צרור-חוברות של “השילוח” הגיע, סוף-סוף, גם אלינו. לא כל החוברות שיצאו במשך שנות-הפּירוּד, כי אם רק אחדות מהן. בנערינו ובזקנינו עטנו אל השלל. עוד לא הספקנו לקרוא את הכל. ויש דוקא מה לקרוא (לא במקצוע-הבלטריסטיקה!), יש ממה ללמוד, ובפרט מאמריו של יוסף קלוזנר, וביחוד מאמרו “לא ברעש” ו“שכרון” (אולי היו עוד דברים בנדון זה, אלא שלא הגיעו לידינו; אגב, חבריו לדעה כתבו גם פה מאמרים ברוח זה, אלא שנדונו בגניזה). לפי שעה נשים מעיננו בחוברת-היובל של טשרניחובסקי. הנושא יקר מאד ומושך את הלב תחילה. כי כל מה שהם מדברים שם על הזָרות שׁל טשׁ. בתָכנו אינו, באמת, אלא ענין לפתיחה שׁל מאמר – לא יותר. גדולה מזו: גם כשטש. בעצמו כתב לפני עשרים שנה על שירתו, שהיא נטע זר לעמה, ודאי לא היתה זו הרגשה, שכך הוא הדבר, אלא רק אופן-של-דיבור, מין ביטוי של מרד, מרד לאומי, נגד העם הזה, ששירת-טשרניחובסקי הלאומית הכבירה היא לו נטע זר. מצד ידוע, אמנם, אמת היא ששירת-טשרניחובסקי היא שירת-עוז, שירה לעוז, והקהל העברי הוא בן לאומה, שהיא ההפך מֵעוז, בכל הזמנים ובכל המקומות, ובהכרח. ואולם כלום זה יכול להיות מקור מספיק ל“זרוּת”? וכי אין הגיבור נערץ בקהל-חלשים? וכי אין מתפעלים אצלנו כל הזמן דוקא מן “הבחור הזה”, שבא אלינו “מן ההר”, משריריו, בלוריתו וכו' וכו'.

וחידה היא, שיוסף קלוזנר, בעל המאמר “החידה “טשרניחובסקי”, לא עמד על זה. אגב, מאמר זה, מלבד מקום התיאור היפה והנכון של תקופת ראשית חיבת-ציון, שבה חלה התחלת-עבודתו של המשורר, אין בו כל חידוש נוסף על כל מה שכתב קלוזנר כבר לא פעם בדבר טשרניחובסקי, מלבד השׁם… ובנוגע לשֵׁם… יקר לי כבודו שׁל בעל-המאמר, הסופר-המחנך החשוב, שגם לעבודתו מרובת-הצדדים ורבת-העניינים כבר מלאו כ”ה שנים, אבל אי-אפשר שלא לומר, שהשם גרר אחריו את ההקדמה על זרוּתו של טשרניחובסקי; שכל ההקדמה כאילו לא נכתבה אלא בכדי לזַכּוֹת את השׁם שניתן למאמר; ושבכלל אי-אפשר שלא למצוא זרות בה, שבכל מאמריו האחרונים ב“השילוח” רואה קלוזנר זרוּת בכל סופרינו הגדולים: ה“פליאה” מאפו, ה“אגדה” מנדלי, ה“חידה” טשרניחובסקי… והקורא שואל: אם הכל פליאות וחידות, הרי אין כל פליאה ואין כל חידה? –

ונראה, ששכנו של קלוזנר בחוברת, המבקר הצעיר נתן ביסטריצקי, חושב באמת כך. הוא, במסתו הספרותית: “שאול טשרניחובסקי”, אינו חד חידות, כי אם משמיענו את כל מה שהוא יודע (מאין?) בוודאות פרופיסורית. וכך הוא אומר:

“העולם נולד בדמיון-היוצר ובשביל ההסתכּלות. עולם זה לא ידע ואינו יודע את הדיסהרמוניה, את הרע והצער. ירדה הפעולה לעולם, פעולת-האדם, והתחילה להעריך את ההוויה, יצרה יחס חדש, יחס מוסרי, לעובדות של המציאות העולמית. ועל ידי הפעולה האנושית, שמערכת את הכל הערכה מוסרית, ירדו הדיסהרמוניה והצער לתוך העולם ההרמוני והשלם. בא האמן וגואל את העולם מן הפעולה ומן ההערכה המוסרית. באה השירה וממיתה בנשיקה את עולם-הקיים. מפרדת את העולם של המציאות ליסודותיו המורכבים ויוצרת מהם עולם חדש. השירה היא מיתת-נשיקה של המציאות. אולם פרחי-המציאות נובלים על מפתן-האמנות – וחוזרים לפרוח בהיכלה הנהדר. העולם מת על מפתן-השירה כדי לקום לתחיה שנית, להיטהר מחלאת-הפעולה(!), להשתחרר מכבלי המוסריות – ולגאול על ידי זה את ההרמוניה הקדמונית והנצחית של העולם”.

