א    🔗

כל מי שעיין בתופעה האישית והספרותית הזאת מצדי צדדיה, לא ימלאנו לבו לצמצם אותה בהגדרה אחת או בתואר אחד, סגולתה הראשית – שהיא רבת-פנים ורבת-גילויים וגם רבת-ניגודים. אך האחדות בולטת ושלטת בכל ריבוי צירופיה. יצירתו של וילקנסקי היא כליל של פובליציסטיקה. שירה, בקורת, אמנות-המסה,פעולה-מדינית, חכמת-כלכלה, ישבנות, שבע מלכויות, שכל אחת מהן דיה להנחיל שם לבעליה, נושקות זו את זו ביצירתו של וילקנסקי ויונקות זו מזו. כמעט בכל יחידה יצירית משלו אתה מוצא את רובם של היסודות הללו, המשולבים בה שילוב מופלא. ואי אתה מרגיש בעירובי תחומים. יתרה מזו: ודאי הוא לך שכך ולא אחרת צריכים היו הדברים להצטרף, אותה תורה, הגורסת שירה לחוד ופרוזה לחוד, כלכלה לחוד ורוח לחוד, סגנון מיוחד למדע וסגנון מיוחד לספרות, מתגלית לאורו של וילקנסקי כחכמה דרדקאית. נשמת יוצר שורפת ומכלה את המחיצות הללו ולועגת לסימני-תחכמוני אלה. כל פרוזה, שהיא בעלת שיעור קומה והשכינה שורה עליה אף היא מין שירה. ואנשי חזון המדע, שלא נתכנסו בתוך קונכיות של מקצוענות צרה, השיחו תמיד את מחשבותיהם דרך-שירה. בתורת המידות לשפינוזה, התומכות לכאורה את יתדותיה בכללי הנדסה, ובפרקי-משנה שהם כולם הלכה, פועמת שירה-של-תוכן ושירה של סגנון לא פחות מביצירות פיוטיות מובהקות, לא הנושא ולא השם קובעים את מדרגות האמנות. אלא כוח הביטוי המגולם בהם. ובלשונו של וילקנסקי: “בספר הדן על זבל יוכל להיות יותר שירה מאשר בהשתפכות על האהבה בת-השמים”. הכל תלוי בעצמת הרגש, ברמת המבע ובשפע היצירה שנמזגו בדברים.

הוא התחיל בעונת-השְפַרְפָר של הפובליציסקטיקה העברית בארץ-ישראל והיה מסוללי דרכה. בשעה שרובם של הסופרים הצעירים גמגמו עדיין וכתבו על עסקי כלכלה ומשק על דרך המליצה, כבר היתה לו משנה ברורה ושפה ברורה, שנחצבה בידיו והיא כולה טבועה בחותם אישיותו. גלוי וידוע שכל סופר אנוס להתקין לו כלי-אומנות משלו, כלי-הלשון המתנחלים אין בהם כדי סיפוקו. מורשתו הלשונית של הסופר היא בחינת ערלה – כל פועל וכל שם וכל תואר טעונים מולד חדש וצריכים להיעשות ילידי-רוחו ממש כדי שיהיו בני שימוש ליצירה, ולא עוד אלא שהצטרפותו לדור מאוחר יותר, מחייבת אותו לשית עליהם נוספות, למרקם, לשוב לבדקם ולהכשירם לתשמישו. הסופר יתגבר לא בעשרו המילולי, אלא בסגולות-הייחוד של סגנונו ובנינו, בחוט המיקרא המשוך על שורותיו ופסוקיו ההיאבקות הראשונה היא היאבקות עם מכשירים סרבנים והנצחון הראשון הוא נצחון על קהות המכשירים ומיעוט כוחם. בת-קולם עוד נשמעת יפה שנים רבות גם לאחר שהסופר כבר יצא לדרך המלך. עוד במסה הגדולה שלו “התיאולוגיה הלאומית” שנדפסה ב“רביבים” תרע"ג, אשר בה צרר וילקנסקי את האני-מאמין ואת האיני-מאמין שלו שנשאר נאמן להם עד היום – אנו רואים אותו בנפתוליו עם החומר ועם הלשון. אותה שעה היה שרוי עדיין במצב של עושה כלים, של לוטש ומשחיז.

אכן, אפילו אותם חלקים במסה, שאין כוחם היום ככוחם אז מפליאים ומענגים בניסוחם החריף והנועז וברוח המרד, שיצוקה בהם, הדעות שהובעו בה הבשילו אחר-כך יותר ונצטללו יותר – נתלבשו בביטוי עברי אמנותי. מה שהיה מרומז שם, פותח על ידו ונעשה מפורש. הן זהו ההבדל בין “עילוי” לבין כוח יוצר, שהלה נוצץ בתקופת חייים מסויימת ונובל, זורח ומפתיע ושוקע; ואילו מי שהוא עצמו מקור מפכה, הריהו גדל ומתפתח, זורח תמיד ונושא פירות תמיד. ודאי, היוצר משייר הרבה חמרים היוליים ביצירתו וגם חמרי-סחף נגררים לתוכה בתחילתה והם טעונים מירוק וצריפה בלתי מוסקים, ואפשר שאינם נקלפים ואינם נפרדים הימנה לעולם. ברם, “פסולת” זו דומה לפסלתם של לוחות, ורבים ומרובים נתערו ומתעשרים הימנה.

מן החמרים ההיוליים של סוקולוב, למשל, עוד עתידים להתפרנס דורות. אגב עיצוב דברים ושאלות וקביעתם בדפוסי לשון עברית מסותתת. יש וניתזים מתחת איזמלו של וילקנסקי רסיסי נסורת, החוזרים ומשתרבבים לתוך גוף הדברים ומעלים עליהם כעין בהרות-קיץ. פעמים מתגנבת מלה או שורה של מלים ארכאיות, שאין משמעותן ברורה והן מכבידות על הבנת הענין, פעמים חגיגיות יתרה פוגמת. אולם, אלו הן שגגות היוצאות מלפני האמן, מומי-יופי. אם הורשה לומר כן, חזותו הכללית של הבנין אינה מתפגמת ע"י כך, ונהפוך הוא: חלקת סגנון ללא גבשושים מטילה בנו רושם של מלאכותיות ושל סטיליזציה עקרה, ואילו שיורי נפתולים-ללא-נצחון מקרבים. כבחיים כן גם בספרות נאמן עלינו אדם – בצירוף רפיונו של אדם, ואמן בצירוף רפיונו של אמן. אל השלמות תשוקתנו – אבל השלמות הגמורה היא למעלה ממידת אדם.

ב    🔗

וילקנסקי הוא מבעלי התריסין. הוא נלחם את מלחמתה של תורה ואת מלחמתם של החיים. תמיד כלי-זינו עליו, בשיחה, בכתיבה, במסיבה של התיעצות ובמסעו בדרכים. נשקו חד ומצוחצח ואת חציו יקלע ולא יחטיא. אין הוא סומך על נסים. בצאתו לפולמוס לא ישען על סכלותו של יריבו וקלות היפגעותו, אלא יזדיין במיטב התחמושת המודרנית; ב“דע מה שתשיב”, בידיעת הענין, בהבנת נפש יריב, בלשון שנונה ובנשימה רחבה. יש פולמוסאים שעוקצים וממהרים להמלט על נפשם. וילקנסקי מפרק את דברי בעל-דבביה פרקים פרקים. חוליות חוליות; האור שהוא מטיל איננו אור פנס קטן, אלא אור פרוזקטור, המאיר למרחוק. מתון מתון הוא עושה את מעשהו, בטכסיסים ובאסטרטגיקה – יש לו פנאי הרבה ואינו בהול. קראו, למשל, את דבריו על “תכנית סוסקין”, שרצתה להעניק לנו “אחוזות-זרת”, ועל שכמותו. קפדנות ענינית, מספרים וחשבונות, ציורים ומשלים – ואיזה כוח משכנע. שום פרט אינו מיותר בשבילו, במשק הספרותי שלו כבמשק החקלאי, כל הדברים שיש להם נגיעה אליו יש להם שעה והם עולים בחשבון. האכין ורקין, התגין והכתרים שבמאמרי וילקינסקי הם פרי שיקול האיזון, מחיקה ותיקון. גם הנראה כארעי אינו ארעי כאן לעולם.

