פתיחה    🔗

מצפות היו רגלינו לעמוד בתוככי ירושלים, ועינינו כלות למראה אבנייך, יקרת הערים. ואפילו גדלך מצער ורבים עזבוך, אינך נעשית עיר הנידחת, חס ושלום, שכולם שוחרי שלומייך, אם קרוב ואם רחוק, ואם כאם זקנה ואהובה מאוד, שאפילו בניה עזבוה, לבם תלוי בה יומם וליל, בלי הפוגות.

מעלות השחר הומה ורוגשת הכניסה בשער יפו. גבעות סגולות של חציל מתרפקות על אבני החומות. ערימות תאנים נוטפות דבש ובמאות ארגזים פורחת הגפן; עגבניות אדומות-לחי מציתות כל הרחבה כולה בלהבות-אש וכל השוק שלרגלי המצודה כסנה בוער ואיננו אוּכּל. ובין ציבורי פרי-הגן והשדה – ישוּבות בנות הרים ערביות, שמלותיהן השחורות רקומות חוטים אדומים, ועדיים של בדיל ונחושת על צוואריהן. גמל גבה רגליים ורחב-דבּשת, עמוס עצים חטובים, פוסע בגאווה, בביטול ובשאט רוח לכל הרוחש מתחת לבטנו הנישאה. אותה שעה מתלקח כל רחוב דוד באישה של הרחבה כולה וחנויותיו נפתחות, וכל טוב העולם מוצג כאן לראווה: צימוקים דשנים, אגוזים ובשׂר-כבשׂים שמן. מתפתל הרחוב ורוחש כנחש ססגוני עד בואך עיר דוד, מעבר לחומות קריה, שם ענני-בוקר יורדים מן ההרים ומלטפים כּפּותיה של ירושלים ורוחות נועם נפרחות ונושקות לגגותיה; שותות אבני הגזית מטל השמים, וצללי הרים קדושים רובצים במבואותיה. שערים דוממים ניבטים¹ נוכח עמק יהושפט ואל השילוח עטוף-העצים, המוציא מימיו כאיסר – תשבץ של שבילים מאפירים, שתי-וערב של גדרות הרוסות בשדות משופעים, משבצות של ירק בהיר ואדמה חריבה; צלעי הגבעות עטופות צל וענני שמים קלילים משוטטים בעמק לכאן ולכאן; הרי מואב נוטפים תכלת ומרעיפים טל כחול ודק כמשי, ועצי זית יתומים בשיפולי העמק עומדים דמומים וקופאים.

עטופת חלום עומדת העיר אחוזת החומות. ושונים החלומות ורבים; מהם גאים ורמים ומהם עצובים מאוד. ענן תפארת מרחף בשמים הגבוהים ומכאוב וצער פרושים בסתר המדרגה²…

והעיר שמחוץ לחומות רוחשת ומפכה כמעיין המתגבר. מחולייתה³ של העיר העתיקה, על סימטאותיה וקימוריה, נתמלאה העיר החדשה, גאה ושגיבה⁴ מאוד. ואפילו ירחב הלב למראה העיר המעטירה שמעבר לשערים, תועים געגועים כצללים יתומים והם שבים ומתדפקים על העיר שבין החומות, וחוזרים ומתלבטים בין אבניה, כיונה שלוחה מקן.

 

בתי כנסיות שנשמוּ    🔗

בתי תפילה עזובים, שקירותיהם עגומים וארונותיהם סגורים והאיזוב אוחז בפרצותיהם, – אין לך מראה עצוב מזה; שאין כאן עניין של אמונה בלבד, אלא מראה של תכלית שנשתבשה; כמו בניין של תיאטרון, להבדיל בין קודש לחול, שבלילה טובלים קירותיו בשלל אורות וחללו מלא צליל סומפניות – והנה כבה האור, נדמו הצלילים, ושוב אין זה אלא אולם ריק, דהוי ומרופט, פנה זיוו, פנה הודו – מקדש, כביכול, שנסתלקה ממנו שכינה. אמנם אצל אומות עולם מנהג הוא להראות בתי יראה עתיקים הסגורים על מנעול, ופעמים שהם מלאים אדם הבאים לבקר ולא לשפוך שיח לפני הבורא. אך אצלם כונסו בבתי-הכניסה מאוצרות האמנות, מיצירות אבות המכחול והאיזמל, וכל דרך בנייתם של בתים אלה – אמנות ותפארה. ואילו לבתי-כנסת של יהודים, שאין להם לא נוי ולא תפארת, מה להם קישוט יתר מתחנון של לחש בהתעטף הנפש בתפילה זכה, ומה נוי להם לבתי-כנסיות מאנקת לב כאוב ומייחל?… על כן עצוב כל כך מראה בתי-כנסיות הסגורים על מנעול גדול, שאין לבוא בהם אלא בחסדו של שמש המצפה לשכר-טרחה.

אך יותר שתלויה סיבתו של דבר בבני ירושלים היקרים, שכאילו סר מהם צלם אדונם, חס ושלום, תלויה הסיבה בדילדול היישוב בעיר שבין החומות; ואפשר כאן מקורו של העצב הטמיר למראה בתי-הכנסיות שנשמו.

ומן המפורסמות שבני ישראל בין החומות אדוקים בדת, שומרי מצוות העושים סייג לתורה, וסייג לסייג, ואין דוגמתם בכל פזורי העם. בחצות הם קוראים לתיקון על יד הכותל המערבי, וקול הקריאה מהדד באימה בשבילי הקימורים ובמבויים האפלים; ובטרם זרחה השמש, ועוד אבני הכיפות רטובות מנשימת הלילה, הם מעוררים לתפילה ולתשובה.

ואף-על-פי-כן אין הקומץ משׂבּיע את ארי⁵ בתי-הכנסיות שבעיר, ומשתבוא לפני הרחבה הקטנה של בית-הכנסת תפארת-ישראל, המתקרא ניסן ב“ק על שם מקימו, הוא בנו של המדפיס הראשון בירושלים, תצא לקראתך בתו של שמש ומפתח-מידות בידיה, והיא מציעה לפתוח לפניך שערי היכל שמם. ואמנם בניין מופלא הוא בית-כנסת זה של החסידים, תפארת לבוניו ומשׂגב עוז ליושבי הבתים הכושלים שמסביב. בניין גדול הוא, המושל בכיפתו על פני השכונה כולה, אותה כיפה שחותם של אגדה כבר דבוק באבניה. מעשה בר' ניסן ב”ק, שכבר השכיל להעמיד כל קירות בית-הכנסת ואפילו חנך הבית בתפילה ובעבודה, והנה נסתתמו המקורות ולא יכול להשלים גגו. עד שבא פרנץ-יוסף לירושלים; משביקר האורח הרם בבניין היפה רצה ביקר מיסדו ושאלו:

– ומה תבקש, אדוני היהודי?

לא הירבה ר' ניסן ב"ק לחשוב והשיב:

– בי, אדוני הקיסר, אם נא מצאתי חן בעיניך – בית-הכנסת הסיר כיפתו לפני הוד מלכותו…

תמה הקיסר לתשובה, אך משהרים עיניו וראה תכלת שמים פרושׂה על קירות בלא גג, נתקשרו שפתיו בחיוך ואמר:

– אני אחבוש לו כיפתו, אדוני היהודי…

וכך קמה ונבנתה הכיפה ההדורה של ארי בתי הכנסיות שבעיר.

ומנגד לאותו בית גדול – בית הקראים, שבתחתיתו שוכן בית-כנסת עתיק של העדה. וכמו שעדה זו גוועת באין תוחלת, כך גם בית-הכנסת חרב וצלם יהודי סר מן המקום וחיי הבית גדורים, בלא מגע ובלא משא עם רחוב היהודים. ובספר התורה העתיק שלהם אין קורא, ספר התורה מופקד עתה באחד הבנקים שבעיר.

בלכתך ברחוב היהודים יש ויאחז בשרוולך איש זקן ויבקש ממך תחנונים להצטרף למניין, שבית-הכנסת של ר' יהודה החסיד, המתקרא חורבה, ממתין לתפילה ולתשובה. ואפילו אין לבך פנוי אותה שעה לתפילה – איכה תסרב לזוג עיניים דהות המבקשות שלא תשבית קדושתו של מקום. בית-כנסת זה, שגילגולים רבים עברו על אבניו במשך מאות בשנים, הנשען על צריח בית-יראה של ישמעאלים, חודש עתה ושופץ; מעט מריח של רשמיות נודף מקירותיו; נברשות של חשמל משבצות את תקרתו וארון-פיתוחים מצויץ שובה עינו של מסתכל.

בסמוך לרחוב חב"ד, בקומה עליונה של בית משופע מעט, במעלה מדרגות שחוקות ונקיות, באים לבית-הכנסת של אור-החיים הקדוש. ומי הוא אור-החיים? בידוע שזהו ר' חיים בן-עטר, שבא לירושלים ממרוקו לפני כשתי מאות בשנים וקבע בבית זה את מושבו ובעלייה זו מקום תפילתו. קטן הוא בית-הכנסת, מקומר קימורי-חמד, מלא רזים וצללים מסתוריים. מנורות שמן רבות תלויות בכיפתו ופמוטות מזדקרים מכתליו; בית-הכנסת כולו כבית עקד ספרים⁶ מאוצר ספריו של בעל אור-החיים, ובין הרהיטים – רהיטיו והארון ארונו; כוך שהיה לומד בו בהתבודדות יומם וליל, והוגה בו בתורה בלא הפוגות – נסתם. ואף שאין בכוך פרצה כלשהי, שיחדור בה אור עולם – בוערת בו שלהבת בהירה שאינה כלה. ומניין שבוערת בו שלהבת בהירה, אם פרצה אין בו לבדוק שורשו של דבר? – אל תהיה מקטני-אמנה ובמופלא ממך אל תדרוש… ידות של זהב היו להם לספרי התורה בשעתו, והארונות מצופים היו כסף ומשובצים אבני-חן; אך בשעת פורענות ומלחמה גדולה, משפשה הרעב בירושלים ובני צ’רקסים מעבר הירדן היו מוכרים איפת קמח באפוד של זהב, שולחה יד בכלי הקודש היקרים – על פת לחם יפשע גבר…

ומתמיהות העיר העתיקה ומסיבלותיה, שאפילו מקומות קדושה של יהודים אינם ברשותם, ואף בית-הכנסת הקטן והחמוד של בעל אור-החיים, שאמר עליו הבעש"ט שיש בו ניצוץ מנשמתו של משיח, לא קם להם ליהודים לנחלה. ובשעה שהתחילו היהודים עוזבים אותה סימטא מחמת המציק ורק בקומה העילית של הבית נשאר אחד שומר-חומה נאמן, השכיר ההקדש הישמעאלי את הקומה התחתית לנכרי, רק בא הדייר החדש לשבת בחדר הנוגע במקווה שביסוד הבית, שהקדוש היה טובל בה לפני עלות השחר, מיד מתו שתי בנותיו. הבין הנכרי שנגעה בו רוחו של קדוש, הניח לקיטון⁷ שבכאן ונתגדר בקיטון אחר. כך גוננה רוחו של צדיק על השריד היקר.

בדרך למידן, על פני מדרגות זקופות, באים לבית הכנסת של המקובלים הספרדים, הנקרא בית-אל. חלון גדול קרוע בו אל הר הבית. זגוגיותיו שוחקות באור החמה השוקעת. פה נעשית התפילה בכוונות עמוקות ונסתרות; הוגים השם באותיותיו וסידור מיוחד לכך מונח על איצטבת הארונות. שקט רודם וקפוא עומד בפינות בית-הכנסת הקטן. על גבי ספסלים מכוסי-שטיחים סרוחים קצת זקנים, כגווילים בלים וקמוטים, ספק מנמנמים, ספק מרחפים בעולמות רחוקים. בפינה נתלה מקובל שקוע בתפילה, אין שפתיו נעות ואין גופו זע – קפאון ושלווה רדומה כבפלטין⁸ אגדה. ועל הדוכן ניצב בעל תפילה ישיש, אשכנזי בין ספרדים, עוף-פלא בעדה זרה, מין בשאינו מינו; שמעשה בבית-הכנסת העתיק בית-אל שמת עליו החזן הוותיק, ולא נמצא יודע לעבור לפני התיבה בנוסחם, ובא יהודי מליטא, מקובל בן מקובל, וקיבל נוסחם והריהו מכהן זה שנים באיצטלא⁹ של בעל-תפילה לספרדים. והנה ניצתו שמשות הבית בהיבהוב-השמש האחרון, הר הזיתים מבהיק כולו באבני מצבותיו, כאילו שיחקו כנגד אור השכינה. בעל התפילה מהגה הגיגים של קדושה, רחש שקט, המפעפע במעמקים, חולף על שפתי המתפללים.

ובסמוך לכאן, מתחת לפני הקרקע, שוכנים כבוד ארבעה בתי-כנסיות של ספרדים, האחוזים ודבוקים במבואות, והמובדלים בחנם ובסגולותיהם היקרות. זה הסטמבולי נרחב ואפל במקצת, בור של מים חיים בנבכיו, ובימה גדולה בטבורו; זה האמצעי – קטן, מחרוזת מנורות-שמן ורודות וגדולות מאירה בפתילותיה, ופרוכת ארגמן רקומת זגוגיות מקשטת ארונו. והשלישי, זה הקרוי על שמו של אליהו הנביא, זכור לטוב, צח ונקי וכיסא של קטיפה אדומה, המשמש בינתיים לבריתות, מצפה לבואו של התשבי. ואחרון אחרון יקר ומופלא – הוא בית-הכנסת של רבי יוחנן בן-זכאי, גבה-התקרה ורם החלונות. על אדנו של חלון קטן כד מלא שמן ושופר מוטל לצדו. מרוב קדושה ויראה אין נוגע בכלים והם אחוזים קורי-עכביש שקרני שמש שוחקות בהם באהבה. ועתיק הכד ועתיק השופר, ואין יודע ראשיתם; אך סופם, שעתיד אליהו הנביא לתקוע בשופר זה בבוא מלך המשיח ובשמן הכד יַסוּךְ את תלתלי ראשו. ואף שכבר כלוּ העיניים מצפּות ונאד הדמעות מלא – אין תוקע בשופר, ומלך המשיח לא בא, לא בא…

  ##שעה של תמיד

כּחול האוויר ושקוּף, יציב ולא ינוע. שלוות-זהרורים¹⁰ במערב ולהט-ערפל במזרח; שעה זו שבין השמשות עומד הזמן ממהלכו. כך שוקעת כאן חמה מעבר לחומות דור דור, מראש כל הדורות ועד סוף כל הדורות. מגדלים שׂגיבים, ארמנות-שן והיכלי שיש – בכולם היתה יד הזמן ויסודם נתקעקע¹¹ עד שהיו לעפר ואפר, רק דומייה זו שבין הערביים, שעה שחמה מזהיבה את אבני החומה ומאירה כיפות קטנות של בתים שחוחים, עשויי אבן גסה שידו של סתת לא היתה בה – רק דומייה זו קיימת עוד כבת קולו של נצח, שאין לו תמורה בזמן. בסימטאות מתחיל צל מושיט ידו לצל, ושלווה גדולה יורדת על הכול; נוֹחַם רב יוצא מן האבנים העתיקות ומלטף הלב וסועד יד רפויה. בבנייני העד ובמבצרי ענק שבעולם אין מבטח כבאלה הבתים הכושלים שראשם מגיע לשמים, כאילו בהם מפלט ביום רעה ומקלט מפגעי הזמן. ובשעה שמעריב היום על עיר שאין לה חליפין¹², מיישב¹³ מראה אבניה העצובות את אימת הלב הגדולה.

עיר זו השחוּחה, החריבה למחצה, שבתיה נסמכים זה בזה, הוא כבית-אבא עתיק, שאפילו עברו יובלות מאז עזבוהו בניו – הכול שמור בו לבן האובד, ובכל שעה של יום, ובכל אשמורת¹⁴ לילה מצפים הקירות לשובו. ברדת יגיעה על בנים בעולם המעשה ההומה הם שבים אל בין החומות למצוא שם מעט נוֹחַם וסעד הלב.

מעמק קדרון עולים צללים וכובשים לעיר הרמה. בין קברות עתיקים הם חומקים, הלחוּצים מדורות אל שער הרחמים, מתרפקים בשנתם הנצחית על חומת ירושלים הבצורה. עצי זית גידמים, עצוּבי-כתר, שפסקו לטעון פירות, עומדים דמומים, תמהים לנס השקיעה המתחדש עליהם תמיד.

ובהגיע הצללים לבין החומות הם נאחזים תחילה בתקרת הרחובות מכוסי הקימורים, שהפיח תלוי בטיחם אחוז האזוב ומקועקע¹⁵ הטחב. צמחים יבשים, שבנס היכו שורשם בסדקי האבנים הקרות, מרכינים ראשם באפילה.

ובשעה שכבר קבעה האפילה את ממשלתה בין החומות, ואפילו הר הזיתים שוקע באפרורית המטשטשת אבני מצבותיו, עודם שקועים הרי מואב שמעבר לים האחרון בחלום כחול, כאילו נתמשכה להם זהרה¹⁶ מאור שבעת הימים¹⁷.

ברחובות הצרים עוד נמשכים החיים כבששת ימי מעשה; נפחי נחושת יושבים תחתיהם והולמים בקורנסים של עץ על גבי קדירות צהובות, שיחת פטישים נסתרת, שתוכנה רצוף הד אגדות קדומות ומופלאות מאוד, על בן מלך שגלה מארצו ועל בת-מלכה שעורכת גלות, ומבקש בן המלך את בת המלכה בכל ארבע רוחות העולם ואינו מוצאה… סוס סומא סובב הולך בלא הרף בבית בד¹⁸ שבמערה חשיכה, וכובש זיתים בדחילו. המערה כולה ספוגה שמן ומן הקנקנים נושרות טיפות טיפות ומרטיבות הארץ. בקצה המערה, באשנב שבקימור התקרה, תלוי קרע שמים כחול-קטיפה, משובץ כוכבי מרום.

ומורחק מעט מצמדי הבתים, כמו בקרן בן-יין, בבית השעוּן אל החומה, יושב לו על דוכנו מוזג אילם. קנקנים וחביונות¹⁹ שכובים לצדו ופיותיהם סתומים. זר מראהו של המוזג, דומה איש אין גיל לו, אפשר הוא תינוק בן יומו, אפשר הוא זקן בדורותיו. דמוּם הוא יושב בין חביונותיו, לשונו אין בפיו, ורק עיניו תלויות לו בתמיהה רבה במראה הר הבית, כאילו היו רואות חזיונות פלאים שעין-זר לא תשוּרם. איש אינו בא כאן לבקש שימזגו לו כוסו, אפילו אין יודע אם יש לו יין בקנקניו; אך המוזג האילם אינו מש ממשמרתו, ישוב בין חביונותיו הוא ניבּט נכחו אל הר הבית, ותמיהה לוהטת בעיניו.

בסמוך לשעת חצות כבים אורות נידחים, ומכפר הישמעאלים שאצל השילוח נישאת נביחה עציבה ויללה רווּית-עגמה, כבכיו של כלב שתקפוהו געגועים על בעליו. והנה נדם הכול, הד חלף, קול ציפור בנקיק-סלע נאלם, אפילו אבן עוצרת נשימתה ואיזוב בקיר מחריש. אותה שעה עומד היקוּם מלכתו; שלווה גדולה פורשׂת כנפיה על הכול, ושעה של תמיד יורדה על העיר.

אך הנה חלפה שעת רחמים וכנפי לילה גדול מתבדרות. הר הצופים מחוויר, פרוכת שחורה מפשילה שוּליה ואור של שחרית מפציע, עוד מעט והרי מואב ניצתים בלהט ארגמן. אותה שעה נסים הצללים מעל הר הזיתים וחומקים לעמק יהושפט. שמש נורא-הוד נגלה בראש ההר ומיד נפרחים ענני-בוקר משמי רום כדי לכסות על אימת הדרו, מַצניפים²⁰ גולת האש בצעיפים אפורים-ורודים דקים ממשי, רקומים מחוטי אגדה קדומה, מהם יורדים לעמק, מהם עוטפים את נדבכי החומה ומנשקים לכיפות האבן.

מעט מעט צונחים צעיפי הערפל השזורים קרני האש, וכיפות הבתים נגלות ומרימות ראשיהן מעל לערפלים. לאט לאט נמוג הבל החלום מעל אבני העיר, ורק בעמקים עוד משוטט הערפל אנה ואנה. דממת הבוקר שרויה עוד בקריה, כאילו בקשה להוסיף על שעה של תמיד, אך מעבר למעיין השילוח מקשקש פתאום זוג של שׂה מוּדח…

  ##תיקון חצות²¹

בעיר חבוּקת-החומות נפגם האור במוקדם; שעה שחמה עדיין פרוסה על חומות ירושלים ומזהיבה שוליהן בחוץ – כבר מתכנסים צללים ארוכים בפנים ומשחירים קימוריהן כשולי קדרה. זיז נותן צלו לזיז, קירות מתעטפים בטלית אפורה ואבני חצרות נרבצות צללים עמוקים. כד של מים כּרסני עומד בקרן חצר, נבלע בחשכת הליל, וסימטאות מעוקמות, כסויות גג, טובלות בחשכה, ורק היבהובי אורות עששית מרמזים בחרדה על משכּני אדם.

