הִשְׁתַּחֲוָיָה

*, ש"נ, – א) כמו הִשְׁתַּחֲוָאָה: על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה (תמי' ז ג). לך כריעה לך כפיפה לך השתחויה (ירוש' ברכ' א ח). ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה וכו' ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה (מד"ר בראש' נו). – ואמר הפיטן: רגילים לקולה לוים וכהנים, לשיר וְהִשְׁתַּחֲוָיָה היות מזומנים (סליח' ער"ה, תפלה תקח). גדול בענקים כהשכים לזבח וְהִשְׁתַּחֲוָיָה דבקתו וחבקתו ותוציאו לרויה (סליח' מוסף יוה"כ, אל הר המור).  – ואמר המשורר: ועינו ענתה בו, עלי רֹע לבו, בקרבו שם ארבו, ועושה תמרוקים, בהשתחויתו, לכל רואה אותו, מלא כל קומתו, ומשפיל חמוקים (ראב"ע, נדוד הסיר). – ומ"ר: ושלש עשרה פרצות היו בו וכו' וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחויות (מדות ב ג). כל העזרה היתה אורך מאה ושמנים ושבע על רוחב מאה ושלשים וחמש ושלש עשרה השתחויות היו שם (שם ו). וכשהיה (ר"ע) מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות  (ברכ' לא.). התפילה והתחנונים והכריעות והקידות וההשתחויות והקימה בלילות (מאזני צדק, אלגזלי 164). – ב) כמו °בית השתחויה, מִסְגָּד מושלימים:  המלך השני שיעמוד מישמעאל יהיה אוהב ישראל ויגדר פרצותיהם וכו' ובונה לו שם השתחויה על אבן שתיה (נסתר' של רשב"י, ביהמ"ד ילינק ג).

חיפוש במילון:
ערכים קשורים