אוזן לו לא רק להגיונם של דברים, אלא גם לנגינתם. מחשבות, מעשים ודיבורים טובעים בו טביעה מוסיקלית. זאת נראה בקראנו את תיאורי המסע שלו בארצות שונות לשם לימוד התורה החקלאית והמעשה החקלאי. רשימות אלו, שמעטות כמותן ליופי בספרות העברית, מלאות רחשי קול, המיה, מראות, עיסוקים ונגינה. הוא משמיע לאזנו מה שקולמוסו מוציא ושומע מה שאחרים כותבים. סופרם עברים מובהקים נכשלו מחמת חוש שמיעה לקוי, שכן הם רואים את הקולות של הלשון העברית, אך אינם שומעים אותה כהלכה. גם כמשוחח הוא שומע. אף-על-פי שבעל שפע הוא ויש לו צורך להתפרק בפני איש-שיחו, כדי שלא ירבץ תחת מועקת המשלים והציורים וההשאלות התוססים בו – הריהו מוכן ומזומן לשמע גם את הצד השני, היושב נכחו. מסתבר, שלא תשוקת הדיבור בלבד מבקשת אצלו את סיפוקה, אלא גם תשוקת השמיעה. אין הוא עושה את בן-שיחתו כשתי אפרכסות קליטה, כדרך שרבים מאנשי-הרוח נוהגים, אלא משתפו עמו ומדובבו. ומכיון שהוא מתבטא במשפטים בולטים, ססגוניים ואינו נמנע לחוות את דעתו, גם כשהיא מנוגדת לרוח הכללית. יש בכל פגישה עמו מיסוד ההפראה.

וילקינסקי הוא מסביר גדול. אין הוא יודע להשמיע תורות מדיניות וכלכליות להמונים ולמשכם אחריו בפטורי ציצים של סיסמאות קיקיוניות. הוא מרצה מצויין , אך איננו נואם עממי ולא מדינאי עממי, התופסים קהל, שומעם בלבם. הללו קצרי זכרון הם כקהל עצמו. מה שאמרו תמול ושלשום כאילו לא אמרו. הם מתיזים התלהבות שווה לדבר ולהיפוכו, כי העיקר להם להשביע רוחות, להעלות אובות ולקסום קסמים לשומעים ולבוחרים. ואילו וילקנסקי הוא בעל זכרון, אחריותו לדעותיו אינה פוקעת לכל ימי חייו, אין הוא מכחיש את אבהותו לילדי רוחו, גם אם יד הזמן פגעה בהם. הדעות החדשות הן אחיות כשרות לבכירות מהן, הוא גורס טהרת משפחה באמונות ודעות. בדברו בספר “מידות” על צורות החיים של הקיבוצים והמושבים ובנתחו את יסודותיהם המשקיים החברתיים הוא מגלה את דעתו בפירוש לטובת המושב. אולם בסיום דבריו יאמר: “יקר לי כל כוח, אחת היא מהי האמונה המצוה עליו את החיים. ואיני רואה כל צורך להחליש את האש היוקדת בלב כל אחד המאירה לו את האמונה. ילך לו כל אחד בשם אלוהיו עם אמת-הבנין שלו” שונים סממני כתיבתו: הגיון חותך, סלסולי ביטוי, חריפות, עוקצין, אירוניה וסרקזם. אך כולם טבולים בצבע אחד, צבע הנאמנות לעצמו.

