בעיירה, באמצע אמצעיתו של השוק, עומדת באר, ואף-על=פי-כן משתמשים יחידי-סגולה במי-נחל, שמביאים אותם מרחק חצי מיל מאחורי העיר!
מי-הנחל הם ממקום השקאת הסוסים והבהמות — עכורים, וריחם רע, ומי-הבאר דוקא נקיים הם וטהורים כזהב טהור!
ואתם משתאים בוַדאי, מפני מה שותים מי-נחל רעים, בשעה שיכולים לקבל מי-באר טובים? לפיכך אספר לכם, מלה במלה, את המעשׁה באותה באר, ששמעתי מפי ר' אליעזר השַמש, מפיו ממש.
וסַפּר ספּר את המעשׁה במורא וביוהרה גם יחד. המעשׁה אמנם מעשׁה נורא הוא, ואף-על-פי-כן הוא יהיר על כך, הוא מתגאה בה, בעיירתו שלו, שבה מתרחשים מעשׁים כאלה!
— צא ועבור — אומר הוא — מחציתו של עולם, ולא תשמע מעשׁה כגון זה!
— התחל התחיל הדבר בשנת…
אך את השנה שכח, ואנוסים אתם להסתפק בספּוּר-המעשׁה בלא השנה.
הימים היו ימי סליחות.
נוֹ, עיר הרי עיר היא, יש בה אברכים הגונים, בחורים הגונים; ויש כמנהגו של עולם, פוחזים וריקים גם כן…
וכשהולכים לסליחות, בעוד חושך, הרי צריכים לעשׁות קצת מעשׁי-ליצנות, להשתובב עם הבכור, ובכור היה לנו בזמן ההוא יקר-המציאות, גבור ממש! בקפיצה אחת היה הופך ומהפך קטן וגדול בשוק.
וכשעושׁים מעשׁי-ליצנות עם הבכור, מתחילין לרדף אותו, משליכים אחריו אבנים.
הבכור עומד כנגדם; אבל החבורה גדולה, נמלך הבכור בדעתו ובורח ונמלט.
רודפים אחריו; באבנים במקלות, והבכור טס כחץ מקשת אנה ואנה, אנה ואנה…
ואירע, שבאותם הימים בדיוק היתה הבאר מקולקלת.
עוד זמן רב קודם לכן עשׁה ראש-העיר הערכה, אסף את המטבעות, ובינתים פרקו את הקמוּר; נשארה הבאר עומדת פתוחה.
הבאר עומדת פתוחה, ובעזרת השם יתברך, הבכור נופל לתוך הבאר הפתוחה.
חבורת הפוחחים לא ידעה להיכן נעלם הבכור; ונתפזרו כל אחד לדרכו.
עומדים בבית-המדרש ואומרים סליחות, ר' יונה’לי שלנו מסלסל את קולו בתפילה מן התפילות, וכאן נשמעת לפתע מן הרחוב צעקה, יללה, השם ישמרנו ויצילנו!
מה סוברים?
יהודיה מקשה, לא עליכם לילד. או, חס ושלום, צרה אחרת… מסיימים בחטיפה את הסליחות, יוצאים ורצים החוצה, מקשיבים, — ושומעים שהקול יוצא מתוך הבאר.
אילו גילו אותם פוחזים, שהם שׁיחקו עם הבכור, אפשר שהיו מעלים על הדעת, שהוא הוא המוטל שם בבאר; אבל הללו מתייראים הם מפני אבא-אמא; שותקים הם, ואנו לא היה יכול לעלות בדעתנו, אלא שנשתקע שם לץ, או שד…
אם היינו נפחדים כל כך, או שבאמת היה לו לבכור מין קול כזה, דיינו, שהיינו בטוחים כי הקול קול אדם הוא.
ומפני שלא נעדר שום אדם מן העיירה, וממקום אחר לא בא שום אדם, נמצא שאין זה אלא מין מזיק; והכל עומדים ורועדים, העור מרעיד והשינים דא לדא נקשן, כמו בקדחת, רחמנא ליצלן…
מגוֹדל הרעש נתעורר שומר העיר ועמו עוד כמה גויים, ואף הם יצאו ובאו; ואף הם עומדים תמהים ומשתוממים. אבל עשׁו נעוצה בו אף-על-פי-כן גבורה, והרי הם רצים אל ראש-העיר, מביאים דליים וחבלים (שלא יגנבו אותם, היו מחזקים אותם לשעות הלילה בבית-העיר)… מביאים, ומשלשלים ומורידים, ומעלים ומוציאים את הבכור המת!
