אֲבוּקָה

* 1, ש"נ, מ"ר אֲבוּקוֹת  – קסמי עץ או סמרטוטים וכדומה דולקים יחד להאיר אור גדול, Fackel; flambeau; torch: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין לפניהם באבוקות של אור שבידיהן (סוכ' ה ד).  איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקות לפניו (מדות א ב).  ונכנסו (הכהנים) אחריו ושתי אבוקות של אור בידם (תמיד א ג).  מבערב מבקרין אותו (את הקרבן) לאור האבוקות (שם ג ד).  אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר (פסח' ז:).  למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה (שם ח.).  אבוקה כשנים וירח כשלשה (ברכ' מג:).  לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה וכו' כשאבוקה כנגדו (חול' יג:).  משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצין ומן הפחתים וכו' (סוט' כא.).  ואבוקות של אור דולקות לפניהם כל הלילה כולה (מגל' תענ' ט).  שבלילה מבקשין בני אדם הרבה ומבקשין אבוקות של אור (הלכ' פסוק', מועד).  ואבוקה של שעווה  (רא"ש, שבת ב א, בשם ספ' העתים).



1 לא נתברר מקור מלה זו.  ואולי נצטמצמה מן אַבְהוּקָה, מן בהק, הבהיק.

חיפוש במילון: