חלק ראשון 🔗
פרק ראשון: הָרִים 🔗
עם הילקוט על השכם ובו חבילת הבגדים, המפוחית-ידידתו והמכתב האחרון של אבא, חזר גדעון ברקאי אל עִילִיָה, כפר מולדתו שבהרים.
האוטו עבר כבר את רצועת הכביש השחורה הנמתחת לאורך הכנרת, מן טבריה העיר ועד לדרך הצדדית המתרוממת לבין ההרים שבתוכם שכן הכפר. מכאן, מן המקום בו מתחילה הדרך הביתית-המולדתית, החליט גדעון ברקאי ללכת ברגל. היה בזה משום רצון לעבור כברת ארץ ביחידות. וגם קצת מן הפחד בפני ביאה פתאומית-מהירה שבאוטו אל תוך לב הכפר, שרק לפני מספר חודשים עזבו בלב אחר לגמרי ובאור שונה זרוע בעיניו. יהיה מקור ההחלטה מה שיהיה, טוב היה עכשיו משנגוזו צלילי הלילה, לקום וללכת בכוחות עצמיים, ליישר פרקים ולמתוח את שרירי הגוף הלאים.
ואמנם התחיל הכול מסביב להתעורר מן התרדמה, אם כי הכנרת נראתה עדיין כמתנמנמת, מכוסת צעיף שינה, דק מן הדק, שקטה ואחוזת חלום. ההרים הגבוהים שבסביבה, שומרי הכנרת האיתנים, אף הם כגבירתם, מעורפלים היו במקצת, דוממים ועזים בדומייתם. רק מן הצד, מבין כתמי הירק הנרחבים, קמה כבר המולת הבוקר. חבוקות, כמעט זו בזרועות זו, עמדו קבוצות בתים בתוך הכרים הירוקים, הגנים והפרדסים; אם כי מלמעלה נראו אף הם כאחוזי תנומה, הרי הרעש שהתנשא מקרבם נשמע כבר כמבשר הבוקר המוקדם שבכפר. טרטור עגלות, נביחות כלבים, וקולות מקולות שונים עלו מלמטה, מבין התנומה השקטה עדיין של הכפר אשר על-יד הכנרת, והגיע לאוזני גדעון ברקאי שצעד קצובות בשביל הביתי הנושן הידוע לו מאז.
עכשיו חזר אל כפר מולדתו.
גדעון חזר אל אותו הכפר שהיווה לו שנים רבות את העולם כולו, אשר אופקו היה אופק חייו, מאז ראה את אור העולם ועד לשנים המאוחרות של גיל נערותו. אולם גם אז היה חורג דמיונו ועובר מעל לרכסי ההרים שסגרו מסביב על הכפר הבודד שבגליל; היה בונה שם עולמות אגדיים ומחריבם, מתרחק וחוזר שוב אל תוך העמק הקטן, שסביבו עמדו צוקי הסלעים על משמרתם.
בהיותו עוד ילד קט היה ראשון תשוקותיו להיות כאחד הגדולים. כמה קינא בעם המאושר הזה, העושה ופועל כרצונו, מבלי להיות קשור ומגבל על-ידי אחרים. ראשית חוכמה אפוא: להיות גדול.
ובאמת השתדל הנער בכל כוחותיו לשוות לעצמו את חשיבותם של אלה, אשר לגילם טרם הגיע, וכך, כשהיה אבא נכנס למתבן, דרך הפשפש הקטן, כדי להוציא תבן לפרות והיה נאלץ אז להתכופף בגלל המשקוף הנמוך, היה גדעון הבן, הצועד בעקבותיו, מרכין אף הוא את ראשו, כופף את קומתו הקטנה בזהירות ועובר בכובד-ראש את הפשפש הגבוה ממנו לפחות פי שלושה –
קשה היה להיות גדול מבלי שהאחרים יכירו בזה; ועל כן טוב היה להתרחק מהם, מן האנשים הגאים האלה ולבנות את היום בלעדיהם. המון תוכניות עובדו במוח הילדותי. בן רגע נולדו ימים וארצות שצריך היה לכובשן וחיש-קל נעלמו שוב ללא זכר. אולם דבר אחד קום יקום! אין עוד לגלות את הדבר לשום אדם. הם יחייכו כדרכם. אותו החיוך השנוא על גדעי כל-כך. יחייכו להם היהירים. והוא ילך לפועלו! ורק אז, כשיקום הדבר, נראה את פניהם ואת ההשתוממות שבעיניהם. אכן לגדולות נוצר גדעי. עליו רק לא לשכוח את הדבר לאחר שיירדם ושוב יקום משנתו. בבוקר בבוקר עליו לגשת לעבודה. כלים יימָצאו כבר. יש רק להיזהר מפני הגדולים. מי יודע, אולי לא נוח להם לגדולים האלה שהוא, גדעי, יישר את ההר שבקצה שדותיהם ויפילו לבקעה שלרגליו? מה שיהיה טעמם של הגדולים – עליו לעשות את הדבר ויהי-מה. יראו-נא הם כי לא רק גדולים עושים דברים על דעת עצמם.
ואמנם לא נשתכחה התוכנית, ובעוד בוקר מצא הנער מעדר שבור למחצה וסל קרוע בצדו ומיהר לעבר ההר.
ימים שלמים היה מבלה שם, יותר בהזיות ופחות בעבודה, לילות על לילות היה חולם והוזה: איך ייפול הדבר שביום בהיר אחד (הוא לא יספר על כך לגדולים!) תיפול שארית ההר תחת המהלומה האחרונה של מעדרו, ועולם אחר מקסים וזר בקסמו יתגלה מן העבר השני; והיה מתכנס לתוך עצמו ובונה לו עולמות חדשים וסדרים מפליאים, אשר מעבר השני של ההר.
לימים לא זכר עוד הנער אל-נכון מה היתה מניעת הדבר, אלא רק זאת ידע: ההר לא נפל והנהו עומד גם כיום כמו שעמד מאז, נרחב וגאה, העץ הבודד בפסגתו, שומר בקנאות על סדר העולמות שמעברו השני. –
בית-הספר האפיל מתחילה על עולם חזיונותיו. לא היה דמיון בספָרות המוזרות ולא טעם בשאר הלימודים. קודר ומתקומם התהלך הנער ולא שבע רצון מסדר חייו החדש; אלא שגם בתוך כותלי הבניין הלבן שעל הגבעה הגיעה שעת הכושר לגדעי. התחילו שם מספרים דברים מוזרים וענקיים שכלפיהם לא היה עניין יישור הקרנף אלא משחק ילדים בלבד! הקרנף הפך עכבר ובמקומו נבנו עולמות אחרים שלא כדוגמתם בחיי הרוח של גדעי הנער. השמעתם מימיכם כי האדמה מסתובבת במהירות של שלושים קילומטר בשנייה? לא יאומן! אבל המורה עומד בשלו! לא יתכן להתנגד לו. שלושים קילומטר בשנייה והוא לא ירגיש? הי! לא יאמין – בשום אופן לא! הי! אותו לא ירמו –
אבל כשעבר השיעור מבלי שהמורה יעבור על המצאתו, ומבלי שינסה אפילו להתפשר עם גדעי באשר למהירות התנועה – יצא הנער בראש הומה לחצר, העביר את מבטו על פני העמק הקטן שבין ההרים, הֵרים את מבטו כלפי העננים הלבנים ששיחקו בשמים, הביט לעבר הקרנף עם העץ הבודד התקוע באותו המקום מששת ימי בראשית, וכשראה את הכול ללא שינוי כמקודם, משך שוב בכתפיו:
“הי אותי לא ירמו!” –
אבל הדבר לא נתן לו מנוח. בלילה, משחזר אבא בעגלתו מהשדה ונכנס לאורווה במגפיו הכבדים, להתיר את הסוסים ולהאכילם, נטפל הנער לאביו, עזר על-ידו שלא כדרכו, והכניס את השוט לתחת הסכָכה וברגע הכושר משך בשרוולו של אבא:
“הי אבא – האדמה מסתובבת?”
“מה האדמה, מה פתאום? אה, כן, אמנם מסתובבת.”
“באמת?! שלושים קילומטר לשנייה? אבא?”
“לא מדדתי, אולי גם כך.”
העיניים של הנער התרחבו והראש המה. אבא הסכים. אין זאת אפוא מהתלה, יש לשים לב לעניין.
עם שחר היה הנער בשדה, שטוח על הקרקע, שׂם אוזן לאדמה: האמנם לא ישמע כלל את הרעש של סיבוב כדור-הארץ? שלושים קילומטר לשנייה, לא דבר קטן הוא, הי!
בדרך-כלל לא היו לו מעודו יחסי שלום עם הגדולים.
לגדעי היה עולם משלו וטרדות משלו, ולא יכול היה לשמור בדייקנות על שעות השינה והאוכל שהגדולים המציאו לעצמם. דווקא שעות אלה, חוק ולא יעבור! עַם הגדולים המוזר! אבל לו, לגדעון, היו דברים חשובים לאין ערוך מאותם העניינים הפעוטים שבבית.
“איפה גדעי, איפה גדעי?! כבר חצי יום איננו בבית. איפה הוא?”
ולאחר שהנער היה נמצא לא היה מקבל בהכנעה את הנזיפה היאה לו, אלא מתפרץ וטוען:
“הרי יוצקים היום את גג הרפת של ניסן!”
אולם, דבר כגג רפתו של ניסן לא היה אף פעם נוגע, כנראה, ללבם של הגדולים, בריות משונות שכמותן!
וגדעי היה סופג את מנתו.
משום כך היה נמנע מלפנות אליהם באשר לשאלות שהטרידוהו. רק לאביו היה רוחש אמון, אלא שאותו קשה היה לתפוס בשעת הצורך והדחק. תמיד עמל, עצוב וקודר, ומגפיו הכבדים מפילים קצת אימה על הנער. שואל היה אותו באין ברירה בידו, אולם על שאר הדברים ניסה לענות לעצמו, לפי דרכו שלו.
אחד השבילים אל בין ההרים שמסביב לכפר, הובילו אל מקום ממנו היה אפשר להשקיף על פני הכביש הראשי שהתפתל שם למרחוק, מרגלי ההרים ועד לעבר הכנרת הכסופה. פעם העז לעלות שמה בלילה. המקום קרוב היה ואף-על-פי-כן הפיל קצת אימה. אולם הקסם היה עצום.
וגדעי בא על שכרו. שם, למטה, הבהבו ותעו אורות אוטומובילים רבים, תעו, פנו והסתובבו, עד כי לעתים אפשר היה לחשוב שגם המקום הזה, ממנו צפה גדעי ברעד לבבו, מואר אף הוא בפנקסי הקסם של השדים ההם.
“מן המדבר” חישב לו גדעי בעצמו את דרך האוטומובילים האלה.
“ואל הים” סיים את מחשבתו.
המדבר. זה היה לו לעולם האגדי שמעבר לקרנף.
המדבר היה למולדת הדברים הבלתי-אפשריים כאן, בבקעה המולדתית; והמכוניות המוזרות האלה, שהבהוב עיניהן דמה להיתָעות עד כאן, שאורן נזרע ממש לרגליו הרועדות קצת מפחד, המכוניות האלה הציתו את דמיונו ועוררו את התשוקה שבלבו.
לים – הוא ים כנרת. ים גדול מזה לא היה בנמצא כרגע, ולא היה גם כל צורך גדול בכך. הכנרת שמרה בחובַּה הרבה סודות וכיסופים, וראש שאיפותיו של גדעי היה לתור אותה פעם לאורכה ולרוחבה, ולתהות קצת בקנקנה.
לכשיגדל –
בפיק ברכיים גלש הנער מן ההר.
ידידים באו. פתאום הופיעו, אם כי כל ימי חייהם היו ביחד, בכפר אחד, וכמעט צעדי מספר זה מזה. אלא שגדעי לא הרגיש בהם עד בוא הצורך לידיד, לשותף בחוויות נפשיות ועזר לביצוע מפעלים כבירים. צבי ונורית כספי הופיעו כאילו לפתע בתוך מסגרת חייו של גדעון. אם כי לא זכר כלל את היום בו ראם בפעם הראשונה. הכפר, הקרנף, השובך בחצר המשק וצבי ונורית גדלו ביחד עם גידולו של גדעון, לא יזכור איש את ראשיתם.
בתחילה היתה השלישייה מופיעה ביחד. פעם מאחורי הכפר ופעם על הקרנף, על-יד העץ הבודד או בין שיחי העוזרדין. לפעמים נעלמו בכלל לשעות רבות, עד כי גרמו כבר לדאגת ההורים, ואם היה בא הסיום הידוע עם המנה הדרושה של חרבון – דבר שהידק עוד יותר את הקשרים שבין שלושת הילדים, השונים זה מזה באופיים, אך הקשורים בחלומות הילדות ובאוויר המשותף שנשמו.
אם גדעון היה בעל חלומות נועזים, הרי היה צבי בוחנם ומנסה להביאם לידי הפעטה והקטנה – כדי שאפשר יהיה לגשת לביצועם. אם גדעון תכנן הקמת משק עצמי עם שדות, חורשות עצים, פרות וסוסים, בהיותו רק בן אחת-עשרה, הביאו צבי לידי פשרה של עיבוד פינה קטנה בגן, לייצר ירקות בהשקאה כדי לקבל תמורתם רשות של נסיעה לטבריה העיר, דבר שלא קרה תכופות. בכלל היה צבי מעשי יותר וחזק יותר בעוד שלגדעון היו נטיות משונות, שאף דמיונם של ילדים בני גילו לא יכול היה להשיגן.
נורית היתה עוזרת על-ידם, במכנסי העבודה שלה ובחולצה הצרה, לא נבדלה בהרבה מן הנערים בני גילה; חבר נאמן טוב היתה נורית בשלישייה הזאת, נכנעת לשני הגברים, כביכול, ומתאמת לשירות עדין שהיה נצרך לעתים למען תוכניות החבורה. אלא שלפעמים היתה ברייה קטנה ויפה זו מתעוררת לפעולה עצמית, ועומדת על שלה בתקיפות עד כדי איום בעזיבה – כך, שלעתים הוכרחו הנערים להתחשב גם בדעתה, מבלי להתחרט על כך, על אף ריטונם הכעסני על המצאותיה ועקשנותה הפתאומית.
והנה התחילה הנערה להיעדר מן החבורה. היה זה עם התקרב זמן סיום בית-הספר, והיתה זו אותה התקופה בה כופפה הנערה את קומתה כדי להסתיר ולהעלים מעין הרואים ניצני השדיים שעולים ופורחים בגופה; נכנעת ובעלת רגש נחיתות לגבי הבחורים שהלכו וגדלו כברושים האלה בגני-הכפר, התחילה נורית מתרחקת מחברתם, מדוכאת במקצת, ומכונסת בתוך עצמה.
אז מצאה לה נורית את עולמה שלה השונה בהרבה מן הקודם, המשותף עם הבחורים, והנערים התרגלו חיש-קל להיעדר הנערה מבלי שירגישו כמעט בחסרונה.
מאופק מחשבתו של גדעון ירדה נורית לחלוטין.
הנערים גמרו את בית-הספר. מי שהשתלם עוד בשיעורי-הערב של הבוגרים ומי שהסתפק במידת ההשכלה שרכש לעצמו עד כה, כולם נכנסו לאט לחיי העבודה של הכפר. שנים חלפו מהר, בחריש, בשידוד ובדיִש. הדבר היה לרצון הנוער, כי הרי בעצמם בחרו זאת והעבודה ביססה את עמדתם בחברת הגדולים. סוף-סוף התחילו גם הם להידמות למבוגרים שבכפר, ולעתים היה כבר שואל האב בעצת הבן, האם כדאי לדחות בשבוע את החריש לרגלי הקרנף ולצאת בינתיים עם הבהמות לעבודת-חוץ, דבר שלא יחזור בעוד שבוע.
ובלילות-השקטים-השקטים של הכפר, כשהעליטה האפילה על הקרנף ועל קבוצת הבתים של עיליה, עם לילה, כשהאבות היו עולים על משכבם ורגליהם לאות אחרי הליכת יום תמים על רגבים, היה הנוער נפגש במקום הצטלבות שני הרחובות היחידים שבעיליה, מתיישב על גזע עץ-האקליפטוס שהיה מונח שם מימים ימימה והיה מדבר שם בקול עלומים, כבוש במקצת משום שקט הלילה שמסביב, משוחח על זריעה ועל מלחמה במזרח, על הבהמות שרזו בתקופת-הקציר ועל הבחורות שהגיעו לפרקן, ומאוחר בלילה כשהשיחות היו פוסקות ורק מעטים נשארים היו עוד על גזע האקליפטוס הישן, היה גדעון מוציא את מפוחיתו ושופך לתוך הלילה רסיסי צלילים טובים, מעוררים געגועים לעולמות חדשים ולפלאים שׂגיבים שנשמתו כולה רפודה היתה בהם. כשחשב לגמור בנגינה היתה לעתים נורית מופיעה על-ידו, מושכת בשרוול ומתחננת:
“עוד, אני רוצה לשמוע.”
כך היה נמשך הדבר זמן רב מבלי שיבוא שינוי במהלך החיים. מבלי שיספור איש את הימים שכך בילם בחיים. אלא שלאט-לאט התפורר דבר-מה. שנים של בצורת באו זו אחר זו. האיכר היה חי מן היד אל הפה. הנה נדמה היה מצבו למבוסס פחות או יותר: יש בהמות עבודה ופרותיים ברפת, קצת עופות בלול ויבול בגורן לזריעה חדשה ולכלכלה של שנה. והנה שנת גשמים קמוצה, השמש שרפה את התבואה, עכברים נראו בשדות, כל המחסנים הורקו כבר, הגרנות לא שָמנו עם היבול החדש, וכבר מאיימת סכנת השטר על סדר החיים שעד כה.
ואז התחילה גם התסיסה בין הנוער. מה נעשה כאן, בעצם, באזור הדלות המנַוונת? ובין כה אין מה לקצור ואין מה לזרוע! ובדרום קסמו הפרדסים ורעש בניין הערים עורר געגועים לעולם אחר, עליז יותר ומתאים יותר לחיי הנוער. מכל מקום, טוב להחסיר לפחות פה אחד מאוכלי שולחן הבית. ומה בצע בישיבתם כאן? אין עתיד לנוער בעיליה!
חבורות החלו להתפרק. זה נסע בקולי קולות, אגב רוגז על הגליל, על ההרים ועל עיליה שגורל הנוער מר בה; וזה נמלט בצניעות, ורק בערב הוכר חסרונו על גזע האקליפטוס.
בין הראשונים נסעה נורית. לכך הסכימו כולם: לבחורות בוודאי שאין כאן מקום, על כל פנים עד לנישואין. ונורית הלכה לירושלים לבית-הספר לאחיות ושם נשארה כנראה שקועה בלימודים ובעבודה מבלי שתחזור לכפר.
עוד עונת עבודה עברה. אצל האיכרים המסודרים נוקו כלי העבודה והועמסו תחת הסככות. אצל האחרים התגוללו הכלים בפינות החצר, מוחלדים ועזובים כבעליהם. בכפר היתה מבוכה. כל שינוי לטובה לא נראה כאן. ושם בדרום, מספרים היו, כי האנשים מתעשרים בן לילה. מי יודע שם על יום עבודת שדה בין הרי הגליל, מזריחת השמש ועד שקיעתה? שם מתעשרים, פשוטו כמשמעו – יש עוד גורל מאושר לבני-אדם!
אחד אחד נמלט הנוער מן הכפר. בודד ושומם נעזב הגזע שבאמצע המושבה. למי רק אב מושך בעול המשק נמלט היה על נפשו. ומי שעליו רבץ כבר עול הנחלה, מחמת זקנת האב או מותו, אף הוא לא נראה היה יותר במקום הפגישות הרגיל, כי הרי יחד עם הנחלה ירש גם את דאגת האב שרבצה על כתפי הצעירים ואת ברכיו הלאות אחרי יום העמל והטרדה.
הגיע גם תורו של צבי, אין לו מה לעשות כאן. עליו לנסוע לחיפה. שם העולם פתוח. עיליה לא תחרב ולוואי – על כל פנים בשבילו לא תוכל עיליה להיות מקלט. הוא יהיה לנהג. בונים את הנמל. בונים את הכרמל. כולם צוברים צרורות זהב ואילו הוא ינהג את הבקר?
בודד נשאר גדעון ומפוחיתו מיותמת.
הקיץ חלף בעבודה מפרכת ובהרהורים כבדים. מה יהיה לעתיד? להישאר כאן בודד, באין סיכוי למנוחת נפש מעטה, לא היה בכוחו של גדעון. אולם אם אף עליו תעבור הכוס, אם גם עליו לעזוב את עיליה – אזי לאן? רעש ההרים לא קסם; סיכויי ההתעשרות בדרום לא גירו; רק הלב ערג לדבר-מה בלתי-ידוע, בלתי-ברור. אולם לאט התחיל משהו להתגבש. מפעל הכוח שעל הירדן התרחב. גם הכנרת תשמש להגברתו. בטבריה רבו עובדי החשמל. וחשמל, בכלל, הרי פירושו: אור. אור מן החוטים הדקים שנשזרים מאי-שם, ממפעלי המים שעל הירדן. לזה היה טעם, בזה רעיון! אור, אור! – זה היה עכשיו החרוז החוזר שר שירת עתידו, עד כי פעם:
“אבא אני יורד לטבריה.”
“הה?”
“לעבוד.”
“כך? במה?”
“אלמד חשמלאות.”
“דווקא? בסביבה יש די חשמלאים. המקצוע אינו משתלם כלל.”
“לא אכפת לי. הכסף אינו עוד הכל.”
"מה? מנין לך תורה רבתי זו? ניסית כבר פעם לחיות בלי כסף?
"הה? גדלת יפה בני, בלי עין הרע, אולם בדברי שכל לאו דווקא – "
בזה נסתיימה השיחה. אבא לא היה מרבה דיבור. אולם המעט הראה כי היטב חרה לו הדבר. אך בזה לא היה כל חידוש. אביו לא הבינו מעולם. אביו חשבו תמיד לפתי ונחשל בחריפותו ובכלל אהב יותר את האחות הצעירה, את מרגלית, שהיתה יותר לפי רוחו, או אולי משום שהילדה שאפה יותר לקרבתו של אבא מה שלא כך גדעון, שהיה מתבודד תמיד ועומד לעתים כזר כלפי הוריו.
אך גדעון עמד על דעתו. קבע את הזמן, ארז את מעט חפציו בילקוט, הושיט את היד לאביו, נשק לאמו ששפכה דמעות מלוא עיניים, חרש בכתה גם האחות, אך גדעון מופנה כבר כלפי עתידו, עזב בלב קל את הכפר ועבר לטבריה העיר, שסביבה נארגו עכשיו חוטי התוכנית החדשה.
טבריה השוכנת בין ההר והכנרת, החולמת בבוקר את חלומה והמסתכלת בבבואתה שבשמים, טבריה זו התאימה מאוד למה שביקש גדעון. בחדר קטן שבקצה היישוב, הקרוב להר ולים קבע העלם את מושבו; בלי השגחה, לבדו, עצמאי במעשיו ובמחשבותיו, התענג על המפנה החדש וניגש במרץ לעבודה. כל ההתחלות קשות ואילו החדירה למקצוע החשמלאות – קשה שבעתיים. אך במרצו ובשאיפתו התגבר גדעון על כל המכשולים. ולאחר זמן קצר יכול היה להודיע הביתה קטועות: היום התחלתי לעבוד –
עברו שבועות והפכו לחודשים ראשונים של לימוד ועבודה. אמנם, יותר עבודה קשה ופחות לימוד. במקום סידור של רשתות חשמל ממש, באו בעיקר בשביל השוליה עבודות ניקור וקידוח חורים בחומות האבן העתיקות של טבריה. היד רעדה אחרי העבודה והזרוע היתה נפוחה ולאה. עוד מעט ולא היה זכר לרעיון שבעבודה. בזמן העבודה ציפה כיתר העובדים לסיומה, ואחריה היה משתדל כמותם, להאריך עד כמה שאפשר את שעות הפנאי היקרות והמעטות. לא עוד די היה אפילו לגדעון בסיפוק העשייה בלבד, ואחרי העבודה היה שוב חסר דבר-מה, הלב נצבט מחדש והמחשבה שוב הטרידה.
לא מקרה הוא אפוא כי נפגש עם עוד כמה בחורים צעירים, מקצתם עירוניים, מקצתם כפריים, שבאו לעבודות זמניות אשר בעיר. עולם החלומות של גדעון היה זר להם לחלוטין. ואולי דווקא משום כך נתקרב הלה אליהם, ברצותו להטביע את עצמו בים של סביבתו הזרה.
בקצה השוק העתיק היה בית-קפה, ספק יהודי ספק ערבי. מרפסתו היתה לצד הכנרת ובקצה התייפח תמיד גרמופון בתקליטי העצב והיגון המזרחי. מן הכנרת היתה נושבת רוח צחה ולוח האגם היה רועד לפעמים באור לילות הירח. לשם היתה החבורה באה בערבים; מתיישבים על המרפסת, שותים דבר-מה ומרבים להג כרגיל. בחצות היו מופיעות שם נשים. אחד אחד היו הבחורים נעלמים פתאום, כדי לחזור אחר כך עייפים וסחוטים ומציעים לסיים בשיחות ולשוב הביתה. מחר יש לעבוד – היה הפזמון חוזר. וכנגד זה אין טוען; אכן, השכם יש לשוב לקום לעבודה, לכל הרוחות והשדים!
כך עברו חודשים והחורף התקרב כבר לקצו. אלא שפרי המרד הלך והבשיל, עד כי הגיע פרקו לנשור כנשור אגוז קוקוס בשל מעצו. הנשמה הטובעת של גדעון נזדעזעה פתאום, זינקה ושברה את העול המחריד. לפתע, מבלי לדעת בעצמו איך קרה הדבר, עזב באמצע המסיבה את חבורתו וחזר הביתה, לחדרו, מבית-הקפה שעל-יד הכנרת. הכאן ישקע עתידו וייטבעו חייו? כאן בקפה הזה שעל הכנרת, לא זאת הכנרת, גיבורת חלומותיו, גברת הרזים של ילדותו, אלא כנרת אחרת, זרה וזעומה תטביעו, כנרת זאת שגליה מלחכים את עמודי המרפסת שקפה החשוך עם הגרמופון הצרוד ועם הנשים המופיעות לפתע בחצות!
החברים הגביהו כתפיהם כששמעו את טענתו, שעסוק היה מאוד בימים אלה גם אחרי העבודה, ואמרו בביטול:
“ינוקא!”
ואחד מן החבורה קרץ עין, ירק והתיז מבין שיניו:
“שמן זית זך!”
ובזה סתם עליו את הגולל.
אלא שעכשיו לא אכפת היה לו, לגדעון. הוא נסגר בחדרו שעל-יד הכנרת – היא הכנרת – כנרתו – והפך בפרשת חייו, הפך וחזר והפך בה.
בימים האלה בא מכתבו של אבא:
"לבני יחידי לגדעון. הגשמים הנה כבר עוברים והעבודה במשק רבה. אני זקנתי כבר ואיני מספיק לעשות הכול, כמו בשנים הקודמות. הזיבורית שעל-יד הבקעה לא נחרשה עדיין. הרגליים הזקנות והלאות לא הספיקו לעשות זאת. האם עלי לעזוב את נחלתי בעיליה לאחר שחרשתיה עשרות בשנים וגידלתי בן, וחשבתי כי יהיה לי לעזר? אלא שאיני מצווה עליך שתבוא. עשה כרצונך, גדלת כבר ואין הילדים שואלים עכשיו בעצת ההורים. אך האם עלי לקחת פועל שכיר? ידי אינה משגת זאת. והנה גם הצריף נתערער מעט בחורף וגם קצת כלי-עבודה חדשים יש לקנות עם האביב. ומניין אקח? המן הגורן או מן היקב?
אבא"
המכתב הטיל סערת רגשות לתוך חייו של גדעון שבלאו הכי היו כל-כך מאומצים כעת, על-ידי הספק שכרסם את לילותיו. והנה בא המכתב, שלא היתה עליו תשובה אלא עזרה תכופה וממשית לבית. אילו נסע לעבוד בערי החוף, מקום שבו מרוויחים עכשיו כסף תועפות היה שולח סכום כסף לבית והכול היה בא על מקומו בשלום. אלא שעתה, לאחר שעליו גופו מאיים הגירעון כחרב מתהפכת, מה עליו לעשות עתה? אבא זקן בלא עת, משום הטרדות ומשום מר נפשו ומפני המחלה שסחטה את לשדו. והשנים היו קשות, ללא יבול וללא רווח – מניין תבוא עכשיו ההצלה? בנים, ברכה הם לאיכר – איזו ברכה הביא הוא לביתו?
תוך נדודי הלילה שלאחר קבלת המכתב, החליט גדעון להביא את שתי ידיו לאב המיואש, תגמול קטן לצערו ויומו האפור של הזקן.
עם דומיית הבוקר עלה לבין ההרים; הילקוט על השכם ובו חבילת הבגדים, המפוחית ומכתבו של אבא ועצבות חרישית בלבו. לפני המפנה לצד עיליה, העיף עוד גדעון את מבטו על הנוף הצבעוני שלרגליו, כי אחר-כך אין עוד לראותו כמקודם.
השמש הציתה בינתיים את האגם ונפתחו מראות נשמתו. כעת נראו כבר שני טורי ההרים-השומרים. אחד לחוף הכנרת ואחד בחובה. בין איי הירק הפורח הכסיף באור השמש נהר-הירדן העקלתון והיווה עם הכנרת נחשון בוער באור, נחשון שהילדים מפריחים אל-על בנשוב רוחות האביב. דוק השינה הוסר מעל הסביבה. הבוקר אור בכל תפארתו ואיתו עלזו מחנות הציפורים שהתרוממו מעל לגגות האדומים של הכפרים טבולי הירק, התעופפו אל צדי ההרים, אל כוחַל הכנרת הבהיר, וחזרו שוב אל קנם שבין צמרות העצים הירוקים.
השביל פנה לצד. ירידה באה פתאום, שמאחוריה אין עוד לראות את הכנרת עם ירדנה – זנבה המכסיף. עכשיו החיש גדעון את צעדיו, כי בהעלם הנוף שמאחוריו ירדה עליו פתאום אווירתה של עיליה – כפר מולדתו. עוד מעט ואפשר יהיה להבחין אפילו בעץ הבודד שעל הקרנף. לאוזניו הגיע קול טרטור של עגלה. מי מן האיכרים נוסע כאן, בשעה מוקדמת זו? גדעון אימץ את ראייתו. הוא הכיר את כל סוסי האיכרים ולפיהם היה קל להבחין בבעליהם. אבל הפעם לא הצליח. בוודאי איכר מכפר שכן. העגלה התקרבה מהדרך הצדדית והשיגתו.
“אה-אה, גדעון? ברוך הבא!”
“חצרוני? רב שלום, לא הכרתיך, באמת. איפה זה הערמון שלך?”
“החלפתיו!”
“חבל. סוס יפה היה. אציל.”
“זהו הדבר. אציל מדי בשביל רגבי עיליה. בימי הבוץ אי-אפשר היה בכלל לעבוד בו. למה תלך ברגל על-יד העגלה?”
“אין דבר, על-יד עגלה עמוסה יקל ללכת ברגל.”
“עמוסת שקים? עלה, עלה –”
גדעון עלה, התיישב על אחד השקים והיה עונה לחצרוני מאחורי גבו של זה.
“נו, ואתה חביבי, חוזר לעיליה?”
“כעת, כן.”
“נכון. אבא עמוס עבודה. גם חלה קצת בחורף ונצטברה עבודה רבה. לא יעשוה שתי ידיים לבדן.”
לגדעון לא נעמה השיחה:
“ומה נשמע בכלל בכפר?”
“ומה יישָמע? עיליה נשארה עיליה. ומה, חביבי, ישתנה בה?”
הרגע היה מוצלח להפסקת השיחה. גדעון התפרקד על השקים, ראשו על הילקוט שהורידו מעל השכם, ועיניו כלפי שמים, כשם שהיה רגיל לעשות בילדותו. בפינת חצרו של אבא עומדת עגלה ישנה על ציריה המוחלדים. הגלגלים הוסרו ממנה זה יובל. ואף חלקה האחורי שבור היה במקצת. אלא לגדעון הספיק השבר כדי לשמש לו כלי חפץ רב תפארת ועוז. שעות רבות היה שוכב על העגלה הזאת ועינו כלפי מעלה, מדמה לעבור מדבריות ענקיים או לשוט בלב ים כנרת. מימינו ומשמאלו מרחבי ים ומלמעלה שמים כחולים, אט ירח שט בין כוכבים. גם כעת היה רק כוחַל שמים, והטרטור בלבד הודיע על הנסיעה. השמים לא זעו ולא התקדמו. אפשר היה לשכב כך ולהסיח את הדעת מעיליה, מהקרנף ומבית אבא-אמא.
“אתה ישן?”
“ישן? לא – לאו דווקא ישן – אלא שכך, כלומר, עייפתי מעט בהליכה.”
“עוד מעט הכפר.”
עוד מעט הכפר. גדעון התיישב. הנה חורשת האקליפטים. לא מזמן הורידו מעציה סָמוכות והנה היא עומדת כעת כעדר אווזים אחר המֶרט, עלובים ומשונים בגזעים העבים בענפיהם הצעירים של צמיחת האביב החדשה. זאת החורשה ומאחוריה הבתים החדשים של הכפר.
הנה האלה שעל הקרנף. והנה משק בן-יעקב, ממנו אפשר כבר לראות את משק אבא עם השובך הגבוה שבאמצע החצר.
גדעון קפץ מן העגלה ובירך את האיכר:
“שלום, עוד נתראה.”
“בוודאי חביבי, היכנס בערב, נשוחח.”
הנה הגדר הרעועה. כל החורף לא היה כאן. נדמה כי הכניסה דרך הפשפש, התלוי עקומות על ציריו, נעשתה עלובה יותר. גם הבית נראה לו קטן יותר משהיה ועלוב. או אולי רק נדמה לו כל זה. בוודאי נדמה לו רק כך. מי בחצר? אין איש. אף לא האחות.
הפשפש על ציריו המוחלדים צרח בפתיחה. גדעון עמד בחצר.
בהמולה התעופפו מהשובך עשרות כנפי יונים.
פרק שני: שַׁלְוָה מַדְאִיגָה 🔗
עיליה היתה היישוב הוותיק שבמחרוזת הכפרים הגליליים. לפני כיובל בשנים באו לכאן אנשים שונים. לעמק הקטן הזה שבין ההרים, מי אחרי שנות עמל מרובות בא לחפש פינת מנוח לעת הזיקנה, ומי במלוא עלומיו רצה לדרוך על רגבים טריים; מקצתם נשואים, מקצם רווקים עודם; פרקו מעל שכמם את צרורותיהם, סקרו את המישור שבין עיגול ההרים; ראו את האדמה השחורה, שבוודאי תלד פרי רב, ובעיניהם הבהבה תאווה לאדמה זו וערגה לאותם ההרים שהצטיירו על כוחל שמי הגליל, תאווה וערגה אשר אותן ידעו רק אנשים הרחוקים מאדמה ורחוקים מהרים, רחוקים זמן רב עד מאוד.
“כאן, נבנה לנו בית,” חלמו החדשים, ואולם הסתפקו בינתיים בצריף רעוע ודולף.
וכך נוסדה עיליה.
מי יזכור את לבטי הזמן הראשון? הצעירים ידעום משֵמע הדברים בלבד, כעין הד דברים רחוקים שקרו פעם או היו יכולים לקרות. אלא שהדברים היו רחוקים מהם, רחוקים תכלית ריחוק, כשם שרחוקים היו מהם עלומיה של האלה על הקרנף בעלת הענפים הרחבים והצל המרובה. בשבילם היתה קיימת האלה הזו בלבד, שאליה הסכינו מראשית גידולם, וככה גם היתה קיימת בשבילם רק עיליה זאת שבקרבה גדלו ואת אווירתה ספגו לקרבם כמו חלֵב הקרניה הביירותית-הדמשקית אשר ברפתו של משק אבא.
והזקנים? המעטים שנותרו עוד, זמנם לא היה פנוי להרהורים אלה. צרות חדשות משכיחות את הישנות. וחדשות לא חסרו. כלל לא חסרו. אחרי עשרות שנים של עמל ויגיעה לא באו לידי שלווה שאליה שאפו, שלה השתוקקו כל-כך. האם בכלל יש מצב כזה בחיים? – תהו לעתים הזקנים, והספק התגנב אל לבם.
רק לעתים רחוקות היה מישהו מן המתיישבים מדפדף בספר התלאות של הכפר, כשהוא שוכב בעיניים הוזות ומזכיר נשכחות עם האישה.
והמים שהעלו בקיץ על גבי חמורים, והשיטפון בחורף שדימה להשמיד את הכול, כשהפרות צפו על פני המים, ומבית לבית אפשר היה להגיע רק על פני שולחן או קרש? וזמן הזריעה בלי זריעות חדשות ובלי פת-לחם לפיות התינוקות? ואותו הזמן בו חלו רוב תושבי הכפר והתגוללו בקדחת והשדות חיכו לשווא לידיים עובדות? או אותו היום כשהסוס שקע פתאום בביצה, וכשהוציאוהו לא נשאר אלא לירות בו וחסל? והוא הרי היה בן-זוג שאין לו תמורה –
והחוט היה נמשך, נמשך עד אין קץ, אם גם הפה אילם היה ורק השפתיים זעו לפעמים ברעדה. האוויר סיפר, הלילה סיפר את סיפורו, הקמטים שבפנים הבלים רקמו מעשים שלא יאומנו.
בשקט היה הלילה חולף לו, ועצב חרישי היה מכרסם את לב ההוזה. גם הצעירים ידעו לספר לא מעט על דלות החיים. הורדת התקרה מעל החדר שבצריף משום הצורך בקרשים בשביל בניין הלול, כי הרעפים שבגג הרי יספיקו להגן בפני הגשם והשמש; ולא עוד, אלא שעתה ייפָסקו לבסוף הטיולים המחוצפים של העכברים הגדולים על תקרת העץ הדקה. הפסקת הפתאום של שתיית החלב בבית, כי חלב הפרה היה יקר מדי בשביל בעל הפרה – בעיר שילמו בעדו כסף. והכסף היה הכרחי למען האיכר. כן. אף הצעירים היו יכולים לספר לא מעט. אלא שלא עלה כלל הדבר על דעתם, כי על-כן צעירים היו. צעירים מלהבדיל בין גג רעפים ותקרת קרשים דקה, בין חלב-פרה ותה בלבד לארוחת בוקר חטופה. להם היוותה עיליה מולדת שאין להשוותה כלל לאחרת ולו גם משום הטעם הפשוט הזה, כי אחרת לא הכירו מעולם.
בשבילם היתה עיליה כפר עתיק בין ההרים, אשר אוטו ישן נושן מקשרו פעם ביום עם העולם הרחב שמעבר למעגל ההרים, שם בכיוון הכנרת הכחולה. כל היום עמד לו האוטו בפינה, קרוב להצטלבות שני הרחובות, על-יד דירת הנהג, עומד ומשמש מקום ישיבה לילדים שאינם רוצים לאכול את דייסתם, אלא על ספסל המכונית דווקא. עומדת אפוא האם עם צלחת הדייסה בידה האחת ובכפית הפח בשנייה ומאכילה בדאגה את הילד היושב על מקום הנהג ומתנשא על מושבו ככדור פורח:
“טררה – הצִדה – אני מצפצף!”
“נו, אכול כבר תינוקי, מהר. רק עוד כפית אחת. רק אחת. כלום לא שמע מישהו שילד לא יטעם מאומה מן הבוקר המוקדם?”
ולפעמים שוטר היה בא לכפר, השוטר המסייר מדי פעם בפעם את שלושת הכפרים שבסביבה. מראהו אינו מפחיד כלל את הילדים. אדרבא! השוטר קרני חביב הילדים הוא, ייכנס-נא רק לגבולות הכפר והנה אחד על ברכיו ואחד על שכמו ותשוקת כולם: מקל הגומי שלצִדו. אולם אין הוא מוסר את מקלו זה לידי הפרחחים אלא לעתים רחוקות, כשלבו טוב עליו במיוחד. ואז עוברת שמועה בכל עיליה-זוטא:
“השוטר קרני מסר לנו היום את הנשק –”
השוטר קרני עיניו רכות וגם לבו טוב הוא, אך זמנו מוגבל מאוד בסיורים אלה ואין באפשרותו להאריך משחק עם הפמליה הקטנה, וכך נודד שוב המקל הפלאי אל נרתיקו ועיני הילדים מלוות אותו בברק של צער בעיניהם:
“אבל כשתשוב בפעם הבאה שוב תיתן לנו את הנשק, נכון?”
אולם לעתים היו מתרחשים דברים מאוד כבירים בעולמה העגול של עיליה:
“העדרים באו, השמעת?!”
ועם העדרים היו באים הרועים האמיצים והעמידו סוכות קלות על מדרוני ההרים וגם משפתיים לצאנם ותנועה גדולה קמה בסביבה.
בחלקו הצפוני של הגליל שרפה השמש את המרעה. בעמק-הירדן האדמה כלל לא הצמיחה. הגשמים היו זעומים. ונדדו אז הרועים והקימו את מחניהם בעיליה. אלה היו ברנשים!
והנערים היו עתה מבלים את כל זמנם בין הרועים, אנשים מרחוק באו, היודעים המוני סיפורים ויש רק לבקשם במקצת ויספרו את הדברים ברצון. ועל-מה לא ידעו הרועים לספר? על שודדים ועל מלחמה ועל צבוע שהבהיל בלילה כפר שלם בעיניו בחושך כפנסים – אנשים פלאיים היו הרועים. הי! כדאי היה להיות רועה! או-הו –
בשעות היום ריקים כמעט שני רחובות עיליה. כולם עסוקים, מי בשדה מאחורי צמד סוסיו ומי בחצר, במשקו ובביתו. לפעמים חוצה אישה את הרחוב, לשאול קמצוץ מלח אצל חברתה, או תינוק עוברו בריצה, לא הגיע עדיין לגיל האולפנה.
עם שקיעת השמש נשמע דרדור עגלות שבות מן השדה וגעיית בקר שבא מן המרעה. התנועה גדלה במקצת עד הדמדומים הראשונים – אז הולך שוב הכפר ושוקע בשלווה, הולך ונרגע עד כדי קפיאה שלמה. חושך בכפר, שמשות הבתים מוארות רק שעה קלה. הזקנים שוכבים מוקדם לישון, כדי שיוכלו לקום ליום עמל חדש, הדומה בהחלט לזה שקדם לו. הזוגות הצעירים יוצאים עוד קצת לשאוף רוח עם בוא הערב. הנשים במעילי הגברים ובלילות רוח אף בכובעיהם של הבעלים. הזוג סובב פעם, פעמיים את שטח הכפר, נשענים זה על זה ואינם פוצים פה, עד כי לבסוף מביטים האחד בעיני השני ומתוך הבנה הדדית ממלמלים:
“נלך למטה –”
מאחרים לשבת רק הצעירים באמת. זוגותיהם זרועים על פני כל שטח הכפר ומי ימצאם!
והבודדים נפגשים על-יד הגזע ומעשנים סיגריות, אגב שיחות ארוכות ודבקות. אור הסיגריות מהבהב בחושך עם כל מצמוץ המעשנים והרי אלה האורות היחידים בחשכת הלילות ללא ירח, חוץ מהשמשות המוארות בחדרו של המורה, המאחר עוד לשבת על ספריו.
כזאת היתה עיליה בעיני הצעירים. פשוטה, מובנת מאליה, כשם שמובנת מאליה היתה האלה הנרחבת שעל הקרנף.
היונים סבבו את החצר בטיסה מפוארת, עשו מפנה כמעט מעל לראשו של גדעון שנכנס לחצר, ושבו אל סולם השובך. על פניו המחוטבים והחדים של גדעון עבר חיוך קל. עתה היו פניו תמימים יותר, רחבים יותר מאשר בהבעה הרגילה שלהם. סביב השפתיים הדקות עשה אותן לתמימות, כמעט לילדותיות, עיניו כוסו עכשיו עד חציין בעפעפיהן ושקטו כרואות מראה מרחוק, מתמיה במקצת.
אח, זה היה מעשה, בַּיונים הללו! איך זה התחיל, בעצם? אה, כן. הרי החגים אשמו בכול – באו חגים. אותה שנה רבו היילודים בשובך היונים. יותר מדי רעש בחצר, טענה האם, וחוץ מזה הרי החגים קרבים ובאים ואפשר להפיק קצת תועלת מגידול יונים זה. עם ערב שחזר גדעון מנדודיו סביב הכפר, מצא מאחורי המטבח חמישה זוגות יונים קשורים זה לזה ומחכים לגזר דינם. איך אפשר היה להרהר? ובין הנדונות היתה המנומרת הנחמדה, האפורה הלבבית והפעוטה הרכה שהביטה בעיניים מלאות צער עמוק, אליו אל גדעון, כאילו אמרה: אתה, רק מידך שלך נוכל עוד להיגאל, הצל-נא!
כשגדעון העביר את כף ידו על נוצותיהן הרכות של היונים והרגיש בהלמות לבבותיהן החזקה, לא עמד בו יותר הרוח! בידיים רועדות התיר את הקישורים ושלח את כולן לחופשי וביניהן המנומרת הנחמדה, האפורה הלבבית והפעוטה הרכה עם הצער העמוק בעיניה.
עוף! – הלמו עשר כנפיים והתרוממו בחדווה ושמחה. גדעון עמד והביט אחריהן בהנאה ולבו הלם בחוזקה כמו של אותם היצורים הרכים שנקשרו כאן זה לזה, וחיכו לשעתם האחרונה.
כמובן, שבזאת לא נגמרה עדיין אותה פרשת היונים. גדעון ריצה את כל חומר דינו, עד כי ימים אחדים לא היה יכול להסיח את דעתו מחלק ידוע של גופו. היונים נתפסו מחדש ונצלו לכבוד חגם של הגדולים. כנגד זה לא היה כוחו של גדעון שקול, אבל לאכול מהצלי לא יכלו הגדולים להכריחו, בשום אופן! צלי המנומרת הנחמדה, האפורית הלבבית והפעוטה הרכה עם עיני הצער שהיו לה? לא! אלף מונים לא! אבֵל ישב הנער בזמן סעודת היונים, מסתפק בפרוסת חלה ופירות לשבירת רעבונו.
בבהירות יתרה נזכר גדעון במעשה הזה וראה את כל תמונותיו. עכשיו סקר כבר בעיניים פקוחות את החצר שלא דרך בה חודשים מספר. לכאורה, היה כאן הכל כמקודם, אלא שעינו החדה של בן הבית יכולה להרגיש עזובה יתרה מן הרגיל. החצר לא מסודרת היתה ביותר. כל-העבודה לא כולם מנוקים היו ומסודרים. קלשון מוזנח היה כאן בפינה, בוודאי יותר מיום יומיים. נו, כן. אבא לא היה יכול להספיק הכול לבדו. גם חולה היה. והנה העגלה הנצחית, מונחת לה כאן עתה לאור היום הבהיר, והנה אחרת מזו שבלילות הפלא ההם, כשגופו הקטן שטוח היה בתוכה כרובינזון פעוט במסעותיו.
“הה, בורי, שלום, שלום, שלום. בכל-זאת הכרתני – נו, מה שלומך, חביבי, הירגע, טוב, כבר טוב –”
שחור כולו ורק עיניו צהובות כשתי נקודות בהירות בעורו, התפלש לרגליו כלב הבית הטוב והעצל, קפץ תמיד מחדש ושוב התפלש לרגליו.
“די, בורי, די. נלך לראות את הזקנים.”
מן הבית נראה כבר ראש מתעניין בהמולה הקלה שבחצר.
“גדעון, אמא, אמא! גדעון בא, אמא –”
האחות באה במרוצה, נשקה לאחיה, והשתוממה על הופעתו הפתאומית. האם באה כמעט בריצה, כשכף הבישול נתונה עוד בידה, מחבקת את הבן ומחזיקה את הכף בעצבנות כאילו פחדה, משום-מה, לאבדה.
“גדעון, גדעי, ילדי. הנה באת, בני, ילדי, ידעתי שתבוא. חי נפשי, מן הבוקר ידעתי כי תבוא בימים אלה, הראה נא את פניך – נו, יכלו להיות טובים מאשר הם. ואתה בריא, גדי? הסתלק בור! אל תבלבל כאן הכול, חוצה!”
האם נכנסה עם הבן כשהיא תומכת בו כבילד, מאחוריהם הלכה האחות, המבוישת קצת ומבוהלת מן ההפתעה, ובורי ששירך את דרכו בחשיבות סיים את המסע החגיגי אל הבית.
הבית הקטן היה בנוי אבן שחורה. כשגדלה המשפחה הורחב הבית על-ידי צריף שהושען על אחד מקיריו. רעפי הגג אדומים היו פעם, אלא שלימים אבד להם צבעם, ועתה היוו עם האבן השחורה תמונה מושלמת של יושן שקט, תרדמה ארוכה שאינה מצפה להתעוררות.
הם נכנסו פנימה. במטבח זמזם קצת הפרימוס והרעיש קצת את אווירת החדר הראשון, עד אשר באה מרגלית וסגרה את דלת המטבח והשתיקה את קול הזמזום. גדעון הוריד את הילקוט והניחו בפינת החדר הכללי. החדר לא השתנה בכלום: אותו השולחן מכוסה השעוונית, אותם שני הכיסאות והספסל הארוך, הווילון הפשוט על החלון ובפינה מכונת התפירה הישנה של אמא. ובַכּול ועל הכול חיו הזבובים את יומם.
מן המטבח פרץ שוב קול זמזום הפרימוס. בלי משים הופסקו השיחות הקטועות של הרגעים הראשונים לבוא גדעון. כולם הפנו שוב את ראשם לצד המטבח. בפתח הצר, הופיעה ברייה קטנה, יבשה ומצומקת כזרד, ראשה גדול, מרובע כמעט, מכוסה מטפחת קטנה, ועליה עוד אחת גדולה, התלויה לה כמעט עד לברכיים. פניה כגוויל יבש, ללא צל חיים ובתוכם שני סימנים אפורים – העיניים הקטנות שדהו ויבשו מזוקן.
בטרם הספיק איש לפצות פה, באה הישישה כמעט בריצה, הושיטה ידה, כף קטנה ויבשה, דומה לכף שלד, ומלמלה:
“תן לי כסף, נדבה, אישה ענייה אני, צריך פרנסה –”
כן, זאת היתה הסבתא, אם-אבא, שהיה צעיר בניה, היחידי שנשאר עוד בחיים מדור האנשים שהישישה הקימה לפני הרבה עשרות בשנים. גדעון לא ידעה אחרת, אלא כמות שהיא היום, שקועה בתשוקת הכסף, הוא המטבע המצלצל, העגול, וציורי המלכים על גבו. היא התגוררה בבית-הזקנות בירושלים, אולם מצפונו של אבא יסרוהו תמיד על שאין הוא מחזיק את אמו תחת צל קורתו, וכך היה שולח מישהו בכל שנה להביא את הסבתא לכפר, והיתה נשארת כאן בבית עד ששהותה היתה למעלה מכוחותיהם ואז היה שוב מישהו, הפעם בפקודת אמא, מוביל בחזרה את הישישה לבית הזקנות שבירושלים.
כי אמנם ברייה משונה היתה הזקנה, כעין תעתוע הגורל, שהיתל לו קצת באדם. כי כל החושים כבר קהו בה. היא היתה אוכלת כפליים מאיש בריא בשנות עלומיו, ומיד אחרי הסעודה היתה סובלת מרעב מציק, או שרק היה נדמה לה שמרגישה היא בקרבה רעבון גדול כל-כך. היא לא שמעה ולא ראתה כבר כהוגן ורק לעתים רחוקות היו לה רגעי הבהרה והיתה עלולה להשתתף עוד בשיחה. שׂערה נשר לגמרי. בכלל היה הולך גופה ומידמה לשלד אדם, ולא היה חסר כבר הרבה כדי להשלים את הדמות הזאת.
ולעומת זאת כל זה נשאר בה עוד חוש אחד חי וער, ולא עוד אלא שהלך והתגבר לבלי די: התשוקה לכסף, היא לא הבדילה כבר בכל התמורות שחלו במחזור המטבעות, משך חייה הארוכים. בשבילה היה כל מטבע עגול, קשה וציור המלך על גבו – סמל הכסף והעושר, שכל חייה השתוקקה לו ולא השיגתו מעולם. כדי לספק קצת את תשוקתה אסף הבן, הוא אבא, קומץ מטבעות טורקיות ורוסיות, קשות ומשמיעות צלצול, וּנתנם לאמא, למי שפעם היתה אימו. בתשוקה רעבתנית, התנפלה הישישה על האוצר. ספרה, ספרה מבלי לדעת כבר את סדר הספרות כהוגן:
“אחת, שתיים, שלוש, ארבע, שבע, שמונה”
וחזרה וספרה מחדש, בעיניים יוצאות לקומץ המטבעות ובראשה השחוח על הערימה:
“אחת, שתיים, עשר, מאה, שלוש, אלף!”
היא מצאה לה פוזמק, שמה לתוכו את המטבעות, קשרתו על צווארה, והפוזמק תלה על המקום בו היו פעם שדיה, לפני רבות בשנים.
אולם האוצר לא הביא לה מנוחת נפש ומרגוע. היא מסרה עכשיו את כל חייה על שמירת ההון, בכל אדם ראתה את הבא לגזול ממנה את אוצרה, את כספה, אחת, שתיים, אלף –
ובלילות היתה קמה פתאום מעל המיטה, שבשכבה בה היתה תופשת רק שליש מאורכה, מדליקה בידיה הבלות נר השמור לה תמיד בפוזמקה, ושחוחה על גבי המטבעות ששפכתם על השמיכה היתה סופרתם מחדש לתוך הפוזמק.
“אחת, שתיים, אלף, מיליון!” וסימני עיניה גדלו והתרחבו.
סבתא מסכנה! כל העולם ארב לאוצרה, והיא החלשה, הקטנה והמצומקת, עליה שׂומה להגן עליו ולשומרו, ולא עוד אלא שעליה היה לדאוג לגידולו המתמיד של ההון ולהכפילו פי שניים, שלושה, אלף –
וכך היתה הסבתא, על-אף שמירתם של בני הבית, מתגנבת החוצה, פורצת פתאום לתוך אחד הבתים שבכפר, מושיטה את ידה ומתחננת:
“תנו לי כסף. עוד לא אכלתי כלום כל היום, גם לא הרווחתי – נדבה – תנו לי –”
כשהגיעה השמועה לאוזני אמא, היתה זו בוכה בפני הזקנה ומייבבת:
“מה תעוללי לנוּ, אמא, הרי חרפה היא וקלס לכל ביתנו. וכי חוסכים אנו אוכל מפיך, חלילה, כל מה שתרצי? קחי מה שלבך חפץ, ראי מה עוללת לנו, למה תלביני פנינו?”
בתחילה היתה הישישה יושבת כאילו לא הבינה מה רוצים ממנה. עיניה הקטנות תקועות במדברת, וידיה על לבה, מקום פוזמק האוצר. אך לפעמים היתה מתעוררת פתאום ועונה:
“איך אפשר להישאר בלי פרוטה? מי ידאג לי? אני צריכה כסף, הרבה כסף –”
אבא היה יוצא במקרים כאלה מן החצר. פעם חשד בו גדעון כי אבא בכה, אבל בוודאי טעה בזה, למה לאבא לבכות? מי זה לא ידע את הסבתא מירושלים?
אלא שעכשיו, למרות שידע גדעון את הסבתא, נעכרה עליו שעתו. משום-מה לחץ כל זה על לבו ודיכא את רוחו. מרגלית התחילה מיד לשדל:
“וכי לא תכירי, סבתא, הרי זה גדעון, גדעון שלנו, חזר הביתה –”
ומרגלית יצאה מן החדר וסגרה מאחוריה את הדלת. שוב חזר השקט לבין הכתלים, אלא שדבר-מה בלתי נעים נשאר תלוי באוויר. לגדעון לא היה מה להגיד, אלא שהאם תלתה את עיניה בפיו ועל-כן שאל:
“ומרגלית, מה מעשיה?”
“אינני יודעת בעצמי. היא נפגשת עם מיכאל, בערבים אין כלל לראותה בבית. בעצמי איני יודעת –”
“מיכאל?”
אה, ראֵה, הלא כתבנו לך? לא? נו, חשבתי כל הזמן לכתוב לך ולשמוע את דעתך, לבסוף סברתי כי אתה יודע כבר. בא לכפר מיד אחרי נסיעתך. עובד אצל בן-יעקב. הוא יכול להרשות לעצמו פועל. שולחים לו כסף מאמריקה. ובכן מיכאל זה, מצאה מרגלית חן בעיניו, ומאז אין שומעים אלא מרגלית-מיכאל, מיכאל-מרגלית."
“והיא?”
“גם היא כך. אינני יודעת מה לחשוב כאן. דווקא בחור טוב הוא, שקט ויפה, ויודע גם לעבוד כהוגן, אלא שחוץ מזה אין לו כלום. עירום וחסר-כול. במה יסתדרו?”
“המ… זאת היא צרה עתיקה. אלא שדומני גם את בחרת באבא מבלי שיהיה מסודר כלשהו –”
גדעון חייך. זה קלע תמיד למטרה. אמא התקשרה עם אבא למרות רצון הוריה. דבר רומנטי, לוט בערפל הכבד, אלא שבשביל אמא לא עתיק מדי שלא ישפיע עליה במעט.