אוי, מראהו של הבכור, המסכן, כמה עלוב הה באותה שעה! קרנים שבורות, רגלים שבורות, בצלעיו חורים, אוי אוי!
ור' אליעזר מכסה את פניו בידים, שלא יראה את המראה הנורא, המתייצב לנגד עיניו…
— ומאותו זמן אין אתם שותים מי-באר? — שואל אני?
— שוטים כאלה אנו מוּחזקים אצלך? — אומר הוא בנעימה של תרעוֹמת. — שמע הלאה!
נתּנה האמת להאמר, שכבר בזמן ההוא פסקו כמה אנשים מן האיסטניסים מלהשתמש במי-הבאר.
אנשים העידו שבשעה שהם עוברים בלילה, שומעים הם קולו של גוסס בוקע ועולה מתוך הבאר.
אחרים נשבעו בכל לשון של שבועה, שבשעה שהם מציצים אל תוך הבאר, רואים הם… נקודות-נקודות אדומות, ובוַדאי של דם הן…
למען האמת הרי כשהוציאו את הבכור היו צלעותיו נקובות; חתיכות חתיכות של בשׁר היו תלושות מגופו!
וכאן, כשביקשו את ראש העיר שינַקה את הבאר, אמר שהוצאה זו לא נכנסה בחשבון ההערכה…
אף-על-פי-כן, במשך הזמן בוַדאי היו מתרגלים, היו שוכחים; הרי עד אל הנחל יש בכל זאת מרחק של מחצית המיל, — אבל כאן מתרחש עוד מעשה:
הבאר כבר מתוקנת, הקמוּר מוכן, הגלגל מותקן, ובמַים מתחילים להשתמש!
אלא פעם אחת בלילה, נוסע עובר בעל-עגלה עם כילה כבדה, עמוסה מיני סחורה. מן הדרך הקשה היו הסוסים יגיעים ומיוגעים, מכוסים זיעה, מעלים קצף. סוס אחד, בהקן, אני זוכר עוד כהיום הזה את צבעו, נתחלק לפני הבאר ונפל, ואפשר אחרי חמשים צליפות רק אסף כוח לקום ולעמוד על רגליו!
והנה — שמע מעשׁה שהיה:
כיוָן שמגיש בעל-העגלה לפני הסוסים את הדלי הראשון עם מים, מיד הם נבהלים, נרתעים לאחוריהם, פונים ומסתובבים ובורחים במרוצה עם הכילה.
ובעל-העגלה רואה במו עיניו ממש, — ונשבּוֹע נשבּע עד כדי כך, שבוַדאי ראוי להאמין לו, — שמתוך הדלי קפצה לטאה! היא השמיעה קול צחוק של אדם, וחזרה וקפצה לתוך הבאר…
וסבור אתה, שהיו תופסים את הסוסים? חלילה! כמו שדים היו רצים. כל המזל היה בזה, שהם נכנסו ביצוּל אל תוך בקתה של עצים, ניקבו את הקיר (אמנם זו היתה מפולת) ונשמרו עומדים!
ומה שמופלא עוד יותר: בפנים, ליד אותו קיר ממש, היה יושב אותה שעה שוליה-של-חייט, יצחק’ל וספג חבטה הגונה בגבו מו היצוּל…
והתברר נתברר, שהוא-הוא באמת היה הראשון, שהתחיל רודף אחרי הבכור…
כך בכור נוקם את נקמתו!
הוא עצמו, יצחק’ל רוצה אני לומר, הודה בדבר!
וּשמע המשכו של הענין:
כשנודע מפיו, כי השני שהתחיל משתובב עם הבכור הוא בנו של ר' ירוחם’ל, — בינינו לבין עצמנו, בן-יקר ופרי נאה היה, — באה עליו, על הבחור, מתוך פחד, מחלה משונה, הוא מתחיל רועד בכל גופו, ורועד ומרעיד כך כמה חדשים…
— וזה הכול? — שואל אני.
— בוַדאי! — מלעיג עלי ר' אליעזר — רק עכשיו מתחיל העיקר.
