טשרניחובסקי ולונגפלו / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מתוך “דבר”, 27.12.1935

העמדת וא"ו החיבור בין סופר עברי וסופר לועזי מאוד חשוּדה היא, שהיא באָה להכליל הכללה ולטשטש זיזים וקרנות של רשוּיות שונות. אף-על פי כן, אני משים את טשרניחובסקי ולונגפילו יחד משוּם שני סימנים המשוּתפים להם, האחד תלוי במסיבות הזמן והמקום, והשני נתוּן בתוכם. וטשרניחובסקי עצמו העיד על חיבתו ללונגפילו בתרגמו כמה משיריו: קדימה, היאַוותה, איבנגלינה.

בחצי הראשון של המאה הי"ט היתה אַמריקה קולוניאלית, כוּלה סמוּכה, בספירת-התרבוּת, על שולחנה של אנגליה. היו לפני משורריה ערבה חדשה, קיץ וחורף חדשים, עולם חדש; אך הם לא ראו אותם. ועד שהיכה פּטישו של אמרסון בכנור ארכיאי, ועד שפּסע הענק ווהיטמן פסיעותיו הגסות על פני כל היבשת, ניבאו כוּלם על אביב במאסאצ’וּסטס כהתנבא קיטס וטניסון על אביב באוכּספורדשיר. עוד לא הגיעה השעה להצהרת-חירוּת תרבוּתית, עד שהיתה אמריקה יכולה לנתק את מוסרות הקולוניאַליוּת ולעמוד ברשות עצמה, היתה צריכה להעביר אל מדינותיה את נכסי העולם הגדול – את השירים וההישגים הנפשיים של אירופּה.

תפקיד זה מילא לונגפילו. היה הוא הסוכן לסחורות-החזון האירופּאיות. הוא נדד בגרמניה, שווידיה, ספרד, ומילא אמתחתו אגדות, מיתים, משקלי שיר, בלדות; שב והריקם אל אנגלית פּשוּטה, נלבבת, מצלצלת. הוא תרגם פּזמונות מגיתה, מאוהלנד, מן הרומנצים של פרובנס וספרד. הוא תרגם את הקאליוואלה. במות עליו אשתו באסון-שריפה, ביקש תנחומים בתרגמו בטרצה רימה המקורית את כל “הקומדיה האלוהית” של דאנטה. תמהה הארץ הצעירה על עוצם תרבותו, וחיבבה אותו על פּשטותו, על היותו מוּבן לבוגר וילד כאחד.

יהודי מזרח אירופּה בראשית המאָה העשרים, לא מעבר הים היו; אבל, כמו האמריקנים הראשונים, פרובינציאליים היו, נתוּקים מן התרבות האירופּאית. בא טשרניחובסקי כסוכן מן העולם הגדול, מביא להם אגדות ובלדות במשקלים אירופּאיים, אבקות-מרחקים ופרחים משדות-מרעה זרים: שלי, בוידנס, דיהמל, לונגפילו; הסב במשתה האהבה של אפּלאטון, מזג יין עם אנקריאון, זימר עם בת-האלים על חרון-אף אחילס; - קשר את סיני בברית אחת עם אולימפוס ואיתנה; ולא חרפּה היא לסיני.

בשירוּת זה היה טשרניחובסקי לעמו כלונגפילו לעמו. ועוד צד שווה בהם הוא, ששניהם מחבבים את האגדה העתיקה, את שרידי תרבות הקדוּמים. ביקש לונגפילו לאזרח את אדמת אמריקה בשירה האנגלית הכללית – הלך אצל המיתוס האינדיאני, אצל שיחות מן המתישבים הראשונים: זמירות נאוואדאהא, הכפר גרן-פרה, יישוּב-פלימות. גם טשרניחובסקי כמה שיחות ואגדות מני קדם שר, למן “האחרון לבני-קוּדיטה” הערבי, ועד “היבשן” האוקראיני. אף בתרגומיו חובב עתיקות הוא: הרי גילגמש, והרי תפילות-המצרים. ושניהם באפּוּס חצו: לונגפילו בדאנטה, וטשרניחובסקי בהומירוס. וכזה כן זה אסף הקאליוואלה אל אסמו.

אכן, טעם שירת טשרניחובסקי, עצם צירוף פסוקיו, אינו דומה כל עיקר לשל לונגפילו. האמריקני נוזל יותר, עממי יותר; העברי יותר נוּקשה, יותר אדיר, נוטה לפיסול קדמון, מעין זה של הבבלים, סונדי לשור בעל-כנפים, והכנענים, מנשקי התרפים המצוּבעים, אשר טשרניחובסקי אח הוא לאמונתם, כשם שהוא בן (בי"ת קמוּצה) לאחרון החוקרים, מוצא אלוהיו בחשמל.