¹

 

א    🔗

יום בימים, מצא עצמו ר' משה יהושע ולבו ריק. מישיבת עץ־חיים שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד הלך והנה אבדה לו התכלית ונתפתלו הסימטות ונשתבשה לפניו הדרך ולא ידע לאן יכוון רגליו. רגע דימה שאבד לו דבר, ולא יכול לזכור מה אבד לו; בין כה וכה וחובלה² נחת רוחו וכמו רוח נכאים באה במקומה ונשבה בלבו, ועדיין לא ידע מה היה לו.

ר' משה יהושע בא לירושלים מביאליסטוק, עיר בפולין של רוסיה, והוא עודנו בחור. יום אחד הציקה לו התשוקה לארץ־ישראל והרתיחה את לבו. הניח אביו ואמו, עזב תלמודו בישיבה הגדולה, הפר עצת רבו, שביקש לעשותו בקי בנגלה ובנסתר, כי היה הבחור הטוב שבתלמידיו, קם ועלה לירושלים.

שיכור התהלך על אדמת הקודש ולא ידע נפשו. הארץ כמו נקפצה לו לפניו; מקום המקדש, מול שער השמים, כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם; וקבר רחל, בית־לחם אפרתה; ומערת המכפלה בחברון עיר הקודש; וקבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון שאצל צפת; ומקום מנוחתם של רבי מאיר בעל־הנס ורבי יוחנן בן־זכאי אצל טבריה; כל כברת ארץ קדושה וכל אבן בשדה ראויה שילחכו עפרה בנשיקת שפתיים רוטטות וירווּה בדמעת לב צורבת. אהבתו עלתה כאש לוהטת, אווירה של ארץ־ישראל היה לו טל ברכה, השמים – אספקלריה מאירה והארץ עטתה לפניו תפארת קדומים, כפרוכת של זהב וארגמן.

אחר שעבר בארץ כולה ולא הניח קבר עתיק ולא אבן קדושה שלא יפקדם ולא ישתטח עליהם בכליון נפש, חזר לירושלים וישב עם לומדי ישיבת עץ־חיים שבחצר חורבת רבי יהודה החסיד, ללמוד תורה אף הוא. עד מהרה נתלקטה סביבו חבורת צעירים שהיו לומדים בחשק ובהתלהבות: ויותר מכולם שיקע עצמו משה יהושע בחכמה נסתרת³, שכבר היו ידיו רב לו⁴ בה ועתה באה ירושלים והעמיקה תורתו וצרפה את זהבה וזיככה מימיה ועוררה התלהבותו הקדושה, עד שנעשה ראש לחבורת לומדי קבלה בירושלים.

לא יצאו ימים קלים⁵ ואנשים טובים השיאוהו אשה, נערה יתומה וענייה שאביה זקנה תלמיד חכם והוא מטובי בני העיר. אף אשתו החדשה היתה לו חלק מאהבת ירושלים, וראשית נישואיו נסכה עליו גם היא שכרון חושים כימיו הראשונים בארץ ישראל, והיתה לו ישיבת הארץ אחד משישים של גן־עדן; דומה עליו נשמתו מרחפת בעולמות עליונים וגופו מתענג עינוגים שלא מעולם הזה.

שנים עברו מיום דרכו רגליו של ר' משה יהושע על אדמת הקודש ולבו נתרפּה. נדמה לו כאילו הוסרה פרוכת הזהב שהיתה פרוסה על ירושלים; עממו הכוכבים הגדולים שהאירו לו בבואו לעיר בראשונה, ועדיין לא הבין כיצד קרה הדבר. יום אחד ונדמה לו שהוא רואה עיר אחרת, לא זו שחזה בלבו וראה בעיני רוחו, אבניה מאירות ושביליה אומרים שירה ושכינה מייקרת בה כל עמק והר. פתאום כמו גזו החלומות, דוק הוסר מעיניו, וראה עיר קטנה ועלובה, גל של אבנים חרבות, בתיה פגומים, סמטאותיה משובשות, עזובה ושממה בכל חצרותיה. ויהודים מעטים יושבים כפופים וצפופים ועוסקים בתורה, בונים עולמות בדמיונם ומחריבים אותם כהרף עין; וכשהם יוצאים מסתר מחבואם עמידתם דלה והליכתם רפויה, העוני מנוולם והפחד נוטל זקיפותם, כל גוי נותן עליהם פחדו ואין עוצר. ארץ חמדה, ארץ תפארת העבר, כולה היתה לזרים ואך זעיר פה זעיר שם יושב מניין יהודים ומבכה חורבנה. נפשו בכתה במסתרים והיתה לו ירושלים של שעבוד כלענה מרה, צערה מחלחל בדמו כארס, ועלבונה כאש עצורה בעצמותיו, לא תיתן לו דמי. חזון לבו נבל וחלומותיו חוורו; לפתע נתמעטה לו הגאולה, שדימה כי באה לו בשערי ירושלים, והיה כעץ בכיר⁶ שהקדים להבשיל פריו, והפרי רך ועלוב ונושר שלא בעתו.

היה ר' משה יהושע הולך סר ושותק. אשתו מגביהה אליו עיניים שואלות, אך הוא אינו משיב. מה יכול לומר לה? היא אף היא שוב לא היתה אותה כלה נאה וחסודה שחן ירושלים נתמשך עליה ויפּה את עיניה. נולדו להם בנים ובנות והיה צריך פת לחם לפי התינוקות; ואף שאביה זקנה נפטר בשיבה טובה ושיעורו של הזקן בחלוקה נפל בחלקו של ר' משה יהושע – לא היה בו כדי פרנסת ביתו. קמה אשתו יום אחד והתחילה מוכרת קמח לבני העיר; קונה חיטים, שורה אותן בחבית של מים, משפשפת התבואה ומנקתה; ואחר שוטחת אותה על גבי מחצלת ומייבשתה בחמה, מובילתה לטחון בריחיים של סוסים ומביאה הקמח לביתה בשק, מנפתו יפה, מין במינו וסוג בסוגו, סובין וקמח וסולת; ואז היא אוספת צרורות קטנים מבעלי הבתים, בית וצרורו, מהם היושבים בעיר פנימה ומהם היושבים מחוץ לחומות, במאה־שערים ובבתי טורא, היא משכנות שאננים, ומשיבה לכל בית צרורו הקטן מלא קמח כחפצו, כאן לפת סולת וכאן לפת שעורים. ר' משה יהושע רואה את אשתו טורחת ויגעה, מביאה לחם ביתם בזיעת אפיה, ואין בכוחו לעזור. הצער על אבדן החזון רישל את כוחו וריפה את ידיו, והיה מהלך כאדם שניטלו ממנו חושיו.

מתחילה לא בא לו אלא נדנוד של ספק ולא נתן עליו דעתו. ואולם כשחזר לבו והעלה טינה יותר ויותר והבין שזו ירושלים שנתמעטה לו וזו הגאולה שנפגם טעמה ועדיין אינה גאולת אמת, נבהל בהלה גדולה, כאילו השגיח פתאום בתהום חשכה נפערת לו לרגליו. אך כדרך אדם שנבהל כשהוא מוצא רבב ראשון על בגדיו הטהורים, וכשבא רבב על רבב שוב אינו מרגיש, כן הרגיל עצמו ר' משה יהושע ליאוש וקבלו בשלווה נכאה, ואך לבו שבער תמיד באש אמונה נעשה ריק ונפשו שוממה והיה כאיש שנתפרק מעליו זינו.

 

ב    🔗

מעט קורת רוח בא לו לר' משה יהושע מקיוּם המצוות התלוּיות בארץ⁷. משראה שנפגמה רוּחו ועקת החיים גרשה שמחתו, נתן דעתו על עניין המצוות. וכיוון שלא היה איש מעשה, גילה חפצו לשמעון צבי חברו. ר' שמעון צבי, שהיה לומד עמו בישיבת עץ־חיים היה בו כשרון המעשה, מוחו חריף וידיו זריזות, ולא יצאו ימים רבים וכבר קם רעיונו של ר' משה יהושע והיה. במעלה מאה שערים חכר ר' שמעון צבי כברת ארץ פנויה. כל החברים כולם, מסיעת הלומדים בישיבה, סיקלו את הקרקע, חרשוה וזרעוה בדמעה, ובבוא ימי קציר קצרוה ברינה וקיימו מצוות לקט, שכחה ופאה, ככתוב, והפרישו תרומות ומעשרות כדת, ושמרו על התבואה אחר הקציר שלא ירדו עליה טל ומטר והיתה להם קמח למצה שמוּרה. וראשון לעולזים היה ר' משה יהושע. עד עליית נשמה⁸ היה מרקד ומזמר ומשבח לאל עליון שהביאהו לארץ לקיים מצוותה. ואף מצוות פטר חמור⁹ קיים. אתון קטנה קנה לו וגידלה בחיבה רבה והרביעה בבוא עונתה; וכשנולד לה זכר ראשונה, עייר רך ותמים, היתה שמחתו גדולה, ולימי חודש קישטוֹ בעדיים ובסרטי צבעונים והכניסו לבית בתופים ובמחולות; ר' משה יהושע מרקד בראש וכל חברת הרעים מרקדים בעקבותיו, ואחר הוא פודו בטכס גדול אצל כוהן, לקיים מצוות פטר חמור.

אך לא היו אלה אלא שעות מעטות של התעוררות, שגדולה אחריהן העצבוּת שבעתיים; שלא היו כל אלה מעשים של ממש, לא מעשה אילן מכה שורש באדמה, אלא צמח שתול בעציץ, שאין שורשו מגיע לארץ. ביתר שאת שיקע עצמו בספרים עתיקים, כצמא המבקש מים במדבר, וכמו תובע בריתחה מענה מן הגווילים, מה יעשה למען גאולה, למען ישועה קרובה כי תבוא; כבר נגעה הרעה עד נפש, ואם אין חלילה היום מציל למחר אפשר יהיה לאחר זמן.

יום אחד מצא בספר מספרים מובא משמו של רבי אליהו הגאון מווילנה, אם יעלו על הר הבית ויקריבו קרבן אפילו פעם אחת, הרי זה אחר מעשה. ימים ולילות היה חוזה חזון הקרבן ואף גידל שה תמימה שצמרה רך כשושנים, שחורה וברה מכל אחיותיה בעדר; מפיו אכלה ובחיקו ישנה והיה ר' משה יהושע מטפחה באהבה כבת זקונים, אך הקרבן לא נרצה. כשגילה אזנם של רעיו בחבוּרה נבהלו ממעשה הקרבן הנורא, בעוד בית המקדש חרב, וסילקו ממנו ידיהם מכול וכול. ואפילו ר' שמעון צבי, שהיה חפץ־מעשה ומהיר ידיים, לא אבה לתת ידו לקרבן. כי מלבד שיש כאן מורא שמים גדול, אפשר אסור להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ¹⁰, עוד הסכנה גדולה, עם הישמעאלים מהיר חימה ואם יוודע חלילה הדבר ברבים ימיט המעשה שוֹאה על ישראל, שעבוד מלכוּיות כבד והחרב צמאה לדם, ועדיין לא הגיעה שעה. מאין עוזר נתיאש ר' משה יהושע ממעשה הקרבן, מכר בשברון לבו את השה התמימה הרחק מביתו, בשוּק מחוץ לעיר, שלא ידע מה עלתה לה לשה טיפוּחיו, ואת מחירה נתן צדקה אצל כותל המערבי, אינו רוצה ליהנות ממנו אפילו פרוטה אחת. משובר ונכא־רוח שב לביתו ועצבונו לא סר מעליו.

מן היום ההוא והלאה היה מוקיר רגלו מן הישיבה ושוהה רוּבי ימיו בחצר ר' אפרים נגיד שברחוב חברון, לא הרחק ממקום המקדש, שם היה בית דירתו. החצר היתה גדולה, גדושת אוכלוסים, זקנים וצעירים יחד. ובית כנסת היה שם, שהיה ר' משה יהושע יושב בו בודד, בין תפילה לתפילה, ספר פתוח לפניו, ואין לו נחמה. אשתו טרחה בעסקי פרנסה כמקודם. כיוון שהיתה דירתם בשני חדרים, לקחה אשתו חדר אחד לצרכי מסחרה, מלאתו שקים וצרורות של קמח, עד שהלכו הקירות ונתכסו מעט מעט אבק לבנוני; היה עתה החדר השני מלא כלי בית, מיטות ומצעות וכסאות, והילדים רוחשים בין הכלים וממלאים חלל הבית צווחה.

ר' משה יהושע לא היה שוהה בביתו אלא מעט. דכדוך נפשו דילדל את מעשיו ואף שאשתו נותנת בו עיניים עצוּבות, אינו מרגיש וכמעט שאינו בה עמה לכלל דיבור. ואמנם מעשיו של ר' משה יהושע לא היו רבים, אך הוא לא יכול להועיל כלום. היה כובש צימוּקים ועושה יין לפסח; טוחן בעצמו חיטים בטחנה זעירה של יד, אחר שליבן כל אבריה והעבירה באש שלא תהא בה חלילה טומאת שרץ, ומביא את צרור הקמח הטחון קמצוץ קמצוץ לביתה של הרבנית מבריסק, שלא אפתה לחם בשביל בעלה הרב אלא מטחינתו של ר' משה יהושע, ואפילו היה הקמח שלו עבה כסובים. וכששולחת אשת ר' משה יהושע את בכורם שיוביל על גבי החמור צרורות קמח לבעלי בתים של מאה שערים או של בתי טורא שמחוץ לחומה, הוא הולך אחר בנו פסיעה אחר פסיעה, אינו גורע ממנו עין בשובו משליחותו והחמור ריק מן המשא, שלא ירכב הנער על הבהמה בלא אוכף, ולא יבוא לידי חטא.

מאחר שמיעט עתה לבוא לחצר חורבת רבי יהודה החסיד והוא שוהה רוּבו של יום בחצר ר' אפרים נגיד ושעתו פנוּיה, נתן דעתו על הנדר שנדר בילדוּתו ועדיין לא בא לידיו לקיימו. מעשה היה לפני שנים הרבה והוא עודנו תינוק עם תינוקות של בית רבו בביאליסטוק, ושוטה משוטי העיר, בחוּר שדעתו היתה מעורבת עליו מאוד, חילל ספר חוּמש. בא הבחור השוטה לחצר בית המדרש, נטל באין רואים ספר מן הספרים, ביתק כריכתו וקרע דפיו לעיני הילדים וערך לפניהם משחק מגונה עם כל קרע מקרעי הספר הקדוש. הילדים שהיתה עליהם אימתו של השוטה תמיד, געו עתה בצחוק כשראוהו עורך לפניהם משחק, מעשה מוּמוּס ואינו פוגע בהם לרעה. ארכה השעה והוא משחק עם בתרי הספר, פושט יד ומגביה רגל, משרבב צווארו כמין נחש עקלתון, חורץ לשון ומקמץ עין ומבדח דעתם של הילדים העומדים רחוקים מעט ממנו מפני היראה, גועים בצחוק ויוצאים מכליהם מרוב תענוג. עד שבא רבם וראה את מעשה השחוק, נתרתח למראה עיניו, גרש את הבחור השוטה בהנף יד ואת הילדים השיב בגערה לתלמודם, נטל קרעי הספר ונשק להם לכל קרע בקרעים וטמנם מאחורי התנוּר, מקום גניזת השמות¹¹. כל אותו יום לא הזכיר להם הרבי לילדים את המעשה ורק עם ערב, כשפטרם לביתם, השהה אצלו את משה יהושע, נתנו בין ברכיו ואמר בהשפלת הקול:

− מילא הם, ילדים הם, תינוקות הם, הדיוטות¹² הם ויהיו להדיוטות, ואולם אתה, משה יהושע, אתה אף אתה עמדת מנגד בשעה שחילל השוטה את ספר הקודש וצחקת?…

פניו של משה יהושע האדימו כתולע ודמעות להטו בעיניו. כשהניחו הרבי, לא הלך לביתו ותעה עוד שעה ארוכה באפילת הערב, חושש שהכול רואים בו חרפתו, ולא שב לביתו עד אם נדר בלבו לאסוף ספרים פסוּלים ושמות ככל שידו תגיע, כדי לכפּר על העוון.

