משה ליב ליליינבלום / שמואל ליב ציטרון

 

I    🔗

 

תולדותיו    🔗

משה ליב לילינבלום נולד לאבות עניים בעיירה קיידאן פלך קובנה בכ“ט תשרי תר”ד (1844). אמו מתה עליו בילדותו, ואביה נשא את אחותה, שהיתה לו כאם. אביו, ר' צבי, היה חבתן והתפרנס כל ימיו בדוחק, אבל בר-אורין, בקי “בעין יעקב” ומדרשים, ועת ידועה הגיד שעור באגדה בבית המדרש שבקיידאן. מתוך ספרים עבריים ישנים רכש לו ידיעות שונות בגיאוגראפיה ובחכמת הטבע ובהנדסה. האב הזה רצה בכל לבו, שבנו יגדל ממנו בתורה ויהיה רב בישראל. בזה חפץ גם אבי-אמו, שהיה מלמד תינוקות. אבל סבא זה היה בקי במקרא ומעט גם בדקדוק, ועל-כן לא נתן לו להתחיל בתלמוד גמרא קודם שקבל, לכל הפחות, מושג כל-שהוא מכתבי הקדש, ועבר עמו בתחלה על חמשה חומשי-התורה ועל הנביאים הראשונים. ורק כשנעשה מל“ל בן-שבע התחיל ללמוד תלמוד. לעומת זה לא למד את מלאכת-הכתב, אלא בהיותו כבר בן שתים-עשרה שנה. באותה שנה נכנס לישיבת קיידאן, שלמד בה שתי שנים, ואולם עוד לפני שנה, בהיותו בן י”ג ארש לו אבא ילדה בת אחת-עשרה שנה מן העיירה ווילקומיר הסמוכה לקיידאן, את פי הנער לא שאלו, כמובן, אבותיה של הכלה הבטיחו לתת לו נדוניה סך שלש מאות רובל וגם שתי שנים מזונות לפני החתונה, וכך נשא נער בן חמש עשרה שנה ילדה בת שלש עשרה שנה “כדת משה וישראל”.

ואולם הנער בגופו לא היה עוד נער ברוחו, בשעות-הפנאי מלמוד ההלכה היבשה עם התוספות והמהרש“א והמהר”ם שיף התלויים בה, התחיל ללמוד את האגדה המענגת את הלב והמרחבת את הדעת. כנראה היתה בזה השפעת אביו. בעת ההיא כבר נתגלתה בנער הקטן נטיתו הפנימית לעסקנות והתחברות: הוא יסד “חברת עין-יעקב” של נערים, שהיה להם לראש, וכשראה בידי המורה שירים שונים, נסה גם הוא לחבר כדמותם, והפיוטים שאהב, היו לו לעזר בזה. אבל באותה שעה עצמה היה מתעמק בספר“חכמת-שלמה” עם הפירוש “רוח-חן”, שהשיג במקרה, וכן בספרי הרמב“ם ותשובות הרשב”א ובפירושו של דון יצחק אברבנאל על התורה.

המזון הרוחני הזה גרם למל“ל האברך צרות רבות. חותנתו שבזבזה לפי מצבה הרבה כדי למצא לבתה חתן מופלג וירא-שמים ושהשתוקקה בלבה, כי יעסור רק בתורה ויהיה חרד לדבר ה', הצטערה מאד בהוכחה, שהוא קורא “בספרים חיצונים” ומתוכם למד להלעיג על מנהג כפרות. מאז התחילו קטטות ומחלוקות וקללות בבית. אבל כל אלה לא הועילו להרחיק את מל”ל מעל “ספרים חיצונים” מעין “צמח דוד” לר' דוד גאנז ו“מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ. בספר האחרון מצא כפירה במציאות השדים והמזיקים; כפירה זו מצא אצל הבדרשי ובאחדים מספרי הרמב"ם, שנועז לקרוא אז, לא על נקלה הסכים לכפירה זו. קשה היה לו עד מאד לשלול איזה דבר מקובל ומסור. הכפירה בדבר הדתי היותר קל עלתה לו בלילות-נדודים ובמלחמה נפשית גדולה. בכל מה שכפר לא כפר אלא אחרי ישוב-דעת מרובה ואחרי מלחמה פנימית איומה, ואולם אחרי שכבר היה בא לידי כפירה באיזה דבר, היה “קשה-ערף” מאין כמהו: שום רדיפה, שום איום, שום חלקת-לשון ושום פניה פרטית לא יכלו להעבירו על דעתו. כך היה הדבר בכל כפירותיו וכך היה בכפירתו במציאות השדים והמזיקים.

אבל התלמוד נשאר למל“ל עדיין קדש-קדשים. בשנת 1862, כשהיה בן שמונה-עשרה, סיים את הש”ס והתחיל לעבור עליו מחדש בשקידה עצומה, עד שלפעמים היה לומד חמשים דף ליום. את האגדות באר עוד בימים ההם על דרך האליגוריה, ואף רגע לא פקפק, שאינן מן השמים, כמו שכל התלמוד כולו הוא מן השמים, ומכל שכן התנ"ך.

ואולם מעט, מעט באו לידו ספרים ממין חדש. גליונות ישנים ומכורכים ביחד של “המגיד” באו לידו, ואחר כך השתתף עם צעירים אחדים מעירו בחתימה על “הכרמל”, ומליצותיו של המלבי“ם לקחו את לבו והתחיל לחקות אותן, עד שלבסוף יסד הוא עם הצעירים הללו עתון שבועי בכתב-יד, שבו היה הוא כותב את חלק מהשירים. מתחלה היה כותב כל שבוע מענין פרשת השבוע, ואחר-כך כתב גם שירים על עניני-המדינות ומליצות מענין חזיונות-הנביאים, ובין כך ןכך השתלם בתנ”ך וב“צוהר התבה” “ובתלמוד לשון עברי”. כך נעשה התורני “למשכיל” והתלמודי “למליץ”.

בשנת 1864 כבר היה מל"ל יושב כמה שעות בכל יום בבית כורך-הספרים וקורא את ספרי-ההשכלה, שנתנו לו לכריכה. ובכל זאת היה מתירא עוד לקרוא בביתו את בספר “שירי בת ציון”, שהרי בשיר “שלמה וקהלת” יש דברי מינות הרבה, והיה קורא אותו במקום שאסור לקרוא דברי-תורה…

ובעוד שנה, בהיות מל“ל בו עשרים ואחת, כלו לו מזונותיו על שולחן חותנו, ואחרי שהקטטות והקללות מצד חותנתו היו הולכות ומתרבות בה במדה שהלכו ונתרבו סימני המהפכה הפנימית שבלבו, הוכרח האברך ה”משכיל“, שלא היתה לו שום הכנה למצוא פרנסתו במלאכה או במסחר, להיות ל”מלמד", אבל לא מלמד פשוט, אלא ראש ישיבה: הוא קרא בשכר מועט שעורים בתלמוד לפני חבורה קטנה של בחורים, ובשנה שלאחריה, 1866 יסד שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, וכן אחד מעשירי-העיר לקח אותו למורה לבנו, וכך השתכר באותו חורף ששים וששה רובל כסף, והיה כמאושר בחלקו. ובאותה עת זכה גם לאושר גדול אחר, כי נדפס שירו הראשון בספר "הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן (ליק. תרכ"ו, הוצאת חברת “מקיצי-נרדמים”). על השיר חתם בשם “משה ליב העררליכטזאהן, מורה לבני-ישיבה בווילקאמיר” השם “העררליכטזאהן”, אינו אלא תרגום המלות “בן-צבי” (את שם אביו “צבי” תרגם מלשון “צבי לכל הארצות”), כי עדיין לא היה “נכתב” בכתב-הפקודים של עדת-ישראל בוילקומיר ולא היה לו שם משפחה עד סוף שנת 1869.

בעת ההיא הרבה מל“ל לקרוא לא רק ספרי-שירים וספרי-מליצה, אלא גם ספרים מעין “בחינת הדת” “וארי נוהם”, שמתוכם נוכח למדי, שאין הקבלה-”קבלה" ממש. חוג הדברים, שהאמין בקדושתם האלהית, נעשה צר יותר ויותר. אז קרא את “מורה נבוכי הזמן” לר' נחמן קרוכמאל, ומצד שני את ספרי ר' יצחק בר לווינזון, וביחוד את “זרובבל”, ועיניו אורו. הספר הראשון נתן לו מושג מן ההתפתחות ההסטורית, הטבעית, של היהדות כולה, והספר השני הראה לו את חכמי התלמוד בתור חכמים גדולים, מכירים את זמנם ואת צרכיו ומתקנים את תקנותיהם החשובות בחכמה אנושית גדולה, אך לא בחכמה עליונה…

ומל“ל לא הסתפק במה שקרא בעצמו ספרים חדשים, ויסד כעין חברה לקריאת ספרי חכמה והשכלה ויכונן בשבילה כעין ביבליאותיקה, שהיו בה הרבה ספרי שו”ת וכדומה מן הספרים הקדושים, אבל יחד עמהם היו גם ספרים חיצונים מעין “שירי-תפארת” וכרכים אחדים של “כרם חמד”. גם רוסית נסה אז ללמוד. בגלל זה נחשב בעיני הצעירים “לראש המשכילים” בעירו, ובעיני החרדים “לירבעם בן נבט”, החוטא ומחטיא את הרבים. התחילו לרנן אחריו ולהתרעם עליו כעל “אפיקורס”. החרימו את ספרי הביבליאותיקה שיסד ושרפו גם הרבה ספרי השכלה משלו, חדלו לצרפו למנין של עשרה וצערו אותו עוד בכמה דברים. הרב הווילקומירי קרא את “המתפקר” לביתו וחפץ להחזיר אותו למוטב, אבל מל“ל הראה אומץ-לב ועמד על דעתו, שכל מה שהוא מכחיש אין לו יסוד ביהדות האמתית. מאז נקרא בשם-הגנאי הנורא “ברליני”, והתחילו לרדפו בכל מיני רדיפות. מל”ל הרבה להתמרמר על בני-עירו הרודפים אותו, ואת התמרמרותו זו הביע בסקוריספונדנציות שפרסם ב“הכרמל” “והמליץ”. בדבר הזה העלה עליו את חמת בני-עירו עד להשחית.

בשנת 1868 התחילה עבודתו הפובלציסטית של מל“ל ב”המליץ“, שהיתה מוקדשת לשאלת התקונים בדת. מאמרו הראשון במקצוע זה, **”ארחות התלמוד"**, גרם לו נזק חמרי גדול. אלמנה אמידה אחת שכרה אותו בתור מורה לבניה בשכר הגון לפי ערך, ואולם היא דרשה ממנו, שיחדל לכתוב בעתונים, וכשלא שמע לה, הרחיקה אותו מביתה. להשיג תלמידים אחרים לא יכול מפני שהיה כמוחרם ומנודה בעירו, וכל נשאר בלי פרנסה. אז פתחה לו אשתו חנות, אבל לא ראתה ברכה במסחרה, וזה הכריח אותו לשוב ולהעשות מלמד, ולא בווילקומיר, כי אם בקובנה. אולם לא ארכו לו שם הימים, כי שמעו בתור “אפיקורס”הגיע גם לשם. עוד הפעם שב לווילקומיר, הפעם השיג ששה תלמידים ולא בתור “מלמד”, אלא בתור מורה-לשונות. שכרו היה מאה רובל לכל ימי החורף. החנות השאירתהו בעל-חוב, ןחובותיו אכלו את כל שכרו. נוסף על זה חלו שני בניו, על-ידי זה נעשה מצבו החמרי קשה מאד. באותו זמן הדפיס ב“המליץ” מאמר בשם “נוספות לארחות התלמוד”, אשר הטיל רעש גדול בין הרבנים. בעירו נתגברו הרדיפות כנגדו. כשהיה יוצא החוצה היו הכל, וביחוד הנשים והילדים, מתנפלים עליו בחרפות ובגדופים ובקללות, והילדים אף היו מידים בו אבנים ומעפרים בעפר לעומתו וקוראים לו בכל מיני שמות של חרפה. בבתי-המדרש לא היו מצרפים אותו למנין ולא היו אומרים לו “שלום”. על פתחי בית-התפלה ועל העמודים שברחוב היו מדביקים כתבי-פלסתר גסים ומגונים עליו ועל בני-ביתו, מחותנו, הקצב התמים, פסקו לקנות בשר ומאשתו-לחם, שאפתה ומכרה בעצמה. על אביו התמים, שהיה קורא “עין יעקב” בקיידאן בין מנחה למעריב לפני בעלי-המלאכה, אסרו את קריאותיו. כמה פעמים שכרו אנשים להכותו. אבל הוא נזהר-ולא הוכה. החסידים שבעיר נועצו מתחלה להרעיל אותו, אך מאימת המשפט שבו ממחשבתם זאת. בקיידאן הנהיג הרב, שהקהל יאמר בשבת אחר התפלה “אני מאמין” בקול רם יחד עם הש“ץ כדי להוציא מלבם של מל”ל וסיעתו, שהתורה עלולה להשתנות לפי צרכי הזמן והמקום. כשבניו היו הולכים אל “החדר” היו נערים בני-גילם מכים אותם, שהרי בני האפיקורס הם, כשהוכרח מל“ל לשכור דירה, לא רצה שום אדם להשכיר אותה לו ונאלץ לדור בביתו של פחות שבפחותים וברחוב בגרוע שבגרועים. ולא עוד, אלא שהרב הזמין אחדים מטובי העיר לאספה להתיעץ מה לעשות למל”ל. באותה אספה נמצאו כאלה שהציעו, כי הקהל יגיש החלטה לשר-הפלך, כי מל“ל הוא אדם המזיק לחברה, ואז ישלחוהו מן העיר; כנגד זה הציעו אחרים שיקבל מל”ל חמשים רובל ויצא בעצמו מן העיר. כשלא הסכים מל“ל לדבר, כתבו עליו שטנה אל ראש שלטון הגליל שבוינה, שהוא כופר בעיקר ומדיח את בני הנעורים מאחרי אמונתם. אחריתו של מל”ל היתה יכולה להיות מרה, כי בימים ההם היתה ידם של האדוקים תקיפה למדי, אבל רוח והצלה עמדו לו מקובנה. שם נמצאו אחדים מטובי-המשכילים, שמאמרי מל“ל מצאו חן בעיניהם, הללו ראו לנכון להגן עליו מפני רודפיו. הם עוררו את ראשי עיר קובנה לכתוב מכתבים אל הרב הדתי ואל הרב מטעם הממשלה בווילקומיר באזהרה נמרצה, שלא יעשו רעה למל”ל, גם פעלו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, אב“ד דמתא, שיבקש בטלגרמה מאת הרבנים האלה, כי “יניחו את לילינבלום בשלום, למען השלום וכבוד ישראל”. המכתבים האלה עשו רושם, וידי הקנאים רפו. בכל זאת לא יכול עוד מל”ל להשאר בווילקומיר, מלבד שלא היתה לו בה שום אפשרות להשתלם בעצמו ולהשפיע על אחרים. לפיכך יעצו אותו משכילי-קובנה שיצא לאודיסה, שהיא עיר-ההשכלה ומרכז בספרות החפשית בימים ההם –כדי שיכין שם את עצמו להכנס לאיזו אוניברסיטה שבחוץ לארץ.