ג    🔗

לפי שורש נשמתו הוא דמות פאוּסטית באותו משמע שטבע למושג זה שפנגלר: אדם שחויותיו ותהיותיו, ליבוטיו וביקושיו מתגבשים ברצון איתן למעשים, ליצירה, למלחמה ולנצחון על הטבע. ואף על פי שוילקנסקי עצמו נראה כמזלזל בכל מיטפיסיקה וחקירת מה למעלה ומה למטה. אין משגיחים בכך. יש דעות שהן בחינות לבושין לדעות שלא הובעו. גם המרכסיזם שלו – והוא היה מרכסיסט בין מנהיגי מפלגת “הפועל הצעיר” הבלתי מרכסיסטית – אינו נקי משמץ מיטפיסי. בלעדיו אין להגיע לידי פתוס כזה ולידי תנופה כזאת. במלחמתו עם התיאולוגיה בציונות הוא מעלה בזכרונו הדים ממלחמתו של ווֹלטיר. אולם גם לוולטיר היתה מיטפיסיקה אתיאסטית. יל“ג ולילינבלום שכתב עליהם מסות מצויינות, היו מבחינה פובליציסטית רבוֹתיו יותר משהיו רבותיהם של סופרים עברים אחרים. אלא שנושא המלחמה נשתנה בינתיים. הראשונים נלחמו עם האדוקים ומורדי-האור, רצו להתאים את הדת אל החיים; ואילו וילקנסקי נלחם עם הבטלנות של הציונים המשכילים, המתראים כאנשי-מעשה וכבקיאים בהויות העולם, בעוד שהם תקועים עדיין בתיאולוגיה לאומית, בבקשת תעודה, במתן צידוק לנשימתנו. וילקנסקי ניסח בפשטות: “עצם קיומנו נראה כתכלית בפני עצמה, ולא כמילוי אחת ה”תעודות” הרבות. השבּת לאדם ולא האדם לשבת“. הוא ראה בחוש כי ענין התעודה אצל ה”חפשים" הללו הוא מעין “ערמת האידיאה” של אנשי חצאין, שלא זכו למידת עקביות ולעוז ההגשמה. פגם זה במנגנון המחשבה הוא שמסביר את העובדה המוזרה, שבעלי התעודה והמרכז היו אטומים לתנועת ההתחדשות, שכבר התחילה אותה שעה מפכה חרש ובצניעות בארץ-ישראל, הם לא הרגישו כל דופי וכל סתירה בין מוסר היהדות ו“הסוציאליזם הנבואי” לבין עבודה זרה וניצול חברתי ולאומי. נגדם יצא וילקנסקי, הוא הטיח כלפי אלה, הדורשים אל ה“מה” העוסקים במעשה מרכבה של מהויות מיטפיסיות, וקבע יעוד לבעלי ה“איך”, המורים את מלאכת ההגשמה ואת דרכי הבנין. הוא גילה את מקום התורפה שברעיון התלוש מן האדמה וקרם עור על המחשבה – לימד פרק בהלכות תרבות ועבודה ויצירת עם. הוריד את המוזות משמי-השמים ארצה, הצביע על הפרדת הרשויות לחומר ולרוח, לתרבות ולציביליזציה כעל תולדה של חיים עקומים, מסורסים וגלותיים. “ביצירת כלכלה לאומית, בריאה וחסונה, בוראים את התרבות; העבודה, שבלעדיה אין כלכלה לאומית, היא המגלה איפוא את הכוחות. המעינות, היוצרת את ההתנגשויות והספרות היא תולדת התנגשויות – – – רשות אחת לאדם וליהודי לא תיבנה מפירוש מדעי על יצורים קדמונים; היא תיברא אם בנינו בעצם ידיהם יפלחו את האדמה, ובעצם ידיהם ינקרו הריה, יקרעו ימים ויפלסו נתיבות באויר, ישלטו באיתני הטבע ויעמדו בסודו. עם שאינו יוצר חמרי-בראשית בעצם ידיו לא יאצור גם רוח”. הוא הדגיש, כי הזרמים הטבעיים הספרותיים והחברתיים והרוחניים, מוצאם תמיד ממעמקי שכבות האדמה. לפיכך שקד לצמצם את ששת סדרי משנה ולהרחיב ששת סדרי טבע וביחוד סדר-זרעים. בספרו “בדרך” שבו הקים את בנין המחשבה הישובית, הוא מיחד את הדיבור על סדר הטבע של ארצנו ועל סדר הזרעים. כאן הוא מופיע לפנינו לא רק כאגרונום וכמישב, אלא גם כבקי בחכמת הטבע, כיודע סוד שיח אילנות וחיות של ארצנו. כמקשיב דק לקול האדמה וברכתה, כאנין-הרגשה לאקלימה וכמנחש התפתחותה של כלכלתנו. הרעיון היסודי שלו, להזדרז ברכישת שטחי קרקעות נרחבים ולישבם על פי השיטה האקסטנסיבית, כדי להעביר את אדמת ארצנו לבעלותו של ישראל בטרם יבואו המכשולים הגדולים – לא זכה להתקבל בשיעור הדרוש. רק עתה, כשהמכשולים שֶצָפָם מראש ש מתרגשים ובאים עלינו, חוזרים אל הרעיון הזה מתוך הודאה-למחצה בצדקתו. ואין ספק, שגם חלקו השני של הראיון, תיכון שלם בהתישבות הלאומית, הקדמת המוקדם והאחרת המאוחר, עתיד להבקיע לו דרך. הוא התבונן בשיטת התישבותנו, שהיה אחד מיוזמיה ומגשימה, וראה בהן התלהבות חלוצית מרובה שאין עמה תכנית ושיקול מדוקדקים. אף הוא הבין את מקורה של השאיפה הקדושה לדחוק את הקץ, להרבות ישובים חקלאים, להגדיל את מסת התנובה החקלאית ולגוון את מיני התוצרת העצמית. אולם כאיש מדע, לא נסתפק ברצון לוהט בלבד, הטיף השכם והערב לבחינת היכולת; הצביע על כוח העומס של המשק ושל האדם, כוח הקליטה של המשק הפנימי והחיצון, כושר ההתחרות וכיוצא באלה היסודות, הקובעים בימינו קיומה של כלכלה או חדלונה.הוא לא היה בעל-הלכה, שאינו מש מאהלה של תורה, אלא בדק תמיד, ניסה ניסויים, אגר מספרים ועובדות של ממש, התקין נסיונות-למופת כדי להמחיש בהם את תכניתו המשקית, ובכל שעה שמקטרגים ומשטינים קמו עלינו להוכיח את דלות יכלתה של ארצנו התאזר עוז ושם לאל את מזימתם. ודבריו נשמעו תמיד בכובד ראש. עוד יש לסכם את המחלוקת ולקבוע מה נכון ומה משובש במשנתו הישבנית של וילקנסקי. אך מה שניתן לומר גם עתה הוא שגם חסידיו וגם מתנגדיו הושפעו ממנו, הוארו על ידו בזכרם, כי יש אחד העוקב אחר צעדיהם ומעשיהם מבפנים מתוך ידיעה רבה ומתוך חרדה למפעל ההתישבות שבו ראה תמיד עיקר ציוני ראשון.