אלה הם דברים ברורים – בלי חידות ובלי תעלומות! הפרוצס הוא כל כך פשוט, כל כך אלמנטרי: נולד עולם בדמיון, יורדת הפעולה ומעריכה, באים דיסהרמוניה וצער, מופיע האמן וגואל, באה השירה וממיתה, חוזרים פרחי המציאות ופורחים – והכל כה נהדר וכה חלק!

ואת טשרניחובסקי, אם יש את נפשכם לדעת – גם זה לא קשה, טשרניחובסקי זר ונכרי לציבור העברי ולפרט העברי. מפני מה? פשוט מאד, מפני שהשקפת-העולם העברית היא לירית-אנושית-מוסרית-נוצרית-רומאנטית-תכליתי-פסימיסטית, בעוד שהשקפת-העולם החדשה של טשרניחובסקי היא אֶפּית-טבעית-הרמונית-אלילית-קלאסית-הסתכלותית-אופטימיסטית.

"לא על פרט זה או אחר.ולא על כלל זה או שני יש לנו לדון כשאנו באים לערוך את ערכו של טשרניחובסקי " –אומר מר ביסטריצקי. “לא על הסגנון החיצוני(?) של יצירותיו ולא על המוטיבים העיקריים של שירתו אנו מחוייבים לעמוד (לא!): אנו דנים על השקפת-עולמו של המשורר. כי אין שירה בלי השקפת-עולם מסויימת” וכו' וכו'.

מובן, שבהמשך-הדברים עומד ביסטריצקי דוקא על סגנונו של טש. ועל פרט זה או אחר – אלא מה יעשה? הוא מוצא שטשרניחובסקי הוא אֶפּיקן, ורק אֶפּיקן, במזגו, אפּיקן ופנתיאיסטן, ולכן הוא זר. ומכאן גם לשונו האפּית הזרה – “התקופה הקדומה האפּית של הלשון העברית” (אף זה, כנראה, יודע ביסטריצקי, שהיתה תקופה קדומה כזאת ללשון, להיותה כולה אפּית, לבלי דעת כלום מ“ליריות”. אגב, חוקרי הלשונות והספרויות אינם בטוחים כל כך בכלל בקדמות האפּיות לליריות, אבל בעל-המסה שלפנינו בטוח!); מכאן סגנונו “הרחב כמדבר וקשה כאבן” (אגב, סגנון סיפורי נביאים ראשונים אינו רחב כמדבר ואינו קשה כאבן. קשיות יש דוקא ב“ליריות” של ישעיהו הראשון וב“דרמתיות” של דברי איוב המאוחר!); מכאן יחסו של טשרניחובסקי אל הטבע הדומם(כי אליבא דביסטריצקי כל האפּיוּת ואפשרות-האפּיוּת היא בטבע, וחיי האדם עם הערכתו המוסרית הם מחוץ לאפּיקה!; מכאן – הכל מכאן.

ובכן טשרניחובסקי הוא אפּיקן ופנתיאסטן – טוב מאד. אבל הרי אֶפּיוּת ופנתיאיסמוס וכל הדברים הטובים הללו היו בעולם גם לפני טשרניחובסקי – ומה זה מעלה או מוריד מעצם-הענין? טשרניחובסקי מאי עבידתיה? במה הוא – הוא ולא אחר? מה הם המניעים המיוחדים ליצירתו? מה היא דרך-יצירתו? מה גילה הוא מתוך נסיון-עצמו? והנה מנדלי ב“חיי-שלמה” – האם איננו לכל-הדעות, אֶפּי ופנתיאסטי – ומפני מה אנו רואים שם סוג של יצירה אחר מאשר בשירי טש.? ומפני מה לא נשארה היציאה האפית הזאת “זרה” לנו?

בכדי להראות על כוחו האפּי המיוחד של טשרניחובסקי מקדיש המבקר הרבה תשומת לב לבּאלאדות שלו ולא לאידיליות. וזה מובן: הרי שם יש יסוד “מנדלאי”, שם, יחד עם הטבע, פועלים בני-אדם חיים… וכל התיאוריה מתמוטטת! לעומת זאת בבאלאדות “המלים ואופן-צירופן הוא כעין עולם החי בפני עצמו” (סימן לאֶפּיוּת מצורפה!), וביחוד מצטיינת, לפי עדותו של ביסטריצקי, הבאלאדה האחרונה של טשרניחובסקי : “ויהי בישרון מלך”, שבה הגיע המשורר למרום-קץ-שלימותו. רעיונה של הבאלאדה הזאת היא, כי האהבה היא הכל (“רעיון” זה ידע, כמדומה, אפילו איבסן, כשכתב את “כשאנו, המתים, מקיצים”…), שהפילגש הצעירה אשר “עיניה נוטפות אור” (מבטא מ“דירה חדשה” שלפני עשרים שנה) מנצחת גם את המות,

כי זקן באהבתו,

די צעיר ימת בה–

המבקר מרבה כל כך להתפעל משתי השורות העלובות ומחוסרות-החיים הללו ורואה בהן את כל “הגַדלות”. מי יתַכּן רוח-מבקר! ובפרט מבקר מעמיק, שכשהוא מתעמק בשאלותיו יש לו רשות לשער כל מימי השערות מחוכמות (ראה ע' 140, דיבור-המתחיל “וכשנתעמק”).