שנות בחרוּת מחקו רשמן של שנות ילדוּת, ולא נשאר לו ממעשה חילול הספר אלא זכר רחוק וקלוש. עתה זכר את הנדר וביקש לקיימו. לקח לו קיטון צר שהיה מעל לבית הכנסת שבחצר ר' אפרים נגיד. היתה זו מעין עליית קיר שבאים אליה במדרגות צרות וזקוּפות כסוּלם. המקום היה צר ואפל, רק חלון קטן קבוע בקיר אחד גבוה, והיה המקום ריק זה שנים, כי לא צלח למגורים. עכבישים טווּ בו קוריהם מקיר אל קיר וטחב פשה¹³ בקמרון התקרה. ר' משה יהושע ניקה קירותיו, טיהר את רצפתו, טיאטא הפסולת שנערמה בו מימים רבים, וקבע שם מקום לספרים פסולים, לדפים קרועים מספרי יראים שהיה אוסף ברחובות עיר ובחצרותיה וגונזם בקיטונו עד בוא יום קבורתם בהר הזיתים, יחד עם הגניזה בחורבת רבי יהודה החסיד. מעתה לא הניח ר' משה יהושע שום דף כתוב באותיות הקודש שלא אספוֹ לגניזתו, אפילו יהא של חול. בשנים אחרונות פסקו הבריות להקפיד בכגון זה, בעל החבצלת¹⁴ מדפיס כל שבוע מכתב־עתים¹⁵ בלשון הקודש ובן־יהודה מחרה מחזיק אחריו ומוציא את “הצבי” כמותו, והאנשים קוראים את מכתבי העתים ואחר משליכים הדפים ונותנים אותם לטבחוֹת ולרקחוֹת, כאילו היו דברים של חול, וקרעיהם מתגוללים בחוצות והרוח מנשאתם מקיר אל קיר. והיה ר' משה יהושע גוחן בדחילו ורחימו¹⁶ על כל דף מן הדפים, מנערו מן האבק, מצניעו בכליו וכונסו בגניזתו שבקיטון.

לימים נעשתה לו עליית הקיר חביבה מכל המקומות. אחר התפילה הוא מטפס ועולה לשם ומברר הספרים הפסוּלים. וכשיורדת עליו עצבוּת הוא מקרב תיבה לקיר שקבוע בו החלון הקטן, מטפס עליה ועומד על בהונות רגליו, שיהא ראשו מגיע לפתח הגבוה. מן החלון רואים את מקום המקדש, עצי ברושים עתיקים עומדים דמומים, אין אמיר זע בצמרתם, שערים ריקים מחכים לביאת הגואל ואין הגואל בא. עם שחר בא האור הבהיר ומזהיב את אבני החצר הגדולות, ובצהרי יום רדומה החצר הגדולה בחמה כעלופה¹⁷, ובין השמשות בא האור כמו בעד וילון של משי פרוש על כיפת הרקיע, רך ושקוף כאד כחלחל, כאבק של טל היורד על אשכלות ענבים שבכרם, מרפד את כיפות האבן ועוטף את אבני החצר ברכּוּת. בקרבת מקום קדוש הומה שוק ישמעאלים, ערבי מחמר אחר בהמתו, נשים הרריות נושאות מרכולתן על ראשן, רוכלים מרעישים את העולם, מקללים ומחרפים בלשון רעה ומלהגים¹⁸ ומצפצפים בבדיחות הדעת, וילדים עורכים משחקיהם בקולי קולות ועושים צרכיהם בציבור.

לבו של ר' משה יהושע נאחז כמו בצבת קרה, אך אינו יכול למוש ממקומו אצל החלון הקטן. הוא רוצה לצעוק חמס על העוול הגדול, על הצער המר שבו שרוּיה שכינה. כאן לעיניו, כמלוא תפיסת העין, אדמת קודש, טבורו של עולם, מדורת תבל שעליה נשרפו מלכים ונביאים ותנאים ואמוראים וצדיקים בכל דור, נשמת אומה, ציפור הנפש של עם עתיק יומין, שקיבל תורה מסיני; ובמקום נורא־הוד זה רוחשות הבריות, אינן מבינות היכן עומדות רגליהן, ואין דעתן מגעת להשיג מה מקום זה לישראל; אנשים נכרים שבאו מכל מקום רחוק, בני שבעת העממים, לבנים וצהובים, שחורים ושחרחרים, והם עושים כבתוך שלהם, פוסעים על אדמת קודש בשאט נפש, אינם חולים ואינם מרגישים כלום; איכה היתה נחלתם הפקר, זרים אוכלים טוּבה; עם סגולה בצער והעולם כולו בריווח. כל מידה של פורענות דבקה בעם בחירה והגזרות מתחדשות עליו לבקרים. והרי הם כמטבע פסוּלה שאין לה מהלכים¹⁹, והגלוּת היתה להם כמין מום עולם, לא יוכל להרפא, ואפילו הם יושבים על אדמתם משכבר הימים, הם בזוּיים ונקלים בעיני עם הארץ שתפש מקומם, וחייהם חרפה וקלון.

ועוד יותר דאבה נפשו בראותו כי אין נותן דעתו לקרב את הישועה, אין דורש ואין מבקש ואין שואל, איך יחישו פעמי גאולה, ואין נותן לבו על עקבות משיח. מתי המעט היושבים בציוֹן ועוסקים בתורה לפני השם נדמה להם שהצילו נפשותיהם ואינם מרגישים שאין גאולתם גאולה. אדרבה, הוא, ר' משה יהושע, חש כאן בעיר הקודש ירושלים יותר בשעבּוּד מלכוּיות מאשר בביאליסטוק, להבדיל. שהרי שם ידעו כי הם נתונים בגלוּת ולא להם טוּב הארץ לאכול, ואילו כאן מתלווה על מצוקת הגוף גם עינוּי הנפש, כמו רואים את המלכה בשביה והיד קצרה להציל, וגדול העלבון ועזים הגעגועים, והצער כים אוקיינוס.

כל העולם חיוור לו והוא עצמו ככלי שבור, ורק פעמים, בעתות של דכדוך נפש ושממון גדול, עודו מאמין כי בוא יבוא היום, בוא תבוא השעה ומישהו ידפוק על דלתו ויבשר לו בשׂורה גדולה, יתן לו אות גאולה, רמז קל ברמזים. כל שעה הוא מחכה, וכל אדם שבא לקראתו, נדמה לו אפשר הוא מבשרו דבר, איש דופק פתח ביתו, לבו קם לדממה²⁰, אפשר הוא מביא לו סימן ישועה קרובה, וכשאין לפניו אדם לתלות בו תשוקתו הסתומה, והוא שוהה בודד בקיטון שבעליית הקיר, רגליו עומדות על תיבת העץ, גופו הקטן מתוח וידיו נאחזות במסגרת החלון הגבוה מול הר הבית,

• הוא תולה עיניו הגדולות והלוהטות בשמים ומצפה לפלא כי יתרחש, אפשר יפול לו פתק מרקיע²¹, ולחש תפילתו לא נשמע.

 

ג    🔗

לפני ימי הפסח הלך ר' משה יהושע בשכוּנות העיר לאסוף מעות־חיטים לעניים. בחצר ר' אפרים נגיד ישבו משפחות מטובי בעלי בתים, אנשים צנועים שירדו מנכסיהם, ולא היה להם לצרכי פסח. ובסמוך לחצר האשכנזים היתה חצר של ספרדים ובה עניים מרובים ונוספו עליהם מבני תימן שבאו בהמוניהם בשנת תרמ"ב ואחריה לחונן עפר ירושלים, והוסיפו עניים על עניים. נמנו ר' משה יהושע מן האשכנזים וחכם ספרדי ומרי מן התימנים, סופר ספרי תורה ומזוזות, והלכו בשביל קמח של פסח לעניי חצרותיהם, שיוכלו לשמוח בחגיהם יחד עם כל ישראל.

לבש ר' משה יהושע קפּוטה של משי, ואף שנתנו בה השנים אותותיהן, עוד נודעה בה קדושת השבת; החכם הספרדי לבוש חלוק שחור, רחב שרווּלים, חובש כומתה אדוּמת קדקוד, אצבעותיו משחקות במחרוזת ענבר; והמרי התימני לבוש קוּפטאן לבן, מטפחת של צמר צחור מונחת לו על שכמו, רגליו היחפות תקועות בסנדלי עור אדום; וכך יצאו שלושתם לשליחות של מצווה, החכם הספרדי, גבה הקומה וישר הגו, מפסיע באמצע מתון מתון, ומשני עבריו הולכים עמו ר' משה יהושע והמרי התימני, שניהם דקי בשר ומצומקים, פסיעתם נחפזת וחטופה, זה זקנו מבודר²² ופאותיו נפזרות, וזה שערות זקנו כפלומה דקה, תלתלי פאותיו דקים ומסולסלים, משוּחים בחמאה מבושלת.

רוח של ניסן נשבה ובידרה חלוּקיהם, פיזזה בשערות זקנם וליטפה את פניהם בנעימות. ריח אדמה בא באפם. גשמים אחרונים ירדו זה לא כבר וליח הקרקע עוד לא נס²³. צינה לחה ונעימה עולה מלמטה ושמש רכה של אביב משפיעה חמימות מלמעלה; הצמחים צצים ועולים ופני הארץ ירוּקים, אין מקום פנוּי מעשב ומפרח, ואפילו הסלעים הזרוּעים על פני השדות טובלים בים של ירקוּת, והצמחים נותנים ריחם ומבשמים חללו של עולם.

בחצרות הבתים ניכרת תכונה רבה לקראת החג. ספסלים פיסחים כורעים תחת משא ספרי קודש, רוח אביב באה ומעלעלת²⁴ בדפיהם וקוראה בהם ברחש דק וחטוף כאילו דחקה לה השעה, ומטהרת אותם לפסח. ובעלות־בית עסקניות מהלכות בין הכלים הרבים, המגובבים בחצר כהר, מטפחות דהות כרוּכות להן על ראשיהן וידיהן חלוצות למלאכה. בשדות הפתוּחים שאצל בתי השכונות יושבים בני ישמעאל ומתקנים כלים לפסח, קערות וקלחות ופכים קטנים, מצפים אותם ציפוּי חדש, נערים עומדים עליהם בגורן עגולה ואינם גורעים עין ממעשה ידיהם.

הברכה שרתה במעשיהם של שלוחי מצווה; רוח טובה של אביב סייעה להם לשלושת תלמידי החכמים מבני השבטים השונים ולבם הרחמן של יושבי החצרות נפתח לפניהם, כל אחד תרם כמשׂג ידו²⁵ ונדבת לבו, ולא היה אדם שיפטור עצמו בלא כלום. הניחו אחריהם את בתי טורא, היא משכנות שאננים, ורוחם טובה עליהם. עברו אצל כרם זיתים עתיק, כתרי אילניו פורסים צל נעים על גבי הקרקע. ישבו תחת עץ זית לפוש מעט מטרחם וליהנות מרוּח בין הערביים שכבר באה ופיזזה בין הבדים. לבם היה טוב עליהם. שליחותם הצליחה בידיהם; עניי חצרותיהם מובטחים עתה במצוֹת וביין ובכל צרכי החג. האור עדיין לא לקה, אך הבהירות היתה מתוקה לעיניים, מבשׂרת דמדומי חמה. ר' משה יהושע תמך גבו בגזע הזית, עיניו נקשרות באור געגועים, ואמר באנחת רווחה:

• אהה, רבותי, כמה עלינו להודות, להלל, לשבח ולפאר את הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו חיים בעיר הקודש ירושלים, אורו של עולם…

החכם הספרדי והמרי התימני לא השיבו כלום, ואך נתנו לו לר' משה יהושע כבוד ויקר בעיניהם. המרי התימני פנה כה וכה, שילשל ידו בכליו והוציא מהם מלוא היד מלפפונות ירוקים, שטחם לפני חבריו ואמר בענווה:

− התכּבּדו מכוּבדים…

− ודבר בעתו מה טוב. – לאט החכם הספרדי, פשט ידו האחת למלפפונות ובאחרת הוציא אולר מכיסו.

שלושתם ברכו בקול ואכלו בדומייה, והירק הטרי נתן קולו בין שיניהם, עיניהם תלויות בהרי מואב שהשיבו תכלתו של ים אחרון²⁶, אודם השקיעה כבר התחיל מצייר על גביהם כתמי זהב והשמים הכחולים העמיקו. עיני ר' משה יהושע היו מצועפות בדוק²⁷ של חלום והוא הרתיע²⁸ על מקומו ואמר:

• דווקא כשיש לי שמחה ונחת רוח אני חש יותר ויותר את צער השכינה שהיא בגלות ואפילו פה בירושלים, כביכול, בחינת מלכה שהיא שבויה בטירה שלה ואסורה בכבלים שבניה רקעו אותם בידיהם; ואפילו יש לי שמחה, הלב בוכה במיסתרים, עכשיו, ברוך השם, השעה טובה ומי יספר דבר שיהא לנו למשיב נפש?

תלה עיניו במרי התימני וזה פנה מרוב צניעות והביט בחכם הספרדי, מבקש למעט עצמו לעומתו. חזר החכם הספרדי והביט בו במרי התימני ואמר:

− אני מה יש לי לספר, אין חדש תחת השמש, אבל מי שעבר ימים ומדבריות, בוודאי שיש לו מה שיספר…

נצטרף ר' משה יהושע ותמך בדברי החכם הספרדי והשהה מבטו על פני המרי. אך זה השפיל עיניו במבוכה, פנה כה וכה ואמר:

− יכול שיש לי מה שאספר, אבל ראשו אולי ישיב נפש ואילו סופו בעוונותינו הרבים – דאבון לב…

אמר החכם הספרדי בניחות:

− אין לך דבר שמחה שלא יהא כרוך בו צער, דרך עולם הוא, כמו ירדו כרוכים משמים²⁹, והדברים עתיקים…

המרי התימני שהה מעט, אחר הביט שוב בשני חבריו, כמבקש לבחור אם ראוי לו לגלות לפניהם סתריו, ואחר פתח בקול נמוך:

− כבודכם יודעים שאני באתי מתימן לפני כמה שנה, אבל לא עם שיירה, רק אני לבדי באתי עם בני ביתי, ואני ראיתי בדרך דברים גדולים, דברים גדולים מאוד, ועדיין לא סיפרתי מהם לשוּם איש כלום, מפני האימה…

החכם הספרדי הרתיע על מקומו מרוב סקרנות וקרב למושבו של המרי, ואילו רבי משה יהושע נתלהט לשמע הדברים הסתומים וקפץ כמו שמע בשׂורה גדולה, אחז בידו של המרי התימני ולא הניחה מידיו עד שסיים בסיפור המעשה כולו.

סיפר לפניהם המרי התימני כיצד יצאו הוא ואשתו וילדיו מן העיר צנעא, בירת תימן, ובאו לחוּדידא השוכנת לחוף ימים וביקשו לילך לירושלים ולא היו ספינות של אש מפליגות באותם הימים מן הנמל מפני המגפה. אבל חשקו לירושלים גדל מאוד מאוד והוא צמא לקיים נדרו וכל שעה ארכה לו עד אין שיעור ולא רצה להמתין עד שיוכל לילך דרך אנייה בלב ים וירד בספינה קטנה עם תורן וּוילון, שהיא הולכת קרוב לחוף הים; והנה כשהפליגו והרחיקו במים נתקרבו אליהם שלוש ספינות קטנות ויצאו מהן שלושה אנשים בעלי קומה כבני הענקים, וגבו מס מן הספינה, שעוֹרים וחיטים ואורז וקטניות, והלכו להם בספינותיהם. ושאל את רב החובל, מה זה ועל מה זה, ואמר לו רב החובל כי אלה מבני היהודים הקדמונים, שאינם מתערבים עם בני הדת החדשה; וכל ספינה שהיא עוברת בגבולם אחת דינה להעלות להם מס, כופר נפש, שאם לא תעשה כן – לא תעבור. וכבר נצטער שלא ידע כל אלו הדברים מתחילה ועתה החמיץ את השעה, והנה עמדה לו זכות אבות ונתרגשה סערה גדולה ואחר כלו המים המתוקים מכליהם ועמדה ספינתם וירדו המלחים בדוגית לחוף והפציר בהם ועיוור עיניהם במתן בסתר ולקחו גם אותו עמם. והיה שם מעיין ושדה־אילן ויער גדול, והנה ראה לפניו בני שבט עז, כולם בריאים, כולם נושאי שלח³⁰, והם יושבים באוהלים, כי זה אורח חייהם מדור דור. נפלה עליו אימה גדולה, ופחד לגשת אליהם, אמרו לו: אל תירא, אחינו אתה. וסיפרו לו כי בני חורין הם ואין עליהם עול מלכות וקבלה בידיהם ומסורת קדושה שהם מתייחסים לבניו של יונדב בן רכב, ויש להם ספרי קודש כתובים על קלף והבנים לומדים מחצית היום תורה ומחצית שנייה הם לומדים מלחמה, כי יש להם מלחמות כבדות על כל סביבם וכוחם עז והם עומדים בפולמוס³¹ גדול עם שכניהם הפראים, וצריכים הילדים לשמור הצאן ולהגן עליה מפני השוללים³². ושאל על עשרת השבטים ועל הסמבטיון, אולי הם בסביבתם, והשיבו לו הן, ואם יישאר אצלם ייאספו עם ערב כל אנשי שבטם ויבחרו מהם את גיבורי החיל ועזי הרוח ויתיישבו בדבר³³ כיצד להביאו לנהר הנורא, כי לא דבר קל הוא, וילכו עמו ויראו לו אות השם על יום השבת. חשקוֹ בער בו להמתין עד שיוכל לילך עמם ויראה פלא הפלאים במו עיניו, ואולם המלחים האיצו בו, שאם יתמהמה, יניחוהו כאן ולא יגיע למחוז חפצו לעולם ועצמותיו יפלו במדבר, כי הספינה עומדת לפרוש מן החוף ועליהם לשוב אליה תיכף ומיד. זכר את אשתו ואת ילדיו שהם מחכים לו בספינה ובאו לו רחמים על אותה עלובה ועל אלה הצאן שלא חטאו ותקפוהו געגועים עזים על ירושלים, שאפשר לא יזכה לראותה עד עולם, ונשבר לבו בקרבו ולא הסכים להישאר. והנה הביאו לפניו סעודה גדולה, מצוֹת לחם וגבינה וחמאה וחלב, וסעד עמם בדמעת עין ונפרד מהם במצוקת נפש, ועוד נתנו לו לדורן³⁴ גדי עזים בשביל בניו לצחק³⁵ עמו. והלך מהם וישב בדוגית וחזר לספינה. והלך משם שלושה ימים עד ג’ידא ומג’ידא לסוּאץ ומסוּאץ לאלכסנדריה של מצרים, ומשם ליפו שהיא גבול ארץ־ישראל, ומשם לעיר הקודש ירושלים, תכון ותבנה במהרה בימינו אמן.