“אני לא סירבתי עדיין, חלילה. מי יסרב היום לצעירים? אבל חשבתי אולי אין זה מאוחר להזהיר את מרגלית. כל הערבים ביחד. אחרי חליבת הפרות אין כבר למצוא את הילדה בשום-אופן.”
גדעון חייך שוב. מוטב כך. ישתעשעו הצעירים. תורם הגיע. עתה הבין את האור המוזר בעיני האחות. זה היה אפוא השינוי. גם התבגרה בהרבה למרות גילה הצעיר. אמא ישבה שקועה במחשבות. פתאום קמה מבוהלת:
“ואתה עוד לא אכלת ילדי!”
חצילים מטוגנים בביצים, לחם ותה היוו את הארוחה.
גדעון, גרונו משונץ היה משום-מה ולא יכול היה לאכול הרבה. כדי לא לצער את האם ולמען שמח מעט את בורי, היה מתחלק איתו במנה, ברגעים שאמא היתה פונה למטבח, כך התרוקנה הצלחת עד מהרה.
“ומה שלום אבא?” פלט פתאום שאלה עצורה בקרבו זה זמן רב.
“ככה, הבריא קצת אחרי המחלה, אבל עודנו חלש. חורש היום את הזיבורית, יחזור לצהריים הביתה, נו, ואת מי ימצא? הפתעה כזאת!”
משום-מה ירדה על גדעון עצבות משונה. הנה אותו השולחן מכוסה השעוונית, מכונת-התפירה הישנה וזמזום הפרימוס במטבח. כלום לא נשתנה. כלום לא אירע בינתיים. נדמה לו היה לבסוף שאף הוא לא עזב כלל את המקום, אלא נכנס זה עתה מן החצר, לבלוע, כרגיל, את ארוחת-הבוקר. והנה סבתא עם פזמון הכסף השיגעוני, אותו זמזום הזבובים ורביצת הבורי השחור. הכול כמימים ימימה. ללא שינוי. ללא הבדל. האם כאן הזמן עמד מלכת? דבר-מה לחץ על הלב והכביד על הנשימה. הוא רצה לצאת, לשאוף אוויר חוץ. אולי יבקר את אבא, ילך לטייל קצת בין השדות? ירגיש כי אורח הוא. יראה ראיית אורח את הסביבה. יראה את אבא. את החריש, את הסוסים, אולי תקום רוח חדווה בקרבו. רק לא אותה העצבות הלֵאה. רק לא אותה החדגוניות הממיתה כל מעוף.
לשאלת התימהון של האם ענה בפיזור:
“אצא קצת. לראות את עיליה. לבקר את אבא. היום מותר לי עוד לטייל קצת, הלא כן, אמא?”
אמא צחקה. ילך הנער ויטייל. ישוב-נא רק לצהריים. גדעון פנה לדלת ובורי הנאמן אחריו. ילך איתו הכלב, ברייה טובה ונוחה, חלק מנופה של עיליה. ראשית דעתו של גדעון היה לסייר קצת את הכפר, לראות מה נשתנה ונוסף בו במשך העדרו. אך בראותו אנשים בחצרות הקרובות עסוקים בעבודתם, ויתר מיד על תוכניתו. האנשים צמאים לפטפוט-מה, אך הוא, לבו לא הלך אחרי הלהג. מוטב שיפנה לשדות. הנה, מרחוק הקרנף עם האלה, ומסביב על ההרים נקודות שחורות של שיחי העוזרדין, והנה כל הבּקעה העגולה, המפרנסת את עיליה בצמצום. בלי משים שם את פעמיו אל עבר הזיבורית. אי-שם עמל אדם קטן, עמל בשני סוסיו כדי לקיים – מה? את גופו שלו המצומק? את הבית? או אולי כדי לקיים איזה גזרה אכזרית? עמול, בן-אדם, מבלי אשר תבין מדוע, מבלי אשר תדע למה?
הוא עבר בשביל הצר שבין שתי חלקות השדה המעובדות היטב. פה ושם היו השדות ירוקים או מתחילים להצמיח ירק. הדרך עברה מהר משקיווה גדעון, והיתה כמעט כולה מאחוריו. אפשר כבר היה להבדיל במרחק, על-יד החורשה, אדם וזוג סוסים סובבים. סובבים בלי הרף.
כן, זה הוא אבא. בלי ספק אבא.
כשברקאי הבן התקרב, עצר ברקאי האב את צמד סוסיו ועמד מלחרוש. מהר עבר גדעון את השטח שבינו ובין אביו.
“חזרתָ,” אמר האב ולא יותר.
הבן ניגש קרוב יותר, הושיט את ידו ולחץ את ימינו של האב. אבא הושיט את שמאלו והשעינה על כתף הבן, בתנועה חרישית, עצובה ונוגה. גדעון ראה את התנועה הזו, וכשהרגיש ביד אבא הקטנה, אך רחבה מרוב עבודה, מונחת לו על כתפו, כפף קצת את ראשו והורידו כמעט עד לגובהה של קומת אביו. שניהם היו שווים כמעט בגודלם, האב והבן. אך האב עמד נטוי כלפי מעלה אל בנו הצעיר, וזה עמד כפוף קצת ורפוי קומה.
היתה שתיקה כבדה, קשה מדי לגדעון, בכל-זאת לא מצא מילים כדי להפסיקה.
“מה שלומך, אבא,” שאל בשקט לאחר שהניח לו מלחיצת היד.
“ככה, הרי כתבתי לך,” והזקן העביר את מבטו על פני השדות המעובדים והמוזנחים. אבא לא הבדיל כבר בין שלומו שלו ובין שלום המשק. “את הזיבורית התחלתי רק לחרוש, אתה רואה. ומאוחר כבר, מאוחר מאוד. וגם הרבה עבודות אחרות מחכות. הסוסים לא רצו לעבוד כהוגן. הכרחתי אותם להוסיף להם מנה שמנה ליום. עכשיו קל יותר איתם.”
“כן, מוטב להצליף את הבהמות בשק מאשר בשוט,” הפליט גדעון הערה, אם כי לבו לא נטה כלל לבדיחות-דעת יתרה. “עובדים יותר טוב, אתה אומר, באמת מצבו של אשמדאי נראה די טוב. השמין נדמה לי, במקצת.”
עכשיו, לאחר שעיני אבא מופנות היו לעברו של אשמדאי, הסוס השחור שבצמד, הרשה גדעון לעצמו להעיף מבט על אביו. עד כה כמעט שלא העז לעשות זאת, והשתדל שלא לפגוש את מבטו של אבא. כי קשה וצר היה לגדעון לראות את פניו הרזים של אביו, אשר בלי הגבות קיבלו עתה גוון הדומה לפני הסבתא, הרהור שהעביר צמרמורת בעצמותיו של גדעון. עכשיו עמד האב, כתפיו שקועות, ידיו תלויות לו ברפיון, ברכיו כפופות במקצת, עמד בפישוק קל של רגליו התקועות במגפיים הנצחיים האלה, שתוקנו כנראה זה לא כבר.
צר היה לו לגדעון על האיש הקטן והצנום הזה, אשר מנוחה לא ידע, וחיים טובים לא טעם אולי מעולם. פתאום בא לו הרצון לראות את האדם הזה נח לו על מיטתו בבגד-בית רך, ידיו צלובות על עורפו ועיניו תקועות בתקרה. משום-מה רצה כי האדם הזה יפסיק את חיי היגע שלו ויטעם קצת טעם בטלה, מנוחה, שלווה – ואם נבצר היה ממנו, מגדעון, לתת לו מנוחה שלמה זו לאורך ימים, הרי לפחות עתה, משחזר, חזר? לא, משבא לכאן, לפחות עכשיו עליו לשלוח את אביו הביתה, ינוח לו הזקן. הוא יעבוד. מיד יתחיל לעבוד. ותיכף ומיד. יוכל לחרוש עד הצהריים במקום אביו, אין דבר. מוטב לו להישאר לבדו. אולם אבא גאה היה. לא יוותר, אם ירגיש שיש כאן עניין של רחמים. לא כזה היה אבא. קטן, צנום, יגע ומר-נפש לפעמים, אך עקשן וקשה, רחמנות אינו סובל. צריך לחשוב על דבר-מה, אולי עורמה קלה תעמוד לו, לגדעון.
“והחרמון אינו מפגר בצמד?”
“לא, נדמה לי שעכשיו הוטב לו אפילו בעבודה.”
“נראה.”
מבלי לחכות לסירובו של אביו, ניגש למחרשה, תפש בידיים אמונות במושכות הצמד, העביר ניר ישר ויפה לאורך השדה וחזר בצדו השני של הארגז.
עמד אבא במקומו כמקודם, אלא שפישק את רגליו ביתר רוחב ואמר:
“לא רע. עוד לא שכחת כלום בעיר.”
“אין שוכחים מהר מה שיודעים באמת. והחרמון אינו כלל סוס רע, ביחד עם אשמדאי זוג מצוין.”
גדעון המשיך לחרוש ועמד רק אחרי שעשה פעמיים את דרכו בניר, הנה ושוב.
“התדע, אבא, יש לי רצון להמשיך לחרוש. הנח לי, הרי עירוני אנוכי, כביכול, והדבר גורם לי הנאה, לעבור מיד לחרוש בשדה. ואתה לך הביתה. עסוק בשלך, או מוטב שתנוח קצת. ותגיד שלצהריים אחזור, כרגיל.”
אבא לא זז ממקומו, אך גם לא סירב, אלא נשאר עומד, סֵמל הצער והיֶגע, מביט לעבר הבן הנוהג בצמד הסוסים ואינו עומד מלחרוש. כשחזר גדעון, זו פעם חמישית או שישית, בדרך הניר, זז רק אבא ממקומו, מלמל אילו מילים, ברכה או הוראה, ופנה ללכת. בעוברו קרוב אליו, ראה גדעון בזווית עיניו את פני אביו שזיקנה קפצה עליהם. עיני האב נראו לחות, ומעל לעיניים רעד קלות, זה העור ללא גבות, רעד ונתכווץ.
בא ערב. כבר מזמן שקעה השמש מאחורי הר הקרנף. גדעון גמר את עבודת היום הראשון. בעצם, לא היה זה כלל היום הראשון. על כל פנים, גדעון לא הרגיש כלל בכך. זה היה אחד הימים הרגילים במחרוזת הארוכה של ימי עבודה בעיליה, מחרוזת שאת ראשיתה לא זכר כבר גדעון ואת סופה לא הזה בדמדומי העתיד.
בכל שאר הימים, חזר הביתה בצהריים, ואחרי-כן שב לשדה כדי לגמור עבודת יומו. אבא, כמו שחזה גדעון מראש, לא שכב כלל לנוח, אלא טרח עוד הרבה בחצר, אולם לרגל מאורע היום גמר בהקדם את עבודתו, התגלח והחליף את בגדי העבודה באחרים וגם את מגפיו החליף בזוג סנדלי-בית. וכך הרגישו כולם את השינוי שחל פתאום באחד מימי החול הרגילים ביותר שבעיליה.
גדעון התיר את הסוסים, אחרי חוזרו מן השדה, הִשקם ודאג לאבוסם. אחר-כך נכנס לבית, הרגיע את אביו כי אין לו מה לדאוג: את החריש יספיקו לגמור בטרם יהיה מאוחר, וגם את שאר העבודות יעשו בוודאי לזמן, ובאשר להיום, אין לו צורך לצאת עוד לחצר, הוא, גדעון, יסדר כבר הכול אחרי הארוחה.
ובאמת, הארוחה היתה כבר מוכנת. הפעם נסבו כולם יחד לשולחן, כלארוחה חגיגית. אמא בישלה מנה נוספת, להדגשת השינוי שחל, ומרגלית לא נעלמה עם חליבת הפרות, הגישה לשולחן את התבשילים ואכלה יחד עם כל המשפחה. אפילו סבתא, הונח לה מעט משיגעונה והסתפקה בבליעת כמות מזון גדולה.
בתחילה היתה השיחה שוטפת, אולם בהמשך הסעודה נעצר קצת מירוצה. האחות פזלה לצד הצלחות הריקות ומיד לאחרי שנתרוקנו, אספה אותן וסילקתן למטבח. עם הצלחת האחרונה נעלמה אף היא, מבלי שאיש הרגיש בכך. רק גדעון שמר בזווית שפתיו חיוך תמים-מבין.
גדעון עצמו יצא בסוף להציץ עוד פעם ברפת ובאורווה ואמר לזקנים שלא יחכו לו – יֵצא קצת להיפגש עם מכרים, אלא לאחר שגמר את הסידורים בחצר, לא מצא בו די רצון לצאת עכשיו לכפר. סוף-סוף עייף היה אחרי טיול הבוקר ברגל ויום החריש הבלתי-צפוי מראש. כשפנה הביתה ונכנס פנימה היה החדר הגדול כבר חשוך, כי הזקנים לקחו איתם את מנורת הנפט לחדר המיטות, ומתכוונים לעלות על משכבם. רגע עמד גדעון בתוך החדר האפל מבלי לדעת בעצם לאן עליו לפנות. מחדר המיטות הסמוך נשמע קטע של שיחה. אמא ענתה כנראה לדיבור-מה של אבא, שגדעון לא שמעו כלל:
“לאו דווקא היום, תמיד אמרתי לך: לב זהב לנער. משונה קצת. מפני שצעיר עדיין, תינוק, אבל תוכו לב זהב ממש – תמיד אמרתי לך.”
גדעון זז ופרץ חזרה לחצר. הירח הזעום של הלילה הוליד משחק צללים עבה בין כל חפצי החצר. עכשיו היו לה לעגלה הישנה פנים אחרים לגמרי, דומים יותר לאלה שבימים הקודמים, עטופי צל וחלום. בורי רבץ על-ידה ואף הוא חלם בוודאי את חלומותיו המתוקים על צלחות מלאות מזון טוב.
בצעד מתון יצא גדעון אל מחוץ לגדר, לכיוון הצטלבות שני הרחובות של עיליה. עד שהגיע לשם היו כבר סביבו כמה מבחורי הכפר, מן הצעירים ומן המבוגרים שנשארו על הנחלה.
“גדעון? הה, שבתָ?”
תדיר נשמעו מילים אלה סביבו. כשהגיעו לגזע האקליפטוס נמצא כבר גדעון בתוך החבורה שרצתה לשמוע חדשות. גדעון היה עונה למקוטעין: וכי מה יש כאן לשמוע? טבריה אינה עדיין העולם הגדול, והרי הם בעצמם, הצעירים, יורדים לפעמים העירה. אלא-מה, בעבודה? ככה. עבד בחשמלאות וגם רכש לו מעט ידיעות במקצוע. מה? לא. לא התעשר עדיין. כלל לא.
לעומת זאת השתדל לשמוע אודות שאר העיליתיים שעזבו את קן ביתם. צבי כספי בחיפה? מרוויח הרבה כנהג? יפה. ועל נורית אין יודעים כלל? אה, בוודאי לומדת עוד בירושלים. כך, והם כלומר המסַפרים עצמם, איך חיים ועובדים כעת?
וכאן בא מצמוץ שפתיים ארוך וקמיטת כתפיים רבה ותנועת ביטול שביטאה כבר הכול:
“עיליה –”
זה הספיק. יותר לא דיברו כמעט. לא היה צורך בדיבור. פירוש מילה זאת ידוע היה לו למדי.
כן, כלום לא נשתנה. זה היה המשך רציף של האתמול, אור וחלום וטבריה, אלה היו רק צדיות קלות בדרך אחת יחידה ששמה: עיליה.
מתוך הרהורים התרומם מעל הגזע ונפרד מהחבורה בהתנצלו כי עייף הוא ועליו לנוח כהוגן. לאיטו צעד לקראת הבית ונכנס בשקט לתוכו. בחדר ההורים כבר היה חושך. גם הסבתא שכבה כבר לישון. בבית חסרה רק מרגלית.
גדעון התפשט בשקט ובתנועה כבדה עלה על יצועו.
בחוץ השתפך בכי תינוקות מגרונות תני ההרים.
הימים שהלכו עכשיו ושטפו בחיי גדעון אחרי שובו מטבריה, היו ימים דומים בהחלט לאלה שעד לנסיעתו העירה. דומים בחיצוניותם, בעבודתם ובסדר החיים, ודומים גם בתוכנם הפנימי, בערגת הנפש, באי-השקט והדאגה שבתוך השלווה והשקט של הכפר. נדמה, כאילו התחיל גדעון את חייו מאותה הנקודה בה הפסיקם לפני החורף, בעוזבו את בית ההורים לחפש חופים חדשים לספינת חייו הנודדת.
הנה דרַך אחרי זוג סוסיו, צעד אחר צעד, בשלווה ובקצב, אך מחשבתו לא כך היתה, כי נטרפת וחולמת לפעמים, מתרפקת היתה על בעלה, דבקה בו ומתחננת והנה שוב מטרדת ומכבידה כשׂוכָה זו שבמרכז הכפר. יש אשר תדמה המחשבה לציפורת זו הפורצת מתוך סבך אפל של ענפים, פורשת כנפיה ומתעופפת לקראת שמשות מאירות, אל מול אור מסנוור עיניים ומושך בזוהרו הזה. וכשמביא השיכרון סחרחורת ראש מתוקה, חוזרת הציפורת הרכה אל סבך הענפים האפל ובקצות כנפיה מביאה היא קצת אבק אורה, פוך הזוהר של כוכבים שדבק בנוצות הכנפיים, אי-שם במרומי השרביטים, בעולם השמשות המאירות.
כשהיתה מחשבתו של גדעון חוזרת שוב אל עיליה, כציפורת שיכורה שבה אל קן המולדת, היה רואה בה גם הרבה מיפי הפיוט. סוף-סוף היה בזה גם קצת נוחם, לחשוב על עולמות רבים, סדר שלם רם ושגיב של כוכבים ושמשות. וביניהם אם-אדמה זו, פעילה תמיד, מתנועעת תמיד (שלושים קילומטר לשנייה! חייך גדעון בלבו) ואי-פה במזרח, בגליל, בכפר עיליה שבבקעת ההרים, בחרו להם בני-אדם מקום לעיבוד השכבות הפוריות של חומר הכוכב העליון, והוא, גדעון, צועד אחרי החרמון-האשמדאי, הצמד הלבן-שחור וחורש רצועה שחורה, אחת מאותן הרצועות המהוות את כדור-הארץ, שאף הוא מהווה רק נקודה אחת בסדר הקוסמוס כולו, מגַדל זירעוני תבואות ותירס, צורכי מזון לאדם ולבהמה. היה בזה משום נוחם אולם לא לאורך ימים.
ההיו אפוא חלומות הנעורים רק תפילות-שווא לעתיד?
הנה גדל, דבר שכל-כך השתוקק לו, והלב לא נתמלא והנפש לא שבעה כלל. אולי אפשר היה למצוא ניחומים גם במקום הזה שנולד בו, לולא עמדה כאן דווקא ערישת חלומותיו, לולא היתה דווקא זאת אותה הנקודה שממנה יוצאים ולא שואפים אליה. אפשר, לו נולד, אי-שם מעבר להרים האלה, בעולם הרעש, בעולם של דברים גדולים, היתה אולי נשמתו עורגת דווקא אל שקט ההרים, אל אושר הזריעה לחיק האדמה הלחה ואל חדוות הציפייה לגידול הגרעין הזעיר. ייתכן שיח צבר. אלא שעיליה זו היתה לחם יומו, הלחם הפשוט והצר, וללחם צר אין הנפש עורגת, אין הנשמה נכספת. לחם צר אוכלים כדי לקיים את הגוף ולגדעון לא די היה בכך, כלל וכלל לא די.