ואולם עם ביסטריצקי עוד אפשר היה להתפשר. סוף-סוף, “מתחיל” הוא, ועדיין אינו יודע לכתוב, עדיין הוא חוזר וחוזר על הנחה אחת שלו ישר והפוך, עדיין הוא משתמש ב“כמו שנוכיח להלן” וב“עוד נשוב לזה להלן”, עדיין הוא מצטט“: “Da stch ich nun,ich armer Tor”… ועדיין יש לו תקוה… צרה עוד יותר גדולה לענין היא זו, שבאה אחריו בחוברת, המבקרת בעלת-הזכרונות ד”ר חוה שפירא, המעידה על טשרניחובסקי, כי ראתה אותו בבאזל וכי כך ציירה אותו לה בדמיונה, הנשבעת, כי “לא מליצות סתמיות הן חרוזיו” (של טשרניחובסקי!), המוסרת שת תכנם של שירים אחדים מאת בלע-היובל בלשונה שלה, ומעלה, כי השיר:

"נגילה, נתעלסה באהבים,

נריע, נזמרה-נא, דוד" –

לא בא כבושם הזה. – יהא כך!

ושָׁם אתם מנחם ריבולוב. שֵׁם מאמרו דוקא: “הליריקה של טשרניחובסקי”. בפרק ד' ממאמרו הוא, אמנם, מנסה לנגוע גם באפּיקה של בעל “ברית-מילה”, “לביבות מבושלות” ו“כחום היום”, אבל בקוצר-רוח בלתי-אֶפּי כלל וכלל. ובאמת למה לו האפּיקה, אם גם בליריקה ירד טש., לפי דעת ריבולוב, ל“עומק-הקוסמוס ומצא את דפקו”. וראה זה פלא, שהיורדת לעומק-הקוסמוס ומוצאת-הדופק היא “נסיכה-עדינה”, ש“מקום-מכורתה היכל-השיש הנהדר והגא”. ו“לכשתבוא – מתוך צניעות מרובה היא באה ומתוך תהלוכה חיננית מיוחדת נשמע רשרוש קל של כנפי הפורפוריה שעליה”. זוהי ההתחלה, התחלת מאמר לא על מיכ“ל ולא על מאנה ולא על מי שהוא אחר, כי אם על טשרניחובסקי! ואולם מי שלא ישט מפני המַנירות והאֶפּיטטים הבאנאליים ויקרא הלאה, ימצא, כי שירת-טשרניחובסקי היא גם בת-מלכה צנועה וגם יש באהבתה “מיסוד-המשובה” וגם “זרם מים חיים”, ואם “מן הצד העולמי הכללי אין בה כל חידוש” הנה השורה “אף כל מענה רך אין יש” היא “עמוקה ורכה” לאין שיעור. “המשורר הטה את אזנו הקשובה ללבו של העולם, מתאַוה לגנוב שמץ מסודו ורזו, והוא, העולם, מחשה: דומיה ואילמוּת בכל. אין כל מענה רך”. מכאן אתה למד, שכל מבטא ברברי מעלה גדולה היא לליריות ושה”רכות" אינה ההפך של קשיות, אלא של דומיה ואילמות. – החיים והמות בלשון-המבקר! –

על “הבדידות” של טשרניחובסקי בעולם-שירתנו עומד, כקלוזנר, גם י.אלשריף במאמר שאחר ריבולוב, אבל ביחס של קורא טוב, ובדיבורים, אמנם פרימיטיביים קצת, שאפשר לאמרם. הצעיר הכותב אינו ידע, ש“כאילו לא היה כלל בן לאותה אומה”, מלבד שאין בזה שום מעלה למשורר, הנה בנוגע לטשרניחובסקי בכל היקפו אין זה נכון אף במקצת (יקרא, למשל, את המאמר המצויין שבאותה חוברת: “שירי הילדים של טשרניחובסקי” מאת פדגוג ארעי). אגב, אלשריף מתאונן: “אל התפארת הרומזת לנו מכל אילן-סרק ומכל ציץ צנוע שׁבכר אין שָׂם לב”. ולראיה על זרותם שׁל משׁוררינו לחיי הטבע הוא מזכיר את שירו של שמעונוביץ: “לא אתחייב בנפשי”… הבנה מיוחדה במינה!