מל“ל הסכים לעצה זו בלב דוי. קשה היה לו לנסוע נסיעה רחוקה כזו וקשה היה לו לו להפרד מעל ילדיו ומעל אוהביו. אבל עוד קשה מזה היה לו להפרד מעל נפש אהובה אחת, שאהב אז בכל חום לבו הצעיר ובכל התום והטוהר אשר ברגש המתעורר בפעם הראשונה בלב אדם מישראל, שלא טעם טעם חיים מימיו. בעצם ימי מלחמתו עם הקנאים, שהיה נרדף מהם על דעותיו, והכרתו הפנימית אמרה לו, שהצדק עמו ולא עם רודפיו ושתחת רדפו טוב ישטנוהו, התודע אל העלמה המשכלת פ. נ. , שלא אהבה אותו אהבת-אשה, אלא הביטה עליו ביראת-הכבוד כעל גבור יוצא אל המערכה לקראת אויביו הרבים והעצומים ממנו בלי-חת, אף כי בנפשו הוא הדבר. היא השתתפה בצערו ובנצחונותיו והבינה את רוחו. השתתפות והבנה אלה קרבו אותה אליו ביותר, והקירבה נהפכה עד מהרה לאהבה. רגש זה היה קשור בקשר אמיץ גם במחשבתו, אשר חשב אז על עצמו ועל עמו. עיניו נפקחו אז לראות, שמנהגי-הנשואים של עמו בזמנו אינם מתוקנים. את אשתו לא הכיר קודם שנשא, ואחרי שנשא לא היתה לו אפשרות לחלק עמה את ששונו ויגונו. כאשה פשוטה לא יכלה להבין, מפני מה הוא מקשה את לבו ואינו מותר על דעותיו, ומררה את חייו ביללותיה ובתוכחותיה. לא “עזר” היתה לו במלחמתו זו, אלא “כנגדו”. וכעזר נראתה לו העלמה המשכלת, שקרא עמה את ה”אהבת ציון"-התענוג הרוחני היותר גדול של משכיל עברי בימים ההם. אהבתו אליה גברה יותר ויותר והקדיש לה כמה שירים, שהיו מפורסמים בזמנם, כמו: “אנקת אסיר”, “אנחת אוהב” ועוד. אהבתו זו הכבידה עליו את היציאה מווילקומיר, והיא שמררה את חייו גם בשנים הראשונות לשבתו באודיסה, שבא לדור בתוכה בתחלת חורף 1870, ומאז ישב בה עד יום מותו.

באודיסה הרגיש מל“ל את עצמו בודד ועזוב. הוא הכופר הגבור, שבעיר מולדתו דברו בו הכל, כלא נחשב באודיסה הוא וכל מלחמתו ב”שולחן הערוך" ואפילו בתלמוד. בעיר המקובצת הזו, שבאו אליה פליטים מכל קצוי ליטא ופולין, נתקיים: “כל הרוצה לעשות מה שלבו חפץ, ילך למקום שאין מכירים אותו”. טבע-הדרום החם, שהוא מטה כלפי קלוח-החיים, ושפע בפרנסה, שהושפע בשנות הששים והשבעים על העיר שגדלה משנה לשנה, וגם העדר-מסורת ושרשים מעמדיים-חברתיים להמתישבים החדשים, -כל אלה הרבו באודיסה את ההפקרות ואת פריצת גדרי-הדת לא מתוך עיון חפשי, אלא מתוך חפץ החיים. כשחוק היתה להאודיסאים כל התנגחות זו בשאלה, אם מותר או אסור לשנות ממטבע שטבע התלמוד; ומל“ל, שחוץ מקבוצה קטנה של “משכילים” לא ידע אותו באודיסה שום אדם, נראה בעיני עצמו “כמבלה עולם”. אבל רוחו הרציני לא היה יכול להסכים, שהדת תפנה דרך לפני שרירות-הלב. כי רואה היה, שביחד עם הדת” כורעים לפני רוח ההפקר גם רוח לאומנו וקיום עמנו “, ולא לזה נתכון במלחמתו עם רוח-הקפאון של הדת, יותר נכון: של הרבנים מורי-הדת. על-כן נעכרה בו רוחו מאד ולבו לא ידע מנוחה. הוא התחיל להתגעגע על אמונתו החיה לפנים ואפילו על הימים, שבהם רדפוהו בני-עירו, על כל פנים, בשם איזה רעיון נאצל. וצערו הפנימי הלך הלוך וגדול, מפני שהכיר יותר ויותר, שלא רק האמונה הישנה אבד, אלא גם את אמונתו החדשה: שאפשר לאחד את הדת והחיים וש”האמונה הצרופה אינה צוררת את ההשכלה הטהורה“. החיים הם נגד הדת בכל צורותיה-כך נוכח אז יותר ויותר; ומה שנוגע לאמונה, הרי הוא רואה, שגם הצרופה ביותר אינה יכולה לעמוד בפני תביעת ההגיון החדש. בשנת 1870 התודע מל”ל אל ר' אברהם קרוכמאל, בנו של רנ“ק, שהיה חכם מרובה-הידיעות וחד-המח. מפי החכם הזה שמע מל”ל דעות חפשיות בנוגע לתורה שבע“פ ושבכתב, אשר עוררו בו מלחמה פנימית, שהלכה ונמשכה זמן רב. במאמרו “עולם התהו”, שפרסם ב”השחר“, הוא מתאר מלחמה פנימית זו בכל נוראותיה: “הנה יולד בקרב לבנו איזה ספק באיזה דבר, שהיינו מאמינים באמתותו עד עתה; אנחנו מתאמצים להחזיק בדעתנו, שאנחנו מכבדים אותה, ובשיטתנו, שאנחנו מאמינים בה. בספק מתאמץ לגרש את האמונה ההיא מקרבנו. כנגדו תבוא העקשנות להגן על נחלתנו ומתאמצת להציב חומה על מחשבותינו, שלא יוכל לבוא הספק אליהן, או במלות פשוטות: מתאמצת היא להסיר את מחשבות הספק מן הלב בכח ומשיאה היא את הרעיון לדבר אחר. הספק, כתולעת, יתגנב אל תוכנו למרות כל דלתים ובריח; האמונה והמחקר, הדמיון והשכל נלחמים ברב כח בקרב לבנו, רגשותינו סוערות, הלב, שדה-המלחמה, פצוע ומלא דם, המכאובים מתחזקים, שנה בלילות לא נראה. כל אוכל תתעב נפשנו, כל אברינו לא ידעו מנוח, כי כרשעים אנחנו בעיני עצמנו, עד אשר תגבר החקירה, הספק והאמונה יחדיו יכליון, והאמת המרה כלענה תתיצב לפנינו בפניה העצובות, אשר מפחדן ימוג לבנו”. מלחמה נוראה כזו נלחם מל”ל משך שמונה ירחים רצופים בהשערה, ששמע אותה מפי קרוכמאל, כי התורה לא נתנה כולה כמו שהיא בהר סיני. במשך הזמן הזה הוסיף להלחם עם המתנגדים לתקונים בדת, שהתבצרו אז ביחוד ב“הלבנון” ו“בנוגה ירח” הראקציוניים, אבל לא נמנעו מלצאת נגדו גם ב“המליץ” וגם במחברות מיוחדות. בדברים קשים נלחמו גם הגאונים ר' יוסף זכריה שטרן ור' מרדכ גימפל יפה ובדברים יותר נוחים-ר' יחיאל מיכל פינס. על כל המחברות והמאמרים האלה השיב מל"ל תשובות מפורטות.

כשעברו שמונה חדשי המלחמה הפנימית ומל“ל הסכים להשערת ר”א קרוכמאל בעל כרחו, נבהל לתוצאות הדבר, הוא כתב אז: “כל האוצר שהיה במחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי-היה לבז ברגע אחד”. מאז חדל מל“ל לכתוב מאמרים על התקונים בדת כשהם לעצמם. אם אין אמונה בעיקרי -הדת איך אפשר לתקן את ענפיה? במקום חבור הדת והחיים הוא מתחיל להטיף לחיים בלבד, לחיים בריאים ועשירים, לחיים חמריים, שאף ברוחניות שבהם יש מה מן המועיל ומן הנצרך. בעת ההיא השיג למקרא את הספור “טשטא דיעלאט” (מה לעשות) לטשרנישבסקי, ואחר-כך גם את ספרי פיסארב. הספרים האלה הכתובים ברוח הפוזיטיביות של אוגוסט קונט, היו כעין התגלות למל”ל. לבו, שנתרוקן מן האמונות והדעות הדתיות עד תומו, היה כלי-קבול טוב להרעיונות החדשים של ערך העבודה וצורך התקונים בחברה של עכשו, שהולכי-בטל נהנים בה יותר מן העובדים, על שווי זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות על ההערכה התועלתית של המדעים ואף של הספרות היפה, על העדר ערכה של אותה האמנות, שאין לה אלא היפה בלבד, בקצור כל אותה השיטה, שבשנות הששים והשבעים היתה השפעתה כל-כך גדולה על צעירי-רוסיה, ושהסוציאליזמוס של אז היה נזון הימנה, תחת השפעת הדעות חדשות הללו כתב מל"ל בימים ההם שורה של מאמרים פובליציסטיים ומאמרי-בקרת, שבהם הוא מעורר על הצרך לעסוק בענינים מועילים ולקנות ידיעות שמושיות, המביאות טובה ממשית לבעליהן, באותו זמן דרש לבטל כל מיני סיגים, שאינם נותנים לאדם ליהנות כראוי מן החיים, ולהרחיק כל מיני ספרות על אמנות ופיוט, שאין להם פרי, כי אם פרחים. הרעיונות הללו מצאו להם בטוי שלם ומקיף בספרו "חטאות נעורים " או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה אותיות השם “משה יהודה פרח-חבצלת”, שגמר לכתבו בשנת 1873 ונדפס בשני חלקים בשנת 1876.

בשנות 1873–1877 הגיעו למל“ל ימים אין חפץ בהם. הוא כתב אך מעט, כי מאידיאליו הקודמים כבר נתיאש ואידיאלים חדשים לא נשא עדיין בלבו. וגם חייו החמריים הורעו מאד. מיום שבא לאודיסה לא ראה בטוב. הלא בא כדי להכין את עצמו לקראת הכניסה לאוניברסיטה גרמנית. אבל תנאי-חייו לא נתנו לו גם לחלום על זה. משכילי אודיסה לא המציאו לו שום עזרה ממשית, ועל כרחו נעשה מורה-עברי, ששכר הוראתו-פרוטה. בשנת 1871 קרא לו צדרבוים לערוך את העתון היהודי “קול מבשר”. מל”ל ערך את העתון הנזכר מגליון א' עד גליון כ“ט, ואח”כ נעשה לו קשה לעבוד במחיצתו של ארז, שהיה נוהג בעתוניו מנהגים משונים, ונתפטר מכהנותו זו, באמצע החורף שנת 1872 באה אליו אשתו מווילקומיר, בקיץ של אותה שנה קבל משרה דלה באחד מבתי-המסחר בשכר עשרים וחמשה רובלים לחדש, והוא שמח על זה שמחה עצומה, כי מעתה נתנה לו היכלת לחדול מהיות מלמד ולהורות לאחרים דברים, שהוא עצמו אין מאמין בהם. לאחר שנה הוסיפו לו על שכרו עשרה רובל לחדש, והוא היה כמאושר בעיניו. אבל ימי “אשרו” לא ארכו ובשנת 1874 נסגר בית-המסחר ובטלה משרתו. אז באו ימים רעים למל“ל. אשתו הוכרחה לעשות גדלת והוא נהיה למגיה לספרים, שמקצתם עבריים ורובם ספורי-מעשיות ביהודית. כמובן לא הספיקו שתי “המלאכות” ביחד לפרנסתם. הגיעו הדברים לידי כך, שהוכרח מל”ל למכור את חמשת חלקי פיסארב-הסופר, שהיה לו כל-כך אהוב ויקר, כדי לקנות בולבוסים לימות-החורף. על ידי מכירת מספר אקזמפלארים מספרו “קהל-רפאים” ואח“כ מחבורו “חטאת נעורים” נצל מחרפת רעב. אז נסה ללמוד תורת הנהלת-הספרים, שרק לאחר שנים אחדות מצא בה פרנסתו. לעת-עתה היה מצבו החמרי מר עד מאד, ומצבו הרוחני לא היה טוב ממנו. שום אידיאל לאומי לא היה לו ושום עבודה לאומית, שראוי להטיף לה, לא מצא אז. כך הודה ואמר בעצמו: “שנות תרל”ה ותרל”ו היו לי ימים שאין חפץ בהם כלל. מלמדות פשוטה, דחקות, חסרון כל תקוה לימים טובים מהם והעדר כל אידיאל וגם כמעט כל עבודה ספרותית".

ביוני 1877 השיב מל“ל את משפחתו לווילקומיר, כי מלחמת רוסיה וטורקיה, שפרצה אז, הפילה פחד גדול על תושבי אודיסה, העיר הרוסית הקרובה ביותר לגבול טורקיה, אז יכל מל”ל לחזור בנקל על למודי-הגמנסיה, שעזב בהיותו טרוד בפרנסת בני-ביתו, ושנן בסבלנות מרובה את השעורים. על-דבר חייו בעת ההיא ספר אח“כ מל”ל בדברים האלה: “מעוני היה בדירה קטנה ואפלה, התפרנסתי בדוחק, ומקומי משנתי עד חצות היום עסקתי בתורתו”. ונפלא הדבר, שדוקא באותו זמן עצמו שב אליו כשרונו הספרותי והוא יצר דברים קיימים לדורות, הוא פרסם מאמרים ב“הקול” ובהוספתו החדשית “אספת חכמים” בשאלת המפלגות, העבודה והרכוש לאחר שתי שנים התחיל כותב ב“המליץ” בשאלת יסוד מושבות של יהודים עובדי אדמה ברוסיה. באותה עת התנגד לההתבוללות ואמר עליה, שהיא “הבל מזיק”. ואף כאן באה מעשיותו לו לעזר: "כלום ששת מליוני בני-אדם יכולים להתבולל במשך זמן קצר?ולהמתין זמן ארוך הוא כבר דבר לא בלתי “מעשי”.