על כן רוחו מופנה אל מעבר לבקעה הזאת, אל מעבר לרוכסי ההרים –
אל אן?
פרק שלישי: בְּשׂוֹרַת אוֹרְחִים 🔗
כל היום ירד גשם. עננים ירדו על טבעת ההרים של עיליה והתפזרו רק עם בוא הערב, בהשאירם קילוחי מים זורמים מן הגבעות הממלאים את כל התעלות שמסביב לכפר. שוב רוחצו העצים, לקראת תקופת הקיץ הארוכה, ובקצות עליהם תלו רסיסי פנינים של הגשם האחרון.
ובעיליה – בוץ. שמן הוא הבוץ של עיליה, דבק בסוליה ובעקב כחלק מן הנעל ממש ואינו מרפה אלא אם כן בוץ אחר ידחוף את הראשון ויתפוש את מקומו.
בזמן הקצר שבין הפסקת הגשם וצאת הכוכבים, עסוקים כולם בסידורים שונים שנתעכבו לרגל שינויי המזג. עכשיו קמה תנועה בכפר. יש לגשת לרפת, לרוץ רגע לשכן; והנה הזבל מונח עוד אצל הפרות, והתרנגולות מחכות למזון. אולם עם צאת הכוכבים הראשונים, הולך כבר הכול ושקט. את הפרות חלבו היום מוקדם, כי העדר נשאר הלוא ברפת, ואת ארוחת-הערב אפשר גם כן לאכול מוקדם, היה זמן מספיק להכינה, כשבחוץ ירדו פלגי מים וכל העולם גשום היה ורטוב. ואמנם בא אחרי הגשם ערב יפה וצח האוויר, עם שמי קטיפה רקומי כוכבים, ספירים-ספירים לתפארת.
גדעון יצא אל הכפר. לפני צאתו החליף את מגפי אבא, שהוכרח לנועלם כעת, כי נעלי העבודה שלו לא הוכנו עדיין עם שובו מן העיר, ובנעלים הקלות אי-אפשר היה לצאת בזמן הגשם. עכשיו היו לו הנעליים של עצמו. לא אהב לנעול את מגפיו של אבא. המגפיים האלה קשורים היו אצלו ברשמים מתקופות רבות כל-כך ושונות, ולא נוח היה לו לנועלם לרגליו. אלא כשאמא עמדה בשֶלה, מתוך חשש של הצטננות, קם וּויתר לה. עכשיו אחרי הגשם, הורידם עם צאתו לכפר, ורווח לו.
בחוץ היה שקט. רק לפעמים קרע את השלווה קול פרה גועה ברפת, יללת תנים לרגלי ההרים. גדעון אהב לשוטט כך באווירה הזו שאחרי הגשם, מכונס בתוך עצמו וחושב את מחשבותיו. כך צעד לאיטו, עד כי אחרון הבתים נשאר לו כבר מאחוריו. פתאום ראה שתי צלליות צמודות זו לזו. בחור ובחורה. הבחורה היתה אחותו, גדעון רצה לסגת אחור, אבל היה כבר מאוחר. שתי הצלליות נפרדו בחטף ולגדעון לא נשאר אלא לחכות עד אשר הזוג, שפנה לעברו, יתקרב אליו.
הראשונה היתה מרגלית.
“זהו מיכאל,” אמרה בלי כל הקדמות ומשכה את הבחור לקראת גדעון. שני הגברים הצעירים לחצו בשתיקה את הידיים זה לזה והתבוננו איש ברעהו, גדעון בנחת רוח ובשלווה, ומיכאל נכנע במקצת וחושש.
לגדעון נדמה היה כי מכיר הוא מזמן את הפנים הללו, ואפילו ראם בימים האחרונים מבלי שעלה בדעתו כי זהו ידידה של אחותו. פנים טובים היו לו, למיכאל, וישרים, גופו חסון, מסורבל מעט, אבל מעורר ביטחון בחוזקו, ועיניים היו לו שחורות (הלילה היה שחור, הרהר גדעון, אולי עיניו חומות דווקא למרות מַראָן השחור) וכעת נפחדות במקצת, שלא כמראה הגוף החזק.
“אני עובד אצל בן-יעקב,” ענה פתאום מבלי שישאלוהו, “אני עובד אצלו זה כמה חודשים.”
מרגלית הראתה תנועת מבוכה. היא העבירה את עיניה בעצבנות מעיני אחיה לפי אהובה וחיכתה ברעדה.
“ואיך הגליל בעיניך?” שאל פתאום גדעון, כדי להגיד דבר-מה. “הסתגלת?”
“מאוד מאוד מוצא חן בעיני,” התחיל הבחור מדבר בהתלהבות שלא במקומה. ניכר היה בפניו ובקולו כי התלהבותו מעניין הגליל והעבודה נובעת ממקור אחר לגמרי, הסמוי עוד מן העין. “תמיד קיוויתי לעבוד בכפר. אבל העניין לא הסתדר. בימי חוסר עבודה בדרום, אין לעזוב את המקום מפני החובות הרבים, ובזמן העבודה לא קל לוותר על הרווח. אבל תמיד רציתי לעבוד בכפר. עכשיו עליתי לכאן ולא אחזור. תמיד אשאר כאן, ולו גם כפועל שכיר כל ימי. אני אוהב את ההרים ואת השדה השחור. אדמה צריכה תמיד להיות שחורה, שחורה ודשֵנה כמו כאן ולא אדמה כבשרון. אני אוהב אדמה שחורה.”
הוא היה מבטא את המילה אוהב ברוך ובדבקות יתרה.
מרגלית אחזה בשרוולו של גדעון ונלחצה לצידו.
"אני הכרתי אותו לפני חודשים רבים – "
“לפני חודשים רבים,” ענה אחריה מיכאל בהתלהבות, מחמת התעוררותו, באותה הנימה שדיבר בה מקודם על אהבתו לרגבים השחורים.
גדעון הסתכל בהם גם הוא מבויש במקצת. הם היו זקוקים לו. ומי יכול היה להבינם כמוהו? והם הציצו לעיניו ברעדה ופחד, שמא ימאן להיות להם לפה אצל ההורים. איך יכלו לפקפק? הוא השאיר את זרועו בידה של מרגלית ואת ידו השנייה הניח על כתפו של הבחור מיכאל, החזק והחסון, העומד כאן לפניו כנער חושש ונכנע.
“היו שקטים, אני אהיה לכם לאח.”
אפשר היה לראות ממש בפועל איך נגולה אבן משִכמות הבחור החסון והנערה הנבוכה שלצִדו. עכשיו שתקו שלושתם, אבל שתיקה אחרת, בלתי-מכבידה ובלתי-לוחצת כמקודם. שלושתם התחילו ללכת מבלי שנדברו לכך, ושלושתם נשמו בשלווה. גדעון הלך באמצע, כשזרועו נתונה עוד ביד אחותו וידו השנייה על כתפו הרחבה של מיכאל.
כך צעדו זמן-מה, וכל אחד הביט נכחו, אל תוך המרחק הלילי הכחול.
“כאן עלי לעזוב אתכם.” אמר פתאום גדעון. “אני צריך להיכנס לנפּח.”
הוא עזבם בחופזה מבלי להסתכל בהם יותר. אולם מרחוק, כשהפנה בסוף את ראשו, ראה את שניהם צמודים זה לזו, צל אחד בין צללי הלילה הכחול.
מאחורי החורשה, מצד הדרך המביאה לעיליה, נשמע קול תרועת מכונית. שעת בוקר היתה זאת, של יום שישי בשבוע, למחרת יום הגשם המבורך שבגליל. ילדים שיחקו אותה שעה בטבור הכפר, שקועים בעולמם העשיר. ואלה הזאטוטים העילתיים, הכירו מיד כי אין קול תרועה זה בא מגרונה של צפצפת האוטו של עיליה.
“טרו-או”, טרו-או" מדרדרת קצת בכבדות ובקול נבוב הצפצפה שבמכונית עיליה הישנה, ואף זה רק בשעות הבוקר המוקדמות, כשעוזבת היא את הכיכר עם החלב. ואחרי ככלות הכול אין המכונית זקוקה כלל לצפצוף, זו המכונית הישנה של עיליה. מי אינו יודע את האוטו של עיליה? בצייתנות שקטה פורש מעל דרכה הכלב, האדם והבהמה. הצפצפה שבאוטו-עיליה רק לנוי היא ולא יותר.
ואילו קול זה, שהגיע עכשיו לאוזני הילדים, מאחורי חורשת האקליפטוס, אחר היה לגמרי ושונה בתכלית מזה של אוטו עיליה. חזק הוא וקליל כאחד, מנתר וקופץ ומכריז:
"טו-רו-טו-טו, טו-רו-טו-טו – "
מיד הריחו ילדי עיליה דברים בלתי-רגילים, בלתי-שכיחים בשמי החול הרגילים של הכפר, ויחד-יחד, כעדר אווזים מוברח, פרצו לעבר החורשה.
ובאמת באה מיד לקראתם מכונית לַכּה שחורה, תאווה לעין הרואה, מתקדמת לאיטה בדרך הכפרית, והיא כולה ברקת באור שמש הבוקר, יצור נפלא המקרקר ללא הפסק:
"טו-רו-טו-טו, טו-רו-טו-טו – "
מי זה יכול היה להופיע בשעות הבוקר האלה?
מ זה בא לכפר בתרועת המולה כזאת? ומה צהלו לבבות עיליה-זוטא. כשעמדה המכונית מלכת ודלתותיה הקטנות נפתחו לרווחה והתחילה לקלוט לתוכה את כל העדר הקטן והפרוע. בפנים המכונית, הוא על-יד ההגה, היא על המושב המרופד כרים רכים, ישבו אחר כבוד צבי ונורית כספי!
אלא שבשביל הילדים היתה המכונית עניין חשוב יותר לענות בו. החצוצרה לוקחה במצור על-ידי אחד התקיפים שהשמיע קצובות: "טו-רו-טו-טו, טו-רו-טו-טו – "
הילדים האחרים הביטו בקנאה על המחצרר, אבל ידם לא הגיעה לכך והוכרחו לכבוש את רצונם.
בינתיים הגיעו לבתים הראשונים של הכפר. פשפשים נפתחו וראשים סקרניים הציצו דרך החלונות. הרעש עורר רעש משנה, ואחדים השליכו גם הם את העבודה ומיהרו אחרי המכונית, שלא להזכיר כבר את הדור הצעיר שהפך כולו תנועה, ורץ לשמוע חדשות ונצורות ממקומות רחוקים וזרים.
וכך, בהתעכב המכונית לפני בית כספי הזקן, עמדה כבר חבורה הגונה סביבה, דיברה והתווכחה בקול:
“קודם היו המניעים באוטומובילים מאחוריהם, שמעתי. מה? אין האנציקלופדיה מספרת על זה?”
משה שפירא, האיכר בעל הזקן הצהבהב, ראה פעם אנציקלופדיה אצל רופא העיר ומִני אז הפך המושג הזה והיה לו לאלילות, למין סנהדרין של מעלה, הפוסק האחרון שבכל שאלות העולם.
“מאחור או לפנים, העיקר הוא, כמובן, מניין לו לצבי מכונית הדורה שכזאת?!”
אך ההשתוממות לא פגה גם כשנודע בקהל שהמכונית אינה עדיין רכושו של כספי הצעיר, אלא מכונית זרה היא והוא משמש בה רק כנהג. ברגיל עובד הוא בחיפה, אלא שעתה ליום שבת זה, שוחרר מעבודתו לרגל נסיעת גבירתו, בעלת-המכונית, למצרים לטיול-מה, וקיבל רשות לבקר את הכפר במכוניתו; מובן שהבנזין על חשבונו הפרטי הוא, כי אינו זקוק כלל למתנות כגון אלה! אחותו, אף לה חופש עכשיו ועל כן נדברו ובאו לבקר את הזקנים ביחד. כן, ההשתוממות לא פסקה אפילו אז, כשנודע שהמכונית אינה שלו עדיין. אין בכך כלום, עיליה היתה תמיד מוכנה להשתומם ולמצמץ בעיניים מרוב התפעלות על זריזות ידועה וכישרון של סידור עירוני.
אולי משום שאצלה גופה הוקהה קצת חוש זה, ולאוּת דקה ועצלות נסכה על פני כל פעולותיהם בכפר, שהכול היה מתנהל בו לאיטו, כאותה ההליכה בבוץ שלאחרי ימי הגשמים בגליל. בן חיל הוא אפוא זה כספי הצעיר! והנה הופיע זוג ההורים. לראשונה האם, נפחדת במקצת ורועדת מהתרגשות, ואחריה האב, שקט יותר, אך גם הוא נרגש מביקור פתאומי זה ומהצטופפותם של בני עיליה. כמה רגעים עמדו עוד מתמוגגים ממראה ילדיהם ונשארו עוד בין דלת הגדר ודלת המכונית. אבל אחר-כך נכנסו יחד הביתה רוצים ליות לבדם, רחוקים מעיני האנשים הזרים, שמכונית ובֵן שווים בעיניהם לחלוטין.
האנשים חזרו לעבודתם. נשארה רק כנופיית הילדים, שעיניהם לא שבעו מראות וידיהם לא אמרו די מלמשש את ציפוי הלַכּה של המכונית.
כשהגיעה לגדעון השמועה בדבר בואם של האורחים הרגיש כעין צביטה בלבו. באשר היה להם ברור: צבי ונורית כספי באו לשם ביקור בלבד. כל אחד הדגיש, חוזר והדגיש: אורחים. זאת היתה כמעין נשיבת רוח עירונית על פני גבעות עיליה ומישורה. רוח של הצלחה בענייני העולם הזה, הצלחה ועלייה, דבר שהיה טוב בעיני בני עיליה והגון לדעת הכול. ואילו הוא, גדעון, שונה היה מהם, נחות דרגה, וחסר כשרון סידורי. הוא לא בא לעיליה לשם ביקור, אם כי רצה להאמין בכך. הוא בא, פשוט חזר, אל אותה עיליה שעזבהּ לפני החורף בצאתו לעיר. עכשיו הושלך גשר על פני הזמן הּקצר של היעדרו, ושוב שטף לו עידן-עיליה ללא מעצור והפרעה, עידן-עיליה הרגיל, מן התקופה הקודמת ועד לזמן החדש, כאילו לא הופסק שום דבר באמצע, כאילו לא נולדה תקוות ביניים, ועולמות חדשים לא נבנו כלל. גדעון היה שוב לבן עיליה רגיל, לא שונה מאחרים, ואף לא מברקאי הזקן, אביו.
עכשיו הגיעה שמועת האורחים. צריך היה לבקרם, אבל עכשיו עסוקים הם בוודאי בחוג המשפחה. מוטב היה אפוא לדחות קצת את הפגישה. לפחות לזמן-מה, אולי ייגש אחר-כך, לכשיגמור את משיחת גלגל-העגלה, שזמן רב לא משחוהו כבר. גלגל אחד מוכן היה כבר. כשיגמור את שלושת הנותרים, ייגש לראות את הבאים. כן, כך יעשה.
והנה נגמרה גם משיחת הגלגל האחרון, וגדעון לא מיהר לראות את האורחים. עכשיו היה עליו לסדר רק עוד את המשׂדדה בלבד, סידור דחוף שאינו סובל דיחוי. אי-אפשר לו להזניח את הכלים עד אשר יתקלקלו לגמרי, ודווקא עכשיו, יום שישי זה, בשעות אחרי הצהריים, נוח היה לו לעשות את התיקונים הנחוצים בכלי-העבודה.
כך עבר שוב זמן-מה, עד אשר נשמעה צפירת החצוצרה לפני הבית, אוטו האורחים עמד לפני הפשפש הרעוע של בית ברקאי, ומתוכו קפץ האורח צבי כספי, ידידו הטוב של גדעון. ידיים נלחצו בידידות ומילים הוחלפו ללא קשר הכרחי רב. צבי רצה שגדעון ייכנס למכונית. הם, כלומר הוא, רוצה להוביל את אביו ולסייר במכונית את השדות. אין דבר, ייכנס ככה, בבגדי העבודה, הסיור לא יארך, מכוניתו אינה זוג פרדות עילתיות! ייכנס וייווכח!
טוב. ייכנס וייסע. קל היה יותר לא לסרב ומבלי לחשוב הרבה, לציית לדברי האורח. זה היה פוטר משיחות ארוכות, שלא היו כרגע לפי טעמו של גדעון. בפנים המכונית ישב כספי האב, בעל שפם שחור ופנים רחבים, שבע רצון מבנו ומהמכונית הנוחה.
“כך גדעון,” אמר כספי האב, “ניסע פעם לסייר את השדות במכונית.”
גדעון הסתפק רק בתשובת חיוך וישב על-יד צבי שהניע את המכונה. הם זזו וכבר התנועעו וחלפו משני צדי המכונית כרי תבואה ותירס, קרקע חרוש ובוּר השייך לבקעת עיליה. אחרת היתה עיליה זו מחלונה של מכונית מהירה. קטנה יותר וזקנה יותר ואופקה עוד נצטמצם יותר לבין טבעת ההרים שסגרה על העמק הקטן.
עד מהרה הגיעו לשדות כספי. המכונית נעצרה והשלושה עברו ברגל כברת-ארץ, מתכופפים לראות את הצמיחה, בודקים רגב אדמה לחה, עוד רוויַת גשם אחרון – האב מתוך תשוקה, גדעון מתוך אדיבות ואילו צבי מתוך יוהרה עירונית, כביכול, כדבר שאינו רגיל בו כלל הוא בשבילו כחידוש.
הביקור נסתיים מהר יותר משקיוו. המכונית עשתה באמונה את שליחותה ועברה בזמן קצר את השטחים הקטנים, לערך. אכן, לא זוג בהמות עילתיות היא המכונית הזאת! צבי הציע על-כן לסור גם לעבר החורשה שגם שם היתה למשפחת כספי רצועת אדמה קטנה. אך האב סבר שאין הדבר כדאי לאחר שהמקום נמוך הוא, רוב מימי הסביבה זורמים לשם, האדמה רטובה מאוד אחרי גשם האתמול ואולי לא תעבור המכונית את השטח הספוג מים.
אך צבי ענה בתנועת ביטול וכתשובה הניע את המכונה; במרץ ובחדווה סגר את הדלת אחרי כניסתו של גדעון והריץ את המכונית לעבר החורשה.
ובאמת הגיעו מיד למקום רטוב מאוד, ספוג עוד פלגי גשם, ובכמה מקומות עמדו עוד אפילו שלוליות מיץ ובוץ, עד כי ניתזו קילוחים רבים לשני עברי המכונית בעבור בהם הגלגלים.
ופתאום –
התנועה פסקה. המכונה עבדה, נשמה וחרקה. אך הגלגלים הסתובבו על מקום אחד. שניהם, גדעון וכספי האב, הציצו זה בפניו של זה, אלא שצבי לא שם לב לכך ועמל על-יד ההגה.
גדעון רצה לצאת להציץ בטיב הדרך, אך צבי נענע בראשו, רוצה לומר שלא כדאי, כי מיד יזוזו הלאה. אולם לא הועילה שקידתו של צבי וגלגלי המכונית שקעו בתוך הבוץ השחור מבלי יכולת לצאת.