ואף אליהו מיטוס מתחבט בשאלה: למה לא נעשה טשרניחובסקי משורר פופולארי בתוכנו (טוב, כנראה, להיות משורר פופולארי!); אף הוא מעיד, שטשרניחובסקי התרומם בהשקפתו על העולם לידי גובה קוסמי ואף הוא מטביע את כל מה שהוא רוצה לומר במבול של השוואות יתרות ובערימות של ציורים (מעין: “חורשה עזובה מגדלת קוצים”, “צפצפות בעלות זלזלים נטויים ארצה” ועוד ועוד, לאין סוף). מתנועת-התחיה הוא מקשה על השירה, שאינה שירת-תחיה כל צרכה (כאילו אין די אצלנו שירי-“דרור”, “יצירה”, “נקמה”, “מולדת” וכו' וכו'!) ואין דעתו מתקררת עד שהוא מביא את הפיליטון הרע כל כך של טשרניחובסקי על “השושנים” הידועות. הידד,בעל-השושנים! ולעדות על עומק-הבנתו בשירי-טשרניחובסקי, מזכיר מיטוס את “האחים הקטנים” (האיתנים!) מ“שיח-קדומים” ונותנם ענין לאהבת ה“דוויים” וה“נענים”… והמאמר ארוך.

לפואימה “ברוך ממגנצה” של טשרניחובסקי הוקדש מאמר מיוחד בחוברת. כבחיבור של תלמיד-בית-ספר מרצה איזה יעקב שייניס על הפואימה הזאת. מנסה למסור את תכנה, מצטט ממנה איזו בתים, עושה קומפלימנטים, ואף על דעתו לא יעלה לשאול, אם באמת היצירה הזאת של טש. מפליאה כל כך, אם באמת מתאימות שורות קצרות בצורת-מונולוג למסירת טרגדיה של נפש, שדוקא אינה מסתפקת באלגיוּת, אלא עינוייה מביאים אותה, סוף-סוף, לפעולות; אם באמת טבעי הוא, שבהרצאה של טרגדיית-חיים יבואו בעיקר תיאורים ממושכים של בוא-הלילה או התפרצות-התבערה? ישים מר יעקב שייניס בכל מקום שהוא את ידיו על לבו ויאמר: כשקרא ב“חזיונות ומנגינות” את הקטע: “התזכרי? והלילה רד”, במקום שלא היה מסומן, שאלה הם דברי ברוך ממגנצה – העלה אז על דעתו, שזהו מונולוג של יהודי בעל נקמה מימי הבינים? – – –

משהו קורת-רוח ימצא הקורא היגע במאמרו הקטן של י.קרני, שאף שיש בין הערותיו גם מפוקפקות וצריכות-עיון, הנה בכללן הן קולעות אל המטרה וראויות להישמע. “יש בשיריו של ביאליק טון מיוחד, חיים טמירים מיוחדים, שאין אנו מוצאים אותם אל אחרים”. הנה! הנה! זהו מה שלא שמענו עד כה בחוברת שלפנינו! רק הזכרת “העברי הקדמון” שאחר כך ביחס לביאליק פוגמת קצת. צריכה עיון גם האמירה, ש“פחות משאר הסופרים עתיד מנדלי להיות בן-אלמוות בארץ העם המשוחרר”. וביחוד הטעם מ פני ש“הוא כולו גלותי מכף רגלו ועד קדקדו”. האומנם תתרחק כל כך “הפסיכיקה הישראלית המשוחררת בארץ-ישראל” – גם אם נתאר לנו בדמיוננו ארץ-ישראל משוחררת – מיחסו של מנדלי אל החיים, עד לחוסר-הבנה גמור? ואילו אמר קרני, שלשונו של מנדלי המדרשית-מליצית לא תובן כל צרכה בלי פירוש לדורות הבאים, עוד היינו מבינים אותו. אבל הדעה, ש“נשמתו של מנדלי כאילו עומדת ומכרזת תמיד: מה טוב ומה נעים שבת בתוך בצת יהודי ויהודיותי” – מתמיהה. אולי כך היה הרושם של מנדלי שבעל-פה בשנות-חייו האחרונות, אבל בעל שלושת הכרכים לא כן ידבר.