מובן, שהעולם התחיל מתיירא להשתמש במי-הבאר… והמים עצמם באמת לא היו טובים לשמוּש; היה להם איזה מראה ירקרק מבריק ומשונה, ונתלוָה להם ריח מגונה. אני לא טעמתי מהם, אבל אמוֹר אמרו, שמרגישים בהם טעם וריח של לטאות. אבל חששות בכה וחששות בכה, שואבי-המים שלנו לא היו להם סוסים וחביות להוביל מים מן הנחל, ולשׂאת מרחק חצי מיל בעד אותו מקח עצמו, שהם מקבלים, אין הם מסכימים.
מה אאריך לך בדברים, חזרו והתחילו משתמשים שוב במי-הבאר.
פתאום מתפשטת שמועה, שבכל לילה בשעה עשׂר, כיוָן שמורידים את החבל עם הדלי ונושׂאים אותם אל ביתו של ראש העיר, מיד מופיעה סיעה של חתולים לבנים ושחורים, מן העיר ומן הפרבר; הם מתיישבים על הגלגל, מיללים ונאנקים, בוכים כדרכּם שלהם, והגלגל, תחתיהם, סובב הולך מעצמו, מעלָה ומטה, מעָלה ומטה, וכך עד אור הבוקר.
ושיהיו חתולים מתיישבים על גלגלה של באר, עדיין בגדר האפשר הוא, גזירה-שוָה מחתולים היושבים על הגג!
בחודש מרץ היה הדבר; לאמור- בתקופה שחתולים מתהלכים יחד חבורות-חבורות ואינם מניחים לעצום עין!
אבל שיהיו חתולים מסובבים גלגל, או שהגלגל יהי סובב הולך מעצמו מתחת לחתולים — דבר כזה עדיין לא נשמע!
ואילו לפחות היה כל זה פוסק בשעה שהגבר קורא, היו סבורים, שיש כאן — מעשׂה-לץ.
אבל הרי שומע אתה — עד אור הבוקר! הרי מן ההכרח הוא שיש בזה שייכות הלטאה, או, להבדיל, אל הבכור…
וכך הוָה! נמצאה ערלית זקנה אצל ראש-העיר, שהעידה מסיחה לפי תומה, שאצלם בכפר קבעה פעם לטאה אחת את משכּנה בתוך בצה, ובאמת היו כל החתולים שבסביבה באים אליה לבקרה, עד כדי כך, שמסביב לבצה היתה תמיד חַשרה של חתולים…
אך מפני מה חוזר הגלגל, דבר זה שוב לא ידעה אף היא; אף-על-פי שהיא היתה כבר ערלית זקנה מאד מאד, וכבר אכלה פת לא מתנור אחד.
— אך כאן חייב אני — אומר ר' אליעזר’ל — להפסיק, ולספר היאך אני עצמי ראיתי את החתולים בעיני שלי ממש. אתה מחייך? אותה שעה אף אני חייכתי!
אדם צעיר הייתי, בקי במקצת באותיות הזעירות… ידעתי יפה מאד לשון-קודש!
כללו של דבר, אני לא האמנתי!
על שׂפתי לא העליתי את הדבר, למה אתחיל בשל ענין מועט כזה מחלוקת עם הבריות?
אבל חשוֹב חשבתי לי כך:
הימים ימי חורף, שלג יורד, מוטלים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג על הגלגל, ואומרים העולם — חתולים.
לקום אחר עשׂר בלילה מן המטה וללכת לראות, אין חשק.
ראשית, מתחת לכסת חם ובחוץ קר!
שנית, הריני מודה, שהייתי מתיירא במקצת ללכת. שכּן — מי יודע? שמא אמת הדבר? ואם כן — הרי אין אלו חתולים פשוטים, אפשר באמת שיהא אדם ניזוק…
והנה מתארע בדיוק מעשׂה כזה:
אני נמצא בחתונה, בסעודת-השׂמחה אני נוטל לגימת יי"ש אחת, אחר-כך אני משתכּח ונוטל שניה… אחרי הדגים — שוב טפּה, כנהוג. לאחר הבשׂר — מעט שכר!
אדם חלוש הנני, ומתחיל, לא עליכם, ראשי מסתובב, ובפנים אני חש ממש אש; מרגיש אני, עוד מעט ואתעלף, ואשבית חס וחלילה, את כל שׂמחת החתונה!
מה אני עושׂה?
הריני מתגנב ומתחמק בסוד-סודות, איני קורא עמי אפילו את ביילה-רחל שלי, והולך לי הביתה… אישן מעט, אומר אני לעצמי, ולפנות בוקר אשוב ואהיה במקום! משום שהבטח הבטחתי לו לחתן (שאר-בשׂר אמיתי שלי, שני-בשני), שלא בדבר של מה-בכך יפטור עצמו ממני!