שעה קטנה שהה, עיניו מושפלות לארץ ואחר סיים באנקת לב:

− ומאז לבי נשרף בקרבי כל הימים ואני כמו כלי משובר, אפשר הייתי חייב להניח אישה וילדים וכל טוב העולם ולילך אחר קריאתם… אבל בעוונותי הרבים לא עמדתי בנסיון ורפה לבי והחמצתי שעה גדולה, והיום יש לי מזה צער גדול, צער גדול מאוד…

החכם הספרדי ניענע ראשו בתמיהה ואמר כמהסס:

− אבל, מחילה מכם, האם הם נאמנים בתכלית התכלית ואין להטיל חס ושלום ספק בסיפוּריהם?

אך ר' משה יהושע ניתר ממקומו, היסה את החכם הספרדי בהנף יד, ולא הניח לו למרי התימני שישיב לשאלתו. אחר משך את ידו, עיניו לוהטות באש והוא שואל בצעקה, נפשו צרורה בשאלתו³⁶:

− והשבט הנורא הזה חי וקיים ויש משם דרך לסמבטיון ממש ממש, ואפשר להגיע אליו בדרך הטבע?

− ודאי וודאי, - השיב המרי. – כך יוצא ממה שראו עיני וממה ששמעו אזני, והוא כמו כאן, מאחורי הכותל³⁷, לפנינו ובשכונתנו!

ר' משה יהושע קפץ וטפח יד ליד וקרא בהתעוררות גדולה:

− ואני ידעתי גואלי חי!

שני חבריו החרישו, אינם מבינים קריאתו. אך הוא קם, כאילו דחקה עליו פתאום השעה. הערב כבר התחיל מעלה צלליו ומכבּה את אור ההרים; אף הם קמו ופנו לילך, וכשהגיעו לרחובם כבר עטף הערב את בתיו. ראשון נשמט מהם ר' משה יהושע, אינו יודע נפשו. הוא לא שב לביתו ואף לבית הכנסת לא הלך, אלא טיפס ועלה לקיטונו, ישב על התיבה באפילה, דוחק עצמו לכותל, וראשו נתון בידיו.

 

ד    🔗

אש הוּצתה בכל עצמותיו. נפשו שהיתה מצומצמת ימים רבים, רחבה עתה וחיתה. העצב המר שהיה מכרסם את לבו עד שנתייאש מן החיים, סר ממנו ותחתיו באו תקווה חדשה וכיסופים. על סף היאוש ראה כי עוד נצפנו לו עתים³⁸. כמו גשמי ברכה באו ומלאו מעיינו החרב. לבו גאה ובאה לו התעוררות של מעלה³⁹. דברים רבים ורמזים ואותות שלא ייחד עליהם עד כה דעתו עלו וצפו והיו לו לנחמה גדולה, שפירנסה את לבו אמונה חדשה. כל הדורות זכרו את הנידחים, מלכוּת בני משה ועשרת השבטים והרכבים, שירד עליהם הענן וכיסה אותם והיו כלא היו. כל הדורות מצירים על החוסן והעוז שגלו מיהודה ונתייחדו לנעלמים, שהרי היה פעם כוחו של ישראל גדול, כמו שנאמר, מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין. ונתקיימה בהם מלוכה ועוצמה והם בני חורין, חונים על נהר סמבטיון שנתגלמה בו מצוות השבת, והוא מושך חול ואבנים בכל ששת ימי המעשה וביום השביעי ישבּוֹת ויינפש. ואפילו אם נוטלים מן החול שבנהר ונותנים בצלוחית, אינו פוסק לסעור ולגעוש ולסבּב כל ימי החול ובשבת הוא נח, ושמעוּ על כך הרמב“ם ז”ל ומנשה בן ישראל, איש איש מאביו מורו, שבימיהם הביאו מחול הנהר בכלי זכוכית, וראו את הפלא והשתוממו. והם מצפים לשעת גאולה כשיותרו אסוּריהם וישקוט עליהם הנהר ותנתן להם רשות לבוא ולגאול את ארץ־ישראל. כל דור ודור קיבל פריסת שלום רחוקה מן השבטים וממלכוּתם וידע לספר מנהגיהם ונפלאותיהם, ומהם אנשי יקר ומעלה שאין ספק של ספק באמיתות דבריהם, אלא שלא הוכשר הדור ולא מלאה הסאה והגאולה לא באה. אלדד הדני סיפר מראה עיניו, כיצד המשיך הקדוש ברוך הוא את נהר הסמבטיון וסגר עליהם. והנהר מושך חול ואבנים ומעלה רעש גדול ונשמע מרחוק, מהלך חצי יום, כל ששת ימי המעשה, ובשבת ינוח. ומיד תעלה אש מצד הנחל מערב שבת עד מוצאיה ולא יוכל אדם להגיע אל הנחל כמהלך מיל. ומלהטת האש כל מה שיצמח מסביב לנהר עד שמטאטאת הארץ. ואמר שהם חזקים ועורכים מלחמות על כל שכניהם. ובא הנוסע בנימין מטודילא ואישר הדברים מפי השמועה ואחריו בא רבי עובדיה ירא מברטנורא וכתב באיגרתו מירושלים על בני הרכבים אשר במדבר ערב, שהוא דבר מפורסם וידוע, באים אליהם דרך מדבר גדול ונורא והם עם גדול ורב כבני ענקים, ואיש אחד ירדוף אלף ומשא גמל ישא על כתפו האחת וביד האחרת מחזיק שלח להלחם, ומפורסם הוא שדתם דת יהודים. ואחריו בא לירושלים דוד בן שלמה הראובני, שר צבא ישראל, ששלחו אחיו המלך ממדבר חבור ואחר הלך לאיטליה ולפורטוגל ולפני שרים התייצב. ובזמנים החדשים באו מבני תימן ואישרו כל הדברים הגדולים והנוראים. ונתעוררו הפרושים תלמידי הגאון רבי אליהו שעלו לצפת ושלחו את ר' ברוך שליח לעשרת השבטים, ומנהיג הפרושים בצפת ר' ישראל משקלוב ערך איגרת קדושה והפקידה בידי השליח וגזר עליו שלא ישׂטה⁴⁰ ימין ושמאל ויכוון כל עצמו אך ורק לתכלית הקדושה. ויצא השליח לדרכו ובא לתימן וכבר נגע בהם מגע. אך השטן קיטרג ופיתה את לבו עד שנתפתה ובילבל לפניו את דרכו ולא שמע מצוות שולחיו ורב ריב לא לו ונסתבך בצרות ונאחז בסכנות ונהרג בחצר האימאם, ואל הנידחים לא הגיע. ואפשר כל הדורות לא עלה הדבר בידם שעדיין לא מלאה הכוס⁴¹, ואולם עתה צער השכינה גדול מכל הימים, מטבע היהודים נשחק והגלוּת החשיכה יומם. ואולי רמז הוא שנרמז מן השמים, אולי זה הפתק שציפה לו כל ימיו בתמצית נשמתו כי יפול לו מרקיע, ודרכי השגחה מי יבין… כל ימיו ביקש תשובה, רפוּאה למכּה אנושה, והנה באה לו אותה הליכה תמה בשביל מעות חיטים ושמע הסיפור שסיפר לפניהם המרי התימני, וממלכת הדמיון שכבר חשב כי מתה בלבו ללא שוב קמה ונתעוררה. חיים בלא כיסוּפים ובלא געגועים לא נחשבו לו חיים ועתה כאילו הושב לו טעמם. כשבא לארץ ישראל נראתה לו ירושלים טירה נפלאה, רמה ונשגבה, תוכה רצוף פלא גדול. ואולם כשראה מקרוב נוכח לדעת שהיא עיר חריבה ושוממה ואין בה פעמי גאולה והיה לו שממון לבו נורא מכל תלאות חייו. עתה שוב בקעה מבעד לערפל טירה נפלאה, ארמנות פאר ושכיות חמדה, גדולות ונפלאות שבעתיים, תקווה עזה לגאולה נשקפה לו מכל צריחיהם ומגדליהם ואש בערה בהם כמו השמש הציתה כל פתחיהם. ובאו לו ריגוש גדול והתלהבות כמו בימים הראשונים, כשדרכוּ רגליו ראשונה על אדמת ירושלים, ולא ידע לבו.

ראשית גילה דבריו לחברו שמעון צבי ואחר סיפרם בסתר לפני חברים בחברת אנשי המעמד ושומרי המצווה, שהיה לומד עמם לפנים חכמת הקבלה. קיטון הגניזה הקטן המה עתה מרוב אדם שהיו עולים ויורדים במדרגות הזקוּפות. ראשית הביאו לשם את המרי התימני וחקרו כל דבר מדבריו חקור היטב, וחזר לפניהם על סיפורו פעם ופעמיים ונמצאו כל דבריו מכוּונים ושקוּלים, נפשו תמימה ולבו זך, וכל מעשיו לשם שמים.

ר' שמעון צבי ייסד חברה חדשה שקרא לה דורשי כבוד חכמי התורה, ופנה משמה לעם קדוש היושב לפני השם בציון, וכתב מכתבים לכל תפוצות הגולה והדפיס קונטרסים וסיפר המעשה בהליכה בשביל מצוות מעות חיטים ומה סיפּר להם המרי התימני. ונמצאו כל דבריו ישרים וקדושים ועתה נמנו⁴² אנשי החברה החדשה וגמרו לקרב את הגאולה על־ידי קיוּם דברי הנביא: בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל⁴³, אלוּ עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סמבטיון, שעתידין גלוּת יהודה ובנימין לילך אצלם להביאם, כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי העולם הבא; שיש אצלם סנהדרין, סמוכים מפי נסמכים, ויוכלו לבוא ולסמוך בארץ־ישראל, אשר התחלת גאולה תלויה בזה. ונאמר פעמים הרבה בזוהר הקדוש כי תלוּיה גאולה בלימוד ובמעשה, באומר ובפועל, היינו לימוד חכמת הקבלה, נפש התורה הקדושה ונשמתה, שגילה אליהו הנביא לרבי שמעון בר־יוחאי; ובפועל: שעתידים גלות יהודה ובנימין לשלוח שליחים לעשרת השבטים האבודים. והנה עתה כבר קיימו תנאי ראשון וחבוּרה קדושה שקועה בחכמת הנסתר כל ימיהם, במסירות הגוף והנפש, לומדים והוגים בה יומם וליל ועובדים את השם בכוונת האר“י ז”ל הקדוש. ועתה הם באים לקיים את המעשה ולשלוח שליחים לנידחים ולעוררם לגאולה, כמו שנאמר, שהכוונה וההשתדלות וההתעוררות צריכות לצאת מעמם. ועתה הם באים וקוראים לעם קדוש קריאה גדולה בזעקת הלב, שיבואו לעזרת אנשי החברה כל אחד לפי כוחו, שיהיה כל אחד או מן הנוסעים או מן המסייעים לנסיעה, כי למעשה הגדול דרושים דורן ותפילה ואל נא יאמרו חלילה אמירת העצל, כי ארי בדרך או שחל ברחובות⁴⁴. כבר נתלבּן ונתברר שהנהר היקר הזה הוא כמו על כף היד ואף שרבים המכשולים יש אליו מסילות בעזרת השם על דרך הטבע, וזכות גדולה היא שגילה הקדוש ברוך הוא בזמן הזה את פתח הדרך אליו ואם יקיימו ישראל את דבר השם, ישבו בארץ לבטח ויהיו מכוּבדים בעיני העמים ואויביהם ישלימו עמם ויזכו לישועת עולמים. בעלי הקונטרס קראו להתאזר בחיל וברוח לקראת הפעולה הנשגבה היוצאת ממעייני הישועה הטהורים, לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות ולקרב עת דודים⁴⁵ ולפלס הדרך ולפנות המסילה למשיח אלהי יעקב, ולעמוד לימין אלה המוכנים למסור את גופם ואת נפשם להשיג ולמצוא את דרך המבוא לעשרת השבטים האבוּדים. ואל נא יאמינו, כי יעמיד להם מלך המשיח מרכבה לפני כל בית ויעלם לא“י בסערה או שיפרוש להם איבר כנשר ויגביהם בכנפיו ויביאם לירושלים עיר הקודש, כי אמונת פתאים היא. כי צריכה התעוררות לבוא מכל אחד ואחד ואם ישתדלו ויתאמצו יהא להם פתח גאולה, ואשרי מי שיוכל לומר כי יש לו חלק במעשה הגדול, ובזכות זאת ייגאל מחיים של נווּל וחרפה ויזכה להדליק נרות בהיכל מלך המשיח. וכבר באה על הדברים הסכמתם של כבוד קש”ת הגאון מוהר“ר⁴⁶ ר' שמואל סלאנט שליט”א⁴⁷ והחכם רפאל יצחק הראב“ד⁴⁸ הספרדי נ”י⁴⁹; ואחר הזהירו את קוראי הקונטרס⁵⁰ שלא יקבלוהו כדברי סיפור מכתבי העתים להבדיל, שלאחר שנקרא נותנים אותו לרקחות ולטבחות לעשות בו חפצן, כי דבר קדוש הוא, גדול ונורא מאוד שנכתב בטהרה ובקדושה; ובאו עליו חתומים בחותם מיוחד שעשו לצורך זה ועליו חרותות אבני כותל המערבי, עצי ברושים עומדים עליהן זקוּפים ושם החברה כתוּב מסביב באותיות גדולות, ומתחתה חקוּק שם ירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן.

עוד לפני שנתעוררה דעתם של הבריות על הכרוז החדש, כינס ר' שמעון צבי את כל חברי האגודה, מהם מצטופפים בקיטון הגניזה למעלה, לחוצים ודחוקים מאפס מקום, ומהם ממתינים בבית הכנסת למטה, אין להם מקום אחר. ר' שמעון צבי רוגש ורועש, רגע והוא למטה, מדבּר עם זה ולוחש דבר על אוזן זה, ורגע והוא נדחק ועולה לקיטון למעלה, דוחק את האנשים ופורץ לו דרך, ולבסוף הוא אומר בלשון רחבה:

− ועכשיו עלינו לכתוב את האיגרת!

− את האיגרת, איזו איגרת? – שאלו הרבים.

− איגרת יהודה ובנימין לעשרת השבטים!

דממה עמדה עתה בקיטון וכמו אימה ריחפה על פני הנאספים, עד שפתח ר' משה יהושע ואמר בחיל ורעדה:

− אמת ונכון הדבר, אבל מי יכתוב את האיגרת?

שהה מעט ר' שמעון צבי ואחר הגבּיה אצבע, פשטה כלפי ר' משה יהושע ואמר בקול חותך:

− אתה, אתה תכתוב את האיגרת!

− אני, אני?! – נחרד ר' משה יהושע ותפש עצמו בחזהו. – אני, אני? חס ושלום, מי אני ומה אני, חלילה וחס, חלילה וחס!

אך כולם נצטופפו סביבו והקיפוהו בטבעת ונתנו לו כבוד ויקר ואמרו לו שאין אחר בחבורתם, וכי לו נאה ולו יאה ותתגלגל הזכוּת על־ידי זכאי, הוא שנתגלה לו הרמז והוא שחלה והוא שהרגיש, והוא שיכתוב האיגרת והם יקראו את תוכה. ואף אלה שהמתינו בבית הכנסת למטה יצאו למסדרון לשמע הקולות ההומים, זקפוּ ראשיהם לפתח הקיטון ושאלו מה המהומה; וכששמעו במה דברים אמורים, רגשו והמו ורעשו אף הם ותמכו בדעת חבריהם למעלה ואמרו, אין להם מי שיהא ראוּי לכבוד זה יותר מר' משה יהושע והוא שיכתוב את האיגרת.

