א    🔗

הופעתו של טשרניחובסקי בספרות העברית לא היתה מובנת מאליה; הוא לא היה פרי שהבשיל לעיני דורו, שידע את טיבו וטבעו – הוא נכנס לפרדס השירה העברית במפתיע וניטע בתוכו בראשונה כאילן אקזוטי, שמכבדים את סוגו המיוחד וחושדים במקורות יניקתו ודרך גידולו. לא היתה זאת כניסה מאוששת. פטרון מיוחד מן הותיקים שבדור (בריינין) ליוה אותו וְכָרוז יצא להקביל את פניו. הוא היה טעון “הסכמה” ושטר-המלצה. נוטרי כרם השירה העברית והנהנים מפריה בעת ההיא לא היו מסוגלים ליהנות מגפן כזו. תולדות חייו ומסיבות-חינוכו, קרן השפע שלו וצורות חוויתו והבעתו לא היו כשרות בעיניהם. מכיון שנמצא מי שנתן “הסכמה”, נמצא גם מי שערער עליה. רבים אמרו עליו את הפסוק הידוע ב“הסכמות”: “לא בא כבושם הזה!” אבל בהטעמה ובכוונה שלילית, כדי ליחדו לרעה. מלבד יחידים מעטים, שנועדו באמת לגדולות ולצפיה מראש, לא היו אברי-הקליטה של רוב הסופרים והקוראים בדור ההוא מותאמים לקליטת חזיון כזה. בשיריו לא מצאו מליצה ושברי-מליצה, לא קינה והגה והי, שהיו חביבים עליהם כל כך, אלא ביטוי-מישרין להלך-רוח, והרגשה וחוויה מעורטלות מלבושין מיותרים. הָעֶרְיָה הזאת, המעוררת עוד את זעמם של האיסטניסים-כביכול בדורנו, היא שקוממה את דורו של טשרניחובסקי והבעירה את חמתו.

אולם המשורר הוא גידול אורגני של דורו וסביבתו, אין הוא “נופל כברק מן השמים”, וגם עם התבכרותו אינה מורגשת לאנשי-חוץ, הריהו מוחשת לו, למשורר, הסובל צער-גידול-עצמו במסתרים. הוא קולט את תמצית מאווייו ותפילותיו של עמו ואורג מהם הויה פיוטית כביטוי מרוכז ומעולה להם. לפיכך רואים אנחנו עד מהרה את טשרניחובסקי כשהוא נעשה אחד מעמודי-התווך בשירה העברית. כל הנבטים, שהיו מקופלים עוד בשיריו הראשונים ולא היו מוסברים די צרכם, נשתגשגו ונתלבלבו והכניעו את הלבבות. לא עוד העריכוהו לפי קנה-מידה של משוררים אחרים; הוא עצמו נעשה קנה-מידה, נתיב, יצירת-מופת. אילנו התחיל להסתעף ונופיו נטו לכל התחומים. הוא חרג ממסגרות מקובלות, גימא ארצות והגמיאנו מיופין והודן; ביטל מחיצות לאומים וקירב מרחקים, מרחקי מקום ומרחקי זמן. הוא הביא עמו לנו גבישי חיים והרגשה של ש"י עולמות. אין תימה, שהשטחיים שבמבקרים, אלה הרודפים כל ימיהם להגדיר הגדרות ולהכתיר בתוארים, קראוהו בשם “יוני”. בקצה לשונם לקקו מאחד השירים ובאו להכלל החלטה: משורר זה מלמדנו חכמה יונית או יופי יוני. לפי סברה זו, רק מי שמפרכס את עצמו בשירי תהלה לאומיים נקרא עברי. ואילו לאמיתו של דבר, העריץ טשרניחובסקי כל גבורה קלסית וכל תפארת קלסית. הוא היה פשוט חמדן גדול. ובכל מקום שראה כוח ויופי חמד אותם לעצמו.

כמאמר המשורר:

אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה,

לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׁא בִּמְלוֹא כָל הָעוֹלָם,

לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָֹּר בִּמְלוֹא כָל הַבְּרִיאָה,

לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹדוֹת הַיְצִירָה.

לא היתה זאת התבטלות בפני אחרים, אלא רצון אדיר לגדול, להעשיר ולהתגוון מאוצרות הקדומים, הממתינים לתיקון נשמה. וגדול היה התיקון הזה. לעד תהא קיימת האנדרטה שהציב לפגישה מחודשת זו של משורר ישראל סבא, החי והקיים, עם אותו עולם של יוון עתיקתא, הדובבת אלינו בשפתי ישנים ובשרידי עבר.

ב    🔗

טשרניחובסקי נגלה עלינו התגלות מיוחדת. אותו אהבנו והערצנו כדוגמה ליחס שלם, ללא פגם, אל החיים. בו ראינו ריבוי פנים של מראה-שתיה אחד: אדם עלי אדמות. שירתו לא הכבידה, לא החמירה ולא זעפה אלא לעתים רחוקות. גם עצבותה היתה מתוקה, ואפילו בשעה שצבטה את הנפש בהזכירה לה, כי הכל בן-חלוף, האהבה והקנאה גם יחד, - היו אלו צביטות-חיבה. אם השירה העברית עד טשרניחובסקי היתה הלכה, הרי שירתו היא אגדה. במעגלו לא היינו כחבושים, אלא כמוקסמים. גם תמצית לקחוֹ מלאה תוגה, גם הוא העלה עמו ביצירתו – במתכוון או שלא במתכוון – סך הכל מעגים של חיי אנוש. הן בשיריו למדנו את תורת החליפות ואי-הקבע בחוויות האדם, את הכמישה הבאה לא רק לאחר הפריחה, אלא הצרורה ברוח הלבלוב גופה. ברם, הוא זלף על הכל מאותו צלוחית של פלייטון, שטיפותיו מחיות אפילו את הדוממים. העגמומית שהיתה מלפפת אותנו למקרא שיריו היתה מזוככת והרגשת-היאוש היתה דקה כל כך, עד שנהפכה בסוד הגלגול לאלמנט חיים חדש ומעודד. זהו כמין מולד האופטימיזם מתוך רוחו של היאוש.

