות ע“ד שכורים וגנבות, מלוים את הידיעה בהערה עוקצת בנוסח לבוב; אך הוא אינו שם לב לכך, נכנס לישיבה עם מנהיגים אלה, מרצה לפניהם על המצב הפוליטי, על שאלת יהודי גרמניה, נואם באספה פומבית מטעם המפלגה המאוחדת, וחוזר דרך וינה, לא”י.

חודש ימים, נמשך מסע אחרון זה. למחרת שובו, הובהל מרכז מפלגת פועלי א“י לישיבה, ביום ובשעה בלתי רגילים. זה היה ביום חמישי בבוקר בשעה תשע בערך, האנשים כוּלם עסוקים, איש איש בעבודתו – והנה השליך כל אחד את משלח ידו ובא לבית-המפלגה לישיבה זו. היה מוזר הדבר. כאילו משהו נעלם דחף אותנו למהר ולהחפז למסיבה משותפת אחרונה. עם ארלוזורוב. קשה תמיד לכנס ישיבת מרכז מלאה, גם בימים ובשעות שנועדו לכך מראש, והנה עתה הופיעו לישיבה כמעט כל חברי המרכז שבת”א ובירושלים. ארלוזורוב נשען ברגלו הימנית על כסא, מרצה בעמידה על פרשת מסעו, מדבר בפרוטרוט על המצב בגרמניה, על עלית היהדות הגרמנית לא"י, על פעולת העזרה למען יהודי גרמניה, על ילדי גרמניה, על שיחתו עם המיניסטר למושבות וכו' וכו'. הוא מגולל תכניות רבות, רואים בעליל שתוססים בו כוחות-דחיפה חדשים לפעולה. בחצות היום מוכרחים להפסיק את הישיבה, ארלוזורוב נוסע לירושלים, פגישה עם הנציב, מחר הוא נוסע עמו לכפר-הנוער בבן-שמן, הוא רוצה להשיג אצלו מספר של רשיונות לעליית ילדים ונערים מגרמניה מחוץ למכסת השידול הכללי – ומחליטים להמשיך את הישיבה ביום⁴ הראשון הבא…

ביום הראשון? התאכזר עלינו הגורל ונפגשנו עמו מוקדם יותר מכפי שחשבנו וקבענו אז… על יד מטת מותו… כאילו הפיח מי שהוא בשמש צהרים וכיבה אותו בעצם גבורתו כאשר מכבים את הנר. ומפליא הדבר: עתה, בשכבו כך ללא נוע, דומה קלסתר פניו לזה שנתגלה בקפצו מתוך קרון הרכבת בבואו בפעם הראשונה לארץ, צנום וחיור, רק המשקפים חסרים, והחיים חסרים בעיניו העצומות. אבל החיוך, אותו החיוך שרחף על פניו בבואו, כשהוא שופע חיים ונעורים ופורץ לקראת עלילת חייו הגדולה, מרחף על פניו גם עתה בצאתו, כשהוא מדוקר מעוונות הדור ונעטר זר הקוצים, שענדו לו מרעים על דרכו האחרונה.

(מבוא לכתבי ח. ארלוזורוב תרצ״ג)