לפי האמונה הפרסית, קיימים שני אֵלים: אחד הורמוז שמו (להבדיל, יצר-הטוב שלנו), אֵל טוב ורחום, הקריבהו אל פצעך וירפאהו! הוא אינו אלא יוצר אור ובורא רחמים, עושׂה חכמה ושׂכל ובורא שאר כל הדברים הטובים, הדרושים לצרכיו של האדם.
והשני – אהרימן (יצר-הרע שלנו, אל אפתח פה לשׂטן!), אֵל רע הוא, האוהב חשכה, בדומה לחולד או לעטלף, אכזר כטוֹרקומַדה בשעתו, וידידם הטוב של השוטים, שרגליהם מהלכות אחורנית. בדבּוּר אחד – אלהים ישמרנו ויצילנו מאֵל כזה!
וכבר אתם מבינים מדעתכם, שאלמלי אהרימן, וַדאי שהיה העולם כמין גן-עדן אחד: בני-אדם היו חיים בשלום ובאהבה כאחים-תאומים, ואפילו איש ואשתו לעולם לא היו מאחלים זה לזו רעות. אנשים היו מתרוצצים ברחובות ומחפשׂים – לא עסקים לעשׂות, לא מעשׂי-רמאות להונות את הבריות, אלא אך ורק מצווֹת ומעשׂים טובים. היו קוראים ומכריזים: “מי ערום, יבוא ונלבּישנו; מי רעב, יבוא ונאכילנו; הוי כל צמא – בואו למַים, ליין ולקוֹניאַ”ק… איש איש כחפץ לבו! חביות שלימות יין-כרמל!"
על חבית הבּיר"ה בהיידלבּרג היה בוַדאי כתוב “כל דכפין ייתי וישתה”, בדיוּק, להבדיל, כמו שכתוב בהגדה שלנו.
והנשים לא היו נושׂאות על ראשיהן נוצותיהן של צפרים שנורו במיוחד לשם כך! והיו מתנגחים רק בהלכה, אם… מותר להצליף באגודת-זרדים – – בבית-המרחץ!
ולהפך, – אילו היה קיים רק אהרימן בלבד, היה העולם כולו כמין גיהנום אחד, שהיה צף ומהלך על-פני ים של דמי-אדם ומפיץ ריח של בשׂר-אדם מעושן וצלוי ושׂרוּף עד אל כל שבעת הרקיעים.
ואם העולם אינו לא גן-עדן ולא גיהנום, אם מזמן לזמן כבים מזבחות האוֹטוֹדפה, נאלם צלצול האזיקים והתותחים אינם מנהמים בלא הפסק; אם לא כל תמרורי-הדרכים הם עצי-תליה, ומתכנסת לפעמים אסיפה בהאַג, שבה מדברים על שלום; ואם קיימים בעת ובעונה אחת בתי-סוהר ובתי-חולים, חברות צער-בעלי-חיים ואנטישמיים, קונגרסים עולמיים ושוֹביניזם; אם הבּוּרים שולחים אל האנגלים ברכות לשנה החדשה עם פּוּדינג בתוך קאַרטעדש, הרי זה משום כך שהורמוז ואהרימן קיימים בזמן אחד, וזה דוחק את רגליו של זה, והאחד מדליח את מימיו של חברו ועושׂה בהם כאדם העושׂה בתוך שלו.
כל זה יודע אני לא כל-כך מתוך ספרים פרסיים עתיקים בתרגומיהם השונים, כמו מתוך פיו של מכּר אחד שלי, פרסי זקן, שהוא גר בדיוק ממולי בבית אחד עמי; בדרך מקרה נתקשרו בינינו קשרי הכּרות, ומאותו יום ואילך אנו אחוזים ודבוקים זה בזה, כשנַיִם ארוכי-אף, ששניהם אינם יכולים לשמוע את נביחתם של כלבים… ואנו מפטפטים לעתים תכופות…
כשאני נפגש עם הפרסי, אנו מברכים זה את זה בלבביות יתירה.