בשנת 1881 פרצו הפרעות הראשונות בערי-הנגב וגם באודיסה, עיר מושבו של מל“ל, והן החזירוהו לגמרי לעמו. מל”ל צייר אח"כ את מוראי “הפוגרומים”, שראה בעיניו בדברים הללו: “נורא המצב ומורה מאד! הננו כמו במצור; החצרות סגורות על מסגר, ומרגע לרגע הננו צופים דרך השבכה אשר בשערי-החצר כדי לראות, אם לא קרבו השודדים לבוא עלינו כחתף. כל כלי-הבית צבורים במערות, כלנו ישנים איש בבגדיו ובלי כרים וכסתות הטמונים במערות מפחד פן יפלו השודדים עלינו, למען נוכל אז למהר ולקחת את הילדים הקטנים, שגם הם ישנים בבגדיהם ולברוח אל אשר ישאנו הרוח. אך האם יתנו לנו לברוח? וביום אחד היה כפשע בין מל”ל ובין הפורעים. “טוב לי כי עוניתי. הנה קרבו פורעי-הפרעות אל הבית שאני יושב בו; הנשים הרימו קול צעקה ויללה וחטפו את העוללים על זרעותיהן מבלי דעת אנה לברוח, והגברים עמדו נדהמים. כלנו דמינו, כי בעוד רגע יהיה כל יגיענו לבז. אך הודות לאל, הם עברו חלפו להם מפחד אנשי-החיל” ¹.

בימי-צרה כאלה נואש מל“ל מלמודיו ושכח את מטרת חייו הפרטיים מתוך דאגתו לעמו: בני עמנו נתונים למשסה ולשמצה, אחיותינו לחרפה, כל תקותינו להרחבת זכיותינו עלו בתוהו, העם נס מנוסת-חרב, צר ומצוק מכל עבר, ההוה מר, העתיד איום ונורא-ואני מבקש לי אוניברסיטה!” מל“ל בא אז לידי הכרה, כי היהודים נרדפים לא מחמת חוסר השכלה, אלא מפני הבדל לאומי ונימוקים מדיניים ידועים, שאין בידינו לשנותם. “זרים אנחנו-זה סוד צרותינו בימי גלותנו”. אין לתקן אפוא את חיינו באופן יסודי בעודנו ב”גלות", אלא אחרי שנשוב לארץ-ישראל, במקום שנחדל המיות “זרים”.

מאז התחילה בחיי מל“ל התקופה השלישית, תקופת העבודה בעד תחית-העם וישוב ארץ-ישראל. הוא נעשה אחד העסקנים הראשיים, מנהיגי תנועת חבת-ציון. יחד עם הד”ר פינסקר והפרופיסורים הרמאן שפירא מהיידלברג ועמנואל מאנדלשטאם מקיוב חבר מל“ל את תכנית העבודה הראשונה לחברות-הישוב. בסוף שנת 1883 נתמנה מל”ל למזכיר האגודה הראשונה של חובבי-ציון באודיסה שלא על מנת לקבל פרס. בועידת קאטוביץ, שהיתה ב1884 נבחר מל“ל על-פי הצעתו של פינסקר למזכיר בשכר, ומאז לא היה ענין בנוגע להישוב שמל”ל לא השתתף בו בפועל. חוץ מן המכתבים –החוזרים וספרי הזכרון של המרכז האודיסאי, שהיה כותב על-פי הוראותיו של פינסקר, היה משיב על אלפי מכתבים, שהיו נערכים אליו בשאלות-הישוב. מאז לא חדל מל“ל עד יום מותו להפיץ בעם את רעיון חבת-ציון על ידי ספרים ומאמרים, שכתב בעברית, יהודית ורוסית. בתור איש-המעשה שמר מל”ל תמיד על תנועת-הישוב, שלא תטה לצדדים מדרכה הכבושה על-ידי זרמים רוחניים שונים, שהשתדלו סופרים ידועים להכניס אליה. הוא שאף רק להרבות את מספר היהודים העובדים עלן הרי-יהודה, וכל מושבה יהורית שנתוספה בראץ-ישראל נראתה לו כאריח חדש בבנין הישוב היהודי החדש. בספרו “דרך לעבור גולים” כותב מל"ל: “בעוד איזו שנים תבוא לנו (על-ידי הישוב העברי הא"י) תקופה חדשה בתולדות ישראל. בהגיגי זאת יפחד וירחב לבי, ואני מאושר כי נולדתי במאה הזאת.”

בשנותיו האחרונות הוטב מצבו החמרי של מל“ל. בסוף שנת 1885 קבל משרה “בחברא קדישא” שבאודיסה, ובתחלת 1886 נתמנה בה לגזבר, ועל משמרתו זו עמד עד יומו האחרון. משכרתו ב”חבר קדישא" וב“חברת-התמיכה” נתנה לו אפשרות לחיות לא-בדוחק ולחנך את צעירי בניו כהוגן. בשנת 1889 הלך מל“ל לקיידאן לראות את אביו הזקן, וה”אפיקורס“, שלפני עשרים שנה נרדף באכזריות –חימה, נתקבל מבניהם של הרודפים וגם מאותם הרודפים עצמם בכבוד גדול. בכל שנות 1885–1890 השתדל מל”ל בהשגת רשיון של ועד-הישוב. כשנתקבל רשיון זה על-ידי אלכסנדר צדרבוים בשנת 1890, נתמנה מל“ל למזכיר בשכר, ונשאר בכהנתו עד יום מותו. בכ”ט תשרי 1894 חגגו כל חובבי ציון וכל מוקירי הספרות העברית את יובל-החמשים להלדתו, והעתונים הישראליים הקדישו לו מאמרים נלהבים. באלול 1902 השתתף מל“ל בכנסית הציונים במינסק בתור בא-כחו של הועד האודיסאי, וכבוד גדול נעשה לו שם. כבוד גדול כזה נעשה לו גם בעלותו על הבמה בועידה השביעית של חברי הועד האודיסאי בכ”ז-כ"ט ליאנואר 1909.

בשנה האחרונה לחייו התחיל מל"ל להרגיש, כי קרב רצו. המחסור והיסורים החליאו את גופו מעט מעט, ובחורף 1909 הרגיש כבר, שאיזו מחלה מקננת בו. יחוסו אל מחלה זו, שהכיר בה מיד, כי מחלת הסרטן היא, היה ראוי לסטואיקי מימי-קדם. הוא לא נבהל מפני המות הנשקף לו ממחלה זו, וגם לא התאונן. “לא צעיר אני עוד ונגד הטבע אין עצה ואין תחבולה. רק אחת הייתי רוצה: לסדר את כתבי ולראותם נדפסים לפני מותי”. כך אמר למכיריו, ומיד נגש לסדור הכתבים. בחדש שבט 1910 נתגברה מחלתו, ואז העבירוהו אל בית-החולים ועשו לו נתוח. אבל ללא-הועיל, ואור ליום השבת ג' אדר של אותה שנה גוע לילינבלום למחרתו הובל לקברות. לבית-עולמו לווהו עשרות אלפי איש. ללויה כזו כמעט לא זכה שום אדם באודיסה. בעשרות ערים נעשו לו הספדים, וביחוד גדול המספד בארץ-ישראל. בכל העתונים הישראליים היוצאים בכל הלשונות שבעולם נתפרסמו מאמרים על ערכו בתור סופר, שקפל תחתיו שתי התקופות האחרונות של יהודי רוסיה בפרט ובמדה ידועה-גם של עם ישראל בכלל.

 

II    🔗

 

יצירותיו    🔗

א. המלחמה לשם תקונים בדת    🔗

כרב הסופרים העברים בני-זמנו נכנס מל“ל אל הספרות דרך הקוריספונדנציה: הוא פרסם לפרקים מכתבים מעיר מגוריו בעתונים “המגיד” ו”הכרמל“. בתחלה היה מודיע לעתונים הנזכרים חדשות וילדי יום, ובהמשך הזמן נסה לנגוע בשאלות שונות העומדות על הפרק בחיי אנשי-קהלתו, מה שהביאו אותו לבסוף ללחום באמונות התפלות ובהבלי-השוא, שאחזו בהם בני-מקומו. במלחמה זו האמין למלא את חובתו בתור “משכיל”. באותה עת נסה גם לכתוב שירים, והאחד מהם נדפס בספר “הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן” (ליק תרכ"ו) הוצאת החברה “מקיצי-נרדמים”. על השיר הזה חתם בשם “משה ליב העררליכטזאהן, מורה לבני-ישיבה בווילקומיר”. בעת ההיא לא היה עדיין “נכתב” בכתב-הפקודים של עדת-ישראל בווילקומיר ולא היה לו שם-משפחה עד סוף 1869, שמאז התחיל חותם בשם לילינבלום. אחר-כך הדפיס מל”ל שירים אחדים ב“השחר” של סמולנסקין וגם פואמה גדולה בספר מיוחד בשם “קהל-רפאים “, שנדפס באודיסה בשנת 1870. סמולנסקין, שנחשב בשעתו ל”אביר” המבקרים, כתב על הספר הנזכר שהוא “שיר נפלא”, אבל באמת אינו אלא סטירה זלה כתובה בחרוזים קלים ומלגלגת על בני הדור הישן ואף על בני הדור החדש, שאבד חנם בעיניו ע“י השפעת אודיסה. מל”ל עצמו עמד, כנראה, על חולשתו הפיוטית ועזב מהר את השירה לבלי שוב עוד אליה לעולם.

מכאן ואילך יש לנו דבר עם מל“ל החושב. המשכיל שבו לא קפא על נקודה אחת. מושפע מקריאת הספרים החדשים הרבה לחשוב ולהרהר, ומעט, מעט הלך חוג-מבטו על החיים, ועל חיי ישראל בראש וראשונה, הלך והתרחב. הרבה גרמו לכך גם הרדיפות שנרדף על השכלתו מאת אנשי עירו. המחשבות החדשות שנקלטו במחו חוללו מהפכה נמרצת באמונות ודעות שלו. הוא ראה, כי מצד אחד נעשו חיי היהודים קשים מאד בסבת השתנותם על תנאי-החיים ואי-השתנותם של חוקי-הדת, שנקבעו בתנאים אחרים ושונים לגמרי, וכי מצד שני נתרבו, כמו משראה לו אז, מסבה זו עצמה מופקרים מכל המינים, שהדת הישראלית נעשתה משחק להם, ולבו פחד מאד, שמא תשתכח התורה מישראל, ואם תבטל הדת, הרי תבטל עמה גם האומה הישראלית, שאין לה לא מדינה ולא לשון ואין לה שיור חוץ ממנה, ועל זה נצטער עד מאד. ולפיכך נקבע אצלו הרעיון, שצריך להקל את עול הדת ככל האפשר, מה שאפשר יהיה לעשות אם יושם לב להתלמוד, שהרבה לנו מצוות עד אין סוף, ויבורר מה שיש להחסיר מהן מפני צרך השעה. מסקנתו האחרונה שלו היתה, כי צריך לאסוף אספה של חבר רבנים ומשכילים נאמני-רוח יחדו לשים עין על כל דין וחוק, אשר נתן לנו מימי בעלי “השלחן-הערוך” עד היום ולהסיר משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו, מפני שנשתנו הזמנים והשעה מצרכת לבטל את עול החומרות היתרות, וביחוד אותן שיסודן בהזיות הקבלה. את השקפתו המעשית הזאת הניח מל”ל ביסוד מאמרו הראשון בשאלת התקונים בדת “ארחות התלמוד”.

כדי לעמוד עמידה נכונה על הלך-נפשו של מל“ל בימים ההם, בצאתו למלחמה גלויה נגד הרבנים מגיני-התלמוד, בהבדל מיל”ג, שנתעורר במאוחר לבוא לעזרתו במלחמתו זו, ראוי לשים לב את הדברים האלה:

מל“ל היה יליד עיר קטנה, חניך הדחקות והעניות של סביבת חרדים קיצונים. את מבחר ימי-עלומיו בלה באהלה של תורה, מובדל ומופרש מהויות-העולם ומזרמי החיים המהלכים. כשהציץ בספרים חיצונים לא נפגע ולא נתפקר. זמן רב נשאר תמים עם אלהים ועם תורתו, מל”ל היה איש-אמונה מנעוריו והוזה במקצת. ספורי מאפו, וביחוד “אהבת-ציון” ו, אשמת שומרון" השפיעו עליו השפעה גדולה מאד, עוררו את נפשו, שנרדמה בתוך כתלי בית-המדרש ונחנקה תחת סבל נשואי-כפיה, ופתחו בו נטיות רומאנטיות-אידיאליות, אשר הובלטו בדבריו שלא מדעתו גם בשעה, שנחשב להראליסטן היחיד והמיוחד בספרות העברית. בשעה שנלחם מל“ל ברבנים בגלל שאינם מזקיקים את הדת אל החיים, היה האידיאל שלו: “איש ישראל היושב על אדמתו וחי על-פי תורת ה', השומר מצוה והולך תם”; ובברחו מווילקומיר מחמת שוטניו ורודפיו הקנאים לבא לאודיסה, ואז כבר יצאו לו מוניטין בתור רבן של האפיקורסים, כתב באחד ממאמריו ב”המליץ" כדברים האלה: הננו רחוקים מחיי תורתנו, הננו היום סוחרים, דורשי חכמה ושבעי עמל ומכאובים; לא נוכל עוד לחיות חיי-הנעם, אשר הכינה לנו תורתנו, אך הלא רוחה חי בקרבנו, ולפיה נוכל לכונן דרכנו לטוב לנו“. “רוח תורתנו –כך חוזר ושונה מל”ל במאמרו זה, שנערך בצורת מכתב מרב לתלמיד-יהיה נר לרגלך בכל אשר תפנה”. באותו זמן יחס מל“ל חשיבות מיוחדת לרוח התורה בתור ליח המחיה ומפרה את כחות הקיום של האומה הישראלית, אלא שבמשך הדורות תלו רבנים תופשי-התורה בוקי סריקי ברוח זה והשביתו אותו מטהרו, ולפיכך צריך להתוכח אתם בדרך של משא-ומתן של הלכה, לבאר ולברר להם ע” שקלא וטריא תיאורית את דרכה של תורה, המתחשבת עם חליפות-החיים. מל“ל שהיה תמים מטבעו, האמין, שכל מה שהרבנים עושים במחיצת-הדת, מתוך סמיות-עינים הם עושים, ולכן מן הצרך לפקח את עיניהם על טעותם. מל”ל, שיסד בעת ההיא בעירו חברת-צעירים על-מנת לקבוע עתים לתורה ושהוא עצמו התעתד להיות רב בישראל, כבד את הרבנים בלבו ומוסד הרבנות היה בעיניו חטיבה שנתקדשה באומה בתור האיסטאנציה הדתית המוסרית העליונה שלה וצריך אפוא להגן על קיומה בכל מאמצי-כח. זה גרם, שפקוח עיני-הרבנים נעשה לו אידיאל, שהתמכר אליו בכל חום נפשו הצעירה עד כדי שכחת-עצמו ממש. והרדיפות שנרדף מאת האדוקים בעירו לא עוררו בו שום רגש של מררות ושאיפת-נקם. הוא מצא, כי אין זה אלא מטבע הדברים, כי כך צריך להיות וכך הוא גורלם של כל המחדשים המתקוממים נגד הנושן והמקובל. “אתה אינך יודע –כתב מל”ל באחד ממכתביו להמשורר יל“ג-כי בשעה שכתבתי את המאמר “נוספות לארחות התלמוד” היו שני בני חולים, ואשתי-יולדת, ובבואי להנפש בלילה (בחורף) מעמל היום, אחרי שעה 9, וישבתי לכתוב, הייתי מוכרח להפסיק כל שעה להשקיט בכית בני החולים, מלבד מה שישבתי בנקיון-שנים, כי נתתי את מעט כספי לרופאים, ואנכי נשארתי בלי ארוחת-הערב! אך התענגתי על חיי, כי נרדף הייתי ובעל-פעולות, ואם תבוא לווילקומיר ותראה שם דור חדש, יגידו לך כולם, כי אני אני עוררתיו לתחיה”. ובמכתב אחר ליל"ג כתב: “האם ידע קורא אחד, שקרא את מאמרי “קול ענות”, כי שני שבועות לפני כתבי אותו ושני שבועות אחרי-כן היה מאכלי אך לחם ותה? וכי ארבעה ירחים לפני כתבי אותו וגם אחרי כן זמן מועט ישנתי על הארץ על כר קטן אחד? האם האמין אחד לראות את המנצח בריב עם הרבנים בוכה במסתרים כמעט יום יום?” אדם הנתון במצב קשה ומר שכזה ומתמכר אותה שעה לפולמוס, שיש בו משום טובת הכלל ומשום סכנה לעצמו-האפשר לו בלי התמכרות אידיאלית ובלי בטחון גמור בנצחונו של אותו אידיאל?