ד    🔗

האדמה אינה לו ענין אידיאולוגי גרידא, היא אֶם כל חוויותיו, היא סמל וממש כאחד. “בראשית היתה האדמה” – אומר וילקנסקי ב“מידות”. הפסוק התנ“כי המזכיר לאדם דרך זעף, שישוב אל האדמה. “כי ממנה לוקחת”, הופשט מטרגיותו ומקללתו. וילקנסקי כאילו קרא בניחותא: דע “כי ממנה לוקחת”. גם מבחינה רוחנית האדם הוא הרכב של דם ואדמה: דם סוּמק החוזר בעורקים ללא הפסק, ומדפיק את כוח היצירה, ואדמה שחורה, המחוללת “שינוי במבנה-המוח ובהלך הנפש. הנותנת נתיבות חיבור חדשים להגיון, מערכת צנורות חדשה לעיון ולמחשבה”. אין האדם בחינת “גן תלוי”. אלא היחיד והאומה הם חטיבת טבע, גילוי או מעשה ממעשי-בראשית. ואף על פי שניתנה לו לאדם חירות-הרחף והוא יכול להמריא אל על, אין הוא בן חורין מחוקים. חוקי עשיה וגידול, מכל נסיעה ומכל תעופה הוא חוזר אל האדמה, אפילו הטייס המובהק ביותר מוכרח סו”ס לרדת ארצה ואינו רשאי לשהות באויר העליון למעלה מן השיעור המותר.