ור' משה יהושע עמד בקרב חבריו נרעש, אור מוזר נגה על פניו הדקים והוא הביט בהם תוהה, עד שנקוו הדמעות בעיניו וראשו שח על חזהו.

 

ה    🔗

אותו יום הקדים ר' משה יהושע לקום לפני עלות השחר, טבל במקווה קרה שבנבכי בית הכנסת של ר' ניסן ב“ק, התפלל לפי סודות המכוונים בתורת הח”ן, לא הסיר מעליו טליתו ועסק בתפילה ובתשובה

כל היום, צם והתענה וחזר וטבל במים קרים עד שקיעת חמה. אחר חזר לביתו וטרח שעה ארוכה וברר לו נוצת סופרים, גזר יריעת קלף ומילא צנצנת בדיו עפצים⁵¹. ואז עלה לקיטון הגניזה, הביא לביתו את המנורה הקטנה, דקת הפתילה, וטהרה, רחצה מפיח לילות ארוכים ונתן בה שמן בעירה מלוא הכלי. בכוונה רבה ובשקידה יתרה טרח בכל הכנותיו, עיניו מצועפות ומבטן רחוק, כמו טורח בדברים שהם למעלה ממלאכת ידיים.

אשתו נתנה בו עיניה מבעד לפתח שעל חדר הקמח והוא רואה מבטה מלא טרוניה חשאית, גערה שאין לה קול. יודע הוא בה כי היא רואה כל מעשיו כראות מעשה בטלן, איש אין בינה, שאינו נותן דעתו על אשתו ועל בניו ואין לבו אלא להבליו, חלומות של שטוּת ורעות רוּח. ואפשר יש לה על מה שתתאונן. הבנים גדלו ושוב אינם יכולים להלך בחוצות יחפים ולבושי בלויים. הבנות אף הן יצאו מגיל ילדות ומה יהא ביום שידוּבר בהן⁵². אף היא עצמה לקתה בגופה מחיי צער, מייסורים ומעבודה קשה, מקפחת בריאותה בעמל ימיה אצל הריחיים ובחדר הקמח כל היום כולו ורובו של הלילה, והיא חשה בכל עצמותיה, ואמרו לה השכנות שאין לה רפאוּת אלא טבילה בחמי טבריה; אך היא אין לה על מי שתשאיר את הבית ופרנסתו, והיא נמקה בחליה. ר' משה יהושע יודע כל אלה יפה, אפשר יפה משהיא סבורה, אך אין בידו להושיע. אילו השיגה דעתה לאן הוא נושא עיניו, אילו השכּילה להבין שאין גאולת הפרט אלא בגאולת הכלל, וכל עוד שכינת ישראל בצער לא ירווח לאדם מישראל ואין רפואתו אלא רפואה לשעה, רפואת אליל, מקסם שווא ולא יותר. הוא קרא במבטה האילם כל עוצר הטרוניה וראה בו עצבה הגדול, אך לא יכול לומר לה דברים של נחמה. למען גאולה שלמה חייב אדם להעשות אכזר על גוּפו ועל בניו ועל ביתו, שאם לא כן אינו זכאי שיתגלגל על ידיו מעשה גדול.

קונה נכנס לחדר הקמח ופנה בדברים לאשתו. ר' משה יהושע אסף את כליו, הקלף והדיו, נוצת הסופרים ומנורת המאור הקטנה, חמק בחשאי מן הבית ועלה לקיטון במדרגות האפלות. במתינות העלה את האור הקטן ופרש את כלי הכתיבה על גבי התיבה. ואולם רוחו היתה מסוכסכת עליו. חש בסייגים שדבקו בנפשו ועדיין לא נצרף מהם לעבודת הקודש. עצוּב ושפל רוח התחיל מתלבט מקיר אל קיר מבקש לחלוץ עצמו מן הדכדוך, אך האספקלריה נשארה עכורה. נדמה לו שעיני אשתו הולכות אחריו בעצבוּת ושאלתן האילמת טורפת את רוחו. העוני והדלוּת קצצו את כנפיו; הוא נוכח לדעת שבשעה זו לא יוכל להעלות על הקלף אפילו אות אחת, והיה אומלל מאוד. עצוב רוּח ישב שעה ארוכה, דחוק בקרן הקיטון, עיניו תועות בין קרעי הספרים הקדושים והדפים התלושים והאותיות הפורחות, ואין להן אחיזה. ואז קם, סילק מלפניו את כלי הכתיבה, הסמיך את התיבה לקיר החלון הגבוה, עלה בה ותלה ראשו בחוץ. כיפת הרקיע היתה גבוהה, הכוכבים רחפו מעל הר הבית, מבהיקים מאוד. אבני החצר הגדולה כמו השיבו אור לילה צנוע והשערים הריקים עמדו בטבורה, נטוּיים כבחלות. שלווה רבה היתה פרוסה מסביב, המגדלים והצריחים וכיפות האבנים היו עטופים בשנת, והאילנות הגדולים העומדים ביניהם בודדים לא זעו אף הם ודממוּ כאבן.

מעט מעט בא לו עינוּג של בדידות; הדר השלווה נפרש גם על נפשו ודכדוך רוחו חלף. נגעי לבו⁵³ נרפאו מעט, רוח החזון חזרה ונשאה את כל טרדות החיים וטורח המשפחה וצער ההוויה. חזות נפלאה חזה, געגועים לוהטים שטפוהו כנחל אדיר ומתיקות באה לו כמו תמיד בשעה שהיתה לו ממלכת הדמיון בית מנוס מצער החיים, מעוני ושממון. מעט מעט נעלמו מראות החיים וניטשטשו, חוורה דמות אשתו קשת הגורל ומרת הנפש, רחק מראה ילדיו העלובים, לבושי הקרעים, המבקשים לחם לפיהם; שכח את ביתו, שכּליו שבורים ודהויים, את החצר גדושת האוכלוסים, השקועה בעוני ובדלוּת, ואת העיר כולה, חרבה ועלובה, שאין בה תפארת מלוכה ולא זכר למשכן שכינה. ונדמה לו כמו בא פתאום נחשול גדול והגביהוֹ מעל כל אלה וסופת לבו השוקק נשאתו על ים גועש וסוער, שהיה סובב את קיטונו הגבוה, מכה על דפנותיו ומטלטלו בזעף לכאן ולכאן והוא מתעלה והולך, מתעלה והולך, דמיונו מתקלח בו ולהוט אש; ובאו לו ריגוּש גדול ולהיטות נפלאה, וכמו שתו⁵⁴ עליו מראות וחזיונות נפלאים, שאין להשיגם אלא בתשוקת הלב.

הנהר הנפלא סובב על כל גבוליהם, מקיף כחוט את כל הארץ אשר שם יחנו בני ישראל. ואין בו מים כי אם ימשוך חול ואבנים יקרות, וכל ששת ימי מעשה הולך וסוער ורותח וזורק אבנים גדולות וקולו ירעים כרעם נורא, כגלי ים הגדול בזעפו, וביום שבת קודש ישבּות וינוח ואש תלהט סביבות הנהר מערב שבת ועד מוצאיה, ואות השבת מרחף על הנהר כחותם הברית, ואז ישוב לאיתנו. ושבטי ישראל עם נועז ונפלא. אנשיהם יפי תואר ויפי מראה כבירי כוח ורמי קומה, עיניהם אש אהבים וזקנם יורד להם⁵⁵ על פי מידותיהם וראשם עטור קווצות תלתלים שחורות ככנף עורבים. והם לבושים בגדי תפארתם, כולם כבני מלכים, כלי לבן ותולעת שני, ומעולם לא ילבשו שחורים. וכולם טהורים ובריאים ואין בו מת על פני אביו, ושני ימי חייהם לפחות מאה ועשרים. והם שוכנים בבתים מפוארים, מתוקנים באבנים יקרות ומשופצים מגדלי שן, קירותיהם מצופים זהב שחוט⁵⁶ ורצפותיהם חתוכות בהט ושנהב. ובלילה אינם צריכים למנורת מאור, כי יש להם אבנים טובות הזוהרות שבעתיים מאור הנר. והם בני חורין ואין עליהם עול מלכות. ויש להם מלך גדול לעצמם ותחתיו הרבה מלכים, כולם יהודים, ואלפי שרים ושוֹעים וקצינים לרוב. והמלך כשהוא רוכב על סוסו רבבות גיבורי חיל רוכבים אחריו, כולם מלומדי מלחמה, נושאי מגן נחושת ורומח עם נציב מעץ אדום וקשת של זהב, וקולעים אל השערה ולא יחטיאו; וסוסיהם גדולים ונוראים ואף הם סוסי פלא, עזים כנמרים וקלים כנשרים ורואים פנים ואחור, יודעי מלחמה מטבע ברייתם, רומסים והורגים כל הקרוב להם, ומאכלם בשר מבושל נתחים נתחים ומשקם יין אדום מלוא השוקת; וכשאוכלים ושותים אין האדם יכול לעמוד במחיצתם, כי הסוס מרקד אז מרוב להיטות ותאווה וצונף צניפה נוראה, שאזני בשר ודם תצילינה מרוב גאונה. ולפני שיעלה עליו רוכבו עוקדים רגליו וקושרים לו עיניו במטפחת ובולמים פיו במתג וברסן וקושרים אותו לעמודים של ברזל, שלא יבעט; ומשעלה על גבו סוגרות רגלי הרוכב מתחת לכרסו של הסוס, שלא יפול בדהרה, והסוס ישא את הפרש שלושה ימים בלא מאכל ומשקה. והמלך כשבא לרכוב על סוסו האביר, מביאים לפניו סולם של זהב ולו שבע מעלות ונותנים על הסוס שק עם מיני בשמים טובים ופירות למאכל, שלא יצטרך לירד מעל גביו כשיבקש לסעוד לבו. ויש לו למלך אבן טוֹמפּזין⁵⁷ בגנזיו, נפלאה בגדלה וכלולה בהדרה, כמו כוכב שנתלש מכיפת הרקיע, והיא חבוּיה לו בגנזך עמוק שבע אמות בקרקע, וקודם שבּת מוציאים אותה ממחבּואה ותולים בארמונו ומאירה לילה כיום וכשמש בצהריים לאור, ואין יודעים כי בא השמש, וכל כך לכבוד שבת, שלא יצטרך להבעיר אש במושבותיו. ויש להם בארצם מיני פירות טובים ובהמה ועוף לרוב, כולם טהורים, אין המין הטמא מצוי בארצם כלל. ואף לא יזרעו שדם כי תצמיח מאליה, מטל השמים מעל ומתהום רובצת תחת, ותנובתה עצומה ואין צריכים להטריח עצמם ללקוט הפירות, כי אם יבשילו ישרו ארצה שלמים, התמר נוטף דבש והזית נובע שמן והענב יין, ויש להם כל הימים פירות לחים וטריים. והשונאים שעל גבולותיהם עינם צרה בארצם הטובה ובחסנם הנפלא ובחרוּתם שאין משלה, והם מבקשים להכחידם מפחד שמא יעברו את הסמבטיון ויעשו בהם כלה. אך יש להם, לבני ישראל, מגדלי־עוז על־גבולם, פרסה⁵⁸ ומגדלה, פרסה ומגדלה, ובחורי ישראל מקובצים בכל מגדל ומגדל, כולם גיבורי מלחמה ועזי רוח, נכונים לחרף נפשם על החירות. וכל אימת שעולה חשש על לבם הם מקדימים פני הסכנה ומעלים עשן ביום ואש בלילה לאות וסימן למגדל הסמוך, וכן יעשה כל מגדל ומגדל ומיד כולם ערוכים למלחמה. ואם תחלוף הסכנה מניחים נשקם ומצפים לאות הגדול כי יבוא. כי קבּלה בידיהם מדור דור שיבוא יום ויופיעו שלוחים משבטי יהודה ובנימין ויקראו להם לשוב לארצם. כי כל יקר מדינתם ורוב עשרם ורום תפארתם אינם כדאים להם אלא בשביל אותה שעה, כשיבואו שלוחי השבטים הנותרים ויקראו להם לבוא וליטול את ארץ ישראל בכוח הזרוע. וכל ימיהם העוברים עליהם בעושר ובכבוד אין שמחתם שלמה, כי על אדמת נכר הם יושבים, ותוגה נמסכת בלבם, אין המים מתוקים לחכּם ולא היין חריף, כל עוד שכינת ישראל בגולה. ויושבים בחורי החייל ונפשם כלה לאות הגדול, והאות איננו בא.

בעיצום⁵⁹ הלילה השיב ר' משה יהושע עיניו לקיטון, ומבטו המעולף החליק על כלי הכתיבה המגוּבּבים בקרן זווית, קורי החזון עוד נאחזים בריסיו. בחיל ורעדה ירד מן התיבה, נטל יריעת הקלף ופרסה לפניו, ואחר טבל נוצת הסופרים בצנצנת דיו העפצים, גהר⁶⁰ על תיבת העץ, הניח עיניו על היריעה וכתב.

 

ו    🔗

בעזרת השם פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן. איגרת קודש שלוחה מאת שבטי יהודה ובנימין לאחיהם הנידחים לבני משה ועשרת השבטים וירושלים יצו ה' את הברכה לכבוד אחינו היקרים, יוסיף הקדוש ברוך הוא ימים על ימיכם וששון על ששונכם, ולא תדעו דאבה כל ימי חייכם ותזכו לראות בית מקדש תפארתנו על מכונו עומד בהר המוריה בעיר הקודש ירושלים. את אחינו האבודים אנחנו מבקשים.

באנו במגילה זאת לבקש מכם לחוס על כבוד שכינת עוזנו אשר היא בגלוּת ועל חורבן בית מקדשנו, שועלים הילכו בו, ליתן לנו תשובה על דברינו אלה וליתן לנו אות היכן אתם יושבים והאופן והדרך אשר נלך שם, כי אנחנו חפצים לשלוח שלוחים לקיים דברי נביאים וחכמים גדולים שנבאו ואמרו ורמזו שעשרת השבטים לא אבדו חס וחלילה אלא גלו לפנים מנהר סמבטיון ועתידים גלוּת יהודה לילך אצלם ולקרוא להם לבוא, ואז תתחיל הגאולה השלמה וקיבוץ גלויות וחידוש מלכות דוד מלך ישראל בארץ ישראל. כי ידענו נאמנה כי לא סר מאתכם שבט מושלים והוד מלכות ישראל נגה עליכם וכי יש בכם סנהדרין סמוכים מפי נסמכים שיכולים לסמוך, כי לכם העוז והכוח ותפארת המלוכה שגלו מעמנו בעוונותינו הרבים וחסרון הוא שרק על ידכם יוכל לתקון. וגילה לנו אדוננו התנא רבי שמעון בר יוחאי קודש הקודשים בזוהר קודשו כי בעקבות משיח יתגלו אחינו עשרת השבטים ויסייעו לנו בגאולה. ונזכה לראות בניין בית זבול⁶¹ תפארתנו על הר המוריה. אי לכן, תדעו ידוע, אחים יקרים, צדיקים וטהורים, רכב ישראל ופרשיו, כי בדם לבנו ובדמעות עינינו אנחנו כותבים שוּרות אלה, כי אין הפה יכול לתאר ולא העט לחרוט כל עוצר מצוקתנו בגלות המרה, שאפילו בארץ ישראל כבד עולה מנשוא, ועינינו כלות בצער ויגון. צרותינו רבות, אשר לא צמחו כמותם מאז, פנינו נמוכות ומושפלות, רגלינו נוקפות⁶² וברכינו כושלות, גוונוּ כפוף ולבנו שבור והיינו כצל עובר ולא נמצא מנוח לכף רגלנו. העולם מתנהג עמנו באפלה וכל עצמותינו קנקנים מרועעים⁶³ ועוד מוסיפים ומקישים עלינו מלילה עד לילה תמיד ואין בנו מתום⁶⁴. ולא תוכלו לשוות בנפשכם כל עוצר בדידותנו בעולם הזר, עמידתנו הדלה בים שנאת הגויים, עינם צרה אפילו בנשמת אפנו ומבקשים לשמוט מתחתינו אפילו מדרך כף רגלינו, ואין לנו עוזר ולא מושיע, וכלתה חס ושלום תקווה. כמה מזבחות וכמה עקידות נעשים מתמיד מגופותינו והרבה סייחים מתים ונעשים עורותיהם שטיחים על גבי אמותיהם⁶⁵, ואין מרחם. ולא נדע תכלית אחריתנו בגלות המרה הזאת, אשר אין הפה יכול לספר כמו, וסביבנו אימה גדולה כאימת תינוק בלילה אפל. אבל אין כל זה נחשב בעינינו כלום כנגד צער שכינת עוזנו; והקדוש ברוך הוא שואג בכל לילה כארי על חורבן בית מקדשו ועל גלות ישראל, ומשאגתו הנוראה מזדעזעים כל המקומות הקדושים, האבות הטהורים הקבורים במערת המכפלה נעורים משנתם ועינם יורדת דמעה, כותל המערבי, שריד מחמדינו מימי קדם, מרחף ומרתית כעלה נידף ברוח ואבן באבן מקישה ממורא גדול, וקול יבבה עולה מקבר רחל אמנו, בית לחם אפרתה, קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. ולשמע הקינה הגדולה יורדת עצבות על ירושלים עד שברון הלב, עשב שרוי בצער, אבן בוכה ועץ מקונן על סילוק השכינה ממקום מקדשנו, ואפילו גרגר חול מלא געגועים כים. ואנו מרוב צער וייסורים על חורבן ירושלים דעתנו מיטרפת עלינו, לבנו מרחף, עולה שמים ויורד תהומות כאנייה סוערה בלבב ימים.

אי לזאת נתחזקנו ונתגברנו והרהבנו עוז בנפשנו, אנחנו אבלי ציון וירושלים, שחמדנו את הישועה ואת הגאולה ואת מלכות ישראל ערב ובוקר וצהריים, ושווענו לה מכל עצמותינו, נבקש רחמים לפני אחינו שהם בני חורין ומלכות לעצמם ונתנפל לפני כיסא כבודם ונתחנן על גאולת השכינה. אנא, אחינו היקרים, אל נא תאטמו אזניכם משמוע צער החורבן, בכי תמרורים של שכינת ישראל, ואף שפינו אילם יש התראה גם בלא דברים ויש זעקה בלא קול. מהרו ועלו להר ציון משכן קדשו ולא תתנו דמי⁶⁶ על חורבן ירושלים, למען כבוד ד', אשר יכונן ועד אשר ישים את ירושלים תהילה בארץ, כי בביאתכם להר ציון תלויה גאולתנו ובוא המשיח צדקנו ובזכותכם הגדולה ירחיב לנו השם כנפי חסדו וירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עירו ויבנה ביתו במהרה בימינו אמן.

ואנו חותמים בדמעת עינינו ובדאבון לבנו ובמצוקות גוונו ובאנקת נפשנו, אחיכם יושבי ציון וירושלים, המסתופפים בחצרות קדשנו היא ירושלים עיר מחמדנו, אסירי תקווה⁶⁷, צמאי גאולה, שוקקי ישועה ורעבי אהבה. עינינו כלות ליום המוגבל כי מר לנו מר, ואף שגופנו חרב כמעיין אכזב⁶⁸, דמנו משווע ונפשנו יוצאת ולבנו עורג, ואנו מוכנים להקריב שארית נפשנו במורא ויראה וקדושה על ביאת הגואל. בואו, עושו, חושו, אחים טהורים, אחים גדולים, הדרת פני מנורות הקדושות, כי הגיעה שעה ומלאה הכוס.

 

ז    🔗

ואולם הישועה שהתה לבוא. הבריות קראו את קול־הקורא בעזרות בתי הכנסיות, והנגידים קיבלו את האיגרות ואת הקונטרסים שנשלחו להם, אך קולם לא נשמע ועולם כמנהגו נוהג. רק הילדים היו משתהים אצל הכרוזים הרבה, מדיינים בהם בהתלהבות, עיניהם לוהטות מאוד, ובעבור ר' משה יהושע בסמוך להם, הם משתתקים לשעה וכשהוא רחק הם מגביהים אצבע צנועה וקוראים אחריו:

− הנה, הנה סמבטיון…

ר' משה יהושע לא הקפיד עמם⁶⁹. תינוקות אלה יודעים מה שהם מדברים. אדרבא, אילו ניתנה לו תשוקת לבו היה מאושר על שהיה למשל בפי הבריות והסבו שמו בעיר, וקראו לו סמבטיון, על שראו בו המעורר למעשה הגדול. ואולם עתה, כשכל העניין היה תלוי ברפיון ואיש לא נקף למענו אצבע קטנה ואפילו נדבן אחד לא קם לומר: הנה אתן לכם בקשתכם ואתם חיזקו ואימצו למען קדושת שמו הגדול, − היה לבו עצוב ונפשו שפלה⁷⁰ והשם סמבטיון בפי התינוקות היה לו אך כמזכרת עוון. אש ההתלהבות שאחזה בו בימי כתיבת האיגרת התחילה עתה הולכת ודועכת, נפשו בוכה במסתרים על סילוק ההתעוררות, שבלעדיה אין תקווה לגאולה.

יום אחד בין הערביים ראה את ר' שמעון צבי חברו בא לבית הכנסת הקטן שבחצר ר' אפרים נגיד. נתן בו ר' משה יהושע עיניים מלאות עצבות, משכו לצד ולחש לו בניע שפתיים, כמו תוכחה מסותרת:

− נו, שמעון צבי, מה יהא בסופו של דבר? כבר עלינו לכבות בידינו את האש, חס ושלום, ושוב נהיה קרים וקפואים עד סוף הימים, עד סוף הימים…

נעימת הצער שבדבריו היתה כה רבה עד שנעשה לא נוח לר' שמעון צבי, והוא פנה ממנו, הגביה מעט קולו, כאילו ביקש לבדר את העצבות ביד רמה והשיב:

− כל כך אתה קצר רוח, משה יהושע, ואתה דוחק את הקץ… המתן, המתן מעט, לא בשעה אחת עושים מעשה כזה… אני יש לי עצה טובה מכל העצות שהיו לנו, וזכור: אל תבטח בנדיבים…

לשמע דברים אלה חיתה בו רוחו של ר' משה יהושע ועיניו הוצתו אש; ביקש לדעת דבר ברור, דבר שיוכל לתלות בו שוב תקוותיו שכמשו; אך חברו נשמט ממנו ודחה אותו בטענה שעוד מוקדם הוא לדבר דברים, אך לא יארכו הימים ויגלה לפניו שורשו של דבר.

ואמנם יום אחד בא ר' שמעון צבי, טיפס ועלה במדרגות הזקופות ונכנס בקיטון הגניזה. ר' משה יהושע ישב אותה שעה בין קרעי הספרים והדפים התלושים, וכשראה את חברו בא אצלו, קם ממקומו בבהילות, לבו דופק לקראת הבשורה. אך ר' שמעון צבי הניח לו כפו על כתפו והשיבו למקומו, ואף הוא ישב אצלו על התיבה בהרחבת הדעת. שעה ארוכה שהה בקיטון ודיבר עם חברו, פתח במתינות וביישוב הדעת, וככל שהמשיך לדבר נתחממו דבריו והיה מתלהב והולך, סוער והולך, כמו ביקש להחדיר את טעמיו בלב רעו ויתקבלו עליו. ור' משה יהושע ישב אצלו קצר רוח, נפשו שותה בצמא כל דבר היוצא מפיו, וככל שהוא שומע את הדברים, לוקה להיטותו והתלהבותו הולכת ושוככת, הולכת וכבה, עד שישב בסוף לפני חברו משמים ומדוכדך, כל עצמו ככלי שבור, עיניו כהות ועפעפיו שקועים וראשו נטוי על חזהו.

ר' שמעון צבי ראה שלא תצמח להם ישועה מן הכרוזים ומן הקונטרסים ולא יביאו להם ממון לנסיעה הגדולה כאשר ביקשו. עלה רעיון בלבו לשדל את הכוללים⁷¹ ולהכניס בלב גבאי הצדקה לשלוח אחד מהם משולח לארצות רחוקות, לקבץ מעות נדבה למוסדות החסד והתורה ולעורר נגידי עם לבוא לעזרת היושבים לפני ה' בעיר הקודש ירושלים ועוסקים בתורה ובמצוות. והיה אם יצא אחד מן החבורה למדינות נידחות, יוכל לחקור בעניין עשרת השבטים והסמבטיון חקור היטב. אמנם דורשים הגבאים שתהא תכלית המשולח לקבץ נדבות עיקר, ואולם אחר שיהא רחוק מהם, מאחורי ימים ומדברות, מי יאמר לו מה יעשה. ואף כבר לקח דברים עם הפקידים והאמרכלים⁷² של ישיבת עץ־חיים ועם הגבאים של בית־דין האשכנזים ועם הממונים של בית היתומים הגדול וגם עם הרב ר' שמואל סלאנט בעצמו, ונתנו כולם הסכמתם לשתף עצמם בהוצאת הדרך של המשולח על מנת שיקבץ תרומות, והרי הנסיעה מובטחת והיא כמו מונחת על כף היד. אלא ששאלה נכבדה היא מי ומי הנוסעים? ודאי שראוי הוא והגון הוא ר' משה יהושע להיות משולח יותר מכולם, ואין כלל אדם שישווה לו בתורה ובמעשים טובים. ואולם גבאי הצדקה והאמרכלים והסופרים והממונים אומרים כי אמנם יהודי יקר הוא, צדיק תמים, אחד מענווי הארץ, אבל הוא שוגה בחלומות יתר מן הראוי ואין בו כשרון המעשה והם חוששים מפני אדם שהוא שרוי בדמיונות; ובאמת דבריהם דברי שטות, אלא שרפיפות גופו ותשישות כוחו תהיינה לו באמת מכשול על דרך הטילטולים הרבים, שאין אדם יודע לאן היא מושכת, כמה הרפתקאות צפויות לו לאדם בדרך נוראה כזאת, ואסור להם ליתן לו לר' משה יהושע שיסע, מפני פיקוח נפש. על כן, באין ברירה נאות להם ר' שמעון צבי לגבאים שיהא הוא עצמו מיוצאי דרך, שנתן לו השם בחסדו בינה בהוויות עולם וגוו חזק לעמוד בתלאות דרכים; וכדי שלא יתבטל כל הרעיון הנשגב כולו, הסכים לשמש להם משולח לארצות הרחוקות, אבל באמת יהא כל לבו נתון לעניין הקדוש. ומכיוון שהדרך עוברת בארצות של מזרח, צריך שיסע עמו אדם מאותם מקומות. ובוודאי שטוב היה והגון ואף נעים לכבד בכבוד זה את המרי התימני שגילה לפניהם כל עניין הסמבטיון, שיהא הוא מן המלווים את המשולח. אך נמצא שהוא מצנועי תורה, עניו ושפל ברך, מן הנעלבים ואינם עולבים, איש בא בימים שאין תארו תואר משמשו של משולח, ולא יסכון למשימה זו. וכנגד זה נתנו את דעתם על צדוק התימני, אף הוא מבאי תימן, שכוחו עמו, בעל קומה ובעל הדר, זקנו השחור מלא, לא רבים כמותו בשבט התימנים, חריף ומפולפל, ערום ומזורז, וכבר סיגל לעצמו מנהג אשכנזים, מדבר בהברתם ויודע מנהגיהם, ואפילו מתפלל אצל הכותל המערבי בנוסח תפילת הפרושים, והוא יהא משמשו של המשולח בדרכו.

אף שהיה ר' שמעון צבי מבקש בכל כוחו להלהיב דעת חברו, אומר לו בלשון של פיוּס כי אין כל השליחות לקבץ נדבות אלא מסווה פנים, וכל מעייניו יהיו נתונים אך ורק לעניין הסמבטיון – היה לבו של ר' משה יהושע כבד עליו והוא מעלה נבואה סתומה שלא יצא דבר מן הנסיעה. רבים השד"רים והמשולחים למיניהם שיצאו לקבץ נדבות בשביל ישוב ארץ־ישראל והביאו עמם קצת שמועות ורמזים, אך איש מהם לא נתן כל חייו על ביקוש עשרת השבטים. על כן חשש אפשר גם נסיעה זו לא תהא חלילה לשמה ואף סופה חס ושלום מפח נפש. והוא חרד חרדה גדולה שלא יפרוט חברו את דינר הזהב למעות קטנות של כוללות.

ואולם מאחר שלא ראה לפניו ברירה, יושבי ירושלים וצפת וטבריה ערי הקודש לא נתעוררו, והגבאים והאמרכלים והפקידים והממונים לא נאותו לשלוח אנשים אחרים בשליחותם, נעתר מעט ר' משה יהושע והתחיל נותן דעתו על נסיעת חברו, שאפשר אין לו ההתעוררות הפנימית הגדולה וכיסופי נפש וייסורי גאולה כמותו, אך כנגד אלה יש בו חפץ התיור במקומות רחוקים ובארצות נפלאות, ואף זה לא דבר בטל.

ור' שמעון צבי כבר עמד בעצם ריתחת התכונה לנסיעה. תפר לו בגדים נאים ומצנפת חדשה, תחת כומתת הפרווה המהוהה והמקורחת, שיהא מכובד על פרנסי הקהילות שבהן יעבור ויפאר שמה של ירושלים בתפוצות הנידחות, ויהא מקובל על נגידים ושרים וראשי עם, ולא ימנעו ממנו עצה ותושייה. וספרים רבים נטל עמו בארגז, קשורים ברצועות של עור, מדפוסי ירושלים, וּוילנה ולמברג; וכתבי מליצה צרר עמו לרוב, שבאו עליהם חתומים בעצם ידיהם כל רבני ירושלים, מנהיגיה וגבאיה, פקידיה ואמרכליה; ואיגרות בקשה חתומות אף הן בשמם של גדולי העיר; ומכתבי כוללות, שבהם מבקשים כל יהודי ארץ־ישראל לעמוד לו למשולח היקר בהר הקודש בירושלים. ובראש האיגרות והמכתבים הניחו מקום פנוי שיוכל המשולח לכתוב בו שמות הגבירים האדירים בכל עיר ומדינה, כאילו נכתבה האיגרת עליהם מלכתחילה. ונוסחאות שונות של דרשות נטל עמו, שיהא דורש בכל מקום ובכל זמן את הדרשה המתאימה, ולא יבוא חלילה לידי בזיון וחילול שמה של ירושלים, שסופם הפסד ממון. ואתרוגים של יפו לקח עמו, כיוון שכבר קרבה עונת בישוּלם, עטפם באניצי פשתן בעודם ירוקים, חיתלם בזהירות כתינוקות רכים וארזם בתיבת עץ קטנה ודקה, סדקים עשויים בה בשביל האוויר.

ובעצם ריתחת התכוּנה, כשהיה ר' שמעון צבי משוקע כולו בטורח היציאה, בוחן הצרורות ובודק האיגרות ואוסף כלים קטנים שיהא צריך להם בנסיעתו, בא אליו ר' משה יהושע חברו, פסיעתו כבושה וחרדה ותפר לו בעצם ידיו את יריעת הקלף בשולי גלימתו היקרה, בין הקטיפה הכחולה ובטנת האטלס הלבן, איגרת הקודש השלוחה לבני משה ועשרת השבטים והרכבים בארץ סמבטיון, והוא אינו אומר כלום ורק שפתיו הדקות מרחשות וראשי אצבעותיו מרעידות.

כבר הגיעה שעת פרידה ומיטלטליו של ר' שמעון צבי הועמסו על גבי חמור והובאו לשער יפו, מקום חניית העגלות, כשזכר ר' משה יהושע דבר, התחיל בודק בכליו בבהילות, ואחר הניח את חצר חברו ופנה במרוצה לביתו. אשתו לא היתה אותה שעה בבית וילדיו ישבו בחדר הקמח ושיחקו בחלוקי אבנים, ממתינים לשוב אמם. אך השעה ארכה והיא לא שבה. ר' משה יהושע התחיל מרתית בכל אבריו מקוצר רוח והוא רץ אילך ואילך, אינו יודע נפשו, ילדיו מביטים בו בעיניים זרות ומבוהלות ואינם חוזרים למשחקם. לבסוף לא עצר כוח, פרץ מחדר הקמח והתחיל מהלך לפני פתח הדירה, פסיעתו חטופה וכושלת, מפנה ראשו לכל צד בריתחה, מצפה לשובה של אשתו. אך ראה מרחוק הילוכה המדדה מחמת חולי העצמות באה בשער החצר, רץ לקראתה בלהיטות: ואולם כשקרב אליה כדי פסיעה, עזבתו בהילותו ועמד לפניה ככלי מלא בושה. אף היא עמדה מלכתה ונתנה בו עיניים שואלות. השפיל מבטו והתחיל חוכך בלשונו:

− כלומר, רציתי לומר, בבקשה ממך, אפשר תתני לי מעות קטנות, פרוטות אחדות, רוצה לומר גמילות חסד, אך גמילות חסד…

− גמילות חסד? בשביל מי, בשביל מה? - שאלה אותו בקול שאין בו נעימה.

− כלומר, רציתי לומר, לא הרבה, שנים שלושה מטליקים, אשיב לך, אם ירצה השם, בראש חודש אשיב לך, צורך לי בדבר, בדחיפות, השעה דוחקת…

דבריו המובלעים והנרגשים לא עשו עליה רושם ופניה כמו ביקשו לומר שאין כל עסקיו אלא עסקי הבל. ואף על פי כן שלחה ידה למטפחת, התירה את שוליה במקום שהיו כרוכים לה קצת מטבעות, הוציאה שני מטליקים והושיטתם לו ברפיון בלא שתביט בו. ר' משה יהושע נטל את המטבעות, הפטיר אילו מלים שלא היה להם שחר, ונפטר מלפניה בריצה משונה ומבוהלת, כאילו ליהטה הקרקע מתחתיו.

