“והמַכּה הרביעית של המצרים – נאמר בטייטש-חוּמש – היתה ערוֹב”. והטייטש-חומש מפרש: ערוֹב זוהי ערבוביה של כל מיני חיות קטנות עם גדולות ושקצים עם רמשׂים, הן אלה שעל-פני האדמה והן אלה שמתחת לפני האדמה, ואפילו מן הימים ומן המדבריות… כולם באו מצרימה, והיו הולכים בּוֹאש עם חפרפרת, ושוּעל עם שפן וחזרזר דוקרני עם צפרדע חלקלקה וכדומה כל מיני זוללים, נברנים ונשכנים, והתפשטו על פני כל ארץ מצרים. וכשהיה מצרי מתעכב ברחובה של עיר ומבקש לטעום כלום, או שמצרית ביקשה לשׂים כלשהו אל פיה בשביל להחיות את נפשה, או שעבר ריש-דוּכן נושׂא ארוחת-הצהרים לילדיהם של המצרי והמצרית היושבים ב“חדר”, מיד היתה חיה מן החיות קופצת כנגדם וחוטפת את דבר-המאכל מידיהם, ואפילו את בלעם מן הפה הוציאה… שאר חיות קטנות הסתופפו בחוֹרים ובסדקים שבכל בית, וכשהיה ריח של מאכלים בא באַפּם, היו יוצאים ממחבואיהםּ וחוטפים מעל-גבי השולחנות, מן הצלחות ומן הקדירות… והחיות הקטנות ביותר נתגנבו ונכנסו להן למצרים מתחת לבגדיהם והיו מכרסמות את עורם מעליהם… והיו רוֹעבים המצרי והמצרית בבּית וברחוב והילדים הקטנים היושבים ב“חדר”, והחיות עם החיוֹנוֹת נעשֹוּ שמנות וכבדות בשׂר יוֹתר ויותר… התולעת גדלה והיתה לשועל, והארבה היה לאריה…
רבינו בחיי כותב, שהנס של ערוֹב היה על-פי דרך הטבע; כשהגיעה השעה לגאול את ישׂראל, שלח רבון העולם רעב על החיות שבחוֹרים ובסדקים, במערות ובנחלים ובאגמי-המים, והרעב היה דוחף אותם ודוחק בהם שיצאו ממקומותיהם אל מקומות הישוב, והמחנות החדשים-לבקרים היו דוחקים את המחנות הקודמים, מן הכפרים אל העיירות, מן העיירות אל הערים, מן הערים אל הכרכים, עד שהגיעו אל ארמונו של פרעה…
כל זה היה בשכבר הימים!
עכשיו אפשר גם-כן כבר הגיעה השעה לגאול את ישׂראל, אך המכּות יורדות לא על המצרים…
ורעב בא, והוא דוחף ודוחק את החיוֹת ואת החיוֹנוֹת מן הכפרים אל העיירות, מן העיירות אל הערים, מן הערים אל הכרכים ועד אל הכּרכים הגדולים ביותר, והן רעבות והן תופסות ומוציאות מן הידים ומן הפה ומבית-הבליעה, ולא המצרי הוא הרוֹעב, אלא כנסת-ישראל – עליה ירדה עכשיו מכת-ערוֹב…
והערוֹב של כנסת-ישׂראל כהיום הזה רע ומר הרבה יותר מן הערוֹב ההוא של המצריים… אותן החיוֹת והחיוֹנוֹת לא היו חוטפות אלא דברי-מאכל בלבד ולא היו חוטפות דברי-הלבשה, מפני שהחיות הגדולות עם הקטנות התהלכו ערומות ולא הוצרכו לבגדים, והחיות הגדולות עם הקטנות כהיום הזה לבושות קאַפטנים של ראַצימוֹראַ עם שוּלים של משי, שטריימ"לין כסוּפי-שׂיער וגרבים של משי… והנקבות שבחיות האלה לובשות מלבושים וגרבים של משי… והנקבות שבחיות האלה לובשות מלבושים של משי וּקטיפה עם סלסלה בּראַבּנטית יקרה ועם נוצות-צפרים מעֵבר-לים, ואנפּיליות של כסף ושל זהב, מלבד שאר תכשיטין… והחיות גם בימינו נעשׂוֹת שמנות-וכבדות בשׂר יותר ויותר, וגדלות לאורך ולרוחב, ומתרבּות כדגים שבמים וכצפרדעים שבמצרים ופושטות את בגדינו מעל בשׂרנו, ורק אחר-כך הן מוציאות את בלענו מן הפה…
וחוצפתן של החיוֹת והחיוֹנוֹת גדילה מיום ליום, ורעבונם גדל משעה לשעה.