כל פעם שוילקנסקי מדבר על האדמה ויבולה, בין אם מטרתו מדעית ובין אם היא פובליציסטית, הוא מעניק לנו פרקי שירה, שירת הטבע והמולדת. שירת האהבה והעלילה. הוא נזהר תמיד מן ההשליה של אידיליה, שלא על פיה ישק עולם הטבע והחברה. בשניהם קיימת דיאלקטיקה חמורה שאנו חייבים להשלים עמה ולפעול ברוחה. בכל שולט ופועל חוק הגירוי והתגובה, הברירה הטבעית. ההנחה והמסקנה. גם האידיאליסט חייב להביאם במנין אם אין הוא רוצה להיות בין “הנופלים היפים”, רצונו של האדם הוא כבודו וכוחו. אך אינו כל-יכול, גבול הושם לו בל יעבור, גבול של תנאי אקלים, אדמה, חברה ומדינה. השילוב של הרצון, התבונה וסיגולם ההדדי מכשירים אותנו ליצור ולשמור על הנוצר. אהבתו של וילקנסקי לאדמה לא שבה ריקם. היא המשיכה עליו את חסדה ושילמה לו גמולו. היא היניקה אותו לשד-לשון, לחלוחית-מחשבה ועסיסי רגש. ממנה נטל כוח וכובד, מרחב ומעמק. היא לימדתו להשלים את ימי ההריון של מסותיו הכלכליות והספרותיות ולא להוציאן לאור קודם זמנן; מפיה למד את דרך ההבשלה המודרגת, ששום קמיעות ושום לחשים לא יחישוה; היא נתנה בידו אמת-מידה להבחין בין בריא ללקוי, בין הראוי לחיים ובין הנידון לכלייה, היא שפיתחה בו את חוש המשקל, והוא הבחין תמיד את התבן והבחין את הבר. חוש המשקל ניכר גם בלשונו. אין הוא אוהב את המלים הקלות הפושטות ברחוב. שהוראתן מתמסמסת אגב משמוש מרובה, אלא את הכבדות והנבחרות, שכל אחת בפני עצמה וכולן בצירופן הן בריות מיוחסות ומלאות דם וחיות. חוק הברירה השפיע עליו גם כאן.

לא כל המלים ראויות להכתב בספר היצירה. רק ה“גזעיות” זכאיות לכך. גם במשק הלשון מזווגים מרכיבים מכליאים ומצליבים. וכמה יפות הרכבותיו והצלבותיו של וילקנסקי בשדה הלשון: כאן הוא כורך אמנות וטבע ומעצב רמות של מסה אסתיטית רבת און ואדירת קול. כי הקולות הדקים שצותת בטבע הובעו על ידו לא בצלצול של זוג, אלא בעוגב, המפיץ צלילים בשרניים, חגיגיים פולחניים. הלשון העברית נתחדשה בעדרו בה והוכנסה תחת כנפי הכלכלה המודרנית. מה שהיה בה במזומן הוצא הימנה לשם שימוש ומה שלא היה – נוצר בדמותה ובצלמה. כך באו לעולם המלים “תוצרת” ו“תצרוכת” וכיוצא בהן, שכיום אי אתה יכול ללכת בלעדיהן אפילו שתי פסיעת.

מן הקרקע יונקים גם דימוייו וציוריו של וילקנסקי. הוא מסביר את דבריו במשלים הלקוחים מחיי החקלאות, הכפר והאיכר. ומה גדול כוחם של משליו! הנה הוא טווה את חוט מחשבותיו, מתווכח, מתנצח, מביא ראיות, טוחן יריבים וכעין עלטה פרושה על הדברים, ופתאום – ברקאי! משל נחרז לנמשל, הקבלה להיקש, והענין מאיר ושמח, הדוק נופל ואתה טועם טעם של חן ושכל טוב. בשעת הצורך עומדים לרשותו חרוז של שיר עברי או אוּד של מליצה עתיקה על מנת לשלבם בהרצאתו ולעשותה צלולה ומושכת. על אף מלחמתו בתיאולוגיה אין הוא מדיר עצמו הנאה מאוצר הלשון התיאולוגית. בחריפות רבה הוא מוציאו מידי פשוטו, וילקנסקי ידע לָפחת רוח חיים במבטאים קדמוניים או להשתמש בחרוז של שיר עברי מודרני לענין הנדון באותה שעה. באספה אחת, שבה התווכחו על עניני התישבות ועל שיטת וילקנסקי, הביאו ראיות מיוון, שהעבירה באותה תקופה את בניה מתורכיה על פי הסכם של חליפין. כשנטל את רשות הדיבור פתח ואמר: אף אני עמדתי נוכח פסל אפולו.. והיה בפסוק שנון ואסוציאטיבי זה משום מהלומה לכל המומחים המביאים בקלות יתרה את עדותם ממרחקים..