בטשרניחובסקי מוצא קרני את הריתמוס המזרחי – ושמח. קרני, כפי הנראה, אוהב את טשרניחובסקי ואוהב את הריתמוס המזרחי – ומה לא תמצא האהבה? לי נדמה, שכולנו אוהבים את טשרניחובסקי כערכו, אוהבים את בריאותו, את רום-מעופו, אוהבים את כשרונו הגדול, אוהבים את תכונתו המלבבת, אוהבים את עבודתו בעדֵנו, אבל מזרח – מי יודע… ואלה בתוכנו, שאינם אוהבים את המזרח – יש כאלה בתוכנו! חושבים: אולי לא קדם, כי אם נגב… וחבל! צפון וים עדיפי טפי…

אך כל זה אינו עיקר במאמרו של קרני. העיקר, שכתיבתו מעידה על אישיות שירית, ודברי אישיות, שירית תמיד ראויים הם להישמע.

ולבסוף בא גם מאמר מדעי: “סגנונו של טשרניחובסקי " מאת א.ליטאי, עם התחלה: “התפתחותה, התרחבותה והתעשרותה של כל לשון” ועם דוגמאות מתחת לקו, כמו שעשה, להבדיל, א. מ. ליפשיץ במאמרו: “סגנונו של ביאליק”. א. ליטאי בא לידי שׁבחו של טשׁרניחובסקי מתוך גנותו, הַיינו: אדם שלא למד עברית כראוי, ואף על פי כן כתב שירים כאלה! רובינזון קרוּזוֹ: חיי ציביליזציה בלי מכשירים! מובן, שבלי כל מעבר ניכר מוכרח הכותב הנכבד להבליע בנעימה, שהתיאורים האֶפּיים שבאידיליות של טשרניחובסקי נכתבו בלשון המשנה והאגדה, שטשרניחובסקי למד, סוף-סוף, ויודע על בוריה, ואם כן כל הבנין הרי מתמוטט! – שהרבה משיריו הליריים של טשרניחובסקי הם ארכאיים בצירופי-לשונם – זה, כמובן, אמת, ומי לא ידָעָה? אבל הסיבה לחסרון זה ודאי פסיכולוגית-יצירתית; המסקנה ממנו – שטשרניחובסקי אולי אינו ליריקן עברי גדול, כלומר, שלא נתגלו לו כל סודותיה של הליריות העברית. אבל הטעם ה”מלמדי", שטשרניחובסקי לא למד בחדר משניות כביאליק ולפיכך… – סמי מכאן. כמעט כל משוררינו שאחרי ביאליק וטשרניחובסקי אינם בני-ישיבה, ואף כל-פי כן חסרה כל הפרובלימה הזאת בשירתם.

כן, כן, ביאליק וטשרניחובסקי… זה למד משניות וזה לא למד… אבל ירשוני-נא – ואמשיך עוד מעט את השיחה.

---

כן, ביאליק וטשרניחובסקי. מכל החוברת עולה התלונה, אם כי אינה מובעת בפירוש: טשרניחובסקי איינו מקובל באומה כביאליק, מאי טעמא? מדוע ביאליק הוא בעיניכם ביאליק וטשרניחובסקי וטשרניחובסקי רק טשרניחובסקי? האם לא מפני שהראשון הוא ליריקן והשני פּנתיאיסאן, הראשון בעד המסורה והשני נגד המסורה, הראשון בעד המוסר והשני נגד המוסר, הראשון גיטואי והשני עולמי, הראשון דבר רגיל והשני “חידה”, את הראשון אתם משיגים ואת השני לא וכו' וכו'.

לא! אמנם, ביאליק הוא משורר גדול לנו, משוררנו הגדול וטשרניחובסקי גם כן משורר, ולא קטן; ביאליק הוא המשורר הלאומי, משורר-האומה, אחד ואין שני וטשרניחובסקי גם כן משורר עברי. אבל כל זה רק מפני שביאליק הוא המשורר-האמן וטשרניחובסקי – גם כן משורר אמן…

“אמן” באיזה מובן? “לאומי” באיזה מובן?

