רִבֶלֶה מוכרת-החמאה
יהודה ליב גורדון
|
הידעתם את רבלָה מוכרת החמאה? – לא ידעתם?? –
כי עתה עמדו כיום ואשמיעכם את אודותיה ואת אשר נגזר עליה. בראשית אודיעכם כי רבלה איננו שם העיר
אשר הגלה שם מלך בבל את צדקיהו מלך יהודה. רבלה היא שם אשה יהודית מוכרת חמאה באטליז ברחוב היהודים אשר
בווילנא בשער בית ליב ליזר'ס.
כשהיתה ריבה היו קוראים לה רבקה, וכשנישׂאת לאיש קראו לה ריבה,
וכשנצטיינה במעשׂיה הטובים התחילו לקרוא לה רבלה. אחינו אנשי גלותנו העלו בלשונם שׂפה בלולה
מכּל לשונות הגויים אשר באו בם.
במאמר אחד אשר יֵצא מפי היהודי יוכל להבּראות ספר מלים מלשונות שונות,
לשונות מזרח ומערב. ולא זו בלבד,
אלא גם כל מלה ומלה בפני עצמה מוּרכבת מתמונות שונות לקוחות מלשונות שונות
ומשוּלָבות אשה אל אחותה למלה אחת.
את ההברה האשכנזית en
שׂם על הפעל העברי "הרג" ויצא לו דרך המקור,
"הרגנן", ועל הפעל הרוסי Колоть, ויצא לו "קולנן" כלו' שחוֹט ונחוֹר, ועל הפעל האנגלי
to knell ויצא לו
"קנעללען" וכיוצא בהם הרבה.
בלשונות הסלאווים ראה את ההברה ko נוספת על שם העצם להקטין ובלשון גרמנית ההברה lein להוראת חבּה ופנוּק וישתמש בשתיהן
לשמות בני ישׂראל. והיה במקום אשר
יאָמר אברהם ושׂרה יאמר באפּוֹ "אברהמקה, שׂרקה" וברצונו
"אברהמלה, שׂרלה".
ובהרגל לשונו לא יבחין בין הברות כאלה שרשיות, שהן לו לשם מתחילת בריאתו,
ובין השמוּשיות הנוספות עליו להקטין, ודרכיה נקיט ואזיל קורא לרבקה בתו כשגדלה
"ריבה" ולמלכה אחותו "מלה", בהשמטת ההברות השרשיות
"קה, כה" שהן בעיניו כהברת ko נוספות להקטין.
וכן היתה רבלה מוכרת החמאה בעודה ריבה נקראת רבקה, וכשהיתה
לאיש נקראה ריבה, וכשיצא לה שם בין שכנותיה קראו לה דרך חבּה ופנוּק רבלה. רבלה מוכרת החמאה, אשה אלמנה כבת שלשים וחמש,
והיא עקרה אין לה וָלד. אביה היה
שוחט ובודק בעיר מרץ ובשעת הדחק היה פוסק גם שאלות קטנות, כי היה ידוע בקהלתו
לבעל תורה וכמעט שהגיע להוראה. על
כן ראתה רבלה את עצמה כבת הרב והיתה מתגאה ביחוסה זה מאד. בשבתה בבית אביה למדה גם היא תורה
בחשאי ותהי בקיאה בכל הספרים הכתובים בלשון יהודית-אשכנזית למקרא לבנות
ישׂראל. את "הצאינה
וראינה" השלימה בכל שנה ושנה; בספר "קב הישר" היתה בקיאה כמעט
בעל פה; את "התחִנות" היתה קוראת פחז כמים; וגם בלשון-הקודש היתה לה
ידיעה קטנה עד כדי להבין את סדר התפלות והפיוטים. כשנישׂאה רבלה לאיש והתחילה לבוא בשבתות ובמועדים לבית-הכנסת
היתה היא "הלמדן" בעזרת הנשים, כל אשה אשר לא ידעה באיזה מקום החזק
עומד או איכה מחליפין את סדר הפיוטין ואיזה הושענה קוראין באותו יום היתה פונה
אל רבלה ומצאה את אשר שאלה. ולרבלה קול ערב וחתּוך הלשון, ויהי בקראה את התחנות