ואם אלמנה באיזה מקום ממקומות-העפּוּש חיה בדחקות ומושכת את יניקתה מעֵז, בא הגבּאי ומשׂיח לה עצה טובה הריהי מוכרת את העֵז, קונה לעמצה פּיִס-של הגרלה ואת השאר היא מוסרת לה לחיוֹנת בעד הבטחה – לזכות בגורל… לזכות, כמובן, זוכה במקום מן המקומות אחד עשיר מלא ושׂבע, והאלמנה עם ילדיה לשונם יבשה מאין טפּת חלב…
ואם בעל-בית עני בישׂראל חי עשׂר שנים עם אשתו ואין להם, לא עליכם, שום ילד, והוא אומר: “אהבתי את אשתי” ואינני רוצה לגרש אותה, בא מישהו ונותן לו עצה טובה, והוא נוטל ורושם את ביתו הקטן על שמו של הרבי הקדוש, בשביל שיזכה לבן-זכר… לבן-זכר, כמובן, איננו זוכה, אך הרבי הקדוש עוצם תחילה עיִן אחת, ואחר-כך את השנייה, ויורשו מגרש את בעל-הבית העני מתוך דירתו והוא מתגלגל נע-ונד עם אשתו העקרה ברחוב העיר…
והטובע בשבולת נאחז בשבולת… ופריץ שהחכים ונתעוֹררה בו קמצנות והוא מוציא מידי יהודי את החכירה ונותן אותה נדוניה לבתו, נוסע היהודי עם אשתו והילדים וכל שברי-הכלים ובא העירה… ועוד קודם שהוא שׂוכר לו דירה, העגלה הטעונה מעט המטלטלים עומדת עדיין בטבורו של השוק, האשה והילדים מתהלכים מסביב לעגלה או יושבים ונאנחים – כבר הוא מחפשׂ פרנסה, כבר הוא רץ ונכנס אצל הרבי הקדוש, שנתעכב עוד, למזלו, יום אחד בעיר, וקונה לו בעד הפרוטה האחרונה את ברכתו של הרבי… הברכה, כמובן, אינה מתקיימת, היהודי הכפרי אין לו במה ייאָחז, האשה הבריאה הופכת לו ל“עפּוּש”, מין “לא –עליכם” ו“לא-תוּצלח”, התינוקות אף הם נופלים למשכב לעיתים קרובות ביותר… אבל כוס חלב בשביל חולה, תרופה או ח"י גדולים בשביל חיוֹנת אחרת – שוב אינם בנמצא!