עכשיו יצא כבר צבי מהמכונית, בדק את הקרקע, חירף וגידף כשלושה שיכורים ביחד, אך כל זה לא הועיל, המכונית לא נפחדה בפני הקללות, אין היא בהמה עילתית פשוטה!
שלושתם ניסו להוציא את המכונית בכוח ידיהם, אך בינתיים שקעה המכונית עמוק מדי בבוץ, והתאמצותם לא הועילה כלום. צבי, בנעלי העיר שלו המצוחצחות והמבריקות, טבע בבוץ עד קרסוליו, פעם בודק את הגלגלים ופעם מנסה מחדש את כוחה של המכונה.
“אולי כדאי היה להביא סוס לעזרה?” שאל גדעון בזהירות.
“לא. מוטב שתביא את הפרדה שלי,” אמר האב בשביעות רצון עצורה. כי פתאום קיבלה גם פרדתו חשיבות גדולה.
אך צבי לא אבה לשמוע. עוד מעט ויצאו מהבוץ, סבלנות!
אלא שהסבלנות לא הועילה. צבי נשם וחרק, ממש כמכוניתו שלו, אולם לא זז כמלוא הנימה. גדעון הלך להביא את פרדת כספי, אם כי צבי זרק אחריו בביטול-מה:
“טוב, לך לך, אם כי עוד מעט נשיגך במכונית.”
הוא לא השיג את גדעון במכונית, הלה הספיק להביא את הפרדה כשהמכונית עומדת עוד במקומה, שקועה בבוצו הדשֵן של עמק עיליה המבורך.
עכשיו הגיע תורו של כספי האב. הוא ניגש בחדווה מיוחדת לעבודה, עד כי שפמו רעד מהנאה, ועשה את עבודתו בשקידה וכמעט בדבקות. הוא קשר את החבלים אל החלק האחורי של המכונית, נטל את השוט ואת המושכות ביד וניגש לפעולה. שני הצעירים, הכפרי והעירוני, כביכול, סעדו את המכונית מאחוריה וכך בכוחות משותפים הוציאו את האורחת מן הבוץ.
עתה ויתרו כבר על המשך נסיעת הביקור ופנו לעבר הכפר. את הפרדה קשרו למכונית וצבי נאלץ היה להתאים את מהירותה אל מהלכה האיטי של פרדת עיליה השקטה והסבלנית.
כך התנהלו לאיטם, גדעון מבודח במקצת מן המאורע ומסיח את הדעת לרגע מכל המעיק לו, כספי האב כובש את שביעות רצונו הפנימית, המתגלית לעין רק על-ידי החלקה תכופה של השפם בכף היד, ואילו צבי, הנהג, זועף לא מעט, מעונן ונזהר בהקפדה שלא להיפגש, חלילה, במבט זולתו.
בערב, בהתעטף עיליה בכנף הלילה הכהה וקולות הכפר נדמו לאט, נפגשו צבי וגדעון, שני ידידי הנעורים, בדירתם של משפחת כספי.
לבדם נשארו בבית, כי המשפחה יצאה לביקורים ואיתם גם נורית האורחת, שגדעון בירכה רק בחטף ולא הספיק אפילו להסתכל בפניה. כך נשארו אפוא לבדם בחדרו של צבי לשעבר. זה סרוח על מיטתו, רגליו כפופות לו, וגדעון מכונס לעצמו, קווי פניו מרוכזים וחדים, יושב לרגלי צבי ושותק.
שוב היו קרובים זה לזה, נושמים אותו האוויר, מבטיהם מכוונים כמעט לאותה הנקודה בחלל, ואף-על-פי-כן רבצה ביניהם תהום, עדיין בלתי-מסוימת וברורה עוד בגבולותיה, אך קיימת אל-נכון, גדולה ועצומה, לפחות בתחושתו של גדעון.
“זאת היא רק ההתחלה. וכי כמה זמן עבר מאז למדתי את התורה? וכבר היום אני במכונית פרטית. אחרים עובדים שנים באוטומוביל-משא. אני מיד הרחתי כי אין הדבר בשבילי. בעל האוטו יכול היה להרוויח יפה, אבל להיות נהג שכיר באוטו-משא – לא כדאי. אלא, אין מה להגיד, שיחק לי מזלי, לכל הרוחות! לא דבר קל הוא להשיג מקום עבודה כזה, עם חדר לחוד וכל הנוחיות. הוא פקיד גבוה באוצר הממשלה. איש טוב אין מה להגיד. אבל האישה – חי נפשי, גדעון, כזאת עוד לא ראית: חביבי, נשים כאלה אין מה לראות בגליל, אפילו בחלום. בעצם, אני עובד אצלה. המכונית עומדת תמיד לשירותה. האדון משתמש רק לעתים רחוקות במכונית, הוא הולך ברגל, משתמש גם לפעמים באוטו של השירות העירוני. אבל היא – שד משחת! בחיי, גדעון, עליך לראותה פעם. יש לה ידיד. כמעט רשמי. מופיע בביתם בנוכחות בעלה. והבעל מחניף לו עוד ורוצה למצוא חן בעיניו בגלל אשתו, כלומר, אהובתו של זה, הוא מהנדס ראשי בחברת מ.נ.מ.”
“מ.נ.מ.?”
“אינך יודע? באמת?”
אך גדעון לא ידע.
זאת היא החברה הבינלאומית הגדולה של “מפעלי נפט מזרחיים”.
אמנם כן, גדעון שמע כבר על החברה הזאת. אלא שלא שם כלל לב לכך. מטרתה אפוא נפט מן המזרח? מהרי כורדיסטן בצינורות ברזל לאורך מאות קילומטרים?
גדעון היה מציל משפט אחרי משפט מפיו של חברו צבי, וגם אחר-כך משחזר צבי להפליג בשבח יופייה של אשת הפקיד ובסכסוכי אהבתה, ותפקידו של צבי בתוכם בתור נהג המכונית הפרטית, ואפילו אז נָשבה מחשבתו של גדעון לעבר דברים אחרים לגמרי ממה שסיפר לו החבר; וזה בראותו את ההתעניינות בפני חברו, סבר כי תיאורי האישה שובים את דמיונו, אך הלז, גדעון, דברים אחרים הגה, ברר ושקל, מהם דברים ידועים לו מכבר, צירפם ואיחדם עם הידיעות ששמע זה עכשיו, והרגיש פתאום געגועים טמירים עולים מן הלב, כעלות מים חיים בבארות, ולא ידע גדעון למה זה הלם לבו בחוזקה ופניו להטו וצבטו כבחוזרו עם אור בוקר הביתה, לאחר לילה צונן של שמירה.
צבי ניקה את המכונית, לאחר שלוכלכה בבוצה של עיליה, צחצח גם את נעליו העירוניים עד שקיבלו את ברק המכונית, נפרד מההורים בחדווה, הושיב שוב באוטו את עיליה הצעירה ומתוך תרועות הצפצפה פנה אל עבר החורשה, על-ידה עצר, הוריד את הילדים וחזר והחליק שוב במכונית אל העולם הגדול של המעשה – אל העיר.
נורית נשארה עוד בכפר. חופשתה טרם נגמרה, וכך נמתחה עוד מעט שמחת האורחים של הכספים.
גדעון נפרד הפעם בלב קל מן החבר; מכל מקום, בלב אחר לגמרי מאשר עם קבלת הבשורה על בואו. לא שעזבו פתאום כל אשר העיק ולחץ כמשא שאין לו תמורה. לא. כלל וכלל לא. אלא שלפתע הוסע הכול לכיוון אחר, למסילות שונות, לדרכים לא דרך בהן מעולם. ואילו חברו, בשביל שונה התהלך, בשטח אחר לחלוטין ארג את מסכת חייו, וכך בנוסעו מעיליה כדי לחזור לחוג פעולתו, היו חייו של צבי נראים לגדעון רחוקים כבספירת עולם אחרת, בלתי-משפיעה ובלתי-מושפעת ממעגל מחשבותיו של עצמו.
ואמנם הלכו חוויותיו ונשתנו מאוד בימים אחרונים אלה. יש ומפלט פה קל של הזולת מניע בורג מחשבתי זעיר ההולך ומזיז בורג שכן, הולך ומסובב גלגל משנה, עד הביאו לתנועה את כל המנגנון הפלאי של המחשבה. ויש עוד אשר פתאום הולכת תנועת המחשבה הזאת ומוארת ונשטפת בזרם כביר של נחל אחר, אין יודע לתחום לו תחומים ואין יכול לתהות בקנקן מימיו, הוא נחל רגש האדם. שני גורמים אדירים אלה, רגש ומחשבה, הוצתו אצל גדעון על-ידי אִמרה קלה של צבי, מפלט פה רגיל, אגב הסיפורים בדבר הגברת העירונית המפוארה.
הנפט יזרום אל הים, אי משם, ממעייני המזרח!
הרבה דברים, ידיעות ומעשים, חבויים בתהום האפלה, בעולם מחשבתו של האדם, ואין הוא מכיר את בעלותו עליהם ואינו יודע עליהם ולא כלום. אך הנה על-ידי גירוי קל נאגרות הידיעות הללו, נאספות ומתלכדות לנוף מסוים, הולכות ומצטרפות ידיעות והסתכלויות שונות, אשר רק אתמול עבר האדם על-ידן, מבלי לשים אליהן כלל את לבו.
וכך הלך גדעון וארג בזמן קצר את מסכת המפעל, שהלך וכבש לבו. דמיונו יצר קרנפים חדשים וּטחנם זה בזה, שינה זרמי נחלים ומדבריות, כיסה ישוּבים.
דמיון של ילד? גדעון ידע בעצמו כי אפשר כך לקרוא לחוויותיו. אבל הוא לא יכול היה ואולי גם לא רצה להתנגד לו, והדמיון הילדותי הזה – מוטב היה להיסחב בזרמו. וכי אפשר היה שלא להיגרר אחרי אור המפעל הזה שהיה בו מעוף הנשר ומברק השמשות של ילדותו, מפלא הכנרת העתיקה ומרזי האדמה המתנועעת?
הנה בא האדם אל שטחי האדמה הגדולים שלרגלי הרי כורדיסטן, ויקדח קידוחים אל נבכי אם-האדמה שבתוכה עצורים זה יובלות אוצרות גדולים ללא שיעור של נוזל חום-ירקרק, ויוציאהו למען הסיעו אל הים בדרך הישימון.
במקום להעביר את הנפט אל חופי הים-התיכון בדרך הארוכה: לאורך ארם-נהריים, דרך המפרץ-הפרסי, ועל פני הים-האדום – יריץ האדם את הנוזל בצינורות ענק, במֵישרים אל הים-התיכון.
בכרכי אירופה, בבתי-החרושת, הזקוקים כל-כך לכוח הטמון בנוזל הזה, שם נוצרו רבבות חלקי הצינור שהוסעו שוב על פני ימים, אל מקום המפעל שבמזרח. מכוניות מיוחדות נבנו לשם כך ומכונות סידור וחפירה הורכבו במיוחד למען המפעל.
לבסוף יורכב נחש ענק של הצינורות. לועו הקולט פעור לבליעה אי-שם בשדות מוסול, משם עובר הוא את אפיקי נהרות הנצח, את הפרת והחדקל, ועל פני הישימון הריק מיישוב קבוע, זונק הוא על הקרקע ועובר שוב שטח של לבה, מקום היה לפני הר-געש ששטף ברתיחה וקפא. והנה מטפס הוא היצור ועולה לגובה של אלף מטר על פני הים, גולש וזונק למטה עד הגיעו למעבר הירדן, כרבע אלף מתחת לכל ימי העולם, ומכאן – בין יישובים פורחים, בין עצים צומחים ושדות מוריקים, לאורך עמק יזרעאל המבורך וממנו אל עמק עכו שעל חוף הים. לכאן, צפונה לעיר חיפה, יגיע הצינור, לועו הפולט של נחש אדיר זה, הארוך כמדבריות, תקוע יהיה לים, וימלא שם בטני אוניות, ייפרם באור, בכוח ובאושר וישלחם על פני ימים רבים, אל מרכזי עולם ותפוצותיו.
ולשם כך יבנה האדם נמלים, יסלול דרכים ומסילות-ברזל על פני שטח הכדור, רשתות טלגרף ימתח ותחנות אל-חוט יקים שיקריבו רחוקים ומרחקים ידבירו. מקורות מים יתגלו. מים-לוז חייו של האדם. שבטי מדבר שמתו בצמא ויקדחו1 בקדחת זה דורות, ירוו עכשיו את צימאונם הנצחי-הנצחי, ישברו את רעבונם התדיר, יפריחו וישפרו את חייהם. שבטים שלמים יעסיק המפעל, עשרות אלפי ידיים פועלות, יוצרות ובונות!
הצינור יונח בתעלה שתכוסה אספלט, למען לא ישפיע עליו החום באזורים החמים והקור במקומות הצינה. ולאחר שיוזרם תוכנו אל קרבּו, זה דמו של הנחש האדיר, יפלוט הוא כאן מקרביו מאת אלף חביות ליום, שיודחו על-ידי שתים-עשרה תחנות-כוח המפוזרות לאורך מסילת המדבר, מארץ אשור ועד מוצא הים-התיכון. פה, על חופי נהר הקישון, צפונית לכרך, יוקמו בתי-זיקוק, ומחסנים רבים ייבנו, גל אחד בן מיליון גלון בנזין, אשר יעבור את דרכו מנבכי האדמה במזרח, על פני הישימון החרב!
בריתות נכרתו עם יושבי המדבר על ביטחון המסילה, אלפי שומרים הופקדו לכל אורכה ורוחבה מתוך השבטים המסוכנים עצמם, לשם יתר ביטחון וסדר. ועל הכול יפקח שירות אווירונים מהיר, אשר יעבור את המרחקים הגדולים בזמן קצר, ולא יקשה אפוא להפתיע פתאום את בעל המזימות.
אכן הסתחרר קצת ראשו של גדעון בחושבו על כל זה באריכות. מעשי בראשית הזכיר המפעל, מעשי בראשית של התורה, שבה האמין גדעון בלא לב ולב. לתורות אחרות לא התייחס ברצינות יתרה. כי דתי לא היה גדעון בשום פנים. גם היה מן המאושרים שלא גודלו באווירה של אמונת ההמון ושלא ספגו כל דעות תפלות והזויות.
אבל עכשיו גאה לבו וצהל מחדוות היצירה הרבה הגלומה בתוכניות אלה. זה היה דבר שלו כדאי להקדיש מרץ וחיים. כמה מוכן היה לכרוע ברך בפני גאון האדם, החובק זרועות עולם, המדביר את הטבע, העוזר והכביר ואדיר שונאיו של האדם, ועושהו לכלי שימוש, ומתאימו לתוך מסגרת השירותים הנחוצים והרצויים לו, לאדם.
והטבע מתאבק, קורע לפעמים מוסרותיו, חורג לעתים מן המסגרת שקבעו לו, וקם מלוא קומתו ללחום את מלחמת החירות; אולם לבסוף, לבסוף רובץ הוא תמיד כמנוצח ומתפלש לרגלי האדם, כרוחות איתנים בלומי און, חיות ענק כפותות שלשלאות תועלת לאדם חי.
גרעין-מה התחיל לנבוט, להכות שורשים, גרעין שבתוכו היה מקופל כבר אילן רחב עטרת, מעונף ואיתן, כאֵלָה ההיא שעל הקרנף, שנראתה שׂגיבה כל-כך באותם ימי הילדות, שהכול נראה היה גדול שבעתיים מבמציאות של ימי הבגרות. אולי באמת לזה חיכה, לקראת זה צעד כל ימיו בעיניים עצומות כשסהרורי וידיים מושטות לקראת הבא, המוכרח ואינו מופיע?
כך ארגה הנפש חלום חדש ונשגב, מפליא שבעתיים מן הקודמים, מלהיב ומצית את כולו. במפעל זה היה כדאי להתערות! להיות בורג במכונת קסם זו, תג אחד בספר היצירה הכביר, לזה היה טעם, לזה צפה, אולי מאז –
ולא אכפת באיזה אופן ישתתף במפעל. אם לא נתון היה לו להיות אחד מרוקמי התוכנית, אחד היודעים את דופק מעייני הנפט, או אחד מרושמי המפות של מעבר הצינור-הנחש – הרי טוב היה לפחות להיות עובד בגדוד העמלים, המקים את קירות המפעל, ולו גם כפועל שכיר ופשוט. ואולי גם מקצועו החדש יעמוד לו בסידור? טוב שלא הפסיק את מלאכתו באמצע, הרי יוכל לעבוד כחשמלאי במדבר, בתחנות הכוח של המפעל –
וכשבא גדעון לבסוף למחשבה זו, היה לו חם כל-כך ובהיר לבו, עדי כי הרגיש שמוכרח הוא לספר זאת למישהו, לשמוע את עצמו מדבר על המפעל, מתרגם את תווי המחשבה לצלילי מילים חיות ומהדהדות בחלל.
אולם למי אפשר היה לגלות ולו גם מעט מִזעָר מכל מה שהתרחש בלבו? מי יבין להגיגו, והעולם שמסביבו שונה, שונה כל-כך משלו, עד כי קשה היה לגשר גשרים על פני התהום הזו הרובצת ומבדילה ביניהם.
העולם – זאת היתה הסבתא הסופרת את פרוטותיה לאור נר החֵלב והמוכנה למסור את חייה על שמירת פוזמק האוצר היקר. זאת היתה התגלמות תוכן החיים של הסביבה, לזה שאיפתה התדירה, פסגת ההר שאליו כיתתה האנושות את רגליה בנדודים.
בפני מי אפשר היה לשַכל מילה זעירה? אבא-אמא? אך בזיכרונו שמור עוד היטב, אותו המקרה המוזר בשׂער, שאירע פעם בימי ילדותו. בא הקיץ. המורה ייעץ לתלמידים לגלח את שׂער הראש לשם נוחיות וניקיון, וכדוגמה נאה קם וגילח בעצמו את שׂערו בתער. היה אז מראה המורה והתלמידים משונה ומבדח, כעדר אסירים, ראשיהם מלבינים – מלבינים, ופניהם חומים משיזפון השמש. אבל מכיוון שכולם מגוחכים היו, פסק הגיחוך עד מהרה, והילדים הסיחו את דעתם מעניין גילוח השׂער.
אך גדעון לא כך. אחרי שגם שׂערו גולח, עִנְיין אותו עניין רב העור הדק שכיסה את הראש. העורקים הכחלחלים בולטים היו בו, עד שאפשר היה להרגיש כמעט בזרימת הדם שבקרבם. אולי גם את מחשבת האדם אפשר לחזות בעור החשוף? אלא שעכשיו זמם בעיקר להיווכח בדבר אחר לגמרי. הוא עמל ומצא את כל הדרוש לכך. שֶבֶר מראה, זנב נר-חֵלב וקופסת גפרורים שהתרוקנה כמעט כולה. עכשיו צריך היה רק להשתחרר מטרדנותם של הבוגרים. זאת אפשר היה להשיג. עם לילה שכב במיטתו כשתחת כרו שמורים היטב החפצים שאסף; נשאר אפוא רק לחכות עד שתירדם מרגלית אחותו, הישנה במיטה שממולו.
הוא חיכה בחוסר סבלנות, אך מזלו הרע גרם לו שמיטת אחותו חרקה כבמתכוון, והאחות לא נרדמה הפעם מיד בשוכבה לישון.
כשפתח שוב את עיניו היה כבר העולם יומי והגיע הזמן ללכת לבית-הספר. איחר אפוא את חזות הפלא, לעזאזל!