מקום חניית העגלות שבשדה אצל שער יפו כבר היה הומה אנשים. רבים באו ליטול פרידה מן המשולח וממשמשו, בני ביתם הקרובים והרחוקים וגבאים ואמרכלים וסתם יהודים סקרנים שלא רצו להחמיץ מצווה שבאה לידיהם, וילדים הרבה שהניחו תלמודם ויצאו אל מחוץ לחומות העיר לראות בנסיעת המשולחים. המהומה היתה גדולה. ר' שמעון צבי וצדוק התימני כבר ישבו על מושבם, לבושים בגדי חמוּדות⁷³ הנותנים כבוד לבעליהם ומייקרים⁷⁴ אותם על הבריות; בני ביתם עומדים אצלם דחוקים ובוכים, והאפיטרופסים שנתמנו על המשפחות שנעזבו מאבותיהם היו מרגיעים אותם ככל שידם מגעת ומרבים מהומה על המהומה. ומסביבם מצטופפים כל יתר המלווים, עומדים בסיעה גדולה ומדברים בעסק גדול⁷⁵, בוחנים טיב מלבושיהם וסוקרים מראה פניהם המביעים הדר וכבוד כיאות למשולחים.

עמד ר' משה יהושע בשולי החבורה כמסמר תקוע ולא יכול לקרב לעגלה. לבו ההומה רפה בו. הוא שהרה כל רעיון הנסיעה והיה נושאו בקרבו כל ימיו, הוא שנצטער בדבר צער וייסורים כה רבים, עד כי כלתה נפשו ונמס לבו מרוב דאגה, עתה עמד לפני המון העם כמו זר, אורח לא קרוא לשמחה, ואיש לא נתן עליו דעתו, ואפילו ידידו ורעו כמו שכחוֹ מלב כמת. שעה ארוכה עמד כך מחריש, אך כשהבחין שהתכונה מסביב לעגלה גוברת והולכת, עוד מעט ויזועו הגלגלים ממקומם והוא עדיין מחזיק את שתי המטבעות לחוצות בכף ידו, עקר ממקומו ופרץ לו דרך בחזקת היד⁷⁶ ודחף את הקהל לצדדיו, נשחל ביניהם ועושה לו מעבר; הבריות הביטו בו בתרעומת גלויה על שהוא דוחק עצמו וקופץ בראש, ומהם אף ניסו לעכב בעדו, אך הוא לא השגיח בגערתם ואף לא במשלוח ידם⁷⁷ וכבר הגיע לטבור המעגל, קפץ על כבש העגלה, נפל על צווארי ידידו נשק לו על פניו, תקע בידיו את שתי המטבעות וקרא בפעימת לב, מדבר עמו תחנונים:

− אה, שמעון צבי, שמעון צבי, כרע כאח לי, אל נא תשכח, למען השם, אל נא תשכח עיקר המטרה הקדושה, אל נא תסיח דעתך אפילו שעה אחת לשם מה אתה נוסע, הא לך כאן שתי מטבעות, מעות קטנות, ותעשה לי שליחות של מצווה, אחת תיתן צדקה שם, לכשתזכה לדרוך על אדמתם, ואחת תשמור עמך ותיתן צדקה כאן ביפו, לכשתזכה לחזור מן הנסיעה הגדולה, ובזכות זה תגיע בשלום ותשוב בשלום, שלוחי מצווה אינם ניזוקים, והעיקר, למען השם שלא תסיח דעתך מן העיקר, אפילו יהא עליך לקבל יסורים בשביל התכלית הגדולה – שתקבל הכול באהבה! והאיגרת, האיגרת, יש לך?

רגע שהה ר' שמעון צבי מחריש, כמו נפתע מדבריו הנרגשים של רעו שבאו עליו כחתף⁷⁸, ואחר נתאושש, מבקש לזכור דבר רחוק והשיב בפיזור דעת, אין נעימת דבריו מחזקת את אמרי פיו:

− האיגרת? בוודאי, יהא לבך סמוך ובטוח, מה שייך לומר, הרי היא כאן, במקום שתפרת אותה…

והוא אחז בשולי גלימתו, מבקש לאשר את דבריו, אך דעתו כבר פנתה ממנו כדרך אנשים יוצאי דרך שעוד הם עומדים שעה אחרונה בקרב מלוויהם, מקשיבים כביכול לברכותיהם, אבל באמת כבר לבם נתון למקום שאליו יבואו ושוב אין דעתם שרויה במקום שהם מניחים.

באותו רגע נתן העגלון שוטו על שלושת הסוסים שהיו רתומים בעגלה, קולות הנאספים הלכו ורגשו, הלכו והמו, וקולו של ר' משה יהושע שוב לא נשמע. ר' שמעון צבי עיניו היו מצועפות, כמו מביטות למרחק והפקיע עצמו ממחיצת רעו, כאילו כבר הרחיק ממנו. בני משפחות השליחים דחקו את ר' משה יהושע מעם כבש העגלה ואף יתר המלווים ביקשו להרוס⁷⁹ בשעה האחרונה אל הנוסעים, ליטול מהם ברכת פרידה בפשיטת יד או לגעת בהם סתם, למצער⁸⁰, בשביל סגולה טובה, ופתאום מצא עצמו ר' משה יהושע מחוץ לסיעת המלווים, עומד יחידי הרחק ממקום העגלה.

בינתיים עקרה העגלה ממקומה, עוד רגע סערו הקולות ורגשו, המהומה גדלה לאין שיעור, ואחר שכך הרעש והיה לדממה. הקהל נתפזר והלך לו ור' משה יהושע נכנס אף הוא בשער העיר, משרך דרכו יחידי בין הסמטאות, הולך בלב כבד, מראה עיניו הרחוק של ידידו לא היה בו מנותן נחמה, וספקותיו כירסמו את נפשו. בקומה שחוחה כמו נושא נטל כבד עבר אצל תלמוד תורה, תינוקות של בית רבם שיחקו מאחורי חומה, מציצים מבין החרכים; רגע נראים פניהם הדקים ועיניהם מחייכות ורגע נעלמים הפנים ועיניהם כבות⁸¹. ופתאום הגיע לאזנו קול דק קורא מאחורי החומה:

− סמבטיון, סמבטיון…

 

ח    🔗

ירחים רבים היה ר' משה יהושע מצפה לאיגרת ראשונה מאת חברו המשולח. נפשו פירכסה בקרבו בציפייה לבשורה, עיניו כלות בצער; כל יום הוא הולך לבית הדואר האוסטרי ומשם לבית הדואר התורכי ומשם לסופר הכוללות, ובשורה אין.

ואולם אחרי ירחי צער וייסורים נתקבלה איגרת מאת ר' שמעון צבי והיא כתובה מעדן העיר השוכנת לחוף ים סוף. האיגרת היתה לוועד הכוללות ולכל החתומים על מכתבי המליצה שלקח עמו, ובה פרט כל מעשיו ועלילותיו, להיכן נטה ומה דרשה דרש; ועד מה הרך לבם של נגידים, וכדומה לאלה מעשי משולח להתפאר⁸². ואחר הודיע ששוב אין בדעתו לפנות משם לתימן, כאשר חשב תחילה, מחמת סכנת הדרכים ועניות היהודים שבאותה מדינה, שאין להם במה להחיות את נפשם, ויעצוהו בעדן שיסע להודו, שאף על פי שאין שם היהודים מרובים, הם גבירים אדירים ולא יקפצו את ידיהם לפני שליחה של ירושלים ולא יאטמו לבם מרחמים. ובשולי האיגרת זכר אף את רעו את ר' משה יהושע ופרש בשלומו וכתב לו דברי יקר והבטיחו נאמנה שלא הניח הרעיון הגדול אפילו שעה אחת, ואולם בעדן העיר נתחוור לו מפי אנשים מהימנים בתכלית, שאין טעם בהליכה למדבר ערב, שאין שם זכר לסמבטיון, מלבד מה שעתה העונה חמה, ממש כבשן האש, ואין שום אדם מן החוץ יכול לעמוד בשרפה הגדולה, והדרך בחזקת סכנה גדולה, זאבי ערב שודדים ורוצחים רחמנא ליצלן, ואין שום ילוד אישה יכול לעמוד כנגדם אפילו שעה אחת. ואולם כנגד זה שמע שמועות טובות ובשורות ונחמות על נהר הסמבטיון שהוא דווקא בסביבי סין ושם הרים גבוהים עד לב השמים ועדיין לא בא לשם איש, אך אנשי הסביבה היושבים באותם הרים סוחרים עמם ומהם באים גם להודו וגונב מפיהם דבר, וכשיהא אם ירצה השם באותם המקומות יחקור בדבר היטב.

והאיגרת השנייה לא היתה כתובה אליו במישרים. המשולח אך הודיע במכתבו הכללי כי הוא הולך לכלכותא שבמדינת הודו, ואחר שפרש רוב עשרם של נגידי העיר, הודיע שיש שם אותות ורמזים לנהר הסמבטיון, אך מה האותות ומה הרמזים סתם ולא פירש. באיגרות המעטות שבאו לאחר מכן שוב לא הזכיר את הסמבטיון בפירוש ופסק לכתוב אפילו על הרמזים, כמו הניח את רעיון חיפוש השבטים וכל מעייניו אך בקיבוץ הנדבות, ואת ידידו ר' משה יהושע לא זכר אפילו במלה. ואולם ר' משה יהושע לא נואש והיה בא וחוזר לסופר הכוללות תמיד, מרים עיניו בציפייה ושואל חרד:

− יש היום בשורה, אפשר יש היום בשורה?…

מתחילה היה הסופר נושא את פניו וקורא לו באיגרות שנתקבלו, אחר כך היה פוטרו בגיחוך רך ורק מספר לפניו בשפה רפה תוכנה של האיגרת, שאין בה רמז לסמבטיון, ולאחר זמן היה מקבל פניו בשוויון רוח וכמו מסיח ממנו דעתו, כאילו לא ראהו בא בלשכה ואינו יודע מי הוא ומה הוא מבקש, משתמט מלספר לו אפילו תוכן האיגרות שנתקבלו; ובסוף היה פוגש פניו בתרעומת, מוציא מכיס חזהו קופסת טבק, טובל בה שלוש אצבעות ונוטל קמיצה, שואף אותה ברוגז וברתחה וקורא:

− מה אתם סבורים, ר' משה יהושע, שאין לפני אלא מעשה הסמבטיון? הביטו וראו מה שנעשה כאן!

והוא פושט ידו ומראה לו על השולחן הגדול המכוסה במאות מכתבים וגליונות של קולות־קוראים, ציורי הכותל המערבי ומערת המכפלה קבועים בראשיהם לתפארת.

בקומה גחונה עזב ר' משה יהושע את לשכת הסופר. הספק המר שכירסם את לבו כל אותם הימים היה עתה לדבר של ודאי. עתה נעור מחלום ארוך, שמילא כל הוויתו תקווה ורחמים רבים, והנה לקו המאורות, מחזות הקסם דעכו והוא נמצא שוב בעולם של מעשה פיכח עד כדי אכזריות, וראה בבהירות שברו העלוב של החלום הגדול. פעמון הזהב עם מכוש של יהלום היה לשברי זכוכית המקישים זה בזה ונותנים קול. חשדותיו מלכתחילה נתאמתו עתה שבעתיים. רעו שמעון צבי פרט את הדינר לפרוטות. לבו פירכס בקרבו מעלבון ומצער. היתכן, היתכן שמכר רעו את הרעיון הגדול בשווה פרוטה ושכח כל חלומות הגאולה שתלה בנסיעה? היתכן, שיהא רעו מכשיל כל המעשה הקדוש והולך אחר תאווה קטנה! לבו לא נתן לו לתלות בו בשמעון צבי כל חששותיו והוא התחיל מלמד עליו זכות. אפשר בכל זאת לא ברעו תלוי הקולר⁸³, אלא ששוב קיטרג השטן כשם שקיטרג בכל דור ודור וסיכל כל מחשבה של גאולה. הסוד טמון במדבר חיבר וזה הולך לכלכותא. אין זאת כי מעשה שטן הוא שמרחיקו ממקום הגאולה ומורה לפניו מקום שווא כדי להגותו⁸⁴ מדרך גאולה. בכל דור ודור היה כך המעשה. שליח אלמוני מצפת שהגיע לפנים לעיר צנעא במדינת תימן כבר זכה לראות בבית הכנסת איש משבט דן, יפה תואר וגיבור חיל, תלתלים ארוכים תלויים לו על גבו והוא חגור חגורה ורקום עליה באותיות קדושות: יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח; וחרב גדולה תלויה לו על ירכו, ושאל שלום ירושלים. וסיפר לפניו השליח שוועת ארץ־ישראל, ובכה הדני ונפל לארץ וייבב יבבה גדולה וסיפר ששלחו הנשיא לדרוש שלום ירושלים, והסכים לקחת את השליח עמו למדינתם והבטיח להשיבו אחר זמן לצנעא, והסכים השליח ואחר ––חזר בו וניחם⁸⁵. ורגז הדני מאוד והלך לו מלא קצף; וכשביקשו השליח, שוב מסכים ללכת עמו אחריו למדינתו, לא נמצא הדני ולא נודע אן נעלם. והנה ר' ברוך מצפת, שליחם של הפרושים, שנסתבך בעסקי האימאם, אף שהתרוּ בו הרבנים שלא יסיח דעתו מן השליחות. מתחילה הלך מצנעא ובא לגבול המדבר ועמו בן לוויה מיקירי המקום, הדיין מרי יחיא אל־אביאץ, ובאו למקום ששמו חידאן, קצה היישוב, ומשם הלכו למדבר ופגשו ברועה אחד משבט יהודי ומסרו בידו האיגרת לבני שבטו, והבטיח להם הרועה להביא תשובה לחדיאן. וארכה לו השעה לר' ברוך וכשקרבו ימי ר"ה חזר לצנעא, אף שהפציר בו מרי יחיא שימתין. ובצנעא נתקבל כרופא של האימאם וריפא אותו מחוליו, והיה האימאם אוהבו הרבה והושיבו בחצרו. ונתערב ר' ברוך בעסקי המדינה ועורר קנאת השרים והסיתו בו את האימאם והוציאו לפניו דיבתו רעה, וירה בו האימאם בגנו בשעת טיול. וימים מעטים אחר שנהרג ר' ברוך באו לצנעא מיהודי חידאן וסיפרו כי הגיעו לשם שני רוכבים ושאלו לירושלמי, וכששמעו שחזר לצנעא, החזירו סוסיהם ושבו המדבר. לשמע דברים אלה נטל מרי יחיא את מקלו והלך לבדו ברוב צער ויאוש, לבקש עקבות הרוכבים והקריב נפשו והלך יחידי למדבר ואבדו פעמיו ולא חזר. ועוד היה חכם אחד צעיר מבני אשכנז יחזקאל אשע שמו והלך המופלא לבקש הנידחים ואבד שמעו ונשכח זכרו ואין יודע אם הגיע ולאן הגיע, עד היום הזה. מסכת פלאים היא ולא ידע אדם חקרה. אפשר נמנע מהם להגיע, דעותיהם מתערבות⁸⁶ וכוונותיהם –מסתבכות ודרכם מתפתלת לפניהם, והם אובדים במדבר? ואפשר יש מהם שהגיעו ומצאו את ממלכת השבטים ואת נהר סמבטיון ולא ניתן להם לשוב, והם חיים שם חייהם בנחת ובלא שמחה, כמו שבויים במצודה של זהב?

עתה היה שמעון צבי רעו קרבן התעתועים, אף בו נגע חזון המדוחים⁸⁷, ובוודאי יש מי מעכב בעדו לבוא עד סוד הגאולה. יאושו היה צורב ולבו מפרפר מצער. הוא רואה את רעו מוּבל ברוח עכור לכיוון הפוך, כמו מקסם שווא מרחף לנגד עיניו ומפתה אותו לילך אחריו למקום שאין בו תקווה. הלך ר' משה יהושע וסער ורצה להרעיש את העולם, נכון לתת נפשו על מנת לפקוח עיניים ולהראות להם היאך נפלו קרבן לתעתועי שטן, לשווא כל נסיעת המשולח ואין בה תכלית, ורק תעלולי הסטרא אחרא הם. אף ביקש לעכב את קריאת התורה⁸⁸ בבית הכנסת של חורבת רבי יהודה החסיד ולזעוק זעקה מרה שיתעוררו ויקראו עצרה ויעשו תשובה ויקרעו לבבם, אפשר יבטלו בתפילה ובתחנונים את גזר הדין ויסלקו המכשול ויבטלו העיכוב מן הדרך, אפשר יתעורר עליהם סיוע גדול ממרום וייכמרו עליהם רחמים וירחיב להם הקדוש ברוך הוא כנפי חסדו ותיפתח להם דרך הגאולה. אך כשראה את הבריות השקועים בהבלי עולם הזה ואת הפקידים והאמרכלים והגבאים והמשמשים למיניהם, שעיניהם רק לנדבות שיקבץ המשולח בארצות הרחוקות, − טפח באגרוף על לבו, רגע נענע בידיו, ואחר שיקע ראשו על חזהו והחריש.