ואם אברך צעיר, בעלה של “עפּוּש”, או לא של “עפּוּש” הגיע שעתו לחדול מלהיות סמוך על שולחן חותנו, הוא ואשתו וילדיו עמו, ואת הנדוניה הוציא מידיו החותן, או שותף נטלה, או פריץ בלָעה, או שהלכה כך-סתם לאבּוּד, וכאן מרכריזין ומודיעין: יעמוד! – הטרח נא עצמך ולך התייצב למבחן-הצבא, ולשרת עכשיו בצבא אינו מוכשר, אינו יכול, שכּן היכן יניח את הפעוטות, את הטף? הריהו מבטח עצמו ביטוח כפול: הוא קונה לו מאת החובש מום מן המומים היפים לשחרוּר, ומן החיוֹנת הוא קונה לו בעד הרוּבּל האחרון פּיִס-של-הגרלה… והעלה מעלה הוא, הבישגדא הזה, דוקא פיִס שמספרו קטן, והמום לפי שעה גם-כן לא הועיל – הוא הולך לשרת בצבא, והאשה עם התנוקות גוֹועים בינתים ברעב…
ומאיזה “עפּוּש” נדחקת ובורחת חיוֹנת כזאת עד שהיא מגיעה לוַארשה, והיא קובעת לה את ישיבתה ברחוב פלוני אלמוני. והימים ימים נוראים, כלומר, הימים שלפני מבחן הצבא, והחיונת משתמשת בשעת-הכושר הזאת וכותבת מודעה בחינת נוח-בשבעה-שבּוּשים ומפיצה אותה בכל הרחובות היהודיים בחצרות הבתים, באשר-בכן הוא “מומחה למבחני-צבא”, מספרים גבוהים יש לו… וגם, אם יש צורך בכך, יודע הוא להנמיך את הקומה, ומגדיל כל מוּם-שהוא מן המומים… ובעלי-מבחן באים אליו מכל הרחובות, ואם אין “בעל-המבחן עצמו” מאמין, הרי יש לו, עד מאה ועשׂרים שנה, אב שמאמין, אם שמאמינה, ודודות אחדות שמאמינות, וממשכּנים את הכר שמתּחת לראש, את המלבושים שמעל הגוף נכנסים בחובות וסומכים על חסדי שמים, נוטלים “גמילות-חסדים” – ומשתוים כמנין “פטור”, ומנערים לה לחיוֹנת את הכיסים כמו בשעת “תשליך”, ונשבעים שאין יותר ונותנים דמי-קדימה ופתח-חרם על השאר…
וכשמגיעה השעה וה“נבחן” הולך לעבוד בצבא, אין מטבע לקנות לו ככר-לחם או כותונת לעורו…
וכשבאים ימי רעה ב“גרר”, הפרנסה יורדת, וזפת להפיק ביער אין מניחים, סלים לקלוע אין יודעים, והאִכּר אֵין לו במה לבוא העירה ולקנות דבר מן הדברים, ומונחת ונרקבת שארית מעט-הסחורה בחנות, ומעט המאפה מעלה עובש אצל הנחתום… והיהודי מגרר יש לו בטחון ואינו זז מגרר, ואפילו ל“הוצאות הדרך” אין לו, שיהא יכול לזוז ולצאת מגרר; והריהו מביט בעינים בוהות אצל הצלחת שברקיע-השמים, ומתחילה פרשת “ויהי רעב בארץ” – ואף לחם-סובין נחשב מאכל, עם קלפות-בוּלבוסים לתוספת… וסובלים רעב, ונושׂאים מחלות, ומחלה-מידבקת מתפשטת והולכת, וגרר מתחילה מחפשׂת חטאים, חוזרת בתשובה, מחציתה של גרר עולה לקברי-אבות, מחציתה האחרת מסעירה את בית-הכנסת הגדול בקולותיה והגע מגיע הקול אל “חיוֹנת” אחת היושבת ב“עפּוּש”, מרחק כמה פרסאות מגרר, והיא ממהרת לבוא…
והיא נוסעת ומגעת, ומתעכבת בפרבר, מיד בבקתה הראשונה, ושׂוכרת את הבקתה מידי האִכּר, ומטהרת אותה במיני בשׂמים, וקובעת מזוזות בפתחים, וקמיעות ליד ארובות-העשן, ומניחה ספרים קדושים על ספּי-החלונות, ופותחת אחר-כך אשנב קטנטן לצד גרר ולוקחת – כסוס וכפרד הוא לוקח כל הניתּן… הוא לוקח את שלו, והמגיפה לוקחת את שלה!
