פ"י, בָּזִיתָ, בָּזִית, בָּזִינוּ, בְּזִיתֶם, תִּבְזֶה, יִבְזֶה, וַיִּבֶז, בֹּזֶה, בּוֹזֶה, בָּזוּי, בְּזוּי, בְּזוּיָה, בְּזִתַנִּי, יִבְזֶהוּ, בֹּזַי, בּוֹזַי, בּוֹזֵהוּ, מקור בָּזֹה, בְּזֹה, – בָּזָה את הדבר, האדם, חשב שאין לו שום ערך וחשיבות, שאינו ראוי לשום כבוד, verachten: mépriser; despise : כי דבר ה' בָּזָה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההוא (במד' טו לא).  כי לא בָזָה ולא שקץ ענות עני (תהל' כב כה).  מדוע בָּזִיתָ את דבר יי' לעשות הרע בעינו (ש"ב יב ט).  קדשי בָּזִית ואת שבתתי חללת (יחזק' כב ח).  במה בָזִינוּ את שמך (מלא' א ו).  בן חכם ישמח אב וכסיל אדם בּוֹזֶה אמו (משלי יה כ).  שמר מצוה שמר נפשו בּוֹזֵה דרכיו יומת (שם יט יו).  ויהיו מלעבים במלאכי האלהים וּבוֹזִים דבריו (דהי"ב לו יו).  הכהנים בּוֹזֵי שמי     (מלא' א ו).  הבוזה את חבירו   (אדר"נ כט ).  מפני שהן בוזין בעצמן (שם).  לב נשבר ונדכה אלהים לא תִבְזֶה (תהל' נא יט).  וַיִּבֶז עשו את הבכרה (בראש' כה לד). – ועם כנו': ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בְזִתָני ותקח את אשת אוריה (ש"ב יב י).  ויבט הפלשתי ויראה את דוד וַיִּבְזֵהוּ כי היה נער ואדמני עם יפה מראה (ש"א יז מב).  ובני בליעל אמרו מה ישענו זה וַיִּבְזֻהוּ ולא הביאו לו מנחה (שם י כז).  כי מכבדי אכבד וּבֹזַי יקלו (שם ב ל).  הולך בישרו ירא יי' ונלוז דרכיו בּוֹזֵהוּ (משלי יד ב). – ועם ל אחריו: ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יי' וַתִּבֶז לו בלבה (ש"ב ו יו). – וּבָ|זָה על: וישמע סנבלט החרני וכו' וילעגו לנו וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ ויאמרו מה הדבר הזה אשר אתם עשים (נחמ' ב יט). – בָּזָה בעיניו לעשות דבר: וַיִּבֶז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו (אסת' ג ו).

– פָעו', בָּזוּי, – שבוזים אותו, – בּזוּי.

– נִפע', נִבְזֶה. – נבְזֶה.  נִמבְזֶה, נמבְזֶה.

– פע', בִּזָה, – כמו קל.  ביותר עז ותקף: המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות (אבות ג יא).  אני חלקתי כבוד לדיינים וקראתי אותם אלהים והן מבזים אותם (מד"ר רות, ויהי).  שביזה כל בתי ע"ז (ירוש' סוטה ה כ ד) נראה שהמקור הוא ירושלמי סוטה דף כו, א פרק ה הלכה ו גמרא.  ביזיתו ביישתו וקיללתו (סנה' סה:).  לך והבא אותן האנשים שביזית אותי לפניהם ואני מתרצה לך (פסיקתא דר"כ, שובה קלב).  אומרין לו אלו היה לך לבזה הייתה נודר (תוספתא נדר' ה א).  אל יביישך שיניך ואל יבזך פיך ואל יקללך לשונך (ד"א זוטא ב).  כשם שביזית אותו כך אתה מתבזה (תנחומא וארא יח). – וּבִזָה על: מפני מה אתה מבזה על כבודך (מד"ר בראש' עה). – ומקור סמי': כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה אלא בזות את בעל הטובה (חו"ה הכניעה-ט). – ובכנ': הנחת התענוגים הגופניים ובזותם שזאת תחלת מדרגות אנשי החכמה (מו"נ ב מ).

– פֻע', בינו' *מְבֻזֶּה: שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין (ע"ז ג ג).

– הִפע', הִבְזָה, מקו' הִבָזוֹת – כמו בִּזָּה: כי יצא דבר המלכה על כל הנשים לְהַבְזוֹת בעליהן (אסת' א יז).

– התפ', *נִתְבַּזָּה, – שבזו אותו, שבזה את עצמו: לא דומה המתבזה מעצמו למתבזה מאחר (ירוש' תענ' ב סה).  שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד (כתוב' צז:).  שע"י הדרך אדם מתבזה וזו (שרה) עמדה ביפיה (מדר' בראש' מ).  אימתי דברי תורה מתבזין בפני עמי הארץ בשעה שבעליהן מבזין אותם (מדר' רות, ויהי בימי).  לבן מלך שיצא לשוק ומכה ואינו לוקה מבזה ואינו מתבזה (שם).  כיון שראתה אותו (מיכל את דוד) משים עצמו כהדיוט נתבזה בעיניה (שם במדבר ד).  שויתי נפשי לנגדך שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך (שם).  כשם שביזית אותו כך אתה מתבזה בפני כל הבריות (תנחומא בובר, וארא יח).  אעפ"י כן היה בידם להתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן הכאות (שם תזריע יג).