אבל בינתים בא מל“ל לגור באודיסה, ושנוי-מקום גרר אחריו מעט, מעט גם שנוי בדעת. בודד ועזוב הוא מל”ל בעיר הגדולה החפשית הזאת. הוא הכופר הגבור, שהכל דברו בו בעיר מולדתו, כלא נחשב באודיסה הוא וכל מלחמתו ב“שלחן הערוך” ואפילו בתלמוד. בעיר המקובצת הזו, שבאו אליה פליטים מכל קצוי ליטא ופולין, נתקיים: “כל הרוצה לעשות מה שלבו חפץ ילך למקום שאין מכירים אותו”. טבע-הדרום החם, שהוא מטה כלפי קלות-החיים, ושפע-הפרנסה, שהושפע בשנות הששים והשבעים של העיר שגדלה משנה לשנה, וגם העדר-מסורת והעדר שרשים מעמדיים-חברתיים עמוקים להמתישבים החדשים, -כל אלה הרבו באודיסה את ההפקרות ואת פריצת גדרי-הדת לא מתוך עיון חפשי, אלא מתוך חפץ החיים. כשחוק היה להאודיסאים כל התנגחות זו בשאלה, אם מותר או אסור לשנות ממטבע שטבע התלמוד; ומל“ל, שחוץ מקבוצה קטנה של “משכילים” לא ידע אותו באודיסה שום אדם, נראה בעיני עצמו “כמבלה עולם”. אבל רוחו הרציני לא היה יכול להסכים, שהדת תפנה דרך לפני שרירות-הלב. כי רואה היה, שביחד עם הדת “כורעים לפני רוח ההפקר גם רוח לאומנו וקיום-עמנו – ולא לזה נתכוון במלחמתו עם רוח-הקפאון של הדת, יותר-נכון של הרבנים מורי -הדת. על כן נעכרה רוחו מאד ולא ידע מנוחה. הוא התחיל מתגעגע על אמונתו החיה לפנים ואפילו על הימים, שבהם רדפוהו בני עירו, על כל פנים, בשם איזה רעיון נאצל. צערו הפנימי הלך וגדל, מפני שהכיר יותר ויותר, שלא רק את האמונה הישנה אבדה, אלא גם את אמונתו החדשה-שאפשר לאחד את הדת והחיים והאמונה הצרופה אינה צוררת את ההשכלה הטהורה”. החיים הם נגד הדת בכל צורותיה-כך נוכח אז יותר ויותר”.

במשך הזמן הזה עוד הוסיף מל“ל להלחם עם המתנגדים לתקונים בדת, ובאחד ממאמריו הראה על ההבדל שבינו לבין המתקנים שבגרמניה, השמים קודם כל את לבם אל הצרכים החיצוניים, או “למה יאמרו הגויים”, בעוד שהוא בא לדרוש תקונים אלא מתוך הצרכים הפנימיים של אומתנו, ועל כן כל תביעותיו מעשיות לגמרי ומעולם לא עלה על דעתו לדרוש שנויים בסדר-התפלה או הרחקת הלשון העברית מבית-הכנסת וכיוצא בזה. אבל באותה שעה כבר הרגיש, כי היסוד שעליו בנה את דעותיו בדבר הנחיצות לתקן את התלמוד ו”השלחן-ערוך“, הוא העיקר הדתי, נתרופף אצלו, ועוד מעט ונעקר משרשו. זה היה לאחר שתחת השפעת החכם אברהם קרוכמאל, בנו של רנ”ק, פסק מהאמין בתורה מן השמים. שמונה חדשים נלחם מל“ל בהשערה, ששמע מפי קרוכמאל, כי התורה לא נתנה כולה כמו שהיא בהר סיני וכי בצורתה שלפנינו נכתבה בימי ירמיהו על-ידי הכהנים, שרצו להטעים את חשיבות הקרבנות. השערה זו נראתה למל”ל נוראה מאד, מפני שהיא מהפכת על פיהן את כל אמונותיו ודעותיו הקודמות. אבל לבסוף הסכים לה על כרחו הסכם, שעלה לו ביסורים נפשיים מרובים. על תוצאות ההסכם הזה רשם מל"ל בפנקס היומן שלו, שפרסם אותו בשנת 1876 בספר מיוחד בשם “חטאת נעורים”, את הדברים האלה: “כל האוצר שהיה במחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשל ימי חיי-היה לבז ברגע אחד!… הטעאלאגיע -שלנו פרחה ממני; הספרות, שגם הוא אינה אלא טעאלאגית אצלנו ולא מעשית-היתה למשיסה. שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה ושסבלתי בעדה צרות הרבה, היתה שאלה שאין לה מובן. הייתי כפילוסוף, שנאבדה הימנה שיטתו, כבית המסחר שנשרפו פנקסיו… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי את הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מחי ונפשי נבהלה מאד”…

ב. לא תקון הדת, כי אם תקון החיים    🔗

מכיון שנכרתה מלבו האמונה בעיקר הדת, הרי נעשה לו תקונה לבלתי-אפשר וגם למותר. מל, ל הכיר אז בכלל, שהתביעות לתקונים בדת מצד יחידים, אינן אלא רעיון-רוח. מנהגים טפלים ודעות של הבל מצוים לא רק אצל היהודים, כי אם אצל כל אומה ולשון, והם אינם בטלים ועוברים מן העולם אלא על-ידי התפתחותו של העם, על-ידי שכלול חייו החמריים והתרבות השכלתו. הדת, אשר שרשה במעמקי-הנפש, אינה נתקנת ואינה משתכללת לפי דרישות הזמן החדש, אלא על-ידי החיים בעצמם. “היש לנו צדקה לבקש-כתב אז מל”ל-שבני-ישראל בארצות –החושך יעזבו בפעם אחת את תועבותיהם ואת הבליהם המקודשים אצלם, על-ידי זה שאני בעל המאמר המקיא פראזות איני יודע את מנהגו של המין האנושי ורוצה שבני-ישראל יצאו מאפלה לאור גדול ברגע אחד, בשעה שיקראו את מאמרי?" את מצב-רוחו בכתבו את מאמריו בדבר תקון-הדת עם החיים מציין מל, ל בתור שכרון. שכור היה אז מדעות ושאיפות סוביקטיביות, שאינן יכולות להתקיים בחיים, מפני שאי אפשר להן להאחז ולהקלט בתוכם מחסר קרקע נוח לגדולן. אלמלא היה שכור שכזה, כי אז היה רואה “שלא על-ידי ויכוחים ופלפולים במכתבי -עתים ובספרים יעזבו בני-ישראל את הבליהם, אבל ע”י זכויות שוות במדינה, מסחר הגון והפצת חכמות וידיעות המחיות את בעליהן, במלה אחת-בשעה שרוב בני-ישראל יחלצו מדקדוקי-עניות, שהם סובלים עתה באופן נעלה, ותהיינה להם תאוות חמריות לחיות בארץ חיי נועם, תכלינה מעצמן תאוותיהם הדמיוניות; וכל-זמן שיהיו בני-ישראל עניים, יבקשו מנוח לנפשם לא בתענוגי-החיים ובפעולות ממשיות בעולם המעשה, אלא בחלומות וחלומות של הבל".

ומשעה שנואש מל“ל מחבור הדת והחיים התחיל להטיף לחיים בלבד, לחיים בריאים ועשירים, לחיים חמריים, שאף ברוחניות שבהם יש מה מן המועיל והנצרך. התועלת והצרך החמרי-שני אלה נעשו מעתה האלף והתיו בהשקפת-עולם שלו. מה שאינו מביא תועלת לאדם-אין לו זכות-הקיום בחיים. על סמך השקפתו זו, שהיתה בת-קולן של דעות פיסארב וטשרנישווסקי, נלחם מל”ל במטפלים בשירה ובספורים יפים, שאין בהם אלא יפים בלבד, ובעוסקים בחקירת קדמוניות וגם בהשכלה שאין עמה אלא כתיבת מליצות ודברים של מה בכך. מעתה הולכים ונעשים לו ענין לא תקוני הדת, כי אם תקוני-החיים, ולא חיי הכלל הישראלי, אלא חיי הפרט, חיי האדם היחיד, שהוא רואה בהם חזות הכל. במאמר מיוחד, שכתב לשם זה ב“הצפירה”, הוא משתדל להוציא מלב בני-הנעורים את הדעה, שהחזיקו בה רבים מהם באותו זמן, כי ההשכלה הכללית בקריאת ספרי מליצה ושיר, ומוכיח, שההשכלה באמתית הנאה לשמה היא ידיעת אותן החכמות, שהן מועילות לאדם בחייו הפרטיים, בחשבון וידיעת-הטבע, הבנה ישרה בחזיונות החיים, שאיפה להיטיב את מצב עמנו, יותר נכון, את מצב הפרטים של עמנו, מחאה עצומה נגד הקפאון, נגד צמצום הרגשות וכווץ ההשקפות, וביחוד נגד הגדרים והסיגים מכל המינים, שאינם נותנים ליהנות מן החיים.

את הרעיונות האלה הרחיב העמיק מל“ל ביחוד במאמרו “עולם התהו “, שנדפס ב”השחר” שנה רביעית, והוא בקרת לספורו הידוע של מאפו “עיט צבוע”,. בקרת זו שמשה לו יתד לתלות בו את השקפותיו החדשות, שבא אליהן תחת השפעת דעות הסופרים הראדיקאלים הרוסים של שנות הששים. עוד קודם לזה קרא תגר על הסופרים העברים, אשר בשעה שנזדעזעו טובי המחות החושבים ברוסיה על-ידי דעותיהם של פיסארב וטשרנישווסקי, הם יושבים ועוסקים בדמיונות ובדברי-הבאי, והוא חתם את מאמרו בקריאה מרה: הבו לנו פת לחם יבש! הבו לנו אויר לנשימה! חשבו מחשבות על עתידות אחיותינו ואחינו העלובים, הצילו את צעירינו מאבדן, הורו להם את הדרך הנכונה, אשר ילכו בה, למען אשר לא יוציאו את כחותיהם לבטלה בתעיות-חושך. במאמר-הבקרת שלו, הנזכר למעלה, מחה מל”ל נגד אלה החושבים את האמנות הטהורה למטרה בפני עצמה ותמך במימרה הפאראדוקסלית הידועה של פיסארב, כי “ערכו של זוג נעלים גדול יותר מכל יצירותיו של שקספיר”. “עלינו, כלומר על הסופרים האמנים) לשים עין על החיים, לתת לבני עמנו מבט גשמי על החיים ולהשכיח מאתם את אויר חיי-הדמיון, שהם מחזיקים בו, אין מטרת חיים אלא חיים, ואין חיים בלא תנועה, אין תנועה בלא כח, אין כח בלא כסף, אין כסף בלא עמידה ברשות עצמו, ואין עמידה ברשות עצמו שלמה בלא מדע ומבט נאמן על החיים”. באותו מאמר הגין מל”ל על דעתו של טשרנישווסקי, כי צריך לשחרר את האדם הפרטי מכל מיני הכבלים המושמים עליו הן מצד המשפחה והן מצד הצבור ומכל התנאים השונים בכלל, המפריעים בעד התפתחותו החפשית. רק האשיות החפשית יכולה להועיל לעצמה ולאחרים. מתוך שפופרת כל הדעות הללו, שלקח אותן משל אחרים, הסתכל מל"ל מאז בחיי –ישראל ולפיהן בקש לפתור את פרובלימת מצבו מבין העמים. הבנה עמוקה בשנוים הנעשים בחיי-ישראל בתוקף השפעה זרה מן החוץ וכן גם צפית-עתידות, -שתי אלה היו זרות לו עדיין.

ג. “חטאת נעורים”    🔗

יצירתו הספרותית היותר חשובה של מל"ל היא ספרו "חטאת נעורים " או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה “. זה ספר תולדות המחבר עם מאורעות-חייו וגלגולי-דעותיו עד בוא ימי-המשבר בהלך-נפשו, והוא כתוב כולו “בפשטות, ביושר וגלוי-לב במדה שאין אפילו בוידויו של רוסו. אינו מסתיר מן הקורא שום שטות שעשה, שום רעיו מוטעה שעלה על לבו, ויחד עם זה אינו מתהדר בעניוות ואינו מתגנדר בבערות. ומלא הוא ספר גדול זה מחאה חיה נגד המועקה, שהחברה הישראלית מעיקה על הפרט. הוא צועק חמס על מעוט דמות-החיים, שבאה ע”י שלטונה הנפרז של האומה הישראלית, שהרי האמונה חודרת לכל סדקי-החיים, אוסרת בנחושתים את הרגש החי ומחשכת בעד האדם הישראלי את העולם הגדול”.