ורוצה הייתי לקיים את דברי…
שאצטרך לעבור על-פני הבאר, זו אני שוכח; כמי ששוכח את יום המיתה!
וברגע שאני נזכּר, כבר אני עומד פנים אל פנים לפני הגלגל!
— ואתה רואה חתולים? — שואל אני.
לא כל כך במהרה! אלא להפך; — אני רואה על הגלגל מונחים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג, כדרך הטבע! הגלגל עומד; אני רואה בחוש, שהוא עומד!
וכבר רוצה אני ליתן בצחוק קולי וללכת הלאה, אבל מרגיש אני, שלבי מתחיל דופק. מפני מה?
אני מרים ידי אל המצח, המצח שטוף זיעה, המקום ישמרנו ויצילנו — זיעה כזאת!
ופתאום משתלט עלי מורא, הנקל לומר מורא! הרגלים כאילו ננעצו במספרים, אין לעקור אותן מן המקום. והשׂערות המסומרות מגביהות לי את הספּוֹדי“ק עם היארמוּלק”ה כלפי מעלה, עד כדי כך שאני מרגיש את הרוח הנוגעת בעור הראש.
שהפחד הזה יוצא ובא מן הבאר, דבר זה הבינותי מיד; ורוצה אני להתרחק מכאן — ואיני יכול. אין אני יכול להפנות את ראשי משם; אני מוכרח להביט!
והנה, אותו רגע ממש, כשאני עומד ומביט, מתחיל הגלגל נע לאטו לאטו, וכיוָן שהוא נע, הופך כל צבּוּר קטן של שלג לחתול לבן, וכל יתד-עץ של הגלגל — לחתול שחור! וכך עומדים הם על הגלגל ומסתובבים עם הגלגל ביחד… חתול שחור, חתול לבן, שחור — לבן…
אחר-כך מתחילים הם לילל. וכיוָן שהם מיללים, זוחלים ויוצאים מתוך הבאר — הלטאה מצד אחד, וראשו של הבכור מן הצד השני… מה סבור אתה? אני נופל ומתעלף!
ר' אליעזר’ל מפסיק ונח וממשיך ספּוּרו:
עד כאן היה הכּל מדוּבּר בחיות… תיש, אפילו לא תיש רגיל — בכור, אף-על-פי-כן לא אדם; לטאה, סוס; לא עליכם, חתולים שחורים ולבנים; אבל הבאר מתחילה דורשת בני אדם!!!
ויהי היום, פעם אחת אני יושב בסעודת-מצוָה, אצל ר' קלונימוס הדיין… ר' קלונימוס שלנו היתה לו בת, בל אחטא בשׂפתי — למעלה מעשׂרים אמה. בת עשׂרים בוַדאי. יפהיפיה, אמרו הנשים, איננה כלל. סתם כך — בת ישׂראל. מום, חס ושלום, אמנם לא היה לה, אבל פרוטה לפרוטה גם-כן לא היתה לה! והכול היו בטוחים, שתהא יושבת בבית אביה עד שילבּין ראשה.
והיתה רחמנות גדולה על הנערה; ועל אביה הדיין, על אחת כמה וכמה; בוַדאי רחמנות!
אלא מה יהוּ עושׂים? הקהל, לא עליכם, אין לו פרוטה שבורה… ואפילו היתה הפרוטה מצויה והיו רוצים ליתן, אין יכולים ליתן! משום שהרב, זכרונו לברכה, היו לו שלש בנות, ודוקא בנות כאותם כלונסים! בכלל היה הזמן ההוא זמן שאין בו מזל. כל כלי-הקודש לא היו להם בנים-זכרים. הכל בנות, וזו מזו גדולה בשנים! ובשביל כולן, שוּב, גם ממון-קורח לא יהא מספיק! ומתעלמים ועושׂים עצמם כלא-יודעים. נאנחים, אבל יודעים שאין עתידים להושיע…
ר' קלונימוס כבר היה מוכן אפילו להוריד עצמו, להוריד עצמו הרבה מאד! להשׂיא בתו לחייט, ולוּא יהא גם סנדלר. אבל, ראשית, היה הקהל מרנן ומלמלם, שכּן לאמיתו של דבר, אין זה נאה לקהל!