אולם בלילה השני צלחה עליו דרכו. מרגלית נרדמה מהר וגם מחדר השינה של ההורים לא נשמע כל רשרוש מדאיג. בידיים רועדות הדליק את הנר, החזיק ביד אחת, ובשנייה תפס את שבר המראה, כיוונו למול עור ראשו המבהיק בחשכת החדר המואר רק קצת, בסודיות, על-ידי פתילת הנר הזעירה. עכשיו מוכרח הכול להצליח. הפעם לא יוותר ולוּ יצטרך גם לחכות כל הלילה!
והוא חיכה.
בלילה, דווקא בלילה יחזה בפלא של צמיחת השׂער!
ותוחלתו נכזבה. הוא לא ראה את הפלא של צמיחת השׂער וזה רק מפני שרירות לבם שלהם, של אותו העולם האחר, הקר והבלתי-מבין של הבוגרים. אבא הרגיש באור הרפה של הנר, קם וגער בנער, עד כי הלה פרץ פתאום מלוא תרעומת:
“מה יש? רציתי לראות איך צומחות השערות ודי!”
האב קרא לו בשם טיפש, לקח ממנו את החפצים שאסף בעמל, את שבר המראה, את הפתילה ואת הגפרורים, וחזר לישון.
בחדר היה חושך גמור, והנער שכב מכווץ במיטתו ועיניו זלגו דמעות שקטות על האכזבה ועל העלבון גם יחד.
עכשיו צעד גדעון אל עבר חורשת הזיתים. הוא אהב מאוד את עץ הזית הישן, שידי אבות עיליה נטעוהו לפני רבות בשנים. עץ הזית, היה בו מעץ התבונה, ישיש, מיושב וּשבע ניסיון. הביטו-נא עלי, עומד אני כאן, שקט ומופנה אל תוכי, אך משום כך לא פחות נשמה בי מבכם, אתם, בני-האדם. לא סער אחד עברני, לא מעט חמסינים הצמאוני, רבות זמזמו הרוחות, ומטרי עוז רחצו את פני; אני הטבע, אני עולם, אני עץ! בי התגשמות הפלאים, בי פתרון הרזים שמוחכם בהם מתייגע. בואו אלי ושורו!
ובאמת אהב גדעון להסתכל בגזע העץ העתיק, שדומה להיות קלוע מצמות עץ עבות וקמטי חוכמה על קליפתו חרוטים כפניו של ישיש שׂבע ימים. צורות שונות, נשמות-נשמות לעצי הזית שבחורשת עיליה. הנה זה כפוף כמתפלל, נטוי כולו לצד אחד וענפיו – ידיים מבקשות רחמים על העולם. והנה זה כאן עץ רחב צמרת, רחב ענפים ורחב נוף, עומד בוטח בעצמו. כתר הזית ירקרק כהה הוא ההולך ומבהיר בפסגתו, כי הולך הוא ומבליט את צדו התחתי של עליו, הבהירים יותר מהעליון, וכך הולך נופו ומתמזג יותר ויותר בנוף השמים הכחלחל והבהיר.
חורשת הזיתים שבעיליה! טוב היה להישען על הגזע ולחוש בפעולה שנעשית מתחת לקליפה השלווה. תנועה, תנועה כבירה! הסעת מזונות מלמטה ומלמעלה, עבודת ההטמעה והנשימה, הפנייה אל האור וההסתר. תנועה, תנועה כבירה! רק כלפי חוץ שקט עץ התבונה. אך מבפנים געש עולם, מפרפר כפנשו של גדעון הנסערת.
ולמי אפשר היה לפנות?
פתאום נתחוורה איזו דמות באחד התאים שבמוחו, דמות שזיכרונו העלה לרגע, כשהלכה והתבהרה במהירות ופיו כבר השמיע את השם, מפקפק למחצה ומסכים:
"נורית? – "
פרק רביעי: יָרֵחַ מָלֵא 🔗
היה לילה שנמתח כולו בסימן ירח מלא, כחלילי, בהיר, ספק יום, ספק לילה, רזי ובלתי-מציאותי כמעט. הירח, כדור גדול של נחושת אדמדמת, שט לו על פני השמים המכוכּבים ברקמת אין-סוף של אורות. וסביב הירח רעו עדרי עננים קלילים מוארים בהילה הגדולה, פעם עולה כבשת ענן על עיגול הסהר, תרעה שם רגע קל ושוב תחלוף כלעומת שבאה והירח מזליף כמקודם את מלוא אורו הסודי.
גם בורי הרגיש בירח. רץ צעדי מספר לפני אדוניו הצעיר, עומד רגע, מרים ראשו לעיגול הבוער, כשזנבו בין רגליו, ומיילל יללת עצב. אחריו צועד גדעון, צעד אחר צעד, כמעט בדבקות עושה הוא את דרכו. הוא אינו מביט לירח. הוא מרגיש בירח מבלי אשר יפנה אליו את עיניו, מבלי אשר יחשוב עליו במיוחד. הוא סופג לתוכו את הלילה השקט הזה, את שָרו הירח, השט לו במרחקים הבלתי-נתפשים, הוא מרגיש גם בקבוצת בתי עיליה, הנשענים זה על זה, כמה עשרות צעדים מכאן; שם לנים כבר שוכניהם או מתכוננים לעלות למשכב, נושמים את הלילה הזה מבלי לראותו, מבלי לחשוב עליו מחשבות יתרות: בא יום וחלף; אחריו ירד הלילה על פני העולם; ירח מלא כן, הרי הגיע כבר זמנו! טוב להם אולי במנוחת הנפש הלזו, בפשטות חייהם העמלים. אולי. אלא שלא היה לו רצון להגות בכל זה. הוא חשב בדברים אחרים שהיו קרובים לו יותר. חשב? לאו דווקא. היו כמה דברים שאי-אפשר היה לחשוב עליהם במסוים – ומה עוד להעלותם על שפתיים. מילה קטנה שהופכת צלצול, אובדת לה מיד הרכות החיה של החוויה. אפשר היה רק לחוש, לחשוב-לא-לחשוב, רק להרגיש ולהציג את הדברים כמו את הלא-מסוים והלא-נתפש; כמו אדים אווריריים הרועדים אי-שם בין ירח זה שלפניו, שמעליו ומסביבו, ובין איזו ציפורת לילה הקוראה פתאום בדומייה. הנה נשר כוכב. קו אור החליק על כוחל השמים וחָוור. הכול חזר לקדמותו. השקט, הירח וכוחַל השמים. גם הציפורת שקטה בין ענפי העצים. הכול נשם עמוקות בשקט ובחום. גם גלי העצים של החורשה הקרובה ללא רשרוש היו וללא קול – רק ירח היה ולילה.
גם אז היה הלילה כזה. אפשר היה אפילו לחשוב שזהו אותו הלילה, חזר ונשנה. ממש לילה זה שלתוכו הוא צועד בדבקות. מתי זה היה? שנה או יובל? אין הוא יודע. על כל פנים זמן רב עבר כבר מאז. זמן רב, מזמנו של גדעון, אלא שלפי לוח עיליה לא היה זה כלל זמן רב כל-כך. אחרי ראשית התבגרותה של נורית היה זה, עד אשר נעלמה מחברת הבחורים בני גילה. ביום בהיר אחד מצא אותה גדעון אחרת משהיתה, נערה, אישה קטנה, חשדנית במקצת, לא גלויה כמקודם, אך מגרה דווקא בצורה החדשה שלבשה.
ההיתה זו אותה הילדה שאִתה שחקו, רדפו, רצו וקטפו כלניות סגולות על הקרנף? זאת-לא-זאת, אך משום כך לא היתה פחות חיננית, לא פחות חשובה לו ומעוררת, ואולי אפילו יותר? לא? הוא אינו יודע זאת. הוא לא היה חושב אז הרבה. הוא רק הלך באחד הלילות כמו זה, באחד מערבי הירח, והסתובב סביב ביתה. היא לא היתה אז בבית, צבי כפוף היה על גבי כדורגל, שעורוֹ טעון היה תיקון-מה. צריך היה לעבור בזהירות על פני החלון המואר, כדי לא להיות נאלץ להיכנס עם צבי בשיחה. את מי בעצם חיפש כאן? אח, לא כלום. רק דרך אגב עבר פה, כנראה; בכל-זאת כיוון את צעדיו ועבר את חצר משק כספי ובמקומות המוצלים דווקא, והגיע אל דלת הרפת. יציץ. הציץ. כך, שום אדם לא חיפש עכשיו כלל, הוא מצאו, רק במקרה מצאו, כי אולי לא חיפשו לגמרי. הוא נכנס בשקט ועמד בפינה.
הרפת מוצלת היתה, ורק בפינה שמנגד נפל אור חלש, מהילת הפנס המפויח. הבל חם ליטפו כשנכנס פנימה, ריח זבל וחום נשימת הפרות שעמדו בשורָתיים והעלו גירה בחשיבות ובהתמדה. הן נשמו קבועות, רק מדי פעם נשמע היה שיעול או עיטוש קל של פרה, ושוב שתקו כולן והעלו לאיטן את הגירה. מן הפינה, שם עמד פנס הרפת מפויח הזכוכית, נישא קול דק של סילון החלב המקיש על דופנות כלי הפח: זיל-זל, זיל-זל – והנה הולך הקול ומתרכך, כי נתמלא הכלי חלב והסילון מצליף לאיטו: צליף-צלף, צליף-צלף –
נורית חלבה בפינה.
הוא עמד מן הצד וחיכה. כשנתמלא הדלי, קמה הנערה מתחת לפרה, התקרבה אל כד החלב, שעמד בין שתי שורות הפרות כדי לשפוך לתוכו את החלב.
“מי זה?! מי זה?! – גדעון? כמעט ששפכתי את החלב בגללך, פרא-אדם!”
גדעון ניגש אל הנפחדת, כמעט נבהל כמותה ועמד קרוב קרוב אליה מבלי להוציא כל הברה מפיו. היא החזיקה ביד האחת את הדלי ובשנייה את שרפרף החליבה הנמוך.
“גדעון?” שאלה עוד פעם, אך אחרת מקודם, היה נדמה לו לגדעון: אחרת מאשר תמיד.
“אני.”
“אבל אני חולבת עכשיו, עובדת.”
“אני אחכה,” אמר בשקט ונבהל בעצמו מן הנימה שביטא בה את שתי המילים הקצרות. הוא פנה ללכת מבלי שדיבר אליה עוד, והרגיש רק את מבטה שליווהו אל הפשפש הנמוך של הסככה, שקשר את הרפת עם המתבן הקטן שעל-ידה.
כאן היה חשוך מאוד ורק דרך סדקי הקרשים הבודדים הציץ לילה של סהר. הוא צנח על ערמת הקש שבפינה וחיכה. היה נרעש כאילו עשה מעשה רב שהוכרח לעשותו. מה היתה שונה פגישה זו עם נורית מאלפי פגישות אחרות. רגילות ופשוטות בכל מקום ובכל זמן. מה שונה היה קול הדיבור של שניהם מקול הלהג הרגיל שבחצר, בגן או בבית-הספר.
הוא התכנס לתוך פינתו, כמפחד לתפוס יותר מדי חלל, וחיכה. התבוא? היא לא ענתה לו. שטות היתה זאת מצדו שלא לשאול להסכמתה. עכשיו בוודאי שלא תבוא. והוא יחכה כאן עד בוש. יחכה במקום הזה – אולי נוהגים גם להיכנס כאן מאוחר בלילה, לראות או לקחת דבר-מה וימצאו במתבן את גדעון –
בשקט חרק הפשפש על ציריו ושוב נסגר בחריקה סודית וכבושה. מתוך רשרוש קל של קש נדרס ישבה על-ידו נורית.
והנה מצאו את עצמם, זה את זו, מבלי לדעת איך ולמה. הם שכבו על הקש חבוקים ולחוצים, ושדיה הקטנים של נורית מעבירים את גדעון על דעתו. אך הוא לא הרשה לעצמו אלא לנשקה בלבד, לנשקה לחזור ולנשקה. והיא מעבירה את כף ידה בליטוף על ראשו וממלמלת:
"רק את שערותיך אני רוצה, את התלתלים אני רוצה – "
“ואת פי?”
שני זוגות שפתיים נצמדו זה לזה בעוז ובלהט הדם הצעיר, עד כי הנשיקה הצטלצלה כמעט בקול בין כותלי צריף המתבן.
הם נפחדו מהד צלצול הנשיקה והתירו מהר את חיבוקם, אלא שאחרי רגע התמוגגו שניהם מצחוק כבוש ועצור.
“פרא-אדם.”
“את!”
ונתחדשו הנשיקות וחזרו החיבוקים עד שנתייגעו מעוצם השיכרון ומרֶנֶן הגופות הצעירים, ונרדמו חבוקים כשני ילדים קטנים, אחרי משחק מעייף ומייגע.
וכשנתעוררו היה כבר מאוחר מאוד. כך שיערו לפחות. ברק של שמחה ופחד כבושה היה מהול בעיניהם. בלי אומר דברים נפרדו מהר ורצו כל אחד לכיוון ביתו, כחתולי לילה המתגנבים על הגדרות, כגבעולי קש זעירים, הקלועים בשער ראשם, מעידים על מעשה שהיה.
נקודות אור של פגישות רבות, אם כי אף פעם לא עברו את תחום הנשיקות הלוהטות וחיבוקי הסער הרבים, זרועות היו בפרק הזמן ההוא, מאז חזרה נורית והופיעה בתוך מסגרת חייו של גדעון, לא כילדה קטנה חברת אותו המעמד, אלא אחרת לגמרי, לעתים ידיד, לעתים שונא, אך תמיד אישה ולא פרחחית קטנה של תקופת הקרנף.
לפעמים היתה מתנכרת לו לחלוטין, מבלי שיבין את הסיבה האמיתית לכך. פשוט, לא היתה רואה אותו, כאילו לא היה תופס מקום ממשי בחיי הנוער של הכפר. לעתים הדבר היה מצער את גדעון ומביאו לידי חיפוש תחבולות למשיכת תשומת-לבה של הנערה. אבל משבא שטף רעיונות אחרים וחלומות שונים העסיקו את מוחו, היה מסיח את הדעת מן העניין, ושניהם נשארו כזרים איש לרעהו.
בזמן כזה חלה נסיעתה של נורית ירושליימה. כמעט זרים לגמרי היו אז, מתנכרים לחלוטין, עד שגם לא נפרדו זה מזו ורק צבי אמר לו לגדעון בערב:
“כבר נסעה. אשריה וטוב לה.”
עכשיו חזרה לכפר. אחרי הלימודים עמדה להסתדר בחיפה והרשתה לעצמה חופש-מה בין בתי עיליה הישנים.
והנה עתה הלך אליה. ידע כי הלך אליה, אם כי צעדיו מכוונים היו לצד נגדי דווקא, מן הכפר והלאה, אל עבר החורשה טבולת ליל הירח המלא, שעליה מכסיפים באור לילי של סהר.
מה היתה נורית בשבילו? נערה זו שקרוב היה לה ומרוחק ממנה חליפות. הרק חוטי העבר היו אלה ששזרו לו את השם: נורית? הרק לעבר אותו השם שלוט היה בקצת הערפל של שִכחה ערבה ודקה? או אולי רצה לראותה רק משום שדימה להרגיש בה חוף מבטחים לרקמת תוכניותיו הסוערות, שאינן מוצאות להן מקלט? אך הוא לא ידע: נמל זה היפרוש זרועותיו לקלוט אוניות דמיונו ויאספן בשקט-מימיו? –
בתנופה אחת הסתובב על עקבו, פנה עורף לחורשה ועשה את צעדיו חזרה לכפר. בורי שנוהג היה לרוץ מלפניו, הוכרח עכשיו להזדרז כדי להשיג את אדוניו הצעיר, ששינה פתאום את כיוונו מבלי להודיע לו על כך. בקפיצות מהירות אחדות היה שוב לפני גדעון, כשהוא זורק מבטים זעומים כלפי מעלה, אל עבר הכדור הקורן בשמים.
בית כספי היה עוד מואר. לו ידע זאת – לא היה בא לכאן. אלא עתה, לאחר שידע כי כנס ייכנס לבסוף – מאוחר היה כבר לסגת אחור. פתח את הדלת ונמצא פתאום בחוג המשפחה.
“והמזון שם מבריא לפחות?”
כניסת גדעון, שהורגשה רק עכשיו, הפסיקה לרגע את השיחות, והוא נתקל בלבביות, בפשטות של ידידים. השיחה שטפה לה הלאה ללא הפרעה, שהרי לא ישוער, כי יימָצא איש אשר לא ימצא עניין במזון הניתן לאחיות בבית-ספרן שבירושלים.
“לא רע. אלא שזה כבר עבר ואינו חשוב2 יותר. עכשיו חשובה חיפה. לו ראיתם את החדר שהשגתי שם, באמת פאר!”
גדעון ישב בפינה תולה מבטו בשפתיה, ומחשבתו רחוקה כל כך מן המזון של המוסד ומחדרה היפה ההוא ממש פאר.
היא יָפתה. ואם לא יפתה על כל פנים התבגרה, וזה הוסיף לה לוויית-חן. פניה – פני ענבר, וגבותיה קרובות זו לזו מאוד; עיניה שחורות-שחורות. אפה רגיל, אך פיה כיצור חי חתוך וגזור להפליא. מדי דברה היו נגלים לפעמים שני טורי שיניה הלבנות. חזקות היו שיניה, או-הו, יודעת לנשוך בהן לעת הצורך – והנה שינתה את תסרוקתה. לא עוד בלורית הנער שהיתה לה תמיד. עכשיו מסורקת היתה אחרת: שביל באמצע מחלק את שׂערה לשניים. ההולך וגולש על עורפה. כאן קשור הוא. לא ארוך ביותר.
כן, היא התבגרה. שמלתה מתוחה עכשיו יותר בסביבת החזה. אוף, היא תפסה את מבטו שהחליק על החזה. איך זה הביטה פתאום אליו, בזה הרגע דווקא, והרי דיברה כל הזמן אל האם, מופנית לצד אחר – מבטה שונה הוא עכשיו משהיה לפני שנים. הגם הוא התגבר? היכול מבט עיניים להתבגר? כן,אפשרי הדבר, הרי רואה הוא בעליל. מה מספרים הריסים האלה ומה סוד טמון בעיני הגחלת של נורית? הלמדה להכיר גברים?
בעצם, מה זה אכפת לו, לגדעון? אין זה עסקו כלל. היא אינה חייבת שום דבר כלפיו. כשם שהוא לא זכָרהּ כלל ברגעים שהופיעו הנשים בחצות הלילה על מרפסת הקפה שבטבריה.
האם בכל-זאת נגע לו קצת הדבר? כן, נגע לו, ומה אם נגע לו מעט, ואפילו הרבה? הוא הרי התאושש מכל הסיוט של לילות הכנרת הזרה. הוא מאס בכל זה ושאף רוח עמוק-עמוק. גם את נורית זכר אז, את נורית ואת הקרנף ואת בורי. היא היתה חלק של עיליה הישנה שלו – החוליה החיה והמפרפרת שבה. כן, הכול אפשר היה לעזוב כאן, לחזור אחרי זמן-מה ולמצוא שוב הכול כמקודם. שום דבר לא היה משתנה. לא הסבתא, לא בורי ולא הקרנף. רק נורית לא כך: את נורית אי-אפשר היה להשאיר ולמצוא שוב כמקודם.
נורית היתה אחרת.
“ושלומך שלך, גדעון? שותק אתה כל הערב, כפי שאני רואה.”
“שלומי שלי? אה, טוב. תודה, כפי שהנך רואה.”
“שמעתי, גם אתה היית נעדר כאן?”
“אני, כן, בטבריה הייתי זמן-מה.”
חוט השיחה נקרע, הוגשו פלחי אשכוליות. יקרי המציאות כבר בעונה זו. טוב שאשכוליות דווקא הוגשו כתקרובת, אכילתם דורשת טיפול-מה. בשתיקה היו המסובים מסירים את הקרומים ובולעים את שקיקי המיץ הרבים שבכל פלח ופלח. כולם עסוקים היו באכילה, רק עיני גדעון לא ידעו מנוחה ותרו סביבן, מחפשות נקודת משען. מדי פעם היו גם עיני נורית מתנשאות לרגע מעל לפלח הנתון בידה ואז היו מבטיהם מתנגשים, מתנגשים ושוב נפרדים.
המסובים התחילו להתפזר. אבא יוצא עוד לחצר ואמא למטבח. אורח מקרי חזר לביתו. נורית קמה לנגב את ידיה אחרי אכילת האשכוליות. היא עברה קרוב לגדעון, קרוב לו מאוד, עד כי זרוע אחת משלה נגעה בכתפו שלו, והבל נשמתה עטף את פניו לרגע.
הוא שבע רצון מן המקרה. היה נעים לו להרגיש קרוב ולו רק שבר קטן של רגע. בתחילה חשב אמנם שעברה על-ידו במתכוון, כי הרי ראה די מקום למעבר בינו ובין הארון שעמד על-יד הקיר שממולו. אך, כמובן, מחשבה תפלה היא זו. יותר מדי הוא מחשב כל דבר. לו היתה גם היא מחשבת כל דבר כמוהו, היתה בוודאי עוברת מרוחקת ממנו. מקרה גרידא, מקרה טהור.
וכשחזרה התקרבה שוב אליו, שמע את קולה האדיש כמעט והחדגוני:
“נצא עוד, או שמא עסוק אתה עכשיו?”
“לא, כלומר, כן, נוכל לצאת קצת. אינני עסוק עכשיו.”
שניהם יצאו את החדר.
בורי המסכן חיכה כל אותו הזמן מאחורי הדלת, ושכרק יצא אדוניו מן הבית קפץ קפיצות שמחה וחיכה רק לכיוון צעדיו. כשהתחילו שניהם ללכת היה כבר בורי השחור בראשם, רץ ומכשכש בזנבו.
הכול ישן היה כבר בעיליה: הבתים, החצרות והתושבים. מעט צעירים היו עוד ערים בוודאי בקצווי הכפר או על שׂוכַת האקליפטוס; הירח הבהיר עשה את דרכו בשמים.
הם צעדו זה על-יד זה מבלי להוציא הגה מפיהם, ומבטיהם טבעו במרחקים. צעדו בדרך לחורשה, שגדעון עברה מקודם לבדו. בין שניהם עמדו גושי קרח שלא רצו להמס, קרח הזרות שבין עיליה לעיליה.
במחצית הדרך לחורשה פתחה נורית ואמרה באותו הקול האדיש והזר שהיה מפחידו, בייחוד מפני השקט והאור שבלילה הזה.
“בעצם יפה מאוד בכפר שלנו, בכפר בכלל.”
גדעון חיכה, אך כשלא שמע המשך לדבריה, פתח וענה:
"בכפר תמיד יפה, בכל מקום יפה. הטבע יפה הוא תמיד. יפה - אני מצטער כשאני אומר זאת. הטבע הוא דבר-מה יותר מאשר יפה. היופי הוא רק אחד מתְאָריו ולא יותר. כי הטבע כולל הכול. את כולנו. יפה – איך לקרוא למרבד הכוכבים האלה שיש להם שם ותואר? שמים יפים? והחורשה השקטה-השקטה הנושמת לה לאיטה בלילה, והציוץ הלילי של ציפורים הנשמע לפעמים מן הקינים? וכל זה לפעמים מובן כל-כך ביום ומסתורי ומוזר עכשיו בליל ירח כזה –
פתאום הפסיק מבוהל מדיבור עצמו. כך אי-אפשר היה לדבר בפני שום אדם. כך אין מדברים כלל. כך מותר אולי רק לחשוב, רק לחוש.
נורית כיוונה אליו את עיניה השחורות, המבריקות בליל הסהר, תוהה על כי הפסיק פתאום את דיבורו. אך הוא שתק, נכנע קצת ומבויש.
“נדמה היה לי כאילו התחלת באיזה רעיון שסופו היה צריך להיות: ולמרות כל זה – או אולי טעיתי.”
“מניין לך? אמנם נכון. לא טעית,” אמר אחרי רגע של השתוממות. “אני רציתי להתחיל מן הלמרות הזה, אלא שיצא אחרת, אולי מפני הלילה והירח. סלחי לי.” אמר פתאום, כאילו באמת אשם היה באיזו עבירה שהיא: והוא לקח את ידה ולחץ אותה קלות, אם כי הרגיש שהדבר לא היה כלל במקומו.
נורית היתה רצינית ומפתה להמשכת השיחה.
“אני שומעת ברצון את דיבורך, ותמיד שמעתי ברצון.”
וגדעון אחרי רגע:
“רציתי רק להבדיל בין התפעלות מן הכפר ומיפי הטבע, ובין ההתפעלות מחיי האיכר העמל בכפר הזה. כל מושג הרומנטיקה של הכפר אינו אלא פרי מחשבתם של אנשים רחוקים מן הכפר תכלית ריחוק. זהו השקר שהעירוניים המציאו וכולם דשים בו. לו קרעו את העירוניים בארבע בבוקר מעל מיטותיהם החמות, כדי שילכו לחלוב את הפרות, היו ספקות מתעוררים אצלם באשר לחיים הפשוטים והשקטים של האיכר. או חריש ביום גשם דולף, קר ורטוב? יש מעגל של שקרים מוסכמים בעולם וזהו אחד מהם. כמה אנו מתענים עד היום מחוסר מקורות מים? באוזני הזרים מצלצל כל זה אחרת לגמרי: היישוב החקלאי מחפש מים, קודח, צמא, ולבסוף משיג את שלו, גדל ומשגשג! אבל אנחנו יודעים, שחוסר המים מתפרט לפרוטות עלובות למדי, שאחת מהן פירושה גם: לשון יבשה כעור המגף, חוסר ספל מים ולו גם לרויית הצימאון בעבודה – ולבסוף פוסק האיכר לחיות, לחשוב וללחום, פוסק להיות בעל-חיים המכוון את מעשיו כרצונו, הוא הופך לעבד הרגבים שבשדהו, פרותיו שברפת. הולך ומידמה לברייה פרימיטיבית ולדמות האיכר הנבער שלפני דורות רבים. האפשר להתגעגע לכך?”
הוא שאף עמוקות את אוויר הלילה הצונן והאזין להדי קולותיו שמסביבו. אם גם הוא ראה פעם חזון-מה בכל הסביבה הזו, הרי שחָוור שוב הכול, לאור המפעל המסנוור. לא כאן היה עתידו. את זאת ידע עכשיו בבירור.
קווי פניו חדים היו עכשיו, כפניו של נזיר, וסימן קמט קל קירב את שתי גבותיו.
“בקבוצות מנסים להנהיג מכניזציה של העבודה, זה בוודאי נכון. יש לנו צורך בכפר, כדי להוציא לחם מן הארץ. בעיר המציא גאון האדם מכונות פלא רבות, למה לא נרכיב את המכונות על גבי הרגבים שבשדה?”
הם הגיעו לראשוני העצים שבחורשה. גדעון מתוך התעוררות חמה שבמחשבה, ונורית מאזינה בעניין ומחרשת. הכלב בורי נשאר על סף החורשה, מפחד בוודאי מפני צללי הגזעים העבותים. בסוף ניאות גם הוא ושלושתם נכנסו לחורשה. גדעון המשיך ואמר:
“הטרקטורים והקומביינים כובשים את הכפר, ומוטב. אין להצטער כלל על זה. את הטבע אפשר לקרוא רומנטי או לא, אבל חיי האיכר קשים היו תמיד, ללא ספק, ואינם ראויים כלל לקנאה. אמנם, כבכל אופני החיים, יש גם אצל האיכר רגעי התרוממות בוודאי. אך הם בודדים. כל-כך בודדים. הנער שומר רגעי אור כאלה בזיכרונו. אלא שאין זאת סגולת הכפר, אלא סגולת הנוער, באשר הוא נוער. כן, בדור הקומביין לא יהיה מקום לגורן בלילות-ירח בהירים, וגם קש לא יהיה עם בוקר בשערותיהם של ראשי הזוגות.”
הוא חייך והחיוך הסב לפניו ארשת תמימה וילדותית.
“קש בשערות,” חזרה אחריו נורית, “על זה יש אולי להצטער, הלא?”
עכשיו היה קולה אחר לגמרי. מידמה והולך לקול הזה שהיה לה באותם לילות הירח, שגדעון זכרם עוד היטב. בבת-אחת שכח את השיחה והאזין רק לצליל הישָן שבקולה.
“הנוער ימצא לו פינות חֶמֶד אחרות. הנוער, נורית, אינו אובד עצות.”
היא התקרבה אליו, עמדה למולו זקופה כברוש צעיר, נמוכה רק כמעט ממנו, נטלה בידו כפתור מעילו וסובבה אותו בחשיבות יתרה וברצינות. גדעון מופתע היה מן המפנה הפתאומי הזה וכמעט שעצר את הנשימה בחזהו.
“אתה, גדעון, ספר לי מה קרה לך, לא הכול כשורה אצלך, אני יודעת.”
היא דיברה אליו כאילו לא החליפו עדיין אף הגה ביניהם. כאילו לא היו כל הדברים האלה, אלא כדי להסתיר את הרגשות האמיתיים, כאילו היו רק פרגוד מלאכותי בלבד, שמאחוריו נעלמה החוויה הכֵנה והאמיתית.
גדעון התאווה לקחתה בין זרועותיו, כמו שהיא לפניו, דמות נאה זו, שצמחה כמעט לעיניו, יחד-יחד איתו, והפכה פתאום אישה – זרה קרובה, ונשאפת – הוא התאווה לנשקה כבאותם הערבים העיליתיים הישנים, בלילות ההם שעברו. אבל לא העז. דבר-מה הפריד ביניהם. שלגי הזרות עדיין לא כולם הפשירו. הבלתי-ידוע רבץ עוד ביניהם כתהום.
גדעון לא ענה ונורית לא תבעה יותר. הוא ידע כי היא מחכה לו. מחכה שיספר לה. מחכה שיהיה לה קרוב. אבל הוא לא יכול היה. מחשבתו להטה וגרונו היה משונץ. כאילו נדברו לכך התיישבו תחת אחד העצים. רק בורי לא ידע מנוחה ורץ והיה סביבם בעיגולים.
נורית השעינה את ראשה על ברכי גדעון, וכך שכובה למחצה, תלתה את עיניה בירח הקורן מבעד לצמרות העצים והחרישה. גדעון הרגיש את גופה קרוב לו כל-כך ולבו לא ידע מנוחה.
פתאום קלטה אוזנו לחש קולה הישָן, ללא צליל כמעט ונימה, אלא כנשימה רכה של החזה:
"מה קטון גדי ורך
ומשלג עורו הצח,
בא נתן עיניים בי,
גדי, גדיי, גד גדיי – "
לבו גאה בקרבו."
זה השיר שלמדו אותוֹ יחד בבית-הספר לפני שנים. זה היה השיר שנורית חזרה וקראה לפניו באחד מלילותיהם המשותפים שבעיליה – ואשר הוא, גדעון, אהבו כל-כך משום הגדי שבו, משום שנורית היתה מחליפה את שמו בגדי, שיצא כל-כך רך וענוג מפיה.
בבת-אחת הושלכו גשרים מלילות ירח קודמים אל ליל-ירח זה. לפתע הוסרה מחיצת הזרות שהבדילה ביניהם באכזריות. עכשיו אפשר היה לדבר ישר, מלב אל לב, עכשיו היה אפשר אפילו לענות על השאלה שתלתה עוד בחלל. שום דבר לא מנע עוד. הכול נשתכח פתאום. גל חם הציף את גדעון והחזירו לדמיונות של הימים האחרונים. אור גדול חדר ללבו: לה יספר, כעת אין עוד ספק, רק לה יספר. לא אבא ואמא ולא צבי ולא שום איש שבעולם ראויים היו לזה, אלא נערה זו שעל ברכיו, שאת נשימתה הרגיש בקרבו, נורית זאת שנשזרה כחוט דק במרבד חייו, לפעמים סמוי מן העין, והנה התגלתה והופיעה מחדש.
הוא התכופף ונשק לה על שערותיה, חבק את שתי כתפיה בחוזקה והתחיל פורש לפניה את כל מגילת המפעל, את כל פרשת העתיד החדשה, על חלומותיה וערגת הנפש שבתוכה.
הוא נדד, הרבה לנדוד. למעשה אולי פחות, אבל במחשבה הרבה לנדוד. חשב, ותיכן וחיפש. בשום מקום לא מצא את תיקונו. כמה רצה להישאר בעיליה! להישאר כאן ולהקל את עולו מעל אבא הזקן – ולא יכול היה.
הוא לא חזר לכאן לתמיד. טעות היא לחשוב כך. הוא בא רק לרגע, כדי לצאת שוב לחיפושיו והנה נדמה לו שמצא, באקראי. מי ידע סוד הדרך לחיים? הנה בא צבאי, נדמה, רק במקרה הזכיר את המפעל, ואצלו, אצל גדעון, חיים חדשים התחילו מפכים, אופקים חדשים נתגלו, תוכן אחר הוצק לתוך ימיו אלה שבעיליה. הוא מוכרח ללכת שם ויהי-מה? איש לא יבינו, אבל היא, היא נורית, לא תצחק לו. הוא מוכרח למצוא לו עניין גדול שיוכל להיתלות בו, ואשר דמיונו ימצא לו מזון מספיק להיזון ממנו. הוא מוכרח למצוא אוויר לנשימה, אוויר פסגות למען לא ייחנק כאן, במעגל חייהם של ההורים והסבתא. השכר אינו חשוב בעיניו. החיים יהיו לו לשכר, השאיפה – למטרה.
קודם עוד היה מפקפק. אבל מיום ליום בטוח הוא יותר, כי כאן בכפר, לא יוכל להישאר. מה יעשה בעתיד הרחוק? לא אכפת לו. אינו מוכן להקריב את חייו היום בגלל המחר המרוחק והבלתי-ידוע. הוא נמשך אל המפעל בכוח פלא. הוא אינו יכול עוד, אינו רוצה כלל, להתנגד לכוח זה. אולי לא תבינו, נורית, על בוריו, אבל שמא תרגיש מעט ממה שהוא מרגיש. הוא מוכרח לצאת עכשיו למרחב והוא נתפס בכוח והוא ילך, ילך לשם לבטח –
הוא ארג את המשך השיחה במחשבותיו, ולא התחרט כלל על אשר גילה את כל מטמוני לבו והעלם על שפתיו.
הוא ידע שלא טעה בפנותו אל נורית. הוא לא חיכה לעידוד. הוא לא חיכה לדיבורים בכלל. הוא התאווה רק ללב מבין, למפרץ שקט קטן, שיקבל את גליו הסוערים. והנה מצא פינה שלווה לכך, ממנה פיכה מרגוע-מעט אל תוך לבו מלא הגעגועים.
כי נורית שמעה אותו. כמה ידעה נורית להקשיב!
היא החרישה כל אותו הזמן ורק שתי אצבעותיה פיזזו על ברכיו ברוך ובחיבה. לפתע שמע את שתי המילים החביבות עליו כל-כך והערבות לו כבושם טוב.
"גדי, גדיי – "
אכן לא טעה. כי בחוש האינטואיציה הנפלא של האישה, השיגה נורית דברים שהיו בעצם רחוקים מאוד מחוג עולמה שלה וזרים לסוג בני-האדם שסבבוה. בכלים נסתרים-מופלאים עלולה האישה לחדור לפנים נשמתו של הגבר הקרוב לה, לעומת אשר מאת אדם רחוק לה, לא תוכל לקלוט אפילו רעיון פשוט ורגיל – אם הרעיון זר קצת לרוחה.
וטוב היה לו, לגדעון, על גופו, לחוש את חום גופה ואת ליטוף ידה על ברכו, להושיט את ידיו ולמצוא את ריסי עיניה ואת קווי הפנים שהרגישם בקצות אצבעותיו הלוטפות. טוב היה לו איתה, על סף המפעל החדש, על סף הימים הבאים, הגדולים והמפתים לחיים. הוא הרגיש את עצמו שלם. זמן קצר חש את עצמו שלם ומלא. הוא היה צעיר. המחר קסם ורמז. הוא התכופף וכיסה את שערותיה בנשיקות אילמות, בנגיעות שפתיים בלבד, והנה שמע את שפתיה מתנועעות לאיטן ואומרות:
"נגן, גדיי, נגן – "
המפוחית חיכתה רק לכך. בכיסו של גדעון מונחת היתה כל אותו הערב והנה הגיע גם זמנה. עכשיו הוצאה ממחבואה והוגשה לשפתי גדעון. וכשנשב בה רוח חיים, נשפכו אל ליל-הירח צלילים ערבים, מאותם השירים ששמעום הלילות הרבים, לילות האֶרֶב לגלוי, לילות הגעגועים המסתוריים והכבושים. באו נגינות שנוגנו בלילות הכנרת המסתוריים, בשעות השיבה אל עיליה הישנה, והצלילים רעדו סביבם קלים כאדים שקופים-דקים, וחדרו אל קרבם והמציאו את למופלא, לימים אגדיים ולאהבה רחוקה.
נורית נצמדה לצידו של גדעון. קרובה היתה לו עד שהרגיש את נשימת אפה חודרות לו מבעד לבגדו.
כך ישבו עד שעה מאוחרת בלילה. רק לעתים נפסקה הנגינה על-ידי נשיקות סוערות וליטופי חיבה רבים ורגשניים.
מאוחר בלילה נהדף בורי ממקומו שנמנם בו דקות מתוקות. צריך היה לחזור הביתה. הם עשו אותה הדרך שבאו בה לחורשה. אף הפעם שותקים היו וצמודים זה לזו.
גם מאחורי הדלת של בית כספי עמדו זמן רב ולא יכלו להיפרד במהרה. לבסוף חזרו בורי וגדעון לחצרם, בורי התכנס למשכנו וגדעון נכנס בשקט החדרה.
הכול נשם בבית נשימה לילה שקט, אפילו מרגלית ישנה כבר מזמן. השעון תקתק קצובות את תקתוק הלילה הרגיל. גדעון חדר בשקט למיטה וצנח על משכבו, שיכור מן המפעל, מנורית ומליל-ירח זה.
פרק חמישי: לִילָך פַּרְסִי 🔗
בקצה העיר, הרחק משאון הרחובות, מוצנע מבין העוברים, עמד לו בית בתוך גן עצים עתיקים, שכיסוהו בענפים רבי צל. שני עצי תות חסונים לפתו בזרועותיהם את הבית הפשוט וחרובים ציירו מסביבו קווי תפארת שונים בענפים כבירים וחזקים.
חוץ מעצי התות והחרובים הנרחבים