בלילה אין דומה אשמורת לאשמורת. אשמורה²² תיכונה, הסמוכה לשקיעת החמה, חולין היא; אותה שעה מסיימים התושבים חיי המעשה ופותחים בחיי בטלה, בשיחה בטלה או בתפילת ערבית סתם, מצוות יהודים מלומדה. אך אשמורה בינונית כולה קודש, כולה רפודה מסתורין, מלאה אֵימתה ופחד.

לילה עמוק מושך עמו קינה וקולות מתהום זועקים לתשובה ותיקון. קרועה ומרוסקת מנסרת הקריאה בסימטאות הצרות והדה מגיע אל בית מרוחק כהתלבט כנף-יונה פצועה.

נאנחים, מעוכים ומהוּהים²³ כצורת מטבע שנשחק, קמים מתקני חצות לתעודתם, ודמומים ואבלים, כמי שמתו מונח לפניו, מתעוררים לשפוך בכוונה עמוקה שׂיחם לפני ריבון העולם. קווצות²⁴ פיאותיהם רטובות ממי-טבילה שבנבכי בית-הכנסת תפארת ישראל של ניסן ב"ק; מהם חבושי מגבעת שחורה עגולת שוליים, מהם מצנפת לבנה לראשם – הכול ממהרים בצינת הלילה היוצאת מן האבנים, איש למקומו ואיש למעמדו. בנהוג אצל אומות העולם, עת צרה – הכל אוחזים בקני-רובים ויוצאים למלחמת-מצווה. אולם תולעת יעקב²⁵, מה לה מלבד זעקה, מה לה מלבד תפילה על לב שבור לפני אדון עולם ­– יחיש גואלו מצרה ומשפלות של שעבוד…

שונות הדרכים המובילות אל תפילת תיקון ושונים מקומות התיקון, אך אחת כוונת הלב המבקש לקרב הגאולה. בפינות בתי-תפילה עתיקים ובחדרי חדרים, בפומבי ובכוך לפנים כוך, איש לנוסחו ואיש לסידורו, הכול מתקנים תיקונה של חצות.

ומופרש מכול, גא ושגיא, עטוף הוד נורא, עומד בדיממת הליל הכותל המערבי, רדום חלומות רחוקים, רב פנים, לאלה – שריד של עזוּז²⁶ וחרות, בעלות ישראל בחומה ורומח ומגן בידיו, ולאלה ­– אבן מקודשת ויקרה שהשכינה גנוזה בה ורוח אלוהים בוכה בנדבכיה. זה בא אצל אבניו לבכּות גבורתו שפסקה ותפארתו ששקעה, והוא נושא אמונה גדולה בלבו על יום בו יושלם הכותל על ארבע רוחותיו ויפרוץ קדמה וצפונה ונגבה, ושוב יהיה לאחד, מלא הוד-תפארת וכוח; וזה בא לתנות כאן עניהּ של שכינה שגלתה ולבו נושא תפילה ליום בו יוקטר כאן למי שאמר והיה העולם²⁷ והוא ישלוט תמיד. ומתעלות שתיים התפילות ונפגשות מעל לנדבכים, האמונה והתחינה הסוערות, מלבות קרועים וגופות שבורים, והן יוצאות יחדיו לבקש עקבו של משיח²⁸ לעם גולה ורדוף, משוּקץ²⁹ ומעונה, הנתון לטבחָה³⁰ באין מרחם – שׂה פזורה ישראל בין זאבי עולם…