“אמן” – בזה המובן: בני-האדם חיים, סובלים, נענים ומוקירים את חייהם. האמנים שביניהם חיים גם כן, סובלים, נענים – ומוקירים את חייהם. בזה אין הבדל הכל מתרשמים מן החיים ולכל ילודי-אשה יש צורך להביע. אלא שלאמנים ניתן, מלבד הצורך, גם הכוח לבטא את זה, להביע, ברב או במעט, במלים בצלילים, בצבעים. בביטויו ממלא האמן, קודם כל, צורך-עצמו, הוא מוצא בזה סיפוק לנפשו. אבל חבריו, בני האדם, העומדים במחיצת-החיים שלו, רואים כאילו הוא עושה בשבילם מה שהם בעצמם אינם יכולים. והנה מי שנפשו מוקה ומרכבה ביותר, לתפוס הרבה בחיים, וכוחו, כוח-הביטוי, גדול ביותר, פעולתו האמנותית על בני אדם היא יותר גדולה, יותר רחבה, יותר מקיפה – בכמות ובאיכות ובזמן. ומי שכוחותיו, כוח-התפיסה או כוח-הביטוי, קטנים, האי הוא אמן קטן ואינו פועל אלא על חוג מצומצם, ובמשך זמן מצומצם: אבל מכיון שהוא פועל, עושה רושם אמיתי, ואם גם מצומצם, הרי הוא בגדר של אמן. (ואל יאמר: אם לאַמת-המידה ישמש הרושם, הרי רומנים בּולוואריים, קינומאטוגרפיים וכו' עושים את הרושם הכי-גדול והכי-רחב. זאת לא זאת. הרושם של אלה אינו רושם פועל, שבכוחו להכניס את הקורא או הרואה לעולם הפנימי של המראות, אלא רושם של דגדוג, עישון-נרגילה וכיוצא מן הרשמים הקלושים, הבלתי-רוחניים, שאין מהם ראיה לאמנות). יש, איפוא דרגות, ואף אמן אחד – יש מיצירותיו שבהן הוא מופיע בכל גודל-כוחו וחיוניותן עומדת לאורך-ימים, ויש כאלו, שהוא נכשל בהן, ואף על פי שאינן חסרות ערך אמנותי, באשר הן מספקות באיזו מידה את צורך-ההבעה, מכל מקום חייהן פגומים ומיתתן קרובה לבוא.

ו“לאומי” –בזה המובן: הלאום הוא קיבוץ מיוחד של אנשים, חוגים, שדרות, סביבות, תקופות, עלילות, – מאוחד על-ידי הרצון להגביר את כוחות-היצירה הכלליים, להרבות פירותיהם ולשמור ולהגן עליהם. הלאום כולל בתוכו את הכל: כל המעמדות, כל התקופות, כל העלילות שבהמשך-חייו. אבל, בכל זאת, לגבי תגבורת חיי-היצירה של הלאום לא כל התקופות, לא כל המעמדות ולא כל המעשים שוים, ישנן תקופות של עליה וירידה, וכמו כן חוגים וענייני-חיים הנושאים בתוכם בתקופה ידועה יותר גרעינים לעליה ויצירה בשביל האומה מאשר אחרים. והמשורר הנותן ביטוי לענייני-החיים של החוג, הנמצא במצב של עליה במובן ההגנה והשמירה על קיום-הלאום, ערכו הלאומי גדול מזה, שענייני-החיים שלו הנם מחוץ להיקף הלז.

… תקופת כ“ה השנים האחרונות היא, בלי ספק, תקופה יותר נכבדה לחיי עמנו מזו שקדמה לה (אם גם לא נפריז על מידת-תקוותינו ואם גם לא נשלה את נפשנו לראות אופקים רחבים במקום שאינם). והחוג, שהצעיר ביאליק התחיל לפני כ”ה שנים לבטא צערו, געגועיו ותקוותיו – קהילות-ישראל המרובות באוכלוסין בליטא-ווֹלין – הוא, בלי ספק, יותר עיקרי, יותר חשוב, יותר מושך בעול חיי-האומה, מאותו החוג הלקוי של בעל-ביתיות דרומית, מרוססה למחצה, שמגזעה יצא החוטר הנאה טשרניחובסקי.

…ביאליק וטשרניחובסקי הצעירים שבו פעם שניהם הביתה: זה, היתום, אל בית זקניו בז’יטוֹמיר, וזה – אל בית הוריו במיכאילוֹבקה. ושניהם כתבו “שיר” מן המאורע. ביאליק, כאלפי בחורים מבני-גילו ומבני-חוגו, עמד על הסף ופסח, רצה לצאת ל“מרחב” ונשאר לזמן-מה בתוקף-ההכרח דבוק אל רוח-הבאשה אשר בבית. “יחד נרקב”. השיר “בתשובתי” נעשה, אם כן, לשיר נפשם הקרועה של אלפי-יהודים בעונת-חיים ידועה בתקופה ההיא. כי על מי לא היתה אותה היד הקשה בתשובתו הביתה? הבית ריק ואין מה לעשות בו. עם החתול הזקן התרועע – וּרְקַב! למי מאתנו, קוראי, לא היה אותו שיר, המחוסר כל צעקה, המלא ויתור, לשיר-נפשו, לשיר עממי, לאומי ואנושי-עולמי כאחד? ולעומת זה, “הן שבתי בית-אבותי” של טשרניחובסקי – שיר נחמד… אין מה לדבר… כולנו חייכנו כשקראנוהו… כולנו השתתפנו בפרובלימה הקשה של השב הצעיר, בעת שכל ה“קוּזינוֹת” סביב שתו עליו, והוא לא ידע את מי לבכּר, לאן להפנות את לבו, והן כולן לא נתנו לו מנוחה… אבל…ה“תימה” לא נגעה כל כך עד הנפש!