ותהיינה כל הנשים עומדות ושומעות את מקראיה ונפשן יצאה בדבּרה. מאליו מובן, כי לבת "מושלמת"
כזאת בקש אביה גם חתן "מושלם"; ולתכלית זאת פנה לבן עירו ר' מרדכי
מלצר אשר החזיק ישיבה בווילנא ויבקשהו לתת לו חתן לבתו מבכורות צאנו
ומחלביהן. ויעתר לו ר' מרדכי ויתן
לו את יצחק לאה'ס בחיר תלמידיו, לפי דבריו "בחור כארזים חתן
כאלונים". אמת כי "בחור
כארזים" זה היה מראהו כלוּלב היבש, עצמיו כשחיפי עץ, עורקיו כפתילי
הנעוֹרת, לחייו שקערוּריות, עוֹר פניו כעוֹר התוף ועינו כעין הירוֹקה שעל פני
המים; אבל רק האדם ההמוני יראה לעינים ואיש כר' מרדכי מלצר יראה ללבב. ולב יצחק רך וטוב כבן-הבקר ומעולם לא
כעס על חבריו שהיו מקניטים אותו ואומרים עליו שאין כוחו במתניו ושלא יצלח אפילו
להיות מלמד, אבל לעומת זה היה כוחו בפה, מזמר זמורתא בגמרא ולא פסק גרסא מפוּמיה
כל היום משעה שיכּיר בין תכלת לכרתי עד שעה שהבחורים נכנסין לפלות את
כליהם. ויותר שהיה יצחק מתמיד
וחריף עוד היה ממשפחה טובה בישׂראל מבני בניו של ר' ליב ליזר'ס. את ראש יונקותיו זה קטן ר' מרדכי
ויטעהו שׂורק בקרן בן שמן בבית השו"ב בן עירו והשוחט "חטפהו בשתי
ידיו" ויתן את רבקה בתו המוּשלמת בחיקו. כשבע שנים ישב "הזוג" על שולחן אבי הכלה במרץ
ויהי שמן חלקם ומאכלם בריאה, כי לא חשׂך השו"ב כל נתח טוב ירך וכתף לאכול
לשׂבעה מחתנו "המופלא" היושב לפני ה' כל יומו. לא היו עוד ימים טובים כאלה... ליצחק
ולרבקה, אפס כי לא היתה ברכת ה' בביתם, כי היתה רבקה יולדת וקוברת. על כן מקץ שבע שנים לשבת יצחק
בבית חותנו במרץ גמרו להעתּיק משכּנם לווילנא לבית אמו "לאה
האלמנה", כי אמרו "שנוּי מקום, שנוּי מזל", ומי יודע אולי יחנֵם
ה' שמה, ונתן להם זרע אנשים זרעא חיא וקימא. ולאה אֵם יצחק אלמנה מאישה מימים רבים ושנים
קדמוניות, כמעט מיום הוָלדה.
משכניה לא היה איש אשר זכר ימי היותה לאיש, ובלי ספק דִמוּ כי
"נולדה אלמנה" ויקראו לה "לאה האלמנה" עד היום. וללאה דירות אחדות בבית ליב ליזר'ס אבי
אביה אשר נפלו לה לנחלה בהחלק הבית ליורשיו, והיא יושבת בחדר צר אחד ושאר
דירותיה נתוּנות בשׂכר לשכנים אחדים, ומזה פריה נמצא. בין השכנים אשר ישבו בדירותיה של לאה האלמנה בזמן ספּוּרנו
זה נודעו לשם: כתריאל המלקט סחבות, פסח השומר וגיסה המגדת. כל אלה שׂכרוּ להם איש חדרו וישבו בו
איש וביתו ויושיבו גם הם שכנים אחרים במקצועות החדר. וללאה שלשה בנים: יצחק הוא
הבכור בנה "המופלא" אשר לא יצלח לכל מלאכה; השני הוא בעל אשה ובנים
מלמד בתלמוד תורה, והוא האחד אשר ראתה אמו בו סימן ברכה כי נהנה מיגיע כפיו
והעמיד תולדות; ובנה השלישי עודנו "בחור" לומד תורה ואוכל
"ימים" בעיר מיר.