ואחר אותה שבת נדם, כמו הטמין יאושו עמוק בלבו. כל העולם הפסיד את חנו בעיניו, צבעיו דהו ומאורותיו לקוּ. תכונתו הגדולה פסקה לפתע, בטלה חדות הציפייה והרוחות שככו. משובר יצא ממעשה השליחות ולבו קם לדממה.

ר' משה יהושע נאחז במחלוקת גדולה. אנשי ירושלים, שסברו כי כבר עבר ובטל מן העולם, נשתוממו על כוחו של הזקן ועל להיטותו שחזרו אליו כבראשיתו. שוב התחיל לוחם מלחמתו, אינו נרתע מפני איש. אלה משתוממים מעזוזו ואלה רוגזים על שהוא מטריח עליהם ומבקשים לטרדו ביד כזבוב. אך אשו חזרה ועלתה כלפנים, כשהיה לבו מלא אמונה, ולא נכנע. בתאווה וברתחה לחם בגבאים ובממונים, שביקשו להסותו בשנינה ובלעג ובדברים של גערה, ולא עלתה בידם.

כשנתעוררו לפני שנים מעטות יחידים מאנשי ירושלים וביקשו לשבת ישיבת כפרים, קנו את אדמת מלבּס שאצל הירקון אשר ביהודה, ובנו עליה את פתח־תקווה, לא ראו אנשי הכוללים דבר רע במעשיהם ואיש לא מיחה בידם. מהם שליווּ את המעשה הנועז בעיניים סקרניות ואמרו, אפשר יזכו אלה להאחז באדמת הקודש ויוכלו לבנות בתים, לחרוש ולזרוע שדה ולטעת כרם וכל עץ מאכל, ככתוב בתורה, ויקיימו כל המצוות התלויות בארץ, שהרי כולם יראי שמים ושלומי אמוני ישראל; ומהם שהיו עיניהם זעומות ואין להם אמונה במעשה והם אומרים, מה לנו להרבות דברים, נחכה מעט ויתבדה המעשה מאליו, שלא נוצרו אלה לעבודת איכרים ולא לשבת ישיבת כפרים ולעסוק ביגיעת כפיים כמו הגויים.

מתחילה נדמה כי יד המאמינים על העליונה. המתיישבים הצליחו להאחז בקרקע ולעשות לה פנים⁸⁹; השדות הוריקו ובא קציר וכינסו התבואה, והפרישו תרומות ומעשרות כדת וכדין; והעמיסו אותם על גמלים והעלו ירושלים והביאו לבית בבתי מאה שערים וחילקו אותם לכוהנים וללוויים לפי רצון בעליהם, והיתה השמחה גדולה וכל ירושלים שמחה עמם, וזעומי העיניים מחרישים, ואולם משחלפה עוד שנה, עלתה ידם של זעומי העיניים, ושעתם הגיעה. איכרי פתח־תקווה שנתיישבו על שפת הירקון, מקווים לשתות מימיו המתוקים ולשלות בהם דגים למאכל – היתה בהם מגפת הקדחת. עם בוא גשמי זעף גאו המים וערערו בתיהם והפילו גדרותיהם; וכשחלפו הגשמים וקלו המים ונסוגו, הניחו אחריהם ביצות גדולות ורחשו בהם קני יתושים, באה הקדחת, הפילה חללים במתיישבים ויתרם עזבו בתיהם, גופם לוקה ולבם דווי על חלום אדמתם שנכזב. אף יושבי הבתים הרחוקים מן הירקון היתה בהם יד הגורל והמחלה נדבקה אף בהם וסופם שכל פתח־תקווה נעזבה והיתה שמה ושוממה שבעתיים מבתחילה.

שנתיים שלוש עמדה פתח־תקווה בחורבנה עד שחזרו ונתאוששו להחיותה. ר' יחיאל מיכל פינס, מנכבדי ירושלים החדשים, שיגר לרוסיה ולפולין את שלוחו ר' אברהם קופלמן, אף הוא מאיכרי פתח־תקווה שניזוקו, והטיל עליו לעורר את העם לקנות להם כל אחד נחלה מנחלותיה של פתח־תקווה ולעלות ולרשת אדמתה. בא ר' אברהם קופלמן לביאליסטוק וקרב למלאכה בכל כוחו ובכל להט אמונתו; ועמדו לו רוחו העליזה ובדיחוּת דעתו שניחן בהם מטבע ברייתו והיה הולך ומגזם⁹⁰ בשבחה של ארץ־ישראל, מונה מעלותיה בלשון מופלגת המדברת גדולות. כי היתה שליחותו קשה מאוד. שמעה הרע של פתח־תקווה כבר בא לכל מקום, מגפת הקדחת נתנה פחדה והפסוק ארץ אוכלת יושביה נישא על שפתי כול. והנה הוטל על השליח לעורר חשקם לקנות את האדמה שהכזיבה ולעשותם נכונים לחסל עסקיהם בגלות ולמכור בתיהם, לארוז מיטלטליהם ולעלות לארץ ישראל, לחדש פניה של פתח־תקווה.

ר' אברהם קוֹפּלמן יכול להם לאנשי ביאליסטוק. הלהיב בהם דמיונם בסיפוריו על ארץ־ישראל זבת חלב ודבש, החיה בהם פסוקים מכתבי הקודש והוסיף עליהם טעם משלו, הוציא מלבם כל הספקות ונטע במקומם אמונה תמימה באדמה הטובה והמיטיבה, הצריכה רק אהבה כדי להוציא ממנה לחם, ואם יינתן לה צרכה, לא תמנע מהם טובה ותעלה ותפרח כבימים מקדם. לזה מספר על לימונים ותפוחי זהב וכל פרי הדר המציצים לו לאיכר בחלון ביתו; ולזה הוא יועץ שלא ליטול עמו את מגבעת הצילינדר המאירה, שראהו אורזה עם חפציו, כי האילנות בארץ־ישראל נוטפים כולם דבש וחלב ומטפטפים מיני מתיקה, וחבל על כלי יקר כזה שיסתאב; ולזה הוא מונה כל חן יפיים ועוצר גדלם של פירות ארץ־ישראל; יראו מפתח תקווה וילמדו על השאר: על שפת הירקון ששם אדמת פתח תקווה גדלים שדות אבטיחים ושיעורם עצום כל כך עד שדיו במחצית האבטיח להשביע בני משפחה כולה יום תמים; וכשנאכל תוכה של מחצית האבטיח יושבים בני הבית בקליפתה החלוּלה ומפליגים על מימי הירקון, אם כדי לצוד דגים, הדגים המתוקים של נהר הירקון, ואם לשם טיול סתם… אלא מאי, יש אומרים קדחת? ראשית ידוע ומפורסם לכל שאין הקדחת בגדר מחלה ואפילו כן – מה לו קדחת ומי לו קדחת! עתה יבנו ביתם רחוק משפת נחל, במקום נפלא, יהוּד שמו, שהיא עיר קדומה בנחלת דן ואווירה צח שפיים⁹¹, ודי לו לאדם שינשום בה נשימה עמוקה אחת ושתיים, וישבּע יום תמים בלא לחם.

ואולם בבוא אנשי ביאליסטוק אל הנחלה רחק הלך נפשו של ר' אברהם ממראה עיניהם⁹². יהוּד עדיין לא נבנתה, ואף לכשתיבנה אצל הכפר הערבי יהודיה, יהיה מקומה רחוק מן השדות; והשדות חרבים ובהמות אין לעבדם וכספם מועט, אין בו כדי לבנות כפר בכוח עצמם. מתחילה באו בטענות על ר' אברהם קופלמן, שאיחז עיניהם והיטה לבם ולא זה המקום שתיאר לפניהם ברוב הפלגה⁹³. אך הוא חייך להם בעין בהירה, חכך בגרונו ואמר, כלום לשקר התכוון, חס ושלום? וכלום ביקש סתם לבדות לפניהם סיפורי מעשיות על גן עדן עם גלוסקאות וכלי מילת⁹⁴? חס וחלילה! אלא שלא רצו לשמוע דברים שקולים שאמר להם כדבר אדם מן היישוב, והרי לא פעם ביקש לדבר עמם שפה ברורה⁹⁵, והם דווקא בלשון אגדה חשקו, והרי את אדמת פתח־תקווה כורח היה לגאול וליישב, ומה ברירה היתה לו? והוא אך הראה להם מה שהשתוקקו לראות ולא דברים בעולם, כמעשה בחמור להבדיל שאינו רוצה להכנס באורווה עד שמראים לו קומץ שחת; ואין המשל דומה לנמשל, שהרי הוא לא באורווה הכניסם, להבדיל אלף הבדלות, אלא לארץ־ישראל.

המעשה כבר נעשה ואין בוכים על שעבר, ושוב לא היה טעם להלין על השליח. אף היו בהם במתיישבים החדשים שהודו לו לר' אברהם כי כל שעשה בתומת לבו עשה ולא היתה לו מן הדבר שום טובת הנאה, חס ושלום, ידיו נקיות ולא בו תלוי הקולר. אך לא היה בכוחה של סליחה להושיע להם, והיה מעמדם בכל רע. וכשראו שלא יוכלו לעמוד בעצמם בבניין הכפר, פנו בקריאה לבני ישראל ברוסיה ובפולין לבוא לעזרתם בעת צרה ולחזק ידיהם ביישוב ארץ־ישראל.

ומכאן התחילה המחלוקת. ראשי הכוללים וגבאיהם שוב לא עמדו מן הצד למעשה ישיבת הכפרים והחרישו. קריאתם של אנשי פתח־תקווה החדשים, אף הם שומרי דת ומצווה, שקראו לראשי הגולה ונגידיה, שמהם באים להם רוּבי תרומותיהם לקופת הכוללים, עוררה חמתם של קנאי החלוקה. נמנו וערכו קול־קורא לכל רבני הגולה וגדולי התורה למקומותיהם ולהמוני העם סתם, יהודים כשרים ואמהות טהורות המעלות בכל ערב שבת לפני הדלקת הנרות תרומה לקופת ר' מאיר בעל הנס, וזעקו זעקה מרה. שומרי החומות עוררו את העם למעשה הקולוניות ותיארו לפניהם רעיון ישוב א"י כאש זרה⁹⁶ שבאה לחבל ולהרוס את כרם ישראל בציון, רעיון הבל שתפש זה שנים אחדות קצת לבות בני ישראל התמימים, והוא מביא לפרוץ גדר של ראשונים, ובעליו מקווים להתמלא מחורבנה⁹⁷ של החלוקה שנואת נפשם והם דורשים על פי שלוּחיהם וכתביהם שהחלוקה היא מנהג רע ומביש וצריך לבטלה מן העולם ולעקרה מן השורש, ובאמת הם בעצמם לוטשים עינם לקופה. ואולם נאמני החלוקה האמיתית קיימו ופירנסו תלמידי חכמים ובנו להם משכנות לגור בהם והקימו ישיבות לתפארת עיר הקודש ירושלים, ומה עשו הם? כבר נודע ברבים, כי כסף תועפות הוציאה החברה כל ישראל חברים על יסוד קולוניה⁹⁸ אחת⁹⁹ ללמד בה ילדי ישראל עבודת אדמה, חכמה שאינה צריכה בארץ הזאת כידוע, ואין בה שום טובת הנאה ולא תועלת קטנה לשום אחד בישראל, מלבד הנזק הגדול שהיא מביאה בלימוד חכמות חיצוניות¹⁰⁰ ולשונות הגויים. ואף סופה של פתח־תקווה כבר ראינו, שנהפכה עד ארגיעה¹⁰¹ והיתה לפתח חרטה, אנשיה הפכו עורף ומחללים את יום שבת קודש ועושים בו כל מלאכת כפרים כבימי חול, ויש בה חשש טבל ודמאי¹⁰², ובניהם מרדפים אחר דברים של הבל, ואין להם כל תקווה, ואף על פי כן עוד הולך הפעמון הגדול ומקשקש: הביאו נדבות ליישוב ארץ־ישראל ונבטל את החלוקה העלוקה המעצלת¹⁰³ ומרפה את בעליה ומביאה לידי בטלה ושעמום. אלה מעשי ישוב ארץ־ישראל החדש, שהתעו מנהיגיו להאמין בו. ועל כן להווי ידוע ומפורסם שאין ממש בכל הרעיון הזה ובל ישלה אדם עצמו ברעיונות שווא ומדוחים, לא זאת הנחלה שאליה יבואו בשלום, והיא אחיזת עיניים, הבל ורעות רוח, שאין כוונת בעליה אלא לקטף בעוללות ולזנב באשכולות ולעקור בגפנים, אלה תלמידי החכמים היושבים בישיבות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה לפני השם בהר הקודש בירושלים ומצפים לביאת הגואל, בעוד אלה משנאיהם מבקשים להביא את הגאולה בחזקת היד ולאחוז עיני העם בשיבת ציון, שאין לזה שום צד היתר עד ביאת גואל צדק, שאם יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו, יישמו חס ושלום בתי המדרשות – ותורה מה תהא עליה?

אך בעוד בתי הדפוס שבעיר עובדים מבוקר עד ערב ומדפיסים את הקול־קורא, כדי לשלחו באלפיו לכל תפוצות הגולה, נתעורר ר' משה יהושע לתמהון הרבים וביקש לעכבו. מתחילה לא נתן עליו איש דעתו, יכול שיבוא אדם ויאמר על מעשה הכוללים מה שיאמר, לא יהא משגיח בדבריו. אך הוא לא הרפה ונתגבר כארי והיה הולך מגבאי לגבאי ומרב לרב ומממונה לממונה ומהם לסופרי הכוללות ומהם לבתי המדרשות ומקהיל קהילות ודורש לפניהן וטוען ומצעק שלא צדק הוא ולא יושר הוא לעשות כדבר הזה. ישוב ארץ־ישראל דבר אחד וקופת החלוקה דבר אחר, ואין עניין נוגע בעניין ולא מן הדין הוא ולא מן היושר לבוא ולשקץ שמם של עובדי אדמת ארץ־ישראל, יהודים כשרים הזהירים בכל המצוות, ולחרף ולגדף מערכותיהם ולבטל מעשיהם ולהכשיל כוונותיהם שכוונו לשם גאולת ארץ־ישראל.

ואולם קריאתו לא הועילה. האנשים האזינו לדבריו בחיוך של סליחה ומחילה, כמו צר להם על כבודו שמזדלזל בעיני הבריות, קמטו כתפיהם והלכו להם איש לביתו ואיש לעיסוקו. אך הוא היה הולך אחריהם ומדבר דברו בריתחה ובתקיפות ודורש שיבטלו את הקול־קורא. יש שדחו אותו במלים רכות מפני כבודו, ויש שביקש להלאותו בלך ושוב, ויש מהם שהתרעמו עליו וגערו בו והזהירוהו, ובסוף אף נעלו לפניו את הדלת ואמרו לו, אין שואלים פיו, ייכבד וישב בבית המדרש¹⁰⁴.

יום אחד בא לישיבת עץ־חיים בין מנחה למעריב ולא השגיחו בו בבואו. שמע דברי צעיר אחד עומד בין חבילת אנשים ומצעק:

− סמבטיון, סמבטיון, הא לך מעשה! תחילה תקע עצמו בעניין השליחות כשוטה, ועכשיו נעשה סניגור של ישוב ארץ־ישראל, הא לך מעשה!

מישהו ביקש למחות והשיב בשפה רכה:

− מילא, מילא, כלום לכבודו עשה מה שעשה או לכבוד בית אבא, הרי הוא יהודי כשר, תמים במקצת ומעט עובר בטל…

− עובר בטל, עובר בטל, - נתלהב הקול הצעיר ונכנס בדברי חברו. – זקן שוטה הוא, הוא שאמרתי! אם הוא מצדיק מעשיהם של אלה, בכבוד גדול, אדרבה ואדרבה, אין איש ממחה בידיו, אבל שלא יקח מן החלוקה. אם הוא מקצץ בידיו את הענף שעליו הוא יושב – אין לך חלק בפירות!

מישהו השגיח בנכנס והשתיק את הבחור. כל הקהל השיב ראשו לר' משה יהושע מבויש; אך הוא שהה להכנס, עמד על מקומו, ההתעוררות נסתלקה מפניו, רגע השפיל את עפעפיו ואחר פנה לאחוריו, שקט מאוד, ויצא בקומה כפופה, פסיעותיו דקות וכושלות.