רבות התפילות הנישאות כלפי אבניו בשקט הליל, אומה ויחיד מבקשים על נפשם, ופעמים אפילו נכרים יבואו מקצווי תבל, לשטוח לפניו שׂיחם, לבקש מזור³¹ לפצעיהם – והוא נענה בדומייה. נסתרים דרכי הכותל ואין חקר לפליאתו. מעשה וביום אֵיד³² לישראל נגלו דמעות גדולות בסדקי האבנים הקדושות והרוו הדמעות את הצמחים היבשים שבחרכיו, והוציאו בן לילה ציצים ועשו הציצים פרח גדול, אדום כדם, שפרח עדי רגע ונבל – עין בשר-ודם לא ראתהו… ושוב מעשה בראש ישמעאלים של עיר הקודש שנחלה בנו מחלה אנושה, והתחנן האב הדווי לפני המיילדת היהודית שתשלח מניין יהודים לבקש לפני כבודו של כותל על חיי בנו יחידו. נשא הכותל את התפילה בדומייה – והילד חיה. התקין האב סעודה לכל נכבדי היהודים, ולענייהם ערך שולחנות בחצר ואף עשה עמם צדקה גדולה. אך משגדל אותו תינוק שכח חסדו של כותל, והיה ראש לצוררי היהודים ושופך דמם בראש חוצות.

אך הנה קול נשמע בלהט, כבוש מעט מחמת הלילה, שעה שהאבנים דמומות וצל אל צל ילחש. בשרשרת, אחוזי ידיים, מדלגים ומנתרים חסידי ר' נחמן מברצלב, נישאים בריקוד של קדושה אל אבני הכותל בחצות הליל; כנפי חלוקיהם מתבדרות ושׂערות זקניהם סתוּרוֹת ברוח ועיניהם יוקדות בחביוֹן³³ לילה כלפידים באש. והלב פנימה קורן אור בהיר ושפתותיהם שרות ורגליהם מרקדות בשמחה ובדבקות בדרכם לכותל, לשפוך שם שׂיחם כלפי השכינה.

ברחבת הכותל, שעון אל הקיר העלוב שנוכח האבנים הקדושות עומד בצל איש צעיר ולא ינוע. מעיל של עור הוא לבוש ושולי חולצה לבנה מופשלים לו על צווארו, כובעו שמוט לו על ערפו כדרך הפועלים מן הכפר, והוא מחזיק כּפות ידיו בכיסי המעיל. שעה ארוכה הוא עומד כך בלא נוע ומבטו דבוק בכותל שנכחו. והנה זע האיש מקפאונו, ניתר ממקומו וניגש אל החומה, מעביר כפו על פני האבן כאילו ביקש לבדוק חסנו של כותל; פתאום הוא מפנה ראשו לכאן ולכאן, ובאין רואה הוא גוחן ומצמיד שפתיו אל האבנים, ואחר חומק-עובר מן הרחבה, ורק בקצה רחוב השלשלת הוא מאיט צעדיו ומקנח בשרוול-מעילו את עיניו…

בשקט, כאחוזי אימת קדושה, בא רבי בראש תלמידיו, צאן קדשים³⁴ שלא חטאו ופניהם אל הכותל. לפניהם מהלך נער מגודל ופנס של שמן בידיו, להאיר להם דרכם בלילה, והוא זורע בפנסו קימצוצי אור צהוב, חיווריין³⁵, המגביר את החשכה מסביב ומהלך אימת מסתורין. בבואם אל הכותל נוטל הרבי את הפנס מידי תלמידיו וקובעו בניקבה שבאבן קדושה. מאיר האור את שפת האבן העליונה ומשם הוא מתפצל ומבריח מעט את העלטה וחושׂף שולי אבנים גדולות, כבדות, שלא מעולם הדין³⁶; ומשם מרצד האור החרד ומאיר פני תינוקות תמהים, אחוזי פליאה³⁷ רבה וחרדה. הרבי שולח מכיס החזה של חלוק הפסים קיתון³⁸ קטן עם מי טהרה בשביל נטילת ידיים, עובר על פני תלמידיו ומטיף על אצבעותיהם כדי נטילה קלה. הפנס מאיר חלקו של כותל ושולי הרחבה. אור דהה וצל כבד מתנצחים זה בזה, פעם ידו של אור על עליונה ופעם ידו של צל, עד שהם קובעים גבולותיהם ומחלקים ביניהם השלטון. הנערים מכנסים ראשיהם בהילת האור³⁹ של הפנס, כעדרי צאן אצל השוקת, מפחדים מן העלטה שמסביב. הרבי מגביה ראשו ותולה מבטו מעל לנדבך⁴⁰ העליון של הכותל ושפתיו מרחשות תפילה כבושה. אז פותחים גם תלמידיו בתפילה ומחזיקים אחריו בדבקות ובאימה גדולה.