– ודאי! – יריעו מבקרינו הצעירים – הוא אשר אמרנו: ספרות של בחורי-ישיבה… רחוקים מן החיים… קבורים בארבע אמות של הגיטו… וכשבא משורר חדש עם תימות חדשות, היה להם כ“נטע זר”…

תימות חדשות! אבל כלום בתימות העיקר? כלום לתימות חדשות אנו צריכים? כל התימות כשרות לומר שירה עליהן. העיקר הוא השירה, תפיסת החיים השירתית, הקרובה, הלבבית. משורר-החיים אינו זה ששר דוקא על משתאות וחגיגות, הרים וגבעות, סערות ונאוות, כי אם זה ששירתו היא שירת-חיים. ואולם אם גם לתימות, תימות כשלעצמן, הרי גם הן בשיריו של ביאליק לאין ערוך יותר חשובות, במובן-החידוש, החיוניות המתחדשת, מאלה שב“חזיונות ומנגינות”. נושא-שירתו של ביאליק הוא חיי-נפשם של בחירי בני ההמון היהודי בתחום-המושב, זה ההמון הגדול, החלש ומראה גבורה, המתפלל לעבודה והולך בטל, המלא צדקות ואפסות כאחד, החריף ברוח ועקום המחשבה והרגש כאחד. בני ההמון הזה, אחר קפאון רוחני של יובלות, התחילו להתנער ולחשוב על שינוי ערכי-חייהם– חיי עמם – מתוך הכרח ורצון: לעבור לארצות-הברית ולחדור שם לענפי-התעשיה, לחדש עבודת אדמה עברית בארץ-ישראל, להחיות תרבות חיים יהודית בכל מקום, ובא-כוחם של כל אלה, של כל הפסיכיקה המורכבה האת, היה בעל-הנפש המגוּונה והמורכבה ביאליק. בשיריו היה הד-קולם של כל האוכלוסין האלה, העומדים בראש חיי-הלאום ושהם-הם הלאום; בשיריו היו כל עניני-חייהם; בשיריו נתפסו הענינים האלה על-ידי בעל תפיסה גאונית, ומתוך שהתפיסה היתה פנימית שבפנימית, והשפה – האמצעי היחידי לביטוי-המשורר – היתה שפתנו, שפת-נפשנו, שרק הוא, המשורר הגדול, ידע לצרפה ככה, להיות אתה ואתנו חזק ואינטימי כל כך בחדא מחתא, לכן היה הוא למשורר-האמן ולמשורר הלאומי שלנו, הוא ולא אחר.. “חרס-אריאל אוויתי ומאור-היום בגבורתו” – לא! צירופים זרים, בלתי-שיריים כ“חרס-אריאל”, היו מן הנמנע אצל ביאליק. שפתו הפשוטה והטבעית של זה, למרות כל כבירותה, היתה איתנה, מבלי שיחזור, כטשרניחובסקי, על המלה “איתן” שבע ביום. כל מלה של ביאליק היתה אמת לאמיתה; מלאכותיות לא ידעה; כל שאון לא ליוה אותה.

אמנם טשרניחובסקי לא עמד על מקום אחד. רוחו התעלה וחרג ממסגרותיו. “קצתי בקריה”, “חרבות”, “לא תמות בת-השיר”, “עת כנור תחת יד רוגשת יתיפח” – הוי, כמה חרותים בנפשנו גם השירים האלה, על יד “וכי ישאל המלאך”, “לבדי” ו“נטוף נטפה הדמעה”. הבן הבינונו גם את תפילתו “לנוכח פסל-אפולו”, ומשורר עברי היה בעינינו אפילו בתפילתו לכוח פרא, ש“ימלא מלוא תבל אך מוֹטה ופרץ” (בשׁיר" בין קברות דור נֵכר"). הסתכלות אֶפּית ממדרגה ראשונה, אמנם, לא ראינו ב“עזוז הצמאון” האמוֹרלי, הכאוֹטי, התועה הלז; ¹על פנתיאיסמוס לא דרשנו כשקראנו את שירו “ואת”, במקום שהוא מטיף לאהובתו, כי “אסור לו לאדם להיות האָבל בחתונת-הטבע; חייב הוא להשתתף באהבתו של היקום” (אסור וחובה – ואי-המוסריות המוכרחת של האפיקה והפנתיאיסמוס מה תהא עליה?…); אבל ביטוי חדש, עצמי, חזק לרעיונות ולמצבי-רוח חשובים מצאנו. אפילו ב“לעשׁתורת ולבֵּל”, שצירופי-הלשׁון שׁם הנם שׁוב קשׁים, ברבריים, בולטים עד כדי יציאת-דופן, לא ראינו “השקפת-עולם” כללית, ידועה סתם, כי אם שאיפת חיים מיוחדה, פרי תכונה מיוחדה של משורר משלנו. יבינו, איפוא, כל אותם הקובלים על שטשרניחובסקי אינו מובן אצלנו, כי השירים הטובים של טש. אינם זרים כלל וכלל לקורא העברי. והזרים הנם זרים לא מפני שהרעיונות שבהם נשגבים מבינתנו, אלא מפני ששירים אשר כל כוחם ברעיונם הנשגב, הגלום בשפה ברברית, אינם שירים טובים ואינם יכולים שלא להיות זרים ורחוקים. אם אנו רוצים בפנתיאיסמוס ובכל החכמות, אם כל הענין הוא בהשקפת-עולם חדשה, לא בביטוי של תכונה חיה גדולה, לא בצירופי-שירה מיוחדים של אמת עצמית – למה לנו טשרניחובסקי? נקרא את מבקריו הזקנים עם הצעירים!