“חיי לילינבלום ועבודתו הספרותית –כתב אחד המבקרים-אינם שני דברים בפני עצמם, אלא דבר אחד, חטיבה אחת מסוימה. חייו משוים לפנינו דראמה של מעלות ומורדות, של שקיעות וזריחות, של מלחמות פנימיות ומהפכות בלתי-פוסקות, ועבודתו הספרותית אינה אלא הד הדראמה הזאת, העתקה קלושה כתובה בדיו על גבי הנייר. יותר ממה שכתוב כאן-נשאר בעמקי הלב; יותר ממה שהביע-נשאר לא-מובע מבפנים. הוא לא כתב על אדות אחרים, אלא על-אדות עצמו. הוא לא כתב בשביל אחרים, אלא בשביל עצמו. זה היה אדם, אשר חונן בכשרון של נתוח-עצמו, של בדיקת-עצמו ושל בקרת-עצמו, במדה שקשה למצוא דוגמתה. הוא מהרהר אחר הרהוריו, מבקר אחר רגשותיו, סותר מה שבנה, ובונה מה שסתר. הוא “איש-העיון”, כפי שהוא קורא לעצמו, ועיוני חופש ובודק, מנקר ומחטט בלי-חשך בתוך עולמו הפנימי ומתאמץ לישב את הסתירות, אשר בין עולמו זה ובין העולם אשר מחוץ. הסתירות האלה הן הן מקור הדראמה של חייו. הניגודים וההפכים, אשר בין תביעות באני הפרטי שלו ובין תנאי החיים הסובבים אותו, תנאים, שאינם נתנים לתביעות הללו להתקיים בפועל, הם הם שגרמו ל”חטאות נעוריו" של צלפחד התוהה והם הם שיצרו את הטראגדיה הנפשית המרעישה לב של בעל החטאות האלה. “מה כבדה עלי יד המקרה!”, קורא התוהה הגדול באחרית וידויו ", כל דבר שאני צריך אליו עתה בחיים נתחנכתי אני הפך ממנו ובהתנגדות אליו. נתחנכתי להיות גדול בישראל, ואני הנני עבד בבית המסחר; נתחנכתי על הדמיון להיות ירא חטא ושומר-מצוה, ורשם החנוך הזה ידכאני אחרי שפג מלבי כל דמיון; נתחנכתי לחיות בספירה של מתים, והנני חי עתה בין אנשים חיים חיי-אירופה, חיים שלא אוכל לקחת חלק בם; נתחנכתי בעולם העיון והדמיון, והנני נמצא עתה בתוך החאאוס של חיי המעשה; נתחנכתי לחיות חיי-משפחה בספירה שבחר לי אבי ברוב חכמתו, ואני-לבי רחוק מן החיים האלה”…

בשעתו עורר הספר “חטאת-נעורים” בחוגי סופרים ומבקרים ידועים תלונות מרות על מל“ל בגלל התגלות-לבו המופרזת, שהגיעה בו בכמה מקומות עד לידי התרזה קיצונית כלפי קנינים היותר קדושים שבאומה. אבל באמת לא היה זה אלא פרי צמאון לוהט אל האמת. הצמאון הזה אל האמת הוא היסוד המוסד בכל יצירותיו של מל”ל וביחוד “בחטאת נעורים”. חוש-האמת של מל"ל היה מפותח במדה שאין למעלה הימנה והוא הוא שהיה למקור ענויי-נפשו וגלגולי-דעותיו. האמת נעשתה לו לצורך אישי ולתביעה נפשית ולאמת-מדה לכל הערכין שבעולם. אמת-המדה הזאת אמנם נשתנתה ונתחלפה אצלו בעתים לתקופות שונות, אבל אמתו הפנימית נשארה כמו שהיא בכל החליפות שנתהוו בצורות האמת הזאת. “בעיקר הדבר תעיתי מאד – מעיד מל”ל על עצמו – איש תמים אנכי וכל מאמרי, שאין אחד מהם דומה לחברו, כתבתי תמיד על פי דעתי הפנימית, שהיתה לי בעת כתיבת כל מאמר ומאמר ". הצורה נתחלפה, אבל האמת נשארה אחת, הלא היא האמת הנעלה והקדושה של האדם המבקש את אלהיו.

הספר “חטאת נעורים”, עשה בעתו על בני-הנעורים רשם חזק מאד ומעטים הם הספרים העבריים בכל הזמנים שהיתה השפעתו כל-כך מרובה כהשפעתו. סבת הדבר היא, מפני שבחיי מל" ל המצוירים בספר הנזכר באו לידי גלוי ומצאו את בטוים כל הזרמים והשאיפות, שהסתמנו במשך שני הדורות האחרונים בחיי הצבור העברי כלו. "תלמודי זה ששנה ופירש, הוא סמל הכלל כלו, שאיני מוצא עוד את ספוקו בתחומים הצרים של חומת הגיטה והמתפרץ לצאת לאויר העולם ולחיות חיים אנושיים. רוח-הזמן פורץ פרצים בחומה, ועזי-הנפש שבכלל משתערים החוצה אל העולם החפשי, אשר מאות בשנים היה הכלל מופרש ממנו ושאת מושגו עליו קנה לו מתוך ספרים בלים ומתוך מסורות והזיות נושנות. יחוסו אל העולם הזה היה שלילי. הוא לא התחשב עמו כמו עם דבר שיש בו ממש ושיש לו ערך בפני עצמו, אלא כמו עם חזיון עובר הכלה ונפסד, שאינו אלא משמש צעבר אל העולם הבא, אל עולם האמת הנצחי. “בטול היש” זה היה אותה הקלפה, שיצר חוש-הקיום של העם העברי במשך אלפי שנות נדודיו וצרותיו. אל תוך קלפה זו התכנס העם ויתקיים קיום של חנוט, שאינו מתרגש ואינו מתפעל מכל הנעשה מסביבו. ההויה הממשית נתהפכה אצלו להויה דמיונית, לחלום בטל, שכל המתרחש בו אינו אלא דברי הבאי, וכי כדאי הוא לשים לב אל בלהות החלום ומוראיו? והלא פתרונו הטוב שבעולם שלעתיד לבוא כבר מובטח מראש. כל הבלהות והמוראים שבעולם הדמיון יהפכו לתענוגות בעולם שכלו טוב, שכלו אמת וצדק. והנה נשב רוח הזמן החדש והביא תסיסה במחו של הצבור הישראלי. מדעת או שלא מדעת התחילה מתעוררת השאיפה לשנוי ערכין. מה שנחשב עד עתה לדבר שאין בו ממש, לחזיון כלה ונפסד, התחיל מקבל ערך ממשי וחיובי. האין היה ליש, הלאו היה להן החיים, שנדכאו בחזקת-היד ושנתבטלו מבטול גמור, תבעו מאת תפקידם בקולי-קולות והעולם הזה קרא את בניו, שפרשו ממנו, לשוב אליו וליהנות מן הסעודה, שערך לכל יצוריו. “אם כל העולם לא נברא אלא בשביל-ישראל-קורא בלעג צלפחד בר חושים –למה לא ישתדלו בני ישראל שיהנו מעולמם, שלא נברא אלא בשבילם? וכי כך הוא דרכו של אדם, בשעה שאדם חשוב מזמין דורון בשבילו, שיקח את הדורון וישליכנו לאשפה? הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשביל ישראל, והם, בני ישראל, אומרים, שאין אותו העולם נחשב בעיניהם כלל!, "העולם "העיקרי והקיים הוא העולם הזה! אילו הייתי מחכה לעולם של גלגול או לעולם אחר, הייתי יכול להתנחם על אבדן עולמי זה; אבל עתה שאבדתי את עולמי האחד מי מביא לי תמורתו?”.

מושג על-דבר השפעתו של הספר “חטאת-נעורים” בחיי הדור הצעיר, אפשר לקבל עפ"י דבריו אלה של מ. י. ברדיצ’בסקי:

"הוידוי הגדול של צלפחד בן חושים התועה, זה האיש הקובל על אבותיו, הקובל על רבותיו, הקובל על החיים האפלים משנות דור ודור, והקובל על הכתב והמכתב, שהחשיכו את חיינו, הובישו לשד נעורינו, ועשו אותם ללא-אדם – העיר אותנו להרגיש את כל הדחק אשר בנשמתנו, את כל הצרות והדוחק שבחיינו, ועורר בנו געגועים וכליון-נפש, להתיר חרצובות ולצאת מהמאסר הארוך…

"כחזון גדול של חיים היו לנו הדברים, חזון המספר ומראה לנו עין בעין את כל העני השורר בחיינו, באשמת האבות המכים בסנורים, ואת כל המעצורים הרוחניים והחמריים, אשר הנחילו לנו, את כל הגלות ואת כל הצר והמצוק, אשר מצאונו ויכלו אותנו מנפש ועד בשר. לא זכרונות נגולו לפנינו, כי אם חיינו אנו, חיים כמו שהם, חיינו ומצוקת-נפשנו, זכר עידן ועדנים.

"כל המועקה, אשר בחיינו, כל הצללים, אשר מסביב לנו, כל האפל שבמסורת-הקדומים ובחיים שבכתב, כל הטשטוש שבכתב ואפיסת כחו להאיר לנו ןלתת לנו את אשר אנו חפצים, את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפשים, הכל הכל נגלה נגלה לפנינו בצבעים פשוטים ובשפה פשוטה, בשפה שבה מדברת נפשנו בעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה לו ידעה לדבר.

הספר “חטאת –נעורים”הוא ספר-כריתות, שנתן דור אחד למשנהו, אשר נותן דור חדש, המבקש לו נתיבות חדשות-לדור אסיר בחבלי ישן נושן. קחו לכם אשר לכם, והוציאו אותנו לחפשי, לחפשי מכל הדברים, שאולי היו טובים בשעתם, אבל לא יסרנו לנו; קראו לנו דרור מכל הדברים, שלא יתנו אותנו לחיות; הניחו לנו לחיות! הבו לנו את החיים.

"אתם אומרים: מפי התלמוד אנו מצווים, מצווים אנו לעשות כך וכך מפי חכמים ומורים, ואני אראה לכם "ארחות התלמוד " אחרות, לגמרי אחרות. אני אראה לכם את כל מהות החיים ואת כל החטאים אשר חטאתם להחיים.

"החללים ש”בעולם התהו”שלנו, עולם בלי אור ובלי חיים, מרובים הם; מרובים אצלנו חללי-החנוך וחללי בתי-המדרשות, חללי-החיים וחללי-הספר, מרובים אצלנו חללי-העצלה וחללי-החיים, שגדלו בלי תרבות ובלי עבודה בריאה, מרובות אצלנו הנשמות דאזלין ערטילאין. מרובים אצלנו החלומות אשר שוא ידברון!…

"זה היה הד-קולו של לילינבלום, הבת-קול היוצאת אצלנו מהר חורב, מחרבת החיים והאנשים, מחורבן החיים והנוער—

"לפני ימי לילינבלום היינו רק מחפשים ותועים, צעירים הנדים ונעים מספר לספר, מעיון לעיון ומדרך לדרך, והוא גלה לנו את כל מה שחסרנו, הוא עשה אותנו ליודעים מה שאנו חפצים לדעת. לפני לילינבלום היה מתפעל פעם מוחנו, פעם לבנו, פעם פנה זו בפנימיותנו, ופעם-פנה אחרת; אבל הוא פעל על כל מה שבתוכנו, הוא שחרר אותנו והורה לנו, איך לעמוד דור כנגד דור.

“הוא היה באיזה מובן בת-קולו של דורו. הוא היה פועל ומפעל, הוא היה המודיע בשוקים וברחובות את אשר חשבו הלבבות בחדרי-חדרים… כתאומים היו הוא ודורו?”.

ד. ה“פוזיטיביות” ביצירותיו של לילינבלום    🔗

לאחר שנתרוקן מל“ל מן האמונות והדעות הדתיות והתחיל מתענין בשאלות-החיים, שהעמיד במרכזו את התועלת הממשית, פרסם איזו מאמרים על ערך העבודה וצרך התקונים בחיי החברה, ומזה בא לעסוק בשאלת המפלגות, וביחוד בשאלת העמל והרכוש, שעמדה אז על הפרק בספרות הראדיקאלית הרוסית. דעתו בשאלה זו, שהיתה אז דעה מתהלכת בין הסוציאליסטים, מצאה לה בטוי מיוחד ב”משנת אלישע בן-אבויה " שלו, שכתב אותה לכתחלה בשביל הירחון הסוציאליסטי העברי "האמת " (הוצאת פריימאן-ליברמאן בוינה) והדפיסה בשנת 1878 בקבץ "אספת-חכמים “, שנערך מאת בן-נץ (נוסוביץ-ווינצבסקי) ויצא ע”י ראדקינסון בקניגסברג. לדוגמה הריני להביא כאן קטעים אחדים ממשנה זו:

“מי שנוטל דבר מן העולם, שהבריות עוסקים בתקונו, ומכלה אותו לצרך הנאתו, הרי הוא גוזל את אוצר המציאות, שהוא קנין העולם כולו, העוסק בהכנתו. ומה תקנתו? צריך הוא שיעשה כנגד וכלומר-שימציא בעצמו דבר אחר, השקול כנגד אותו דבר שהשחית לצורך הנאתו, כדי למלא בזה את החסרון שהחסיר מאוצר המציאות, בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר… וכמה רעות גורם בלבול הסדר של העבודה וההנאה לעולם… פלוני עמל וטורח כל היום ולבסוף אין סעודתו מספקת לו, והוא מתאכזר על אשתו, על בניו ובנותיו; ולא עוד שהוא משתדל להונות את הבריות… פלוני מבקש לעבוד ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות… . ופלוני אינו טורח כלל ומוצא קורת-רוח יותר מדי, ולא זו בלבד שהמותרות מזיקים לגופו אלא שחייו כבדים עליו, והוא מבקש לו תמיד עסקים של שטות לבלות זמנו בהם, שהרי סוף-סוף האדם אינו אלא חלק של הטבע וכשם שהטבע מוכרח לפעול, כך החלק שלו מוכרח הוא שיפעל ויעשר”.

על סמך משנה זו ועוד מאמרים גדולים וקטנים, שכתב מל”ל ברוח זה, חשבו רבים, וגם כותב הטורים האלה בתוכם, כי לאחר שנתרוקן מהתיאולוגיה, סתם את הריקניות שנעשה בלבו, בהסוציאליות המארקסאית, כלומר, שנעשה לסוציאליסטי אדוק. אולם בעת האחרונה נתברר הדבר על פי איזו ממכתביו שנתפרסמו בדפוס ², כי אין זה אלא טעות. בברירות מיוחדת יוצא לנו הדבר בתוך אחד ממכתביו, שכתב לבן-נץ. ושהוא אומר בו בתוך שאר דברים:

“כדעתי אז כן דעתי עתה, שהכל חייבים בעבודה ואסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה מצדו לאוצר המציאות, עבל מעודי לא העמקתי בהלכות הסאציאליזם ולא חקרתי על פרטיו בהיותו אצלי כעין “הילכתא למשיחא”. שונא גמור אנכי מעשה כפיה ואונס, וכל השבחה בחיי המין האנושי צריכה, לדעתי, לבוא רק על ידי עוואלוציאן היסטארית, על כן האידיאל הסאציאלי הוא אידיאל של העתיד הרחוק, שלא מצאתי חפץ להקדיש לו איזה עבודה, בעוד שלנגד עיני עבודות יותר קרובות לנו”.

“אמרתי למעלה-מוסיף מל”ל במכתבו הנזכר-כי לנגד עיני עתה עבודות יותר קרובות להגשמה בפועל מאשר האידיאל הסאציאלי. אנכי בחרתי רק בעבודות הנוגעות לעמי, כי הנני יותר הרבה יהודי מאשר דואג לכל העולם. אם היתה, למשל, תבערה גדולה בעיר, אז חושב אני שגם הקוסמופוליט, או אפילו הסאציאליסט, היה ממהר יותר להציל תחלה את בני-ביתו מן התבערה, ורק אחר שהיו גם הם בטוחים מן הסכנה, היה עוזב אותם להציל אחרים. איני יכול לבלי להרגיש את עצמי יהודי בכל אברי וגידי, ועל כן אם בני עמי נרדפים ומעונים כל היום, איני יכול לעזוב אותם ולדאוג בעד הפועלים של העולם כולו” ³.

מכאן אנו למדים, כי מל"ל הגין רק על רעיון העבודה ולא על הסוציאליות, וגם בשעה שהיה קוסמופוליטין, לא כפר בלאומיות הישראלית, ולא עוד אלא שהחזיק בה בכל תוקף ולא רצה בהתבוללות, גם לא האמין, כי בכחה להביא איזו תועלת ליהודים. כשם שלא האמין באפשריותה בכלל. עוד בשנת 1874, בשעה שכבר כחש, לפי דבריו, בכל ונשאר בלי שום אידיאל, יצא בפומבי נגד רעיון ההתבוללות וטעמו ונימוקו עמו, כי “אי אפשר לעם אחד להתבולל בין שאר עמים בכונה וברצון”.

“אין התבוללות” – כך כתב מל"ל במאמרו “עולם התהו”, שהזכרתיו למעלה – "אלא התאחדות גמורה ושלמה הנעשית בין שני עמים ויותר, באופן, שהאחד מתאחד עם השני בכל הענינים הפנימיים: בדרכיו, במנהגיו, בדעותיו ובכל מטרותיו שהוא מבקש. אך הרבה, הרבה גדרים וחומות יש המבדילים בין עם לעם ואינם מניחים אותם להתאחד יחדו. כל עם ועם מובטח, שדרכיו ןדעותיו הם הם האמתיים והצודקים, וכל עם ועם יש לו טובותיו ותועליותיו עצמו, שהוא נותן להם הקדימה לטובותיו ותועליותיו של עם אחר. בשעה, שאני חושב ענין פלוני לדבר של אמת, הרי אני אוהב אותו בכל לבי ושונא אותם הענינים המתנגדים לו; הריני חושב את דעתי לאמתית אף על פי שאפשר, שאינה אלא שטות, ולא עוד שאני נכון למלא על פי שחוק בשעה שאשמע אותה סכלות עצמה מפי בן עם אחר שיגיד אותה במלים אחרים. אם יאמר לי הטורקי, למשל, שהוא מן העם הנבחר או שקדושיו בעלי-נסים הם, אז אלעג לו, מפני שאני אומר, שאך אני הוא מן העם הנבחר ואך קדושי בעלי-נסים הם, בשעה שאיזה עם עושק איזה זכות או דבר מעם זולתו, אז השנאה בין העושק והעשוק מתחזקת עוד יותר. הואיל וכל עם מוקיר את דעותיו וטובותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו וטובותיו של עצמו ושונא את דעותיו וטובותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו וטובותיו עצמו האהובות לו-אי אפשר שפתאום יותר עם אחד על זכותו, יסיר מלבו כל דעותיו ברגע אחד בלי כל סבה ויקבל תחתיהן דעותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו שחי בהן, וישתדל לטובת אותו עם, המגיס את דעתו עליו ואינו חפץ להיטיב עמו, או, במלים יותר ברורות: אי אפשר לבני ישראל יושבי רומעניען שיקריבו חייהם ואוצרותיהם לטובת ארץ מולדתם, בשעה שעם הרומענים אינם חפצים כלל בטובתם של בני-ישראל יושבי ארצם. אנכי אוהב את סכלותי ושונא את סכלותם של קארל וארטהור לא בשביל שהיא סכלות ומתנגדת לשכל הישר, אלא בשביל שהיא מתנגדת לסכלותי האהובה לי; הם, קארל וארטהור מצדם אוהבים את סכלותם ושונאים את סכלותי מאותה סבה שהזכרתי, ואיך אפשר שתהיה התבוללות בינינו?

“ולא זו בלבד, שאין אפשרות להתבוללות בין עמים שונים, אלא שגם בבני עם אחד אין התבוללות, שהרי כמעט אין לך עם, שאין בו כתות שונות דתיות או פוליטיות, חשוכים, בעלי דעות חפשיות, קאנסערוואטארים (אוהבי ישנות) ופראגרעסיסטים (אוהבי חדשות), אידעאליסטים, רעאליסטים, מאטעריאליסטים וכל מיני”ליסטים”שבעולם. נוסף לכך אין לך שטות גדולה מזו, לקבל ארחות חייו ומהלך דעותיו של עם ידוע, לא בשביל שהם טובים ואמתים, אלא בשביל זה בלבד, שאנו יושבים בארצו של אותו עם. כל עם ועם בכלל יש לו מדות טובות ורעות, ואם נתבולל בעם אחר, נאבד את מדותינו הטובות מעט או הרבה ונקבל מאת שכנינו מדות רעות מעט או הרבה. נקח לנו, למשל, מדת הסבלנות אשר להאשכנזים והזריזות אשר להצרפתים; שתי המדות האלה הללו אי אפשר שתהיינה שתיהן כאחת טובות, ואם יש אפשרות לעשות את האדם לסבלן או לזריז על ידי עצות לבד, אז עלינו לתת עצה טובה ליהודי צרפת ואשכנז יחד, שיהיו או יחדו סבלנים או יחדו זריזים, אבל לא ליעץ לכל אחד מהם שיעשו לא בהשכל ולא בדעת על ידי האויטוריטעט של מנהג מדינתו, שעל ידי כך יבחר לו אחד מהם בהכרח מדה מגונה!”

“אך מלבד כל אלה איזה טובה תצא לנו מזה? נניח שההתבוללות אפשרות וראויה היא שתהיה עכשו, ושעצותיהן של שאר בעלי החלומות גם הן אפשרות הן; אך איזה פצעים ירפאו על ידי זה? כמה צרות ומכאובים רואים בחיי שאר עמים, שאינם צריכים לא להתבוללות, לא לשפת-עבר, ואינם משתדלים כלל לחבר את האמונה ואת ההשכלה וכהני-הדת אינם דורשים לטובת ההשכלה, וסופרי-ההשכלה אינם דואגים לתועלת האמונה?”

“מה נועיל אנחנו אם נותר על לאומיותנו ונתבולל עם העם, שאנו יושבים בארצו, הלא סוף-סוף לא עם האנושות נתבולל אז, כי אם עם אומה מיוחד לה; שם ישראל ימח, הפירוד בין העמים ישאר כמקדם, והאנושות לא תרויח בזה מאומה. הנה ברור, כי ההתבוללות אינה אלא מיתה לאומית, וכי למה נחפוץ במות עצמנו?”

כך אנו רואים, כי גם הפוזיטיביות של מל“ל הצטמצמה רק בגבולות היהדות והקוסמופוליטיות שלו הניחה בו מקום ופרובלמות הלאומיות הישראלית, שהעסיקו את מחו גם בשעה שהגיע בכפירתו ליעדי האינדיווידואליסמוס היותר קיצוני. ועוד יותר מזה: בסוף שנת **תרל”ו**, בזמן שהיה שקוע כלו ברעיונות לתקון מצב האנושות כולה, כבר מצא ברעיון ישוב ארץ-ישראל את הפתרון לשאלת היהודים. זה היה בשעה שנתפשטה שמועה ב“המגיד”, כי חיים גדליה מלונדון נכון לקנות את כל ארץ-ישראל מידי השולטן. מל”ל שמח מאד על הדבר. “אין צרך לאמר-כן מספר מל”ל-כי אנכי, שהצטערתי תמיד על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא, אורו עתה עיני לקראת הישועה הזאת, שבאה כהרף –עין לעמנו גם במצבו הרוחני, גם במצבו הגשמי, כי שאלת היהודים מוכרחת היתה להפתר בזה באופן היותר טוב. להסופר אצ" ם, ששאל אז שלא כהוגן במ“ע “הצפירה” ע”ד תרומות ומעשרות ויותר ההלכות התלויות בארץ, כתבתי מכתב מלא מררות על שהוא מעורר שאלות בעת שטובה השתיקה, וחכיתי בכל יום לקרוא במ"ע דעפשע שנקנתה הארץ לגמרי”. ⁴

ה. “דרך-תשובה”    🔗

לפי כל מה שאמרנו, הנה אם הגיע מל“ל לסוף לדרך-תשובה, לא היו כאן לא דלוגים ולא קפיצות וגם לא סתירות לדעות הקודמות, אלא אבולוציה, והשתלשלות מודרגת של השקפות-עולם שלו. הוא עבר בחפושיו אחרי האמת דרך כמה גלגולים: שלילה מוחלטת, כפירה גמורה, אינדיווידואליות קיצונית, קוסמופוליטיות, פוזיטיביות, -הנה “כף הקלע”, שבה נקלעה נפשו של התלוש, המבקש חיים ותוכן בחיים. הוא לא מצא אותם ב”עולם התהו“, אשר מתוכו התפרץ, ולא מצא אותם ב”עולם ההפקר”של יהודי-אודיסה, אשר אליו נמלט. אלה היו שתי קצוות רחוקות, אשר נפשו לא יכלה למצוא אחיזה בהן. האחת היא כולה יהדות ואין בה כלום משל אנושות, והשניה הוא כולה אנושות ואין בה כלום משל יהדות. מדעת או שלא מדעת בקשה לה נפשו של מל”ל מין חיים כאלה, שיהיו הרכבה של היהדות והאנושות כאחת. יהדות חיה ובריאה, שתקלט אל תוכה את כל יסודות העולם הממשי, את כל עיקרי החיים של האנושות-זה היה האידיאל, אשר רפרף לפני נפשו העורגת והשואפת, שאינה מוצאת לה מנוח. הוא לא ידע עדיין לקרוא שם לאותו האידיאל, עדיין היה לו מעורפל ובלתי-ברור, אבל הרגש הרגישהו היטב בכל נפשו ובכל מאדו. את הרגשתו זו היא מציין פעמים הרבה בשם הקו הקונסירבאטיבי אשר בתכונתו. וקונסירבאטיביות זו, שעליה מדבר מל“ל, אינה אלא החוש הלאומי החזק שבקרבו, חוש, שתבע את ספוקו בכל תוקף ושלא מצא אותו בתנאי חיי הצבור היהודי שבזמנו. ולחפיכך אנו רואים את מל”ל, שמחשבתו מתגלגלת גלגול אחר גלגול לעוברת את כל “שבע מדורות הגיהינום” כדי למצוא איזו תפיסה ואחיזה כל-שהיא בשביל נפשו הסוערת.

“ואחרי המון גלגולים מצא לו סוף סוף את הנקודה הארחימדית שבקש: את החיים הלאומים בארץ-אבות! ומציאה זו היתה בשבילו תחיה גמורה, כלו כל התסיסות, הובררו כל הספקות, גמרו כל הנדודים וענויי-הנפש; יש מוצא! יש תשועה להעם העברי! נמצא העולם המבוקש, נמצאו החיים המבוקשים! אין לו לעם העברי אלא לשוב אל קדמותו, אין לו אלא לקשר שוב את חוט ההיסטוריה במקום שנפסק, אין לו אלא להתחבר שוב אל הקרקע, שנתלש מעליה, והוא יהיה ככל העמים החיים ובעלי-המעשה אשא על פני האדמה. האני הפרטי של מל” ל מצא לו את גאולתו ברעיון תחית האני הלאומי. ה“תלוש” שב אל עיקרו". ⁵

הפרוצס של השתלשלות-הדעות, שהביא לבסוף את מל“ל אל הגלגול האחרון הזה, אפשר שהיה הולך ונמשך זמן רב, אבל הפרעות אשר פרצו בשנות השמונים הראשונים ביהודי דרום רוסיה, ושלא פסחו גם על אודיסה, עיר מושבו, היו הכח הדוחף, אשר החיש את באו. למראה הפוגרומים נרעש מל”ל עד היסוד. אבל יותר ממה שהרגיזו אותו הפוגרומים עצמם, הרגיזו אותו המאורעות שלאחריהם. על הפוגרומים הוא כותב: “אחרי עבור הבהלה הייתי מרגיש קורת-רוח. לבי היה שמח, כי אנה המקרה לידי להרגיש איזה פעמים במשך שבוע אחד מקצת מן המקצת שהרגישו אבותינו האמללים בזמן מאות שנים כמעט במשך כל ימי חייהם”. ⁶ במקום אחר הוא אומר: “מה רבה עתה קורת –רוחי, כי נקרה לי לדעת ולהרגיש את חיי עמי במשך גלותו… טוב לי כי עניתי!”את מל“ל הרעישו ביחוד הועדים, שהושיבה הממשלה הרוסית לשפוט את ישראל, והפקודה שנתפרסמה “לאסוף ולהמציא למקום הראוי ידיעות מוחלטות עם השערות בנוגע אל השאלה: איזו צדדים בפעולות האקונומיות של היהודים מביאים נזק לחיי התושבים העיקריים”. מל”ל התחיל מהרהר: “האמנם כל הנוראות לא היו אלא הקדמה או הכנה למהלך חדש? האמנם ממרומים נלחמים בנו, נהפך הגלגל על חיי עמנו ומעתה ישובו לנו ימים שאין בהם חפץ ותקוה?… כפי הנראה כן הוא. תקופה חדשה באה לנו, או יותר נכון, התקופה הישנה שכבר שכחנוה נתחדשה עלינו עתה. המצודות שרכשנו לנו בארץ והמגדלים שבנינו ברוח מטים לנפול ברעם ורעש”, עתה סרו כל פליאותי והכל מובן לי. אוי להבנה כזו ואוי לעמנו!”… ⁷

כך בא מל“ל אל הפרובלימה של חבת-ציון. אבל גם בפרובלימה זו לא קפא על נקודה אחת, ואף בה אנו רואים אצלו פרוצס של חפושים, המביאים לידי חליפת ההשקפות. בראש וראשונה נגש לשאלת ישוב ארץ-ישראל מנקודת-המבט הכלכלית. לשאלת הלשון והקולטורה העברית לא יחס ערך מיוחד. אותו העסיקה קודם כל צרת-היהודים בלבד. “להחיות את ארץ-ישראל למען תהיה על-ידי זה שפת עבר – כך כתב מל”ל במקום אחד-הרי זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי-עין, לא מפני שיש צרך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בם מזוזה. מה איכפת לי, אם בשעה שבאמת יצלח לנו לקומם את הריסות ארץ אבותינו, תהיה שפת אשכנז או שפת אנגליה השפה המדוברת בה בין ההמון? ולמה לי להיות פאטריאט יותר ממה שהיו אבותינו? אברהם אבינו היה מאור כשדים ובלי ספק דבר בשפת ארמית עד שבא לארץ כנען, ששם היתה השפה המדוברת שפת עבר”. ובמקום אחר כותב מל“ל: “לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסות-ארצנו, אך למען לרומם את עמנו משפל מצבו המדיני”. בעת ההיא הוא פותר את פרובלימת חבת-ציון באופן זה: “העצה היותר טובה היתה-כך הוא כותב ב”השחר " –אם היו אחינו משתדלים לקנות את ארץ אבותינו מיד שלטון תוגרמה ולקבץ נדחי עמנו מכל המפלגות שבקרבנו בלי הבדל. עלינו לתקן את אשר עותו אבותינו. אם אך תהיה לנו אפשרות להשתדל לקנות את ארץ אבותינו ולקבץ נדחים מתנדבים לעלות לשם עמנו, יהיו רבנים-אורתודוכסים, קראים, חסידים, רעפארמער וכו ' ובלבד שלא יצורו איש את אחיו על דבר האמונה. לא בהכין קולוניות לבד נמלא את חובותינו, כי אם לא נשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל ממשלה, הלא טוב לנו לכונן קולוניות באמעריקא, ארץ יותר נושבת וראויה למסחר מארץ אבותינו, ארץ בין לילה יתוספו שם ענפי מסלת הברזל ותעלות מים”.