כתוכן דבריו כן גם דמות תבניתם. וילקנסקי הוא ארדיכל, היודע את חכמת השיעורין. הוא משער את כוח העומס של הנושא, המשמש יסוד למסתו, ובונה עליו היכל מוצק ונהדר, אבני גזית יבנה אותו. חוקי הכובד והתואֵם הם נר למלאכת בנינו. ואעפ"י שהרבה קישוטים, כפתורים ופרחים וסלסולי-נוי מצויים בו מבית ומבחוץ אין הם עושים רושם כי לשם נוי בלבד באו, אלא גופו של דבר הזקיקם. התפארת היא כאן יסוד, הכל נושם רחבות וגבהות וניתן בעין יפה. כמי שיש לו רב. אתה הולך שבי אחרי השפע והברק ויפי המבנה, העולים בד בבד עם חשיבות הנושא ותוכנו. במסגרת כזאת נתונות רק יציאות-מופת, המשתמרות לאורך ימים.

*

הספרות העברית היתה מולדתה של הציונות. צרת ישראל ותקותו נשתקפו בה בצבעי הקשת של ההשכלה, מלחמת הדת, הספקנות, שלילת הגלות, חלוציות ותחיה לאומית ע“י התחדשות של יצירה. כל אלה נפתלו ונאבקו בתוכה ועיצבו את דמותו של אותו דור, שקיים וקיבל על עצמו להניח מסד חדש לחיי ישראל בארצו. הספר והמחרשה הלכו כרוכים, הסופר והחורש היו לאחדים. מכוח-כוחה של תקופה זו אנו ניזונים גם היום. וילקנסקי היה והנהו אחד מראשי הספרות העברית הצעירה, ספרות ההתחדשות. ואעפ”י שדרכם של ראשונים וסוללי דרך להבלע בתוך ההולכים בעקבותיהם והבאים אחריהם לא הועם זיוו של כוכבו, הוא מבהיק במערכת היוצרים של הספרות העברית ונראה יפה יפה לכל מסתכל. אין לדעת אם מסילת יצירתו תהיה מסילה לרבים ואם כלי תשמישו ותחמושתו הרוחניים יהיו גם קנינם של סופרים אחרים. אפשר שלא כל אחד מסוגל להטיל על עצמו כבודה כזאת של מכשירים וכללים ודקדוקי יצירה, עכשיו נוהגין להקל, ואפילו מחמירים רבים המתיקו את הדינים, את דיני הכתיבה ואת דיני הדקדוק. הקולא באה גם בזכות ההתפתחות הלשונית וגמישותה וחיוניותה, זו הגמישות והחיוניות שלא פסחו גם על וילקנסקי. שאם כי חותמו קבוע הריהו ער וקולט את השבח והעליה של המתרחש והמתחדש. אולם אותה גושפנקה שהטביע וילקנסקי בספירת ההתישבות והיצירה הספרותית, אותו פתוס שהשקיע בבקורת השלילה ובהתווית החיוב ואותה מזיגה של הלכה ומעשה בבנין ארץ ובתחית עם, שנסתמלה באישיותו כסופר וכישבן – נחקקה במעמקי הויתנו הרוחנית והישובים ללא הימחות.

כבשדה החקלאות וההתישבות כך גם בקרית הספרות העלה את מפעלו למדרגת אמנות, הנקנית בכשרון מלידה, ביגיעה ובלימוד ובעבודה של התמכרות. סופרים שכמותו מקדשים את השורה הנכתבת, מיחדים את הספרות לבעלי-היכולת ומניסים את הדילטנטים. הקורא את וילקנסקי מתמלא יראת כבוד בפני אומנות הסופר, שההנאה מפירותיה צריכה אולי להיות שוה לכל נפש, אך לא השימוש בה. הוא הורה: לא כל אחד רשאי לגדל תורמוס ולא כל אחד רשאי לאחוז בקולמוס.

וילקנסקי אינו פוסק מגירסא ומיצירה. הוא לא הגשים ולא מיצה עדיין את יכלתו הרוחנית והמעשית. על כך מעידים ספרו האחרון על ההתישבות, מאמריו ועבודתו המתמדת והפוריה, בתחנת-הנסיונות. ולא סך-הכל ניתן כאן, אלא רמזי דרך, נסיון להבין ולהסביר את החזיון ששמו וילקנסקי.

תש"א