ותהי רבקה יושבת בית חמוֹתה ויצחק יושב לפני ה'; ככה עברו עליהם שלש
פעמים עת הריון ולידה עד אשר ראו והתבּוננו כי בשנוי מקום לא נשתנה מזלם, כי אם
הורע מאשר למבּראשונה, כי אם בהיותם אוכלים בשׂרא דתוֹרא על שולחן השו"ב
אזר יצחק כגבר חלציו ויוֹלד בנים ובנות אף כי לא לאורך ימים, עתה אחרי בואו
לאכול ירקי וכורי בבית אמו עמדה רבקה מלדת ותהי עקרה. שׂמוּ פניהם לדרוש ברופאים אך גם חכמי הרופאים נואלו ולא
הועילו להוָתה, ובין כה עברו עשׂר שנים ויותר למיום היות רבקה ליצחק לאשה, ובן
אין לה. בעצת השכנים והשכנות היה
יצחק נכון לתת ספר כריתוּת לאשתו וכבר היה המזבּח מוכן להוריד דמעות עליהם ורבקה
החלה לדאוג לאחריתה, ולמען תמצא לה מקור לפרנסתה בצאתה מבית חמותה נועצה לשלוח
ב"מסחר" ידה ותחל למכור חמאה וחלב פתח שער החצר בבית ליב ליזר'ס –
והנה קרה מקרה אשר שנה פני הדבר.
"לאה האלמנה" אם יצחק הלכה בדרך כל הארץ ושלשה בניה קמו תחתה
על ירושתם ויצחק הבכור לקח פי שנים בנחלה. ותרא רבקה כי לא טוב לה לעזוב את בעלה אשר לא יוכל לעסוק
בישוּבו של עולם ולמצוא לחם לנפשו, ובכן נשארה רבקה בית אישה ותהי למוכרת חמאה
בשער בית ליב ליזר'ס ותהי מפרנסת את בעלה "הפּרוּש". היא היתה המוציאה והמביאה את הכנסות
הדירות נחלת האחים אף החלה להתעסק במצוות ובגמילות חסדים, ותחת אשר מנע ה' ממנה
פרי בטן החלה לגדל יתומים ולהכניס כלות עניות לחוּפּה. על כל צרה שלא תבוא בשכוּנתה, כי יחלה
איש עני ונפל למשכב, כי תהיה יולדת עניה וממתקים אין לה לשובב נפשה, כי יבוא איש
אשר ביתו נשׂרף או סוסו נגנב או בתו בגרה, וראו הרואים את "מוכרת
החמאה" פּרוּפה ורעוּלה כערבית ומטפּחת כעֵין כיס בידה מחזרת על פתחי
נדיבים ונותנת לאיש מחסורו אשר יחסר לו.
וכי יבוא "בחור עני" ללמוד בבית-המדרש ו"ימים" אין
לו ובא לפני "מוכרת החמאה" והיא תפנה אל מכּיריה ומצאה לו הספקתו בית
איש יומו. מעולם לא לקחה
נשך כסף בבוא איש לפניה להחליף דינר זהב במעות קטנות, כאשר שאר החנוָנים ברחוב
היהודים עושׂים. ובכך יצא לה שם
ברחוב היהודים ובכל אגפּיה לא קראו לה עוד רבקה כי אם רבלה מוכרת-החמאה,
וכל איש נדכּה ומר נפש פנה אליה ונוֹשע על ידה אם רב ואם מעט. אם רבּוּ חסדי רבלה בעודנה עוסקת במסחרה לפרנס
את בעלה הפרוּש עוד גדלוּ ונסבוּ למעלה אחרי מות עליה בעלה. במות יצחק קמו אחָיו לנַשלה מנחלתה
ולגרשה מביתו, אבל "אנשים טובים" קמוּ לעזרתה ויעמדו לימינה על טוּב
לבּה ועל צדקת ידיה, ובכן זכתה רבקה בדין לשבת על ירושתה גם אחרי מות אישה כל
הימים אשר לא תנשׂא לאחר, ואף כי במות עליה אישה היתה רבלה עודנה צעירה לימים
כבת שלשים ושתים ורבים היו קופצים עליה, אבל היא נדרה בלבה לשמור אמונתה לאישה הקדוש
גם אחרי מותו ולבלי היות לאיש כל ימי חייה; ותקדיש את ימיה ל"עסקיה"
ולגמילות חסדים, ויצא לה שם בצדקתה ויהללו בשערים מעשׂיה. רבים פנוּ אליה לבקש חסדה ולכל הפונים
אליה הסבּירה פנים יפות; אבל בין המון הפונים אליה ובמספר מכּיריה ומוקיריה הרב
לא שׂם איש את לבו להתבונן אל נפש רבלה ולראות את השנוּי הגדול אשר היה בימים
האחרונים ברוּחה ובהלך נפשה.