פה אנו רואים את מל“ל בתור ציוני פוליטי. הוא מאמין באפשרות גאולת האומה על-ידי רעיון ישוב א”י רק בתנאי שיקנו את כל הארץ מיד השלטון “וישיגו רשות לכונן שם צל ממשלה”, כלומר: ישוב אבטונומי ועומד ברשות עצמו; ביסוד קולוניות בלבד אין הוא רואה שום תועלת ודרך אל המטרה הראשית. אבל הוא מסופק עדיין בדבר “אם תהיה לנו האפשרות לכך”. אולם עבר איזה זמן ומל“ל שנה את דעתו. גם בעת ההיא לא היתה עדיין, כפי הנראה, הפרובלימה של הטריטוריה מוחוורת ומבוססת כל צרכה בהלך-מחשבותיו. שנאת-העולם לעם עולם לא נעשתה אצלו עדיין הלכה פסוקה. אם שונאים את היהודים היום, אין עוד מכאן ראיה, כי ישנאו אותם גם מחר, ואם קשה מצבם בארץ בהוה, האם אי-אפשר הדבר כי יוטב מצבם לעתיד? הלא הרבה שנוי-משטר עושה, הרבה חנוך והרבה פרוגרס עושה. ומאידך גיסא, מי לידנו יתקע, כי אם חליפת הטריטוריה תחלוף השנאה לישראל? ומל”ל עמל ומיגע את מחו למצור את הסבות הגורמות לשנאת-היהודים. בלילה אחד על משכבו נגמר אצלו אותו הפרוצס של חפוש והוא מצא את החידה: “אם מצוים לאסוף ולהמציא למקום הראוי ידיעות והשערות, איזו צדדים בפעולות היהודים מביאים נזק לחיי התושבים העיקריים”… שמע מינה, שאנחנו אין אנו עיקריים… כן, הלא זרים אנחנו!… הננו זרים לא רק פה, אך בכל אירופה כולה, כי לא היא מולדת עמנו… עתה מצאתי באור המלה “אנטיסעמיטיזם”… כן, זה סוד כל צרותינו בימי גלותנו, גם בהיותנו באלכסנדריא בזמן הבית השני גם בכל ארצות פזורנו מימי החורבן ועד עתה… זרים אנחנו, לא נכבשים, אך אסופי-חוץ, אורחים לא קרואים… מי הוא המקבל אל ביתו ובתוך משפחתו איש זר בתור בן-בית? מקבלים עבדים ושכירים לזמן ידוע, וצריכים הם לדעת ולזכור תמיד, כי עבדים ושכירים המה, ולא אדוני -הבית… ואנחנו עודנו חולמים, כי בנים נהיה לעמי אירופה, בנים שוים להם לכל דבר! היש פסלות גדולה מזו? כן, זרים אנחנו וזרים נהיה לנצח… קרבת-בשר לא ביד תלקח. גם הציוויליזאציה לא תוכל להועיל לנו. היא יכלה לדרוש לבלי להעביר את האדם על דעתו, לבלי לשעבד את אמונתו ורגשותיו כפי רצון התקיף, כאשר השתדלו בימי –הבינים, אך התוכל לדרוש ממני, שאקבל איש זר אל ביתי ואחשבהו במספר בני? ומה אפוא עתידותינו? נורא, נורא מאד; אין שביב תקוה, אין קרן אור, עבדים גרים וזרים כל ימי-עולם… שחוק וחרפה! וארץ אבותינו?… מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצרוף סביבותיה להכיל את בני עמנו?… מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים!…

וכשמצא מל“ל את הפתרון לפרובלימת האנטישמיות במלת “זרים “, לא יכול עוד ממילא להשלים עם הרעיון, שהציע במאמרו ב”השחר”, כי צריך לחכות עד שתבוא שעת-הכשר לקנות את ארץ-ישראל כלה מידי השולטן ונוכל להשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל של ממשלה, והוא התחיל דוחק את השעה ומסתפק לעת-עתה גם במועט. “מה נואלתי במאמרי שכתבתי ב”השחר” – כך רשם מל“ל בפנקס זכרונותיו-כי עלינו לקנות את ארץ אבותינו! למה לנו לקנות את הארץ מיד השולטן, דבר הדורש אוצרות זהב ומוטל בספק גדול, בעת שבאמת אין צרך בו. עלינו להשתדל לחדול מהיות זרים, ובשובנו מעט, מעט לארץ-אבותינו, הלא לא נהיה עוד זרים, וזהו העיקר; עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט, מעט ולהשתקע בארץ-אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם גם רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות, כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחות ההיסטורית, הישיבה על ארץ-המולדת להעם כלו”. כך נעשה מל"ל הציוני המדיני, האבטונומיסטן, לציוני מעשי, וככה נשאר עד יומו האחרון.

עבודתו הספרותית של מל“ל בתקופה זו היתה אמנם תעמולתית בעיקרה, אבל נמצא בה גם הרבה מן היצירה. מאמריו בשאלת חבת-ציון עשו רשם לא בכו הרגש, כי אם בכח הדעה. . דבריו על פרובלימות החיים הישראלים לא היו בלי חדושים, שכל אחד מהם היה בזמנו כתורה הצריכה למוד. גם לפניו טפלו סופרים עברים בשאלת ישוב ארץ-ישראל, אבל אם יש לחבת-ציון תאוריה שלמה ומקפת, אינה אלא יצירתו של מל”ל, הנחותיו של מל"ל בפרובלימה זו, הפזורות במאמריו הרבים, שמשו יסוד לרעיון התחיה העברית, שנתפתח בהמשך הזמן על-ידי אחרים.

בכרך הרביעי של “כל כתביו” רכז מל"ל את עיקרי הנחותיו הנזכרות, שאני מוסרם כאן בקצרה:

היהודים עצמם אשמים לא מעט אם נמקים הם בענים בגלות המרה זה אלפי שנה, בשעה שכבר היו להם כמה הזדמניות לצאת לחירות, אלא שלא השתמשו בהן. האמנם-שואל מל“ל-לא היתה ליהודים במשך אלף וארבע מאות השנה שמתחלת ימי-הבינים עד עכשו שעת-כשר אחת לקבוץ נדחי-ישראל ולהקמת ניר בארץ-אבות, אלו היו רוצים בזה ושואפים לזה? כלום לא יכלו גולי-ספרד, שהתישבו במספר רב בטורקיה, לצעוד עוד צעדים אחדים ולהתבסס בארץ-ישראל? במחצית השניה של המאה השש-עשרה קבל דון יוסף נשיא במתנה מאת השולטן סוליימאן השני את העיר טבריה וסביבותיה; דוכס עברי זה בקש ליסד שם ישוב עברי חדש –ולא עלתה בידו. כמה וכמה תנועות לישוב ארץ-ישראל נצצו בין היהודים בזמנים שונים, וכולן נבלו עד מהרה. וכי אין זה מוכיח, כי בנים גאים אנו לאבותינו וכמוהם אנו בוחרים לחיות חיי-פאריים בזויי המין האנושי ולהיות נעים ונדים בארץ כצוענים? ואם כן, מה כל חרי-האף הזה מצדנו בשעה שממשילים אותנו לצוענים?כלום גבהו דרכינו מדרכיהם? אדרבה; נופלים אנו מהם, הם אין להם לא היסטוריה ולא ארץ-אבות היסטורית, ולפיכך חוסר חיים לאומיים אצלם הוא חסרון שלו יוכל להמנות, ואנו-יכולים אנו ואין אנו רוצים. מל”ל מציר בצבעים בהירים את מצבו הנורא של העם קודם הפרעות והיציאה המבוהלת שלאחריהם, ואומר: אנו בתמימותנו נמצא תנחומי -הבל בזה, כי רבות צררו את ישראל מנעוריו ולא יכלו לו. אולם מה בצע להמון האמללים והעלובים, שעולמם חשך בעדם, במה שהיהדות עדיין לא הורק כל דמה, והיא יכולה לסבול מצרי-שאול עוד זמן מרובה? כלום אפשר בשעת פרפורי –גסיסה למצוא נחם ברעיון, ש“היהודי הנצחי” עוד יוכל לגור בארץ ימים רבים מנוח? ומל“ל הפובליציסטן המתון והמיושב נעשה מטיף נלהב בשעה שהוא מדבר על הצרות והיסורים הרוחניים של חיי –הגלות והוא מכה בשוט לשונו את ההתרפסות והזחילה של “גדולינו” לפני האריום, את ההתחקות הקופית על הליכות זרים, את ההסתלקות מן ההכרה העצמית ואת ההתכחשות הלאומית. הלא בוז נבוז – אומר מל”ל –לאנשים הקוראים כל היום: ירקו בפנינו, אנשים טובי-לב, רמסו אותנו ברגלים, אך תנו לנו להשתכר על פת לחם".

מל"ל היה הראשון בזמנו, “שנועז” להשמיע בקהל, כי לא מן הציביליזציה האירופית תבא תשועת-ישראל, שההשכלה המהללה היא ליהודים מבטח-בוגד ביום צרה, ולפיכך חלילה להם לשים בה תקותם ולהוסיף שבת בחבוק-ידים. רב לנו לרדות דבש מגויות האריים, רב לנו להיות זרים מוטלים על שכם הבנים האזרחים! כבר בא מועד, כי נעשה גם אנחנו לביתנו, כי נחיה אף אנחנו חיים לאומיים ככל העמים, הרוח הלאומי, מקור כל רעתנו, עמו גם מקור חיים, והוא יוציאנו מן המיצר למרחב.

מל“ל נשפט עם האומרים לרפא את שבר העם על נקלה בארצות פזוריו. יש מאמינים למצוא מוצא מצרת-ישראל על-יד יסוד הסתדרות, שתוציא ספרים ממליצי-טוב על היהודים והיהדות ותפיצם בין העמים, וההמלצות האלה תשמשנה תריס בפני האנטישמיות. אבל ספרים מצדדים בזכותו של ישראל לא חסרו גם עד כה, ומה יושיענו אלה, אם שונאי-היהודים אוטמים את אזנם משמוע לקול מליצי-ישרנו? ומה נשיב לאלה המאשימים אותנו בחטא שאין להכחישו – במוצאנו השמיי? האומנם נכחש במוצאנו מקדם? אחדים משיאים עצה ליסד סנהדרין, שמלפניה יצא משפט אמונת-ישראל, ואז “תורם קרננו בכבוד”. מל”ל מהרס את יסודותיה של עצה זו אחד, אחד ומוכיח את כל הגיחוך שבה. כמה שיבהיקו פני דתנו בצאתה מלפני שופטיה, תוסיף לשמש כלי-זין נגדנו בידי בעלי שאר האמונות, אחרי שאנו נשארים בכחה לאום זר בתוך לאומיים שליטים. מל“ל נפתל גם עם אלה המחליטים, שאין דרך אחרת ליהדות אלא לאבד את עצמה לדעת על-ידי השתמדות. בנפתוליו עם היועצים הרעים האלה התבלט חושו ההיסטורי המצוין של מל”ל. אבוד-עצמו לדעת שכזה, מלבד שהבל הוא ואין מועיל בו, גם לא יצויר במעשה בשום אופן. אמת זו מברר מל“ל בהרבה ראיות נמרצות ומופתים חותכים. כך הולך מל”ל ונדון, הולך ונלחם על פני כל החזית המתנגדת, עם המתבוללים מצד אחד ועם היראים מצד שני. לראשונים הוא מברר את מהות הפירוד, שהיה בין הלאומיים שבעמנו ובין מתנגדיהם בתקופות שונות בדברי-ימינו ואת נחיצותו של ישוב ארץ-ישראל מצד קיום הלאום, ולהאחרונים הוא מברר את “העיקר השנים-עשר מעיקרי הרמב”ם –עיקר ביאת-המשיח-ומוכיח, שענין ישיבת-הארץ עיקר וביאת-המשיח טפל. ובלשון ברורה ונמרצת, שלא קדמהו בה איש, נתן בטוי מלא לדעותיו במסקנות האלה: “לפנינו שלושה דרכים: א) להשאר במצבנו הנוכחי, להיות נדכאי-נצח, להיות חדלי-אישים, צוענים, להיות צפויים לכל מיני רעמים ובלתי-בטוחים גם מטבח גדול; ב) להטמע בין העמים, שבקרבם אנו יושבים, לא רק בחיצוניות, אבל לגמרי: לעזוב את היהדות, לקבל את דתות העמים ולהיות עם זה בזויים ודוויים זמן ארוך מאד, עד שדורותינו הרחוקים, שלא יהי בהם סימן של מוצא ישראל, יהיו נבלעים לגמרי בקרב עמי-האריים; ג) להחל עבודתנו בעד תחית ישראל על אדמת-אבותיו, ששם ירכשו להם דורותינו הקרובים חיים נורמאליים ולאומיים במלוא המובן”.

