1, — מלה להגות רגש של צער ומצוקת הנפש, והיא בת זוגה של המלה אוי, wehe!; malheur à...!; alas!‎: למי אוי למי אֲבוֹי למי מדונים למי שיח למי פצעים חנם למי חכללות עינים למאחרים על היין לבאים לחקר ממסך (משלי כג כט=ל). — ובסהמ"א: אבוי לחדש החמישי (רסע"ג, סליח' ת"ב). אבוי לאיש אשר נעור ולא ראה נתיבתו (ר"ש הנגיד, משל קכו). ואבוי על ימים קווצותי בטל ילדות ימי השחרות נמלאו (רמב"ע, דיואן). אבוי לדור לפי כספו כבודו (מנח' יהוד', שונא נשים). אבוי עולם רחב הים ותכיל לרבבות עם ונפשי לא תכילה (עמנ', מחבר' ז). — ויאמרו אוֹי ואבוֹי: עברו שנותי וחלפו ימי אוי ואבוי כאשר ידאה הנשר (מנחם, מחברת). מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלַי, ואבכה כל ימותי ולילַי, את חללי טפי ועוללַי, וישישי קהלַי, ואתם ענו אבוי אוי ואללי (ר' קלוני' בר"י, קינ' לת"ב). אשריהם משכילים כרקיע זוהרים, במנוחות שלום נחו ישרים, אוי ואבוי שוד ושבר לנותרים, למדיבת נפש וחבלים וצירים (קינה, החרישו ממני). קול זעקת לבי וקול זעמי, סבו בכל חצר בכל מבוי, אבוי אוי (ר"ע פרנס', הוס' למתק שפת' סה). אוי ואבוי כי הגביר הסגירני (צרור המור, לך לך יח). ישראל הוי ואבוי קורא מן המצר (פיוט יוה"כ, אילת השחר). — *ועם ה הידיעה: למי האוי והאבוי לנואף המשלח מדנים בין איש לאשתו וכו' למי הם באות הקללות שאמרנו האוי והאבוי וכו' (מד"ר במד' י). שהאוי והאבוי הוא להם (ראש' דעת, ר"מ אלבילא ד ו). ומזה המין היה האוי והאבוי הנאמר בימי אחשורוש (מגל' ספ' לרשב"צ דוראן).