– מה שלומו של הזקן שלכם? – שואל הוא בחיוך. ואני משיב בעינים מושפלות:
– לפי שעה, שקט! והורמוז מהו עושׂה?
– הוא ישׂיג את שלו! – בטוח בעצמו הפרסי, – הוא מוכרח לנצח! – והאוֹפּטימיסט הזקן מוחט לו את חטמו בקול גדול ובבטחון רב, ומנגב את פניו במטפחת-משי גדולה כל-כך, שהיתה מספקת בשביל לשמש להורמוז דגל.
פעם אחת אף-על-פי-כן לא היה בטוח.
– מי יודע, – אומר הוא, – מי יודע! אהרימן ערום הוא, מאד מאד ערום! ממולח, עד כמה שיכלתו של אֵל מגעת!… כל זמן שאהרימן היה נלחם כנגד הורמוז מלחמה גלויה, הייתי בטוח שעתיד סוף-סוף לבוא יומו של הורמוז, יום שכולו טוב וכולו ארוך, יום שלאחריו לא יבוא עוד לילה לעולם! אבל נתתי את לבי לראות – –
– מה נתת לבך לראות?
אנו מתיישבים על ספסל (בקיץ ובגן היה הדבר) והפרסי הזקן נאנח.
– נתתי את לבי לראות, – אומר הוא, – שאהרימן שינה את טכסיסיו, ופגיעתו נעשׂתה באמת רעה ומסוכנת… הוא מרמה! הוא מתחפשׂ! הוא מעמיד פנים של נכנע ומציית להורמוּז, דבש וחלב תחת לשונו, ומרמה אותו כולו מראשו ועד כף-רגלו… והורמוּז, הטוב והמאמין, מניח לו לסובבו בכחש…
– היתּכן הדבר?
– שמע, – אומר הפרסי, – אביא לך כמה דוגמאות מטכסיסיו:
הנה, למשל, לפנים, כשרצה הורמוז לגרום לעולם נחת-רוח גדולה, הפתעה, וברא אשה יפה להפליא, היה בא אהרימן, והיה נוגע בה, להכעיס, באצבעו הטמאה במצח, בלחי, ודי: – מנגיעה יחידה זו כבר צומחת ליפהפיה קרן, פורחת בה צרעת… אך מה מועיל לו הדבר? מיד רואה זאת הורמוז, והוא שולח קרן אחת מרחמיו, מיד הקרן ההיא נושרת, הצרעת פורחת לה ואיננה, והיפהפיה נעשׂית עוד יותר יפה, עוד יותר נעלה… כהיום הזה אהרימן עושׂה לא כך: הוא משׂים עצמו, כאילו הוא מרוצה ומאושר בכל מה שעושׂה הורמוז!
הוא חוטף ומתעטף בזיג וחובש צילינדעֶר לראשו, מופיע לפני היפהפיה וסח לה בבת-שׂחוק: גברתי (אוֹ עלמתי)! אני מברך אותך, שזכית לחסדו של הורמוז אדוני. אַת ראויה לכך… כל העולם של בני-תמותה ראוי לו לכרוע ברך לפני יפיפוּתך בת-האַלמות!
ובזה די! היפהפיה נעשׂית שוברת-לבבות קרה וגנדרנית…
הורמוז מתעורר לפעמים ורואה, היאך אדם עני עובד עבודה קשה ואין לו פרנסה. ולב טוב הרי יש לו, כספים באוצר אף הם אינם חסרים, והריהו חוטף ושׂם כמה קוֹפּיק"ות בתוך צרור ומשליך אותם לאותו עני…
תחילה היה אהרימן שולח גזלנים או גנבים, או דליקה, בשביל לשלול מן העני את מנתו של האֵל הטוב. אבל הדבר הזה לא פעל כלום: הורמוז מתחיל נותן ונותן, ואם הוא רוצה דוקא, הריהו מעמיד את המזל בפתח ביתו של העני, והלה נעשׂה אדם עשיר ומאושר!
כהיום הזה עושׂה אהרימן לא כן.
