“אלה יוצאים ואחרים אינם באים – ויום-טוב אנו עושים?” – תמיהה זו שתמה אחד-העם לפני שתי עשרות שנים בערך, כשבא לציין את יובלם של שנים מחכמי-ישראל בימים ההם, תמלא בודאי גם רבים מאתנו תהיה והרהורים בעצם שעה חגיגית זו, שהננו מכונים את ברכתנו, בכבוד ובהערצה, לאיש-הרוח המצוין אשר מלאו לו השבוע שבעים שנות-חיים. אחד היחידים ממחוללי הרינסנסה במחשבה העברית הגיע אל סף השֵיבה – ועיננו משוטטות בגיא: “יהושע” איננו, שמשות חדשות אינן מתגלות בשפולי הרקיע ובלגינא שלנו מצלצלות עדיין בלי הרף המטבעות הבודדות, שאף קולן הולך וחלש –
ו“יום-טוב אנו עושים?”
התקופה האחרונה ביצירתנו דומה כהולכת ערירה. בפרספקטיבות המעורפלות של דרכי התרבות העברית נבקש לשוא את ההמשך ביצירת-היחיד. אחד אחד עולים על הבמה, פוסקים את פסוקם – ונדַמים. כל אחד נראה להיות “האחרון במשוררי ציון”. וכך נראה כיום הזה גם אחד-העם. תקופת רינסנסה-רוחנית שלמה שבתה בשיבתו, כהתה עינה ונס ליחה. אתו התלקחה המלה בעלת-המשקל, המחנכת והפלסטית בפובליציסטיקה עברית מלאה וגדושה – ואתו נישאת המלה הזאת לקשישותה.
לא בכל הודינו לו. בהערכת חזיונות שונים בחיינו ובעבודתנו ומסקנותיהם, הננו שרויים עדיין במחלוקת. הדיטרמיניזמוס המוגזם העיק לפעמים עד לאין-נשוא. אזמל הבקורת החד של התבונה הטהורה, אשר בקש להרחיק ממסכת התקוה הלאומית כל דבר שאיננו נתפס בהגיון של השעה ובשכל-הישר של ההוכחה השלמה, שאין אחריה שום תעלומה למחר – חתך לפעמים בכאב נורא בבשר החי. לא הודינו לו גם בעיקר העיקרים, במודיפיקציה של השאיפה והמטרה הלאומית עד לידי “מרכז לאומי רוחני” בלבד, עד לידי “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”… ועד לידי אידיאל מפוקפק זה ש“איש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם את “מרכז היהדות” ובשובו לביתו הוא אומר לחברו” מה שאומר. אבל, הרוח הקונסטרוקטיבית של המחשבה הלאומית אצל אחד-העם, מספיקה להנחיל לו את המקום הראשי בהנהגה הרוחנית גם אצל מתנגדיו. בנדון זה צדקו, בלי כל ספק, דברי ביאליק:
"ויש אשר יבדקו נפשם לאורך וראו
והנה גם הרבה מאורם ממך ומשלך הוא".
גם אלה שהלכו בדרך אחרת, גם אלה שלא הסכימו להפריד בין המרכז הרוחני ובין המרכז ליצירה כלכלית ולחיים מדיניים חפשיים, גם אלה שאמרון “רוח” בלבד זהו אוקולטיזמוס וכי יש צורך בבשר וגידים של יצירה גשמית, של ארץ ועבודה, אשר בהם גם משכן הרוח – הנוגה שלו כרוך בעקבותם.
זוהי צורה אחרת של המשך. סוד העבור. הרעיונות של אחד-העם לבשו דמות אחרת, דמות שהוא התכחש לה במשך זמן רב ואולי מתכחש לה גם היום, אבל זו היא הדמות היחידה, שבה עלולים הרעיונות הללו להתגשם. אין “יהושע” – אבל ישנם רבבות נערים הנוטים בכידון ומעכבים את השמש בגבעון ואת הירח בעמק אילון. כל יום עבודה ארוך, כל טפה של זיעה נגרת, כל כבוש נוסף וכל סבל-יצירה חדש – אלה הם המרכזים הרוחניים בהתחדשות החיים העבריים על אדמת ישראל.
זה אשר “לא זה הדרך השמיע בתחלה”, לא הכריע את הכף בתכנית המעשה ובמגמת ההגשמה של הציונות – אבל הוא נתן אות לאורינטציה חדשה, לבחינת הענינים ולבקרתם מפאת תוכנם האיכותי. הוא השעין את המנוף אל הנקודה הארכימדית. הקוים המונומנטליים אשר הוטבעו גם על שאלות-היום החולפות, בארבעת הכרכים של “על פרשת-הדרכים”, התוו דרך ליחסים רציניים יותר ומעמיקים יותר אל המעשה שאנו עושים. זוהי המלחמה נגד האמונה הקלה, נגד ההזיה שנקנית בלי מחיר, נגד הפאטוס העָקר, המקים המולה גדולה ועובר ללא שארית יצירה. בזרמים הצוננים הללו של ספקות רבים, הזדכך אותו האחוז הגדול של חיוב אשר נשאר וישָאר כערך נצחי ביסוד עבודתנו: “תחית הרוח!” – לא כאבסטרקציה, אלא כדמות-חיים חדשה; לא כאוצר של דעות והשקפות בפילוסופיה לאומית, אלא כביטוי ריאלי ביחסי פרט וצבור, לאום וחברה; לא אנשים יושבים ונהנים מזיו השכינה, אלא אנשים עושים, חורשים וזורעים, נוטעים ובונים וזיו השכינה מתגלה בפרי-עמל של עבודת יום יום וחיי שעה שעה.
כך פרשו וכך מקיימים את אחד-העם אלה, שהעמיסו על שכמם את עול ההגשמה הקשה ביותר. “אחד-העמיים” אחרים אינם ואינם יכולים להיות. הפיליסטריות הציונית, זו שבצרה את עצמה בשתי המצודות, בהרצל מעבר מזה ובאחה"ע מעבר מזה, כדי לחסות בצלם של אלונים גדולים ולהשתמט ממלוא-חובה ומהתביעה למפעל-עצמי בלתי-אמצעי – זייפה את הרצל ואת אחד-העם גם יחד. בתור “השקפת עולם” ובתור רעיונות מופשטים, אין הדברים האלה מחייבים לשום דבר. הם מתחילים לחייב רק אז כשמגיע זמן פרעונם במפעל הממשי של חיי יום-יום. “אחד-העמיים” הללו וההרצליים הללו, המשכלים את ידיהם על כרסם ומנחשים באספקטים הנוצצים של עתידות פוליטיים ועתידות תרבותיים גדולים, ובינתים הם מחבקים את מטבע חייהם העתיק, בלי לשנותו אף כקוצו של יוד – הללו, משקלם וערכם בהתחדשות חיינו הפוליטיים והתרבותיים גם יחד אינו גדול ביותר.
אלה אשר את “תורתם מציון” אחד-העם כל כך לא הבין וגילה בה פנים שלא כהלכה – השכילו להבין את תורת אחד-העם יותר מאשר אחרים. הם השכילו קודם כל להבדיל בין זה שיש לו יסוד נצחי בבנין המחשבה הלאומית ובין זה שהוא בגדר של סברא והתרשמות רגעית חולפת. את התוך קבלו במלואו. ו“על כל גרעין של רעיון נעלה שנזרע על ידו להפרות לבנו השמם” – ישא ברכה מאתנו.
(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 38)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.