דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.
הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…
מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.
לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.
קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.
עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…
— “גוֹספּוֹדִינִ”י" 1— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות…
והגוֹספּוֹדִינִ"י היתה מנגבת ידיה האדמוניות ומנערתן מן הקמח או מן החמיצה, והיתה מחייכת ונותנת.
המלוים ברבּית היו אפילו מתרעמים עליו, אך לך ועשׂה לו משהו לכומר! ואפשר הם הם שקללתם פגעה בו… בוַדאי קללה היא שקיללוהו בשעה רעה. שכּן לפתע פתאום נחלה הכומר ונופל למשכב, בת משק-הבית שלו צוררת כל מה שהיא יכולה לצרור ונעלמת. הוא עוצם עין אחת, ועוד עין — ואיננו! ובעוד זמן קצר בא למקום כומר אחר, ודוקא גבוה, חיור ורזה, כומר-של-תעניות עם עינים לוהטות ועגוּלים חומים מסביב לעינים, והוא מתחיל לדרוש דרשות כנגד אחינו בני ישׂראל, גפרית ואש בוערת מלהטות מפיו. שוב אותו מעשׂה; החטא הישן עם התלוי… וגם —זהיר והזהר — שלא יעשׂו מסחר עם יהודי: לא לקנות, לא למכור, שאם לא כן לא יקבּל משום אחד כזה את הודוּי, לא יוציא תשובה ותהיינה הנשמות בוערות באש- התמיד של הגיהנום…
מתפחדים נותני-הפרנסה, אך מה יכולים הם לעשׂות? על כרחם זקוקים הם ליהודי! שכן לאמיתו של דבר, למה צריךהאכּר? למעט מלח? הרי המלח מוֹנוֹפּוֹ“ל הוא בידים יהודיות: שלושה שותפים יהודים על מַזלבּוֹשיץ והסביבה… הלב כמיה לטפּה המרה —ארבעה יהודים מחזיקים בשותפות את בית-המשׂרפות… יש להם משפט, סכסוך בעניני ירושה, או טענה אל הפריץ או בדבר תגרת-ידים בבית המזיגה — מי הוא היודע לבחור את האבּלוֹקא”ט 2 הטוב? מוֹשקה אוֹ יענקל… וכשנרדם השומר, ושוֹלה מי ששוֹלה בגניבה שבּוּטוֹן של מחצית הקילו מבריכתו של הפריץ, מי קונה אותו? יהודי לכבוד שבת! או שצד מי שצד ארנבנב בין השׂיחים של הפריץ ופשט את עורו, — הרי אנוסים לבוא בלילה ולדפוק על תריס יהודי… וכשבא סקווסטרטוֹ"ר וסוחט את המסים, ומוכרחים לפתוח את הרפתית, ולהוציא מתוכה את האהובה שבעגלות — הרי הקצב אף הוא יהודי… והוא הדין בכמה ביצים, ברביעית יתירה של שבולת-שועל.
ולייסד חנות נוצרית לא כדאי. לשם מה? האכּר לובש על בשׂרו מה שהאכּרה אורגת ותופרת; מעלה אש על-ידי כך שהוא משפשף בחבל מסביב לגזר עץ, או מכה אבן-צוּר על אבן-צוּר, עד שהוא חובל באצבעותיו. ובהיתר אפשר למכּור לו: פעם לשנה מגל לקצירה וכל השנה כולה משחה-של-עטרן לאופנים; ולא כדאי הדבר.
רואה הכומר הרזה, שידו קצרה מלהשׂיג מבוקשו, והריהו מבקש להנקם בדרך אחרת. הוא יאסור שרוּתם של נוצרים בבתי יהודים. אבל מזלבּוֹזשיץ אינה מחזיקה משרתת גוֹיה, ואָמה גוֹיה על אחת כמה וכמה. והריהו שולח וקורא לפחות לגוי-של-שבת מיכאליק, גוי צולע היה, בעלה של כובסת: כולו מוּם, אין בו מתוֹם; אשתו שלו מכבּדת אותו מזמן לזמן במחבּוֹט על שאינו מסוגל לבנים, — והוא אוסר עליו באסוּר של הרם, שלא תעבור עוד רגלו על סף יהודי.
— לא להסיק את התנורים בחורף בשבת? — מגרד לו מיכאליקבפדחת.
— לא!
— לא להסיר את הפמוטות?
— לא!
— ויום כפּוּר לנעילה לא להחליף את הנרות?…
בוַדאי ובוַדאי לא!
מוסיף מיכאליק ומתגרד בפדחת ושואל:
— ומי יתן לי חלה לבנה, ומעט— —
רוצה היה לומר “יי”ש", אך הכומר הרזה נעץ בו זוג עינים, כנועץ שני שפּוּדים מלוּבּנים. והוא השתחוָה אל “יראתו” ופנה ויצא מן הבית ורץ ישר אל הרב, להודיעו — יהודית מדבר הוא כיהודי גמור, כמעט מעריסתו גוי-של-שבת היה — והוא אומר לו כך וכך, התקינו לכם גוי-של-שבת אחר!
אבל לפתע פתאום עולה דבר במחשבתו. פניו משתנים, הוא נופל לרגליו של הרב, מנשק את נעליו ופוזמקאותיו. תנו לי — הוא קורא — בן זכר בכוחה של אמונתכם שלכם, והריני נשאר גוי-של-שבת עד יום מותי! תהא נשמתו, אומר הוא, מיטגנת אחר-כך בגיהנום, ובלבד שיסתום את פיה של הארורה שלו…
אומר הרב: נוּ, נוּ! כלומר, הנח לי. הנשוּק מדגדג אותו בקרסולים. אבל מיכאליקסובר, שיש בזה הבטחה, והוא יודע כי רב, להבדיל, אף על פי שאינו כומר, אף הוא יש לו כוח למעלה, ושקרן הרב ממזלבּוֹזשיץ וַדאי שאיננו, והריהו קופץ ממקומו בשׂמחה וצועק: אני נשאר! אני נשאר! ופונה ורץ החוצה, עוד קודם שהיתה שהות לומר לו כלום…
בא מיכאליק אל השוק, יום אל“ף היה אותו יום. יום גימ”ל נועד להיות יום-כּפּוּר, נמצא: יום בי“ת ערב יום-כּפּוּר. ובאו ביום אל”ף אל הירידאכּרים ואכּרות עם תרנגולות ותרנגולים לכפּרות. קוּקוּריקה! ונשים צובאות מסביב וממשמשות בעופות ועומדות על המקח, וחוטפות זו מידיה של זו. ורעש והמולה! פתאום נופל ובא אל השוק הכומר עם העינים הבורקות ומקל ביד, ומתחיל לגרש את האכּרים. כפּרות, מצעק הוא, מעשׂה- כשפים הוא, מטילים את החטאים על ראשיהם של הגוֹיים. כְלַך! כְלַך! הגוֹים והגוֹיות נבהלים; מפני העינים, מפני המקל, ועוד יותר מפני הכשפים, ומיד — ויברח! —הנשים נשארות על עמדן בידים ריקניות ובפיות פעורים, והכומר ההמן, ידיו מקוּפלוֹת אחורי גבּו, כאמוֹר, ויוצא מביתו של הרב מיכאליק, מטיל עין אחת ומבין מיד, מה שנעשׂה בזה. והוא מהרהר בלשונו: כאשר אבדתי אבדתי! וצועק ומכריז: היה יהיו כּפּרות!
ורץ הביתה, חוטף כמה עופות — תרנגול ותרנגולת, שאשתו שלו היתה מגדלת, חטיבת-עץ שחורה, היא המגרפה של אשתו, חבל מן הכביסה ושוט; זֵכר נשאר אצלו, מיכאליק היה לפנים מצליף. והוא רץ אל השוּק. התרנגולת מתלבטת, נוצות פורחות באויר, התרנגול קורא, והוא בשלו. כל מַזלבּוֹזשיץ כולה עומדת בפיות פעורים ומצפּה, משתאה לראות מה יהיה בכאן; מיכאליק לוקח את חטיבת-העץ ונועץ אותה בחול באמצעיתו של השוק, נוטל את החבל וקושר בקצה אחד את העופות ברגליהם; את הקצה השני קושר הוא אל ראשו של הכלונס. מתחיל זוג העופות פורח מסביב לכלונס כמטחוי החבל. והריהו נוטל עוד את השוט ומצליף, ומעיף אותם מסביב-מסביב. וכבר מבין קהל-הקודש של מַזלבּוֹזשיץ ורץ ומתכּנס, ומתייצבים מסביב לכלונס… מיכאליק מרדף את העופות מעל ראשיהם של המַזלבּוֹזשיצאים, וכל מַזלבּוֹזשיץ כולה, כאיש אחד, אומרת פה אחד: “בני אדם יושבי חושך”, והקולות מהדהדים בכל שבעת הרקעים…
הספּוּר ספּוּר-מעשׂה ישן…
התרנגולת והתרנגול נאכלו עד תומם במוצאי יום-כּפּוּר…הכומר הרע ברח מבושה. ואותם שאמרו “בני-אדם” באותו יום, כבר מזמן הם בעולם האמת… אם נולד לו למיכאלקי, בן-זכר והיכן אבדו עצמותיו אין אדם יודע, אבל הכלונס, המצבה של מיכאלקי, במקומה עומדת. ושום רוח לא תזיז אותהממקומה, היא נצבת עד היום הזה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.