מאותו יום ואילך רחק מן הבריות, סגר עצמו בקיטונו ולא יצא ממנו אלא לעתים רחוקות. את דמי החלוקה שהוריש לו אביה זקנה של אשתו שוּב לא רצה לקבל, אף שהפצירו בו שיקחם, וגם על אשתו אסר ליהנות מהם. עתה היה חי בקיטון הגניזה חיי נזיר, ישן על הארץ, אצל קרעי הדפים הקדושים, אשתו משגרת לו בידי אחד הילדים לחם וכוס קהוה פעם אחת ביום, שלא אווה לטעום יותר משבת לשבת. מסדר חייו הקודמים שרד לו רק איסוף קרעי הספרים. כשהוא מוצא דף כתוב באותיות הקודש אם מספרי יראים ואם מספרי חול, להבדיל, שהרבו עתה הבריות להדפיס בלשון הקודש כל דבריהם ואפילו הם של שטות, הוא גוחן לארץ מרים הדף, מנשקו בשפתיו ושמו בכליו, ואחר הוא עולה במדרגות הצרות, משחיל עצמו בדלת הקטנה ואוסף את המציאה בקיטון הגניזה.

 

ט    🔗

מגפה פשטה בעיר. בעיצומו של קיץ באה והחלה מפילה חללים לרוב. אין בית שאין בו חולה, ורבים המתים המחכים לשעת קבורתם ואין הקברנים מספיקים לחצוב להם בורות בהר הזיתים ולעשות עמם חסד של אמת, ואנקת אבלים נישאת מסוף ירושלים עד סופה. רעים היו ימי החמה. השרב נישא מן המדבר וליהט את כיפת הרקיע; המים בבורות אפסו, המעיינות שמסביב לעיר חרבו, וכל הטבע היה כמעולף. קולות ציפרים נדמו בין בדי העצים. כלבים שחורים, מלוכלכים ומוכי שחין, שרכו דרכם באור החמה הלבן, מזי רעב וצמאים; וחתולות תשושות יללו ובכו בלילות בכי תינוקות מחריד.

והמגפה הלכה וגברה, החולים מתים והבריאים חוששים כל שעה, אפשר כבר לקו במחלה, והיתה האימה גדולה מן הייסורים, וכל אדם חושש ממגע חברו, אפשר הוא שלוּחו של מלאך המוות. הרופאים המעטים שבעיר ידיהם לָאוּ ולא יכלו למגפה, ורבני ירושלים זעקו לשמים ולא נענו. משרבו החולים והמהומה גדלה, חרפה סיעת אנשים את נפשה למות ולא הכריתה רחמים מלבה. חבריה הולכים מבית לבית, טורחים עם הנגוּעים ועושים עם המתים חסד אחרון, ואינם חוששים. כאן תומכים באדם שנפל למשכב¹⁰⁵, אוספים הילדים לבית שעדיין לא ניכרו בו סימני מגפה; וכאן הם מוציאים את המת ונושאים אותו לחצר שוממה, שלא יהא שרוי במחיצת החיים עד אם תגיע שעת קבורתו. ואולם בני הסיעה מעטים והצרכים מרובים ואין קומץ הידיים יכול לעשות כל המלאכה הגדולה.

ר' משה יהושע עמד בקיטונו על תיבת העץ, אצל החלון הגבוה, הגביה עצמו על בהונות רגליו ותלה ראשו בחוץ. היתה שעת לילה והקולות נדמו, אך רחש האבל כמו הולך בשעה של חצות והיה מחריש את אזניו. סיעת האנשים הלכה באפלה, פנסיהם זורים אור עצוב, קומץ צללים נעים בהילה של אור חיוור, ההולך עמם ומרתית עם הליכתם. מיטות הם נושאים; אחת, שתים, שלוש מיטות הם נושאים. אפשר מתים הם נושאים, חללי המגפה, ועתה עושים עמם דרכם האחרונה להר הזיתים; ואפשר חולים הם, נגועי המגפה, ששעתם האחרונה קרובה.

בתחילה באה לו דחיפה לר' משה יהושע לקפוץ מעל גבי התיבה, לירד במדרגות קיטונו ולהתערב בהולכים. לבו הלם בקרבו. ירושלים בצרה והוא בריווח? אך תיכף לכן העלה זכר המחלוקת טינה בלבו והוא משך כתפו הדקה ברוגז ובתרעומת, ונשאר עומד על מקומו. הזעם התחיל שוב מחלחל בקרבו, על העלבון שעלבו בו ועל צרות עינם ועל שהיו קטני אמנה¹⁰⁶ ומאנו להיגאל וניתקו בידיהם פתיל הזהב, ואיבדו משעול הכסף שקצהו דרך גאולים, ועתה שוב נמוג השביל, נעלמה מהם הדרך, ואין איש יודע עד מתי. סיעת האנשים קרבה, צלליהם נתבהרו והילת פנסיהם גדלה. אף המיטות שנשאו עמם נתחוורו וכלי הלבן שלהם ניכרו בלילה. שוב התחיל לבו מהסס. ירושלים נגועה, והוא אינו חולה ואינו מרגיש? הבריות שעל גבי המיטות קמו ודפקו על דלת קיטונו וקראו לו בתרעומת אילמת: על מי אתה מניחנו, צעירים אנו, חולים אנו, נגועים אנו, בעוונותינו הרבים, אך חפצי חיים אנו, ואתה זקן אתה וכבר הוצאת רובי ימיך ואתה חושש? בוא, בוא, עמוד לנו בשעת צרה, יש שמים נפשם בכפם למען רחמי שמים, בוא אף אתה ועשה מצוותו! לשמע הקול הנאלם נתמעט לו שורש המחלוקת ותרעומתו חוורה. רגלו האחת כבר פסעה פסיעה, מבקשת לירד מעל גבי התיבה, אך האחרת עוד נשתהתה. הנדר שנדר בלבו לא לצאת מקיטונו ולא להתערב עוד בקהלם עד עולם עיכב בעדו, ותחושת העלבון עוד היתה בו חזקה ולא יכול להעביר על מידותיו¹⁰⁷.

שעה ארוכה עמד, נפשו חלוקה עליו, סיעת האנשים כבר הגיעה עד שער חצרו ואף עברה על פניו, עוד מעט תרחק ועוגת אורה תיבלע באפלת הלילה. ובעוד לבו נאבק עם עצמו, פעם התרעומת גוברת ופעם מידת הרחמים גוברת, יורדת רגלו האחת מעל התיבה, ואף השנייה מודה במקצת¹⁰⁸ ונענית, והוא פוסע מתון מתון, פושט ידו לכף המנעול בעצלתיים; והיד משתהית מעט ואחר לוחצת את הכף ופותחת את הדלת הקטנה בלאט. באפילה הוא יורד במדרגות הזקופות, שלווה גדולה פורשת לו כפיים בחוץ; אורות הפנסים עדיין לא רחקו הרבה, עוגתם מרקדת לפניהם פסיעה אחר פסיעה. הוא מזרז את צעדיו, מדביק את סיעת נושאי המיטות ומתערב בהם.

את כל נפשו מסר ר' משה יהושע לעבודתו החדשה. מתחילה לא האמינו כי טובה מרובה תצמח מטרחו, ואולם עד מהרה נוכחו לדעת כי טעות היתה בידם. מבוקר עד בוקר טרח עם החולים ועם המתים ולא מש מהם ביום ובלילה. צעירים שבסיעה טורחים שעות אחדות והולכים לפוש מיגיעה, והוא אינו מניח עיסוקו אלא כדי תנומה קלה ותפילה מעת לעת. הכול תמהים על הזקן, שיצא פתאום מהתבודדותו. מניין הכוחות הגדולים בגוף היבש והמצומק, אך לא עת דברים היתה זו, ורק מתחילה כשראוהו חבריו מתייגע וטורח כל היום, אמרו לו:

− די, ר' יהושע, עכשיו לכו לישון ותחליפו מעט כוח, העבודה רבה ואין חבר בסיעתנו רשאי לסכן עצמו, חס ושלום…

אך הוא השיב להם בלשון שקטה:

− חס ושלום, אנו פועלי יום אנו, ואין לנו רשות אפילו שעה אחת, האני אנוח? אין לי צורך במנוחה, כיצד השיב רב חסדא לבתו: הרי יבואו ימים ארוכים וקצרים ונישן הרבה, ואם נגזר שאנגף גם אני, עמי תיפסק המגפה…

חברי הסיעה נתנו עיניהם זה בזה והחרישו, ור' משה יהושע כבר הלך למקם ששם היו צריכים לו.

הימים הרעים זחלו בעצלתיים ואין המגפה נעצרת. בני הסיעה נתמעטו. מהם שלא פסחה המגפה גם עליהם וטרחו עמם חבריהם טרחם האחרון, כשם שטרחו הם כל הזמן עם המתים לפניהם, ומהם נלאו לסכן נפשם שעה שעה ופרשו. אך ר' משה יהושע נותר על מקומו ולא נלאה. בוקר אחד קם אחר שינה חטופה, בין ביקור חולים והלווית מת, וכל גופו טובל בזיעה. נזקף מבוהל, מבקש לבחון כוחו, ורגליו נאחזות בקרעי הדפים שבקרני קיטונו. אחז בקיר וחיזק מעמדו ואחר ירד לפעלו, גורר אחריו רגליו בכבדות. בני הסיעה כבר המתינו לו במקומם והוא לא סיפר להם כלום. אך חולשתו הלכה וגברה ולא יכול לעשות מעשיו בכל יום. הדם המה ברהטיו¹⁰⁹ ורקותיו הלמו. ראשו להט וכמו ביקש לנשור מעל כתפיו הדקות. לבו פירכס בקרבו בלא משטר וקצב, וברכיו נטו תחת כובד גופו המצומק. כל אבריו רפו ונדמה כי חיותו נתברחה כולה מגופו הדל ועודה מקננת אך בעיניו הגדולות, שלהטו עתה באש גדולה.

זו לו פעם ראשונה מאז יצא מבדידותו שנשמט מבני החבורה בשעת עבודתם והלך לכותל המערבי. געגועים אחזוהו למקום הקדוש והוא ביקש לראותו עוד פעם ולגפף את אבניו העתיקות. ביגיעה רבה בא למקום, שהה בו שעה קטנה וביקש לשוב. אך עדיין לא עשה כברת ארץ וחולשה רבה ירדה עליו והוא ביקש לתמוך גופו בחומה הסמוכה. ברכיו כשלו ורגליו לא נשאוהו והוא ישב במקום בו עמד ותמך גבו באבן קיר, דמות מחוקה ומטושטשת. מתחילה ריחפה לנגד עיניו פרוכת שחורה שהסתירה לו הכול. אך צינת האבן השיבה לו מעט כוחו והוא פקח את עיניו.

ראה עצמו כורע אצל קיר הקבצנים, הרחק מעט ממנו ישבה סיעת פושטי יד ועסקה במלאכתה. אשה צעירה עברה אצלו, עיניה אדומות ותפוחות מבכי, מסתירה את פיה בשולי צעיפה. והנה נשתהתה, כמו זכרה דבר, פשפשה בכליה, הוציאה מטבע, פנתה כה וכה, כמו נמלכת בדעתה עם מי תעשה צדקה. ופתאום ניגשה לר' משה יהושע והושיטה לו את הנדבה. הוא חייך במבוכה, הפשיק¹¹⁰ מעט את שפתיו החרוכות מחמה וניענע לשונו בפיו חסר השיניים, כתינוק המבקש לדבר, מלמל הברה רסוּקה, אך קולו לא נשמע ורק ראשו זע אילך ואילך. האשה נרתעה פסיעה קלה, שוב שלחה ידה לכליה, כפלה לו את המטבע, הניחתו בידיו ונתרחקה. שעה ארוכה החזיק את שתי המטבעות על כף ידו הפשוטה ואחר לפת סביבן את אצבעותיו וסגר עליהן בכפו.

נדמה שרווח לו עתה ואבריו קלו. כמו ניטל כובד גופו והוא מרחף באוויר כרוח מרום. דברים רבים חש עתה ומחשבות שונות באו לו שלא ידע טיבם. דברים רחוקים חשב בשעה אחת, נדמה דעתו קלועה מהרהורים רבים, אין הלב יכול לגלותם לפה. עתה ניטל ממנו הצער ושמחתו היתה שלווה. זכר את האש שנשרף בה לבו כל ימיו ואת התוחלת הגדולה שנכזבה, ואף על פי כן לא היה עצוב; משום מה נדמה לו עתה כי כל שעשה צריך היה שייעשה, ולא נעשה לשווא. אם נסתמה דרך גאולה אחר שכבר נרמזה לו, מסתמא יצא כך הרצון מלפני ההשגחה. ואפשר הירבה לשאול ואין קפיצת דרך¹¹¹ לגאולה והיא ארוכה ומייגעת, שגאולתם של ישראל קמעה קמעה, כמו שנאמר, ואם אין לפי שעה גאולה על דרך גילוי סמבטיון ועשרת השבטים, אסור להתייאש וצריך לבקש דרכים אחרות. רעיון בא לו, אפשר בעצם קיומו של יהודי בארץ ישראל יש משום נס של גאולה; שהוא בא ומכתת רגליו מן הגלות ודבק באבני ירושלים ומתאבק בעפרה, אלפיים שנה אחר חורבן הבית, והוא נושם כאן אוויר ואוכל לחם ונטמן באדמת ארץ ישראל. מאז בחרותו רבו היהודים בירושלים גם רבו. ואף ישוב ארץ ישראל כולו גדל. ויהודים מוציאים לחם מן הארץ ועושים פנים לאדמה¹¹². ואותו קול קורא שהוציאו אנשי ירושלים בשעתו, אף על פי שיצא נגדו חוצץ, לא הועיל כלום. החלוקה לא נתבטלה ויישוב ארץ ישראל לא חרב, חלילה. ופתח־תקווה נתקיימה ורחבה מאוד ורבות המושבות כמותה. ואפשר אף זאת השתדלות שצריכה לבוא מצד שבטי יהודה ובנימין עצמם, שהיא מקרבת את הגאולה. הם התחילו במעשים ועמלו וטרחו ככל שידם הגיעה כדי לקרב את הגאולה ועתה על הקדוש ברוך הוא לסיים פעלם. עתה זכר אותה הליכה רחוקה, כדי לקבץ מעות חיטים. כיצד אמר אז אותו מרי תימני על הסמבטיון, שהוא כמו מאחורי הכותל, לפנינו ובשכונתנו… כוונה עמוקה נצפנה בדברים אלה, כוונה עמוקה, שלא כפשוטה, ואפילו המרי עצמו לא ידע חשיבותה, כמו נזרקה נבואה מפיו, מאחורי כתלנו, מאחורי כתלנו… ואפשר באמת… אך לא סיים מחשבתו. כל אותן שנים היה לו מעשה השליחות משוקע עמוק בלבו כמו צער נסתר, כמו עלבון צורב במעמקי הנפש. ואולם עתה חש שהצער מתפוגג והולך ואף העלבון לא נחשב לו עתה כלום. נדמה לו כאילו עתה הגיע המסע הארוך לקצו והוא שב מבקשת הסמבטיון. סמבטיון קראו לו הבריות בלעג; ניחא, מוחל הוא להם כוונתם, אפשר הוא עצמו אילו שומה עליו לברור לו כינוי לא היה מוצא נפלא ממנו. עתה נח מטרחו, האבנים הרותחות שקטו והחול הסוער רגע, ובא לו פיוס גדול, סליחה ומחילה, עתה שקט ונח מזעפו בערב שבת, מכין עצמו לשבת העולם¹¹³.

עתה הגביה עצמו ביגיעה, עוצר בקרבו אנחה שלא תתמלט מפיו, פסע פסיעות אחדות והושיט את שתי המטבעות לעני שישב בסמוך לו; אחר עשה דרכו פסיעה אחר פסיעה, בא לחצרו, טיפס ועלה במדרגות ונכנס לקיטון הגניזה.

למחרת היום לא יצא ר' משה יהושע מקיטונו, וכששלחה לו אשתו את מנת יומו, פת לחם וכוס קהוה, נמצא מת בקיטון הגניזה, ראשו שח על חזהו ועיניו עצומות, חיוך דק, וכולו סוד נסוך על פניו השלווים. הקיטון היה מלא קרעי ספרים ודפים תלושים, זה שנים שלא נתרוקנה גניזתו. קרני הקיטון שוב היו אחוזות קורי עכביש כמתחילה, לפני שקבע בו ר' משה יהושע את הגניזה. המנורה הקטנה, בת הפתילה היתומה, עוד בערה באור חיוור, שלא ניכר מפני אור היום. בני הסיעה טרחו עם חברם המת טורח אחרון, כאשר טרח הוא עם האחרים עד שעתו האחרונה; אך עד מהרה הגיעה עבודתם לקצה. הקבר שחצבו לו בהר הזיתים כבר היה מאחרוני הקברים שכרוּ מפני הפורענות, כי עמו פסקה המגפה.