בהאריך ימי שבתּה בגפּה, במשך שנות אלמנוּתה, בזכור לפעמים את אביה ואת
אישה ואת חמותה, כל הנפשות הקרובות אל לבה אשר נשׂא המות, מרוב המון מעיה ורחמיה
לכל בני עוני אשר פנו אליה לעזרה, כאשר רחב לבבה ונכמרו נחוּמיה כן גדלה ורחבה
התרגשות נפשה ותהי נוטה להתפעלות ולפעמים גם לעצבות ולמרה שחורה. אולי לא הרגישה גם היא בנפשה את אשר
יֵעשׂה בה, כי מצאה תנחוּמות אֵל באמונתה ובמעשׂיה הטובים, אבל גם סובביה לא ראו
ולא ידעו, ועל כן בבוא קצה כחתף שׂערו כולם שׂער והשתוממו, כי בעיניהם פתאום היה
הדבר. ואולם, קוראי יקירי, ידעתי כי לא תבין לספּורי
זה ולא תדע פשר האסון אשר קרה את נושׂאת ספּורי בטרם אודיעך את דברי ימי בית ליב
ליזר'ס אשר "רבלה" גרה שם, כי הא בהא תליא כשלהבת בפתילה. בית ליב ליזר'ס הוא אחד מן הבנינים הישנים אשר
ברחוב היהודים בווילנא. בבית הזה,
אשר מספר יושביו עולה כמעט כמספר היושבים באחת ערי השׂדה, יש כל מחסורי בני
האדם, כל "מה שהפּה יכול לדבּר", רק שני דברים יחסרו בו – אויר
ואור. החצר הקטוּרה מוקפת מארבע
פאותיה בית חומה בעל שלש קומות, אשר לא שׂדוּהוּ בשׂיד ולא חִזקו את בדקיו מיום
הבּנותו; על כן יעלו קורותיו השחורים כעננים ויכסו את עין הארץ וישיתו כליל צלם
בתוך צהרים. מעט האויר החודר
בארוּבּת-העשן הזאת ממוּלח צחנת מי מדמֵנה העולה מזויות החצר המלאות שופכין על
כל גדותיהן; ומעט האור המתגנב דרך הארוּבּה הזאת יראה לנו אבני המרצפת החלקלקות
והרטוּבּות תמיד, אשר רגלי ההולך ימעדו עליהן בהליכתן. חלונות הבתים כהים ושמשותיהם הירקרקות
מכוּסות תמיד אבק דק ומשקיפות על פני החצר כעיני אדם סר וזעף. אין איש מיושבי הבית זוכר מתי נגע
מטאטא בקרקע החצר לנקותו; גם שוטרי המלך הממוּנים על הנקיון כדי לשמור את בריאות
יושבי העיר לא יראו ולא יפּקדו בכל חצר בית ליב ליזר'ס ויעזבו לגרי הבית
להתבּוסס ברפשם, ככל אַוַת נפשם. תולדות ר' ליב ליזר'ס אשר ידיו יסדוּ את הבית
הזה עוד לא נכתבו בספר. מפי
השמועה נודע כי ר' ליזר'ס חי לפני הרבה דורות בימי מלוך המלך סאבּיעסקי; אבל עוד
לא חקרו החוקרים ולא הוּברר הדבר באיזה יום ובאיזו שנה ובאיזה מקום נולד וכמה חי
ובאיזו שנה מת. נודע כי ר' ליב
ליזר'ס היה נשׂוּי ג' פעמים ולבסוף ימיו נעשׂה פּרוּש, ומשלש נשיו היו לו בנים
ובנות הרבה וכולם העמידו ולָדות; כשמת ר' ליב ליזר'ס קם מדון בין יורשיו, כי
יותר מעשׂרים יורשים תבעו את חלקם בנחלה.
ותהי המריבה ארוּכּה ביניהם עד אשר הושיבו בית דין של שלשה והוא חִלק את
הבית בחבל לנחלה לכל היורשים, ואף כי רבים מן היורשים לא נחה דעתם בחלוקת בית
דין וירגנו באהליהם, אבל לא הרהיבו עוז לבלי ציית לבי דינא ויבואו על נחלתם
וישבו בשלום ובשלוה הם וצפיעיהם איש בביתו גבר בנחלתו. אוּלם לא ארכוּ ימי המנוחה והשלוָה ליושבי בית
ר' ליב ליזר'ס, כי מקרה זר ונורא הרגיזם משלוָתם, מקרה בלתי טהור אשר לא היה ולא
נשמע מעולם ברחוב היהודים: רוּחות רעות החלו לצחק ביושבי בית ר' ליב
ליזר'ס שׂחוק מהוֹלָל, שׂחוק מכאיב לב ומדאיב נפש... רואה אנכי אותך, קוראי החכם בעיניו, מצחק עלי
על האמיני ברוּחות ושדין, באמרך כי "הרוחות הרעות" אשר התרגשו בחצרו
של ר' ליב ליזר'ס אינם אלא הצחנה והאויר הרע העולים מערמות הזבל ומאגמי הרפש אשר
בזויות החצר. אל תבּהל ברוּחך
ללעוג לי, ידידי הקורא, ולבך אל ימהר להתחכּם הרבה, פן תהיה לצחוק גם אתה. הטה אזנך ושמע קוֹשט אִמרי אמת אשר
אספּרה לך וידעת כי יש דברים הרבה בין השמים ובין הארץ אשר לא שערוּם חכמי לב
כמוך; והוציא שׂפק מלבך והעבר פּקפּוּק מדעתך, כי הספק וההתחכמות הבל. לא ארכוּ הימים אחרי התנחל יורשי ליב ליזר'ס
איש את חלקו בירושתו, ויושבי הדיוטא העליונה שמעו יום אחד כי הגבים אשר הבית
ספון בהם נתקו מלויותם ויחלו להשתּקשק ולהתגלגל ארצה. ואף כי לא נזק ולא נכנע איש, כי נפלו הגבים מן הגג בנשף בערב
יום בעת אשר לא עבר איש בחצר, בכל זאת היו כל בני החצר לחרדת אלהים. אבל בראותם כי עברו ימים אחדים ואִין
פגע רע לא שׂמוּ לבּם לדבר, כי אם בדקו את המזוזות וישבו בטח. ואולם ביום הששי, יום ערב שבת הבא, קם
שאון חדש בחצר ותהי חתּת אלהים בין היושבים: אחת הנשים השכנות גלגלה את עיסתה ללבּב לביבות ותשׂימה בכר
המטה ותצא להביא גבבא להסיק הכּירים, ובשוּבה – והנה אין העיסה המגוללה על המטה
ותחפּשׂ אחריה ותמצאה מגוללה ברפש – בבית המחראות. אז ראו כל יושבי החצר עין בעין כי רוחות רעות
יסתּוללו בם וישׂימוּ פניהם אל הרב דמתא לגזור על הרוּחות שיעזבו את מגוּרם
בקרבּם ויצאו למדבריות. שמע הרב
וישלח שמשים וספר תורה ושופר התרועה בידם להזמין את הרוחות לבין דין. ויעלו ויבואו השמשים בכל המבואות
האפלים בחצר ליב ליזר'ס ויתקעו בשופרות ויגזרו על הרוחות בשם התורה הקדושה לבוא
לבית-דינו של הרב לערוך טענותיהם.
ביום הקבוע באו כל יורשי ר' ליב ליזר'ס ויעמדו לפני הרב, ושׂמלה פרשׂוּ
ויעשׂו מחיצה בבית הרב מקום לרוחות.
וכשבת הרב ובית דינו נשמע קול אחד הרוחות מאחורי הפרגוד טוען לפני הרב
שהבית-דין הראשון אשר חִלק את הבית בנחלה העביר אותם, את הרוחות, מירושתם, וגם
להם הזכות לקחת חלק בנחלה, לפי שכּל אותן השנים שהיה ר' ליב ליזר'ס פּרוּש היו
רוחות נקבות מתחממות ממנו ויולדות לו "רוחי דביתי בישין", והם המה
יוצאי ירכוֹ ודין ומשפט גם להם לקחת חלקם בנחלת אביהם. שמע הרב את טענות הרוחות וימצא כי הצדקה
אתם. ויתן להם נחלה בתוך אחיהם
ויפנה להם שלשה מרתפים, ויצו ויסגרו את חלונות המרתפים ואת פתחיהם בחומר
ובלבנים, ויושיב הרב שם את הרוּחות ויגזור עליהם לבלי יצאו ממחבואיהם להרגיז
ליושבי החצר. ותשקוט הארץ. את כל הדברים האלה ספּרה "גיסה המַגדת"
לרבלה בימי המריבה אשר היתה בינה ובין אחי אישה, וגם הראתה לה באצבע את שלשת
המרתפים הסגוּרים אשר הרוחות יושבים קבוּרים בם, והם על יד המרתף אשר בו שמרה
רבלה את החמאה ואת החלב אשר לה.
