1, אוּמְלַל2, ת"ז, לנק' אֻמְלָלָה, מ"ר -לָלִים, -לוֹת, – א) כֹאב ואפס הכח, schmachtend; affaibli abbattu; feeble; languid : חנני ה' כי אֻמְלַל3 אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי (תהלים ו ג). – ב) *אדם במעמד רע, אשר יד הזמן כבדה עליו, unglücklicher; malheureux; unhappy : באומללים שבעמך הכתוב מדבר (סנה' סו.). אלא חייב לשמח העניים והאומללים (רמב"ם חגיגה ב). הישמח היהודי האומלל וחלקו בין בני אדם מקולל (רש"ט פלקיירא, המבקש). וגם אני בתוך בני הגולה האומללים (הקד' תש' חות יאיר. האמללים האלה יאהבו את בניהם (דביר רמא"ג, מכתב לו, ב). ואנכי אמלל מאד (מפו אה"צ ז). ובהיכל נמוג ישב מלך עברי גלמוד כְּאֻמְלָל אף דומם כתהו (יל"ג, אדו"מ ח). האמלל הזה תקע את עצמו במקום לא נכון לו (הוא אגרות א כו). האהבת אֻמְלָלָה הטרם תדעי כי אהבה בלבב בת ישראל אין (הוא, קוצה של יוד א). כי שער בנפשו נפש האמללה ויאמר לראותה לדעת חייה (שם ה). עור וערירי אסיר ברזל ועני היש עוד בארץ איש אֻמְלָל כמני (הוא, צדקיהו). – וגם לבע"ח: ושה אֻמְלָל זה אמתי יודיע שרעה באחו בין הערבים (הוא, משלים א יט).