שנית, בזמננו בעלי המלאכה, בינינו לבין עצמנו, חצופים הם והולכים אחר עיניהם; והבתולה, כאמור, בתולה יפה לא היתה.
בדבּוּר אחד — ר' קלונימוס לא היתה לו עצה ולא היה לו מוצא, כיצד לפטור עצמו מן הבתולה!
יום אחד יוצא הקול, שר' קלונימוס עשׂה שדוּך! פה ואזנים פתחו ותמהו!
וגם, שומע אתה? דוקא שדוּך שלא מבני המקום, ודוקא שידוך הגון, אבל הגון ומהוגן ביותר… מיוחס, בן-תורה וגם — בחוּר! אילו אמרו לפחות — אלמן, או — גרוש עם ילדים!
חמש-עשׂרה מאות זהובים הושלשו במזומנים! וכבר עושׂים תנאים!
השׂמחה אצל העולם גדולה; זווּג מן השמים, בת פלוני לפלוני, בזכותו של ר' קלונימוס!
מזל-טוב בעיירה. אדם תאב-דעת הרי הנני תמיד, ובכן רוצה אני באמת לדעת, מה יכול להיות פשרו של הדבר הזה?
ומתרחש שבא בדיוק אותו זמן שני-בשלישי שלי משם, כלומר, מאותה עיר שממנה בא החתן, ומספר לי בסוד-סודות, באשר בכן — במשפחה יש דוד תלוי, כלומר, שתלה עצמו לדעת, אחיו של אבי—החתן…
נו, אי אפשר לומר, פגם כזה פגם הוא, אבל — חמש-עשׁרה מאות זהובים במזומנים!
יש עוד פגם כלשהו מצד האם — מוסיף הוא ומספר — אחותה של האם, אמו של החתן — מוטלת אישהו זה כעשׁרים שנה בבית-חולים חולה במחוּש-הראש, רחמנא ליצלן!
מילא, דבר זה אפשר שאין לו כלל שייכות לענין! כלום אין — שואל אני — כלום אין יש במשפחה איזה מומר-להכעיס, איזה משוּמד…
— זה לא! — אומר הוא — אבל מתפקר אחד כן ישנו… איזה קרוב רחוק מצד האב, מחוצף גדול היה! אלא כל המזל הוא בכך, שמן השמים השכיבוהו, והריהו שוכב כבר זה כמה שנים, וחוט-השדרה שלו יבש והולך!
— אבל החתן, — שואל אני, —החתן!
— החתן, — אומר הוא, — הריהו ביותר-ביותר אש להבה! למדן! ומשוקע עד כדי כך בלמוּד, שהוא שוכח לאכול, לשתות, לישון, רק לומד ולומד; ואפילו אינו לומד, הרי חושב בדברי תורה; תמיד בעולמות אחרים, כמעט אינו שומע מה שמדבּרים אליו…
אבא ואמא שלו מהלכים אחריו, כמו אחרי בן-פקוּעה! שומרים אותו כאישון שבעין, אין מניחים לו לצעוד צעד אחד לבדו… אילו הניחוהו לבדו, על חלקת הקיר היה מטפס!
פעם התגנב ויצא מחוץ לעיר, והלך, כדרכו, משוקע במחשבות, למד בעל-פה… והיה הולך ומהלך, עד שנכנס בנהר! הוא אפילו לא צעק — הוא ממשיך ולומד!
מזלו היה, שכובסת אחת ראתה זאת מרחוק, והרימה קול צעקה…
פעם אחת, שוב, למד הלכות שחיטה; ןהשחיז לו חלף! שאל, כמובן, אצל השוחט, — והשחיזו עד כדי כך, שלאחרי-מכן, משבּדקו השוחט, נשבע בכל לשון של שבועה, שצריך אדם להיות מאה שנה שוחט, בשביל שיוכל כך להעמיד חלף… אבל תחילה ביקש לנסותו בעצמו… וכיצד, סבור אתה? באצבע? על קצה הלשון? השוטה הזה נותן את החלף על צוָארו, על הסימנים שלו עצמו! ואפשר שביקש רק לנגוע בסימנים. —
דיינו שאלמלי בני-הבית שקפצו ותפסו בידו, לא היה חתן לר' קלונימוס כלל…
ועוד, ועוד מעשׁים בדומה לזה…
ושׁמחתי באמת מאד, שר' קלונימוס מקבל בן-יקיר כזה, כלי יקר כזה, ולפיכך, כשישבתי בסעודה, שעשׁו לכבוד המחותנים (אני קרובו הקרוב של ר' קלונימוס, חמישי ברביעי ממש), שׁמחתי באמת כמוצא שלל רב.