ואף על פי כי חזקה רבלה את לבה באלהים ולא עקרה רגלה ממרתפה הנמצא בשכונת
המרתפים של הרוחות, בכל זאת דקדקה מן הוא והלאה בבואה למרתפה לאחוז מזוזה או
סדוּר, או שאר דבר שבקדושה בידה, או לקרוא שמע בצעדה על מפתן המרתף; ועם כל זה
היה לבה נוקפה ותגדל בה המרה השחורה ותאמר לבקש לה בקרוב מרתף אחר במקום מבטחים
ובמנוחה שאננה. לא ארכוּ הימים ויגיעו "הימים
הנוראים". בימים ההם בכל שנה
ושנה היתה רבלה מרבּה להתפלל; קִדמו עיניה אשמוּרות לקרוא סליחות, והיתה באה
להתפלל לבית-הכנסת גם מנחה ומעריב; בשנה הזאת עוד הרבּתה את תפלותיה וצדקותיה על
אחת שבע, אף ישבה בתענית ביום א' דסליחות, וביום ערב ראש השנה גמרה בלבה לצוּם
את כל עשׂרת ימי התשובה, כי נפשה מרה לה מאד והיא לא ידעה על מה ולמה. ביום א' דראש השנה קרה בבית הכנסת אשר
בחצר ליב ליזר'ס – מקום אשר רבלה מתפללת שם – מקרה קטן שבקטנים: בעל השחרית טעה בסדוּר תפלתו, ותחת אשר
היה לו לסדר: בפי ישרים תתרומם כדי שיהיה יצחק בזוית זו ורבקה בזוית זו, נכשל
בלשונו וסדר: תתקדש, תתברך, תתרומם, תתהלל, ויצא קברה במקום רבקה. ורבלה יודעת ספר ובקיאה
בצרופים וגמטריאות אלה, וכשמעה חָרדה חרדה גדולה עד מאד וימס לבה בקרבה ויהי
למים. אין זה כי אם אצבע אלהים
היא – אמרה בלבה – הרומזת לי כי מלאוּ ימי ובא קצי. שליח צבור זה שליח בית-דין שלמעלה הוא המעיד בי להצטייד
ולהכין עצמי לדרך. ותוסיף ביום
ההוא להתפלל ולהתוַדות בכוָנה יתירה ובהתלהבוּת עצוּמה, ותתפלל וּבפה
תבכּה. גם בשוּבה לביתה לסעוד
בצהרים לא ערב לה לחמה ואוֹכל לא בא אל פיה, ותשב לבית-הכנסת לקרוא מזמורי תהלים
ותחִנות שונות. וכן הלכה כל היום
ההוא קודר בלחץ לבבה, כצל בנטותו, תפוּשׂה במזמות זו חשבה, רק כעלות המנחה בלכתה
עם גיסה המַגדת שכנתה ל"תשליך" גלתה לה את כל לבה. ואולם גיסה היודעת כי "כל החלומות
הולכים אחרי הפה" נחמה אותה ותדבר על לבה ותיעץ אותה ללכת ביום צום גדליה,
לָמוֹד את בית הקברות, מקום מנוחת אישה הקדוש ולעשׂות מן החוטים פתילה לנר
"נשמה" טהורה ולהדליק אותה ביום הכפּוּרים בבית-הכנסת. דברי גיסה הרגיעוּ מעט את רוּח רבלה
ותשׂם על לבּה לעשׂות את אשר יעצה. במוצאי ראש השנה אחר הבדלה באה אחת השכנות
לרבלה לקנות חמאה ותדליק רבלה את הפּנס ותרד המרתף להביא את החמאה אשר בקשו,
ויהי בהיותה במרתף ותשמע קול מרחוק קורא אליה לאמר: "רבלה, הבי לי מעות
קטנות בעד דינר כסף!" – תיכף ומיד, ענתה טובת הלב, אשר הכּירה בקול הקורא
אליה את קול פסח השומר שכנה.