וזהו ההבדל אשר בין שני ספרי-השירים אשר לביאליק וטשרניחובסקי. מלבד בחלק-האידיליות שבזה האחרון, אלה היצירות השלמות שנשאבו מן המקור הברוך של שירתנו הלאומית בכוח-איתנים של משורר נערץ, אין כוח ביטויו האמנותי של טשרניחובסקי יכול להשתוות אל זה של חברו הגדול ממנו בשום אופן. כי בעוד שאצל ביאליק קשה למצוא שיר, אשר כוח-קיומו לעולם לא יהיה גלוי לעינינו, הנה בספר-שיריו של טשרניחובסקי רב הוא הגמגום. סממנים שונים, גדלות-מחשבה, מעוף-רעיון, הרמוניה – כן, כן, והרמוניה אין. הרגשת-ההרמוניה אצל ביאליק ישנה גם כשידובּר על “מתמיד” מבלה ימיו בקלויז או גולגולת שמילאוה נוצות; השורות רוחצות באור גם כשידובר על החשכה; כולן עזות ובהירות ומוצקות; כולן – אמנות עליזה גם בשעה של מרה שחורה משחור!

זהו סוד ה“פופולאריות”, ההשפעה, רבותי!

ביאליק וטשרניחובסקי – שניהם גיבורי שירתנו הצעירה, שניהם בני-כוכב, אבל הנה, למשל, בפנותם לגיבורי-האומה, בשימם דברים בפי בני-דורם של המכבים ובר-כוכבא, אומר ביאליק:

הַכּוֹס מְלֵאָה! וּזְרוֹעֵנוּ

אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם: "פֵּרַקְנוּהָ! –

נֶאְדְרָה שֵׁנִית בַּחֲרוֹנֵנוּ –

אִזַרְתְנוּ עֹז – וְלַאֲדֹנָי הַתְּשׁועהָ!

וטשרניחובסקי גומר את שירו באותו ענין כך:

שְׂאוּ נֵס צִיוֹנָה, גִבּוֹרֵי יְהוּדָה!

אֵל-עֹז לָנוּ, אַחַי, וּמִשְׂגָב וָצוּר.

אִם חוֹמָה אֵין לָנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְצוּדָה,

פִּגְרֵנוּ – הַדָיֵק, לִבֵּנוּ – הַשׁוּר!

היכן הטוֹן הלאומי האמיתי, וזאת אומרת, גם האמנותי-האנושי האמיתי; היכן התחושה המוסיקלית של העבריה, ומי הוא, איפוא, יותר בעל ריתמוס יהודי מקורי, ולפיכך גם יותר אוניברסלי, יותר עולמי; שירו של מי נותן לאדם גוָן נפשי יותר עצמי, וזאת אומרת, מי נותן יותר ומי מעשיר יותר בכלל; מי תפס יותר את מהות-הדבר, את מהות הגבורה ההיסטורית: בן-הקלויז, חניך-הצער, בעל התימות הישנות, או תלמיד בית-הספר-למסחר העליז, בעל התימות החדשות – אמרו אתם, המבקרים!

ולבסוף עוד כעין הערה. נפלטה זה עתה המלה “צער” מפי עטי – בנוגע לביאליק – ואני איני מוחק אותה. אף על פי שכל אלה המבקרים חושבים, שבשללם מאת טשרניחובסקי את הצער, הם עושים לו טובה גדולה, הם מעלים אותו עליה גדולה על ידי כך. האפיקן הרי זה סמל השלימות, בלי ניגודים, בלי יסורים, בלי התחבטות והתלבטות, בלי סערות-קרב. “חסר הוא את הרגשת הצער שבאהבה” – מטעים ביסטריצקי, ראש-המדברים, בפירוש ובפיזור-אותיות. אם כן, טשרניחובסקי הוא אוהב ומשורר – ובלי צער…

דומני, שעל בעל “הרמן ודורותיאה” – אף הוא בבחינת אפּיקן ופנתיאיסטן – לא יעז איש בימינו לכתוב כך.

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ביון תרע"ט; החתימה: בר-יוחאי]