אם נבין ברליגיוזיות הרגשת התמזגות עם ה“כל” ויחס של אהבה וכיפורים לכל החזיונות והבריות, תהא שירת טשרניחובסקי רליגיוזית במובן הצרוף של המושג הזה. היא שירת היצר-היוצר-היצור, היא מזיגת הנושא והנשוא. חוקי החיים חוקיה, הריתמוס שלהם מפעמה. תורת מוסרה – האמת הפנימית, ומידותיה – הצבי והתפארת. מכאן ההרמוניה שבה. אפילו סערותיה שלוות, כביכול. משולה היא לים מכה גלים, שרק שכבתו העליונה מתנחשלת, בעוד שבעמקי מצולתו שוררים שקט ושלוה. מכאן אותו צידוק הדין למנהגו של עולם, המרחף בכל חרוז מחרוזיו. מקבל הוא באהבה את מתת החיים וסגולותיהם כטוב כרע, כרך כקשה. ורק לעתים רחוקות ישמיענו את רצונו לנקום ומבקש את חרבו הנוקמת. ביחוד בשעה שכוחות אכזריים מנתקים אותו מן הכלל העולמי והוא חש על גבו את גורל היהודי המוּפלה לרעה, אז הוא נאפד נקמה ובת-שירתו מטיחה פסקי תוכחה קשים כלפי הרשעים. אבל עצמוּת יצירתו חצובה מספירות אחרות ושורש נשמתו אחר. שרוֹ בשמים נדיב ורב-חסד ויעד לו גורל של כובש נאדר בגבורה.

ג    🔗

טשרניחובסקי הוא משורר הרינסנסה של האדם היהודי. הוא לא פעל בדרך התעמולה הפשטנית והסערת יצרי-בראשית לאומיים. הוא הראה לנו בפשטות מה הוא יהודי שלם בעל חושים בריאים ופתוחים. הוא עורר כוחות חיים נרדמים, קירב את האדמה וצמחיה אל לב היהודי ופיתח בו חוש הריח והטעם. למקרא שמות הפרחים העברים נתעוררו אפילו בלב הפרוּש והמרוחק מהנאת העולם געגועים עצובים-מתוקים לחיים. בהיותו אמן הגוונים והריחות השכיל לשקע אותם בשיריו וברא הוית-משנה פיוטית, שהיתה מעין זו שבמציאות ועלתה עליה בריכוז נקודות-ההנאה והחוויה. הוא לא עסק מעולם בשאלת הקרעים של יהדות ואנושיות, הוא נולד מאוּחה, כלומר, אדם עברי. הוא לא שר על הדברים, הוא שר את הדברים; לא הטיף לחיים חדשים, אלא היה בעצמו נקודת מוקד לחיים כאלה. על פני שדמות עמים שונים טייל וינק מעסיסי עברם ויפיו. עלילות גילגמש, קאַליוואלה, אליאסף גבורי רוסיה וגבורי תנ“ך, כולם נבלעו בדמו. הוא טיפוס מובהק של עירוב גזעים רוחניים. בכל מקום ביקש את המשותף והמאחד. אפילו באידיליות שלו, שבהן ניצבים לכאורה יהודים מול גויים, אין מחיצה זו אלא לכאורה. ה”ערלית" דוֹמחה והישראלית גיטלי, שתיהן קובלות מר על דבר אחד: על הדור ההולך ופוחת ועל האמונה שפסה מבני הנעורים; ואם כי זו כוונתה ל“עבודה זרה” וזו ל“שם ועבר”, אילו אחוה והבנה שרויות ביניהן! כך נעשה הוא לסמל חי של אחוות-העמים, לפרוטוטיפוס של היהודי החדש, היונק דבשן של התרבויות ושומר עם זה על צלמו המיוחד.

הוא הכניס צורות חריזה שונות ודרכי-משקל שלא היו לפניו בשירה העברית. הוא הרקיד את השפה ריקודים חדשים והרעיד בה נימין רדומות. הוא מנה מנין חדש את האותיות וצרפן צירוף כזה, שהתנגנו מאליהן. לעולם לא יישכחו החרוזים המפזזים בשחר יצירתו:

זיר זה, שהוא מן הראשונים, יש לקרוא בהתזת הנו"נין ובהברה האשכנזית. היה בו נסיון לכנס את המילים המוסיקליות ולסדרן לא סדר-מקום בלבד, אלא גם סדר-זמן, לא בזה-על-יד-זה בלבד, אלא גם בזה-אחר-זה, שהוא סדר הנגינה. הנגינתיות הזאת היא מהותו של טשרניחובסקי עד היום הזה.

תרצ"ו