ותמהר ותמלא המַשׂרת חמאה ותעל ותבוא לפני פסח השומר ותאמר:
"הנני כי קראת לי, הא לך את המעות אשר בקשת" – ה' עמך, רבלה! אנכי לא קראתי – ענה השומר – ובמעות
קטנות אין לי חפץ. ותלך רבלה ותשב
אל חדרה והנה קול קורא אליה שנית: "רבלה, הבי לי מעות קטנות בעד דינר
כסף!" הפעם נראה לרבלה כי
כתריאל המלקט סחבות קורא לה, ותבוא אליו להרצות לפניו את מעותיה, אבל גם הוא ענה
אותה כי לא קרָאה ואיננו דורש דמים קטנים. ותשב רבלה אל חדרה נדהמה ועצוּבת רוח מאד – והנה קול שלישי
באזניח: "רבלה, הביאי לי מעות קטנות בעד דינר כסף!" הפעם הזאת נראה
לרבלה כי הקול קול אישה המת הוא וַתּבן כי יִצחק קורא לה לבוא אליו. ויהי בחצות הלילה בעת אשר כל גרי הבית עלו על
משכּבותם ויישנוּ, קמה רבלה ותמלא את כיסה מעות קטנות ותעל לבית-הכנסת בעזרת
נשים ותעמוד על קוּפּות הצדקה התלוּיות אל הקיר ותורד בכל קוּפּה וקוּפּה מעות
קטנות מחיר דינר כסף, ועל כל קוּפּה וקוּפּה התוַדתה בקול בוכים, ככה עשׂתה כל
הלילה בתשובה ותפלה וצדקה, וכעלות השחר כבוא העם לבית-הכנסת לקרוא סליחות מצאוה
נשענת על קוּפּת ר' מאיר בעל הנס – וכל רוּח אין בקרבה. ככה מתה "רבלה מוכרת החמאה!" כל ימיה עסקה בגמילות חסדים ובמתן צדקה
ויצאה נשמתה במתן צדקה, ויקבּרוה בכבוד גדול במבחר הקברים. בנים ובנות קרובים וקרובות לא הלכו
אחריה, אבל יתומים רבים אשר גִדלה וכלות עניות אשר הכניסה לחופה שלחוּה לבית
עולמה והמגיד-מישרים דמתא הספּיד לה וימשול בהספּדו משלים רבים כדרכו ויסיים את
משליו והספּדו בפסוק אשר סיים שלמה את משליו: תנוּ לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים
מעשׂיה! _________ עוד תשוּב תתפלא בי, קוראי המתחכּם, עוד תטיל
בספק את אמתת ספּוּרי ויעלו על לבך דברים כי גם בפעם הראשונה גם בפעם האחרת לא רוחות
רעות התעללו בגרי בית ליב ליזר'ס, כי אם אנשים רעים ושכנים רעים; ותביא לך אות
ומופת על זה כי בשתי הפעמים צחקו הרוחות בעת אשר היתה מריבה בין היורשים, וּתגלה
דעתך כי אחד מאחי יצחק, אשר קולו היה דומה לקול אחיו המת, קרא בליל צום גדליה
באזני רבקה את הדברים אשר שמעה, כדי לקפּח אותה בדבריו ולהתנקש בנפשה, כי ידע כי
מרת נפש היא ורוּחה נעכר. אודה
ולא אכחד כי כזה דבּרוּ ליצני הדור גם באותה שעה; אבל אין אחריותם ואחריותך עלי. אני בתוּמי החזקתי ובאמונתי ברוחות
רעות אֶחיה ואינני יודע מה שאשיב – לאפיקורוס. ורק ברך אברכך כי ישמרך ה' מן המזיקין שלא יפגעו בך על חוסר
אמונתך ולא יביאוך להיות מאמין בהם בעל כרחך, ולא יקרה לך מה שקרה לי שפּגעו בי
הרוחות הרעות והראו לי את מציאוּתם עין בעין, וראיתי ונוכחתי כי קיימי עלן ככסלי
לאגיא – ומן אז והלאה הנני מאמין בם אמונה שלמה ולא יחרף לבבי מימי. |