כן נעשה מל“ל בספרות-העברית התיאוריתיקון היחידי של פרובלימת חבת-ציון בכל הקיפה, ומורה-דרך לבני-הנעורים בשאלות החמורות והסבוכות של קיום-הלאום. ואף במקצוע זה היתה השפעתו על בני-הדור גדולה וכבירה מאד. מושג כל-שהוא על דבר השפעה זו אפשר לקבל מתוך הדברים האלה, שאנו מוצאים באחד ממאמריו של הסופר המנוח ש"י איש הורביץ, המצייר את מעמד-הרוחות בין בני-הנעורים ומנהיגי –הדור אחרי הפרעות של שנות השמונים הראשונות: “בשבתנו פעם אחת דואגים ומצטערים על גורל ישראל ומבקשים עצות, והנה נתקבל מאמר מאת מל”ל “לארץ-ישראל!”-שתי מלות וסימן-הקריאה בסופן. המאמר היה כתוב בדם ואש, במח –עצמות ובמיץ-עצבים. בהוכחות הלקוחות מן ההיסטוריה ומן החיים, במופתי ההגיון הריאלי והרגש הבריא הוכיח המחבר, שאין מפלט לישראל אלא בארץ אבות-בארץ-ישראל, ששם חיינו כבני חורין לפנים, ששם נוצרה תרבותנו העתיקה, העברית, ושם ורק שם יש תקוה גם עכשיו לגאולתנו ולפדות נפשנו. כמו זרם חשמלי עבר אז בכל הלבבות, נאמרה המלה הראויה, נתן האות והונף הדגל, וסביב הדגל נאספו ובאו כל השואפים לישועה ולתחיה, לגאולה ולפדות”.

כבר הבאתי למעלה דעת סופרים ומקרים המוצאים, כי עבודתו הספרותית של מל"ל בתקופה השניה, או יותר נכון: השלישית, היא תוצאה ישרה של יצירותיו הספרותיות הקודמות, החוליה האחרונה בשרשרת הכללית, ההולכת ונמשכת מתקופת-ההשכלה, כאלוסטראציה לדעה זו יכולים לשמש הדברים הללו: "אלו היינו צריכים עדיין להוכחות ולמופתים, שההשכלה הולידה או הכשירה את התחיה הלאומית בקרבנו-הנה לילינבלום לנו למופת!

“מה היתה ההשכלה? זו היתה מרידה עצומה בממשלת-הרוח שלנו, התקוממות נגד סדרי החיים הקפואים, נגד דעות ואמונות מקובלות ומסורות. ולא זו בלבד, ההשכלה בראה פה ולשון לנפשות האיסטיטיות בקרבנו ששאפו ליופי, לנועם, להרמוניה, לצורות-חיים חדשות, שלא יכלו לסבול עוד את צורות החיים המנוולות ולפיכך בקשו אורות מן החוץ… קוי-אור חפצו להכניס לחומות הגיטו האפלות, להאיר, לחמם, להביא חיים וחפץ החיים בקרב לבבות נדכאים ורצוצים, מובן מאליו, שלא יכלו האנשים ההם למצוא את דרכם בתחלה ולא ידעו לבטא כראוי את שאיפותיהם. תמימות של ילדות היתה בהם. דקדוק חפצו ללמוד ותנ”ך חפצו ללמוד, תנוח, לכל הפחות, מעט הנפש מיבשתו של התלמוד. למליצות ערגה נפשם, מליצות שהמכיל היה מבינן ואינו מבינן, מרגישן ואינו מרגישן. לכשתרצו היה גם איזה פיוט דתי בכל התמימות הזאת, בכל הפולחן הזה של המשכילים, -פולחן “עיני התכלת” של ההשכלה בת השמים. לא חסרו גם מעונים, שמסרו נפשם על קדושת ההשכלה. בשל דגש קל או שוא נח נעצו הרב בבית-המדרש וגזרו: יהרג ואל יעבור!רעבים גם צמאים החבאו אז המכילים במרתפים ובעליות ושנו פרקם בספרי ויזל, רמ“ח לוצטו ומאפו, ואחר-כך – חכמת ישראל, החל “במורה נבוכים” לרמב”ם, ב“מאור עינים” לר“ע מן האדומים וכלה בספרי יש”ר ושד“ל ושי”ר ומחברות “החלוץ”. כן, תמימות של ילדות היתה בכל אלה. אבל סוף-סוף הלא צריכים אנו להודות, שההשכלה הכניסה את האנושיות לתוך היהדות הגיטאית. היא חנכה אותנו והיא למדה אותנו לשאוף לחירות ולשכלול נפשי כבני-אדם, לשאוף לחיי-קוממיות כבני-אדם, ולתבוע את עלבוננו כבני-אדם! ומהתמימות הזו של היהדות עם ההרגשות האנושיות יצא אחר כך רעיו התחיה הלאומית.

“אמנם לא רבים מזקני-המשכילים זכו בחייהם לראות את התחיה ואת ההתחדשות הלאומית כפרי ההשכלה. רבים מהם עמדו בחצי-הדרך ופגרו מלכת; רבים-מהם אל נא נכחד גם את האמת המרה הזאת, -רבים מתו וחצי תאותם בידם: היהודים נשארו ביהדותם… מל”ל היה האחד והמיוחד בין המועטים שזכה לראות בחייו את פרי עבודת-ההשכלה! אחרי שנים אחדות של דמדומים נגלה אורו של רעיון התחיה וההתחדשות הלאומית". ⁸

ו. לילינבלום בתור מבקר    🔗

תמונתו של מל“ל הסופר לא תהיה שלמה עדיין אם לא ידבר בה על ערכו בתור מבקר. לפי מעלותיו הספרותיות נועד מל”ל להיות רק מבקר, כי היו לו כשרון אנאליטי גדול, כח-שופט מצוין והגיון בריא, אבל הוא לא הרבה לעסוק בבקרת, וכתב במקצוע זה רק שנים, שלושה מאמרים, שכל אחד מהם עשה בזמנו רשם גדול מאד. מאמר –הבקרת היותר חשוב שלו הוא מאמרו “עולם התהו” על-דבר ספורו המפורסם של מאפו “עיט צבוע “. בבקרת זו יצא מל”ל בעקבות המבקרים הרוסים של אותו זמן, שלא טפלו בצד האמנותי של הספור, אחרי שלפי השקפתם האוטיליטארית לא נתנו להאמנות שום ערך, כי אם לקחו להם את הנפשות העושות בו ליתד לתלות בו את דעותיהם על השאלות והפרובלימות השונות של החיים. בנגוד אל המבקרים העברים שקדמוהו, כמו קובנר ופאפירנא, ששמו את לבם ביחוד אל האמת האסטיטית, התענין מל”ל בהצד הראלי של הדברים. העיקר היה לו יחוסם של גבורי ה“עיט הצבוע”, יצירי-מאפו, אל החיים ומדת התועלת או ההפסד, שהללו מביאים לעולם. מאמר זה הביה המס הראשון, ששלם מל“ל להדעות, שהיו מנסרות בעת ההיא בספרות הראדיקאלית הרוסית וניזונות ומתפרנסות בעיקרן מיצירותיהם של פיסארב וצרנישווסקי. הדעו הללו היו חברותיות-כלליות ושייכותן לגבורי מאפו היתה רק אנושית ולא יהדותית, אם הורשה לאמר כך. מל”ל התיחס אל גבורי-הספור “כלתעודות אנושיות”, לא במובן הפסיכולוגי-לזה לא הספיק לו כשרונו-אלא עד כמה שהם פועלים ונפעלים בתור אנשים חיים. האינדיבידואליות היהדותית המיוחדת-זו לא היתה מענינו. רק דעה אחת הביע מל"ל במאמרו זה, שיש לה נגיעה ליהודים, והיא, כי רעיון ההתבוללות היא רעיון-שוא, אבל גם את הדעה הזאת השמיע רק בדרך כלל באמרו, כי אין עם יכול להתבולל בעם שני.

כפי שאמרתי עשה המאמר הזה בשעתו רשם גדול מאד בגלל החדוש שבו. השאלות והפרובלימות שנגע בהן מל“ל היו זרות לגמרי להקוראים העברים של אותה עת, וכהפתעות ממש היו להם כל אותם הרעיונות על שווי-זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות, על ההערכה התועלתית של המדעים וגם של הספרות היפה וכיוצא בהם. הרעיונות הללו נתנו בזמנם מזון הרבה למחותיהם של רבים מבני-הנעורים, אבל במזון זה לא היה כדי להזין את הרוח העברי והנפש הישראלית לא נמלאה מהם. אפשר, כי בשביל כך נשאר מאמר-הבקרת הזה של מל”ל יחיד בספרותנו מאז ועד היום, ולא נמצאו לו מחקים בין המבקרים העברים, שבאו אחריו.

בקרת מהופכת לגמרי מזו, כתב מל“ל עצמו בזמן יותר מאוחר, והיא בקרתו ל”כל שירי יל"ג “, שנדפסה בשנת 1885 במאסף-הפרס של הארז “מליץ אחד מני אלף “. המאמר הזה הוא כלו ישראלי, וכמעט שאין בו אף מוטיב אחד כללי. בעת ההיא כבר היה מל, ל מרכז ראשו ורבו בחבת-ציון, והיא שמשה לו יסוד להערכת טיב יצירותיו הפיוטיות של יל”ג. מנקודת מבט צרה זו הסיר מל”ל עטרת “משורר לאומי” מעל ראש יל”ג. עיקר כונתו היתה להחליט, כי בשירי יל“ג חסרים סימני אמונה בתחיתה הלאומית של האומה הישראלית, אבל הוא נכשל ולא נתן מקום למבקרים להתגדר בו. מל”ל לא דקדק יפה בלשונו וטען, כי אינו מוצא בשירי-יל"ג את אהבת –העם, והראיה”שלא נתעוררה בת שירתו לקונן על צרה פלונית ועל אסון פלוני, שאירעו בחייו ההיסטוריים של העם. וטענתו זו לא צדקה, מפני שאהבת-העם הוא מושג שאין לו לא ראשית ולא אחרית והוא דבר, שלא נתן לקבוע בו מסמרות ולדרשו כמין חמר; איש איש אוהב את עמו על-פי דרכו ונטיותיו ורואה את טובתו מהרהורי-לבו. ומלבד זאת הן לא יתכן לבוא על המשורר בטענות בגלל דברים שלא כתב. אין למבקר לדון אלא רק במה שעניו רואות שחור על גבי לבן, ואינו רשאי ללמוד דבר מן הסתום.

אבל עם כל לקוייה של בקרת זו, נכתבה בכללה ברב כשרון, ומעטים דוגמתה ספרות העברית לנתוח אנאליטי ולהגיון, אף כי רבו המתנפלים עליה בעתה. רבות הנה ההערות הבקרתיות של מל"ל על ספרים וסופרים, הפזורות במאמריו הרבים, וביחוד במאמרו "צרכי עמנו ודעת סופריו " (במאסף "קהלת "), שבו הוא דן ברותחין את סמולנסקין על “השחר” ואת "גורדון בעל "המגיד “בגלל שהם מטפלים בדברים של מה בכך כחקירת-קדמוניות ואינם מטפלים בשאלות-החיים. המאמר הוליד ספרות שלמה גדולה ומיוחדת בשאלות על-דבר תעודתה של הפובליציסטיקה העברית. בשנותיו האחרונות השמיע מל”ל דעות בקרתיות נגד הזרם הספרותי, שאחזו בו סופרי הדור. מעין אלה הן דעות הבטול שלו על ערך “שירי –האהבה” שמצאו להן בטוי מיוחד במאמרו "דברי זמר " (לוח “אחיאסף " תרנ”ח). עם דעותיו הכלליות עברו גם דעותיו על הספרות וזרמיה דרך גלגולים שונים אבל בכל הגלגולים נשארו מוטבעות בחותם בקשת אשר לותה אותו תמיד.

מל“ל הוא האישיות המרכזית בספרות העברית החדשה. עם כניסתו אל הספרות נחתמה בה התקופה הרומאנטית הטבועה בחותמם של מאפו ושולמאן ומ”א גינצבורג ויתר סןפרי דורם, והתחילה התקופה הראלית, שהוא, מל“ל, היה בה ראש –המדברים במשך קרוב לחצי-יובל, הוא שחרר את הספרות משלטון המליצה הריקה והפראזה הנפוחה והכניס אליה את הדעה, הנותנת לדברים רוח ונשמה. הוא היה אדם הוגה-דעות בעצמו, והתחיל לעורר לעבודת – המח גם את אחרים. כל מאמר, שיצא מעטו, היה לא רק בתכנו, כי אם גם בצורתו, מחאה עזה ועצומה נגד הפובליציסטיקה העברית הריקנית שמלפניו. הוא היה, ביחוד בשנות השבעים והשמונים, הפובליציסטן האירופאי היחידי בספרות העברית, במאמריו ובספריו אין אנו מוצאים לא יופי, לא שירה ולא אמנות, אבל אנו מוצאים בהם השקפות-עולם חזקות ומוצקות, שערכן החברתי והתרבותי גדול מאד. ההשקפות האלה, שידע מל”ל לתת להן בטוי מלא ומקיף, תפשו את צעירי-ישראל בלבם אף חוללו מהפכה במחם. לא גוזמה היא אם נאמר, כי לא היה סופר עברי, ששלט בזמנו במחות בני-הנעורים כמל“ל, בזה לא ידמה לו גם יל”ג, אף-על-פי שנקראו יצירותיו מאת צעירי-הדור מתוך חבה יתרה. השפעתו של מל“ל על בני-דורו היתה גדולה ועצומה כל-כך, מפני שהורגש תמיד בכל מה שכתב, כי הוא טהר-לב ואיש מוסרי בתכלית, שפיו ולבו שוין. “הקורא יודע להעריך את הדברים גם עפ”י אומרם, בלב נבל לא תנוח חכמה-זה קנה-המדה כמעט האינסטינקטיבי שבלב האדם להערכת דברי חכמים וסופרים. זהו המס שאנו משלמים בלי-יודעים לגבורי המוסר והקדושה”. מתוך דברי מל"ל השקולים והמדודים השתקפו תמיד לא רק דעותיו, כי אם גם תכונותיו וכל “אישיותו” המקסמת, שנתנה חן מיוחד לדעותיו. “לילינבלום – כך אומר אחד-העם – היה כלו, מראש ועד סוף, בדעותיו ובמעשיו, כעין קו ישר. הגיונו היה קו ישר, ומתוך הגיונו היה מותח קו ישר אל החיים המעשיים, ואף אותם, את החיים עצמם, היה רואה בתמונת קו ישר, פעמים או שלש בימי-חייו הגיע עד “קיר ברזל”, שלא נתן לו למתוח את “הקו” הלאה בדרך הישנה, אך גם אז לא “נתעקם” הקו ולא נסה לעשות דרכו סחור, סחור, אלא “נשבר” ופנה לצד אחר בבת אחת, בשביל לחזור ולהמתח ישר, ישר, בדך החדשה”.

ואל נא נחשב הדבר כפאראדוכס אם נאמר, כי סוד השפעתו הגדולה של מל“ל היה מונח גם-בפשטות סגנונו. מל”ל הוא היחיד והמיוחד בין הסופרים העברים, שכל מה שכתב בחייו, מיצירתו הראשונה עד האחרונה, כתב בסגנון אחד בלי שנוי כל שהוא. משעה ראשונה ואילך סגל לו את סגנונו התלמודי הפשוט והברור של צווייפל, שהשתמש בו עד ליומו האחרון. מכאן בהירות הרצאתו של מל"ל, שהועילה תמיד להכניס את דבריו אל הלב והמח ולעשות עליהם רשם.