תכשיט אמיתי, כמו שאמרו — כדת משה וישׁראל! גרגרת — רזה וחוַרורת; עינים גדולות, — בדבּוּר אחד, השכינה, כביכול, שרויה על פניו, חן כזה היה לו… עד הלב נגע המראה!
ביקשו אותו שיאמר משהו, והוא אמר.
איני זוכר אפילו מה, אבל אמוֹר אמר, ויפה אמר!
אחר כך יצא מן הדרשה וכּוּח, שׁיחת-תלמידי חכמים, והוא התערב בהתחלה, אפילו בחמימות התערב.
ולר' קלונימוס, שדעתו היתה שלא כדעתו, כמעט שלח יד בזקנו… אך פתאום באמצע נשתקע במחשבות ופסק מלהתוַכּח!
אני עצמי, כדי להודות על האמת, למדן גדול אינני… כשנכנסו בגדולות, חדלתי מלתפוס את הענינים. רק בלשון, בהעָיות, הכרתי שקודם-לכן היה בחינת ידו בכּול, הוא ניצח את כולם, ואם הפסיק באמצע, ראיתי בחוש, הרי זה משום שהמוח החריף כבר עבר לענין אחר. מה שנעשׁה כאן, מסביב לשולחן, שוב אין הוא יודע; העולם מוסיפים ומתנגחים בהלכה, הוא אינו שומע ויושב ועיניו תלויות בשמי-קורה…
העולם אף הוא שכח אותו, עשׁו עגוּל מסביב לר' קלונימוס, המחותן גם הוא — (כבר הוא בעולם האמת!) אף-על-פי שהיה סוחר — למדן גדול היה, ומתפלגים בוכּוּח, דור-הפלגה ממש!
צעקה המוּלה!
מן החדר השני בוקעים ויוצאים בינתים קולות של נשים, — המוּלה, צעקה!
אני איני גורע עין מן החתן; אינו שומע, בלי עין הרע אפילו מלה אחת!
בינתים, חם היה, הענין נעשׁה עמוק יותר ויותר, ונרדמתי קצת…
פתאום מעירה אותי צעקה! היכן החתן?
וכשאני פוקח את העינים, עומדת המחותנת בפתחו של חדר-הנשים, ומחזיקה את המחותן בדש, וצועקת: גזלן, פושע ישׁראל, איך שכחת?!
והמחותן מרטט כמו דג.
— יהודים בני רחמנים! רוצו לחפשׁ, רוצו לחפשׁ! — צועקת המחותנת, והקול לא קולה — הוא יעשׁה לעצמו מעשׁה…
היא רצה בין הגברים מן החדר החוצה, המחותן— אחריה, ואנו כולנו אחרי המחותן…
וכאן בשוק חשכה גמורה, ממש וימש חושך! חַשרת עננים, כזפת שחורה… הגשם אינו יורד, אלא מצליף בפנים כמו מחטים!
העולם קוראים בקולי קולות, העולם מחפשׁים, ואני עומד כך באמצעותו של השוק, ואני מהרהר: היכן מחפשׁים?
מקצה אל קצה מצעקים זה לזה: כאן איננו! כאן איננו!
בינתים אני שומע, שהאם משמיעה קול צעקה: יהודים, בני רחמנים, אל הבאר! אל הבאר!
אל הבאר? משתומם אני, מה פירוּש: אל הבאר? אומרים — נחלאדם רוצה להתרחץ; מקווה — רוצה לטבּול, אבל באר?
אך כשאם צועקת, רצים העולם אל הבאר. גם אני הייתי רץ — אבל הרי איני רואה בלילה, להיכן ארוץ!
פתאום — ברק! —
ואני רואה אותו! האם אמרה וידעה מה שאמרה!
תאר לעצמך: הוא עומד על הגלגל, וכיוָן שרצים ומתקרבים אליו, הוא קורא?
— קוּקוּריקוּ!
חלחלה עוברת בעצמות!
נוֹ… נטרפה דעתו.
מאותו זמן, אף-על-פי שאחר-כך ניקו את הבאר… שכן — כלום נאה להם לאומות העולם, שישאר זכר של בכור יהודי בעיר? —מתייראים מפני הבאר!
— אני, ועוד יחידי סגולה, איננו משתמשים במי-הבאר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.