והרבי מגרוֹדז’יסק אינו קם ונוסע, הוא מושל בכפּה במקומו, והיה זוכה לגן-עדן בגרוֹדז’יסק, אלמלי המשוּלח מן הישיבה בלומז’ה, הבא מזמן לזמן אל העיר, דורש דרשה ברבים ולוקח מידיהם של יהודי גרוֹדז’יסק, באמת אותו משלוֹש-הפּרוּטה שהצדיק מגרוֹדז’יסק מַשליך עליו יהבו, ואין הוא יכול להתיאש ממנו בשום פנים ואופן…
ומתחילה מלחמה בין “תורתו” של הצדיק מגרוֹדז’יסק ובין דרשותיו של המשולח מלוֹמז’ה! ונאסרו דרשותיו של המשולח. ולא מן השמים יצאה בת-קול ואסרה מעשׂיו של צד אחד והתירה מעשׂיו של הצד האחר, אלא “כפתורי הנחושת”, אלה שדבריהם נשמעים בעולם הזה, הם-הם שהתערבו בדבר והודיעו פסק-דינם!
אבל כוחה של ישיבת לומז’ה הרי גדול הוא, וגדול עוד יותר יצרוֹ של המשולח אל משלוֹש-הפּרוּטה של היהודי הגרוֹדז’יסקאי, ויהודי למדן מוצא עצה בכל עידן, ומה הוא עושׂה? הריהו יורד ובא אל גרוֹדז’יסק ככל ביאותיו הקודמות, דרשה אינו דורש ברבים, אבל תורה ללמד רשאי הוא? תורה מתוך החומש הפשוט!
ובשבת פרשת “כן יהי מזלם של שניהם” התיישב המשולח של ישיבת לוֹמז’ה ליד השולחן בבית-המדרש. ומסביב לשולחן התיישבו בעלי-הבתים הגדולים והנכבדים, והמשולח עם בעלי-הבתים הגדולים והנכבדים יש להם חומשים פתוחים לפניהם, ומסביב לקהל שחומשיהם פתוחים לפניהם עומד מעגל של בעלי-בתים פחותים מהם, ומסביב להם בעלי-בתים פחותים עוד יותר, ורק מאחריהם בעלי-מלאכה וסתם יהודים… והמשולח פותח בפסוק אחד ומסביר על-פי פשט, ומקשה קושיה ומשיב עליה, וכמו מתחת לפני-האדמה צצות ועולות שתים קושיות אחרות, אחר-כך ארבע, אחר-כך שמונה, והן מתקשרות ומסתבכות זו בזו, ומתחברות יחד לדרשה גדולה, דרשה מחוּכמת לתורה הקדושה, והדברים שׂמחים ומאירים ומסעירים, והקהל חושב: הרי זה מתוק מדבש, והמשולח חושב: משלוֹש-הפּרוּטה של היהודי הגרוֹדז’יסקאי שלי הוא…
ודומה היה, שכבר נצח, אך לא על נקלה אפשר לנַצח חיה קטנה מן המין “ערוב”…
החיה הקטנה מתיישבת אל “השולחן”, שום בן-אדם אינו בא! בחלל החדר נישׂאים הריחות של בורא-מיני-בשׂמים – היכן הם החרטמים, שיריחו מהם? הכנס יכניסו “קוּגל” – מי יחטוֹף את ה“שיריִם”? ומי יעמיד ייִן? ואת מי יברך?
– מה אירע? – שואל הרבי את רוח-הקודש שלו, את הגבאי, והגבאי משיב:
– המשולח של ישיבת לומז’ה דורש ברבים!
והרבי אומר:
– לך והודע במקום שיש להודיע!
והגבאי משיב:
– אין הוא עומד על-גבי הבימה ואינו אומר בעל-פה, ליד השולחן הוא יושב ומלמד, ואומר מה שאומר מתוך פרשת-השבוע…
פניו של הרבי מוריקות! הידים רועדות, העינים לוהטות.
– לך – אומר הוא בקול צרוּד מכּעס – לך אל בית-המדרש אל ה“עולם” ואמור להם בשלו האותיות 1, שאני אוסר ללמוד מפיו!
והגבאי הלך ואמר, וה“עולם” נזכר שיש לפחד וחייבין לפחד מפני קללתו של רבי, ואפשר שהמשולח לא היה לו פּאַספּוֹרט; והתרומם התרומם המשולח ממקומו וברח, והתפזר נתפזרו בעלי-הבתים, והגבאי סגר את החומשים…
ונַצח ניצח סוף כל סוף הרבי, משלוֹש-הפרוטה שלו הוא!
-
חרם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.