הורמוז נתן לו לעני כמה קוֹפּיק"וֹת, יפה מאד! אין הוא נכנס במריבה עם אחיו הגדול ממנו! אדרבה, הוא לומד ממעשׂיו ומתדבּק בדרכיו, אף הוא רוצה להיות טוב ומיטיב! והוא מוסיף ומַטיל לו להעני עוד צרור אחד – הכול דרכמונים של זהב טהור!
העני נעשׂה גביר אדיר, שׂק הזהב גדל והולך, ויותר שהוא גדל והולך – יותר הוא נעשׂה כמין מַגניט, יותר הוא מושך אליו עוד ועוד! והגביר העשׂוּי החדש בין העניים הרבים האמיתיים אי אפשר שיהיה מאושר! העושר והפחד אפילו לישון בשלוָה אינם מניחים לו… האביונים מסביב בוַדאי שאינם ישנים!…
הורמוז מבקש לתת למישהו מתנה טובה, למשל – גבורה, שיהא לבו כלב הארי! – אדם שכזה יש בו צורך בכל עם, בכל תקופה!
לפנים היה אהרימן רוצה גבור שכזה לאַבּד, לשחוט – והיה משלח בו מחנות-מחנות של רוחות ושדים, שיחטפו אותו ולא ישאֵר ממנו זכר! אך הורמוז לא היה מניח לו לעשׂות בו כלה: כנגד המחנות של שדים ורוחות שולח הוא מחנות של מלאכים, הם מגרשים את השדים והרוחות כלעומת שבאו, אל הגיהנום, והגבור נשאר גבור…
כהיום הזה נוהג אהרימן מנהג אחר – –
הוּרמוּז נותן גבורה, אהרימן מוסיף עוד מעט, וגבורנו שקבּל את מתנתו של הורמוז נעשׂה הרפתקן ופרא-אדם, מפני שפורץ מתוכו הכוח הנוסף, המרץ המיותר; ובמקום להביא תועלת לעמו הוא גורם לו הזקים גדולים ביותר!…
החמה שוקעת, ובזה הגיעה בשביל הפרסי השעה לשוב לביתו. הוא נפרד ממני:
– עוד דבר זה, – אומר הוא בקומו – רוצה אני לומר לך: אדם צריך לאכול, ליהנות מן האכילה, בורא לו הורמוז מעיִם – המעי הדק והמעי הגס; המעיִם האלה נחוצים מאד, בלעדיהם אין החיים קרויים חיים! מה עושׂה אהרימן? הרי לא יבוא אל אדם ויחתּך את בני-מעיו מקרבו – והריהו מוסיף את המעי העיור, עוד חתיכה! והחתיכה הנוספת הזאת היא דבר מסוכן, וממנה מחלות וצרות צרורות!
––––––––
הפרסי הלך לו, ואני הרהרתי: האם אין הוא צודק?
הורמוז, יצר-הטוב, נותן בלבנו רגש לאהוב את קרובינו, את עמנו, את אומתנו המסכנה, שלמענה אנו רוצים לעבוד ולחיות ולמות; מה עושׂה אהרימן, או יצר-הרע? הוא מוסיף עוד מעט רגש, ונעשׂית הלאומיות – לאוּמניוּת, והרגש החם והחזק – קנאוּת-הבל מעוררת-גועל, שאינה לא מחממת ולא מאירה, אלא בוערת בחשכה ועלולה לשׂרוף את כולנו!…
נודד עלוּב, נע-ונד, מחפשׂ קורת-גג מעל לראשו, מקום-מנוחה מועט, להניח בו את הראש ואת הגוף ולחלוץ את העצמות, בשביל לקום יחד עם שאר כל האחרים, אל העבודה החדשה, – הכל למען הכול!… את הרעיון הזה נתן בלבו הורמוז… מה עושׂה אהרימן? הוא עושׂה את קורת-הגג, את מטת-המרגוע, מטרה נצחית, נעלה, אידיאַל. ואנחנו…
אנחנו נסוגונו במאה ועשׂרים שנה!
וחבל באמת על הזמן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.