אך הנה נדמים קולות אחרונים ואור נידח כבה. כיפות שמסביב נמוגות בחשכה כלא-היו, ואפילו צלו החד של צריח ישמעאלי המצליף את רחבת הכותל נבלע בחביון לילה. נותר רק הוא לבדו, הכותל בהודו הנורא, שרוי בחיק דממה גדולה, עגום הגורל, שקוע בעמקי אדמה ומצפה לשעה של גילוי. כך הוא עומד בבדידות של אימה, עצוב-דורות, ואבניו הגדולות שותקות. ורק לפעמים, לפתע פתאום בדיממת חצות, בשעה שכל היקום מחריש, פוצה הכותל פיו – ואבן מקיר תזעק…

  ##חתימה

עיר זקנים, טעם קדומים טעמה וריח בית-אבא ריחה. יהודיה הדורי זקן, ומלבושיהם מלבושי חכמים, ארוכי-קפלים ורחבי אבנט. וברדת השבת על כיפותיה של העיר לובשים בתיה וסימטאותיה אור מתוק וטבעות הסיד שסביב הפתחים מבהיקות בזוהר של שלווה; ויושבי העיר חובשים מצנפות-שׂער ונותנים רגליהם בגרביים לבנים ותוקעים אותן בסנדלים קלים. יקירי הקריה מתאבלים על ירושלים ועיניהם כלות לראות בשמחתה; מצפּים לרגלו של משיח, יבוא גואל ממצוקה וישיב תפארת העיר, – אך עקבות המשיח איים?…

כל חלקה טובה, כל עץ רענן וכל גבעה רמה בירושלים העתיקה תפושים לאומות העולם; עם בוקר נישא הד פעמונים ממגדלי מנזרים ועם ערב קול קורא מעל צריח ישמעאלי, – ורק בבתי-כנסיות של יהודים דומייה עמוקה.

לפנים גזרו על גגות ופרדסות בירושלים, חוץ מגנות ורדים שהיו מימות נביאים ראשונים, – עתה אין אלה ואין אלה, וחרבה ירושלים העתיקה מעץ כסדום, ושוב אין מסיקים תנוריה מעצי קינמון, וריח של עשן ופיח נודף מארובותיה…

חלוף חלפה יקרת-תפארת, נמוגה וכלתה כענן בוקר, כמוץ עובר לפני רוח, כדרך אנייה בלב-ים שאינה משיירת סימן, ורק במעמקים רוחשים הגלים והומים בלא הפוגות.

כל תשעת קבי היופי שנטלה ירושלים לעצמה נגנזו באבנים הדוממות, החרבות; תפארתה רדומה בנדבכיה, עד שיקום לב האומה ויחמם לב האבן… אז תעיר ירושלים של לב את ירושלים של סלע, ותשקנה אשה לרעותה, ולא תהיה עוד כי אם אחת – זו חמדת הערים, ירושלים של זהב, עד סוף כל הדורות.

וכך הייתי סובב הולך בעיר לבקש באבן הדמומה שׂרידים של גדולה וחוסן, לסעד הלב, לניחומים ולתקווה גדולה… ומשחזרה דרכי לעיר שבין החומות, בן בבניה, צל בין צלליה, וביקשתי אבדתי שתחזור אלי, עלה על לבי זכר אבן טוען שהיתה בירושלים של קדם, וכל מי שאבדה לו אבדה נפנה לשם ומבקשה. זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה… ואני, שסימני-אבדתי טמונים עמי בלב כאבוקה בוערת, חיפשתי בלהט את אבן הטוען בין אבני ירושלים – אך לשווא; לא נמצאה לי האבן היקרה, ואבדתי הגדולה לא כל שכן…

במרומי העיר הכחולים, מעל לכיפות הרדומות בהוד של קדושה, מתלבטות כנפי נשר פרושׂות; מעבר הר הרודיוֹן, הרודם בערפל רחוק, בא העוף, ונוצותיו מתלקחות בארגמן השקיעה. בתנופת מלכות הוא חג חוגו בשמי העיר ונפנה לעבר שער הרחמים שבחומה, מול הר הזיתים, הוא שער הזהב הסתום שמשיח מלכנו יבוא בו. שתיים, שלוש עושה הנשר כנפיו לנוכח השער – אך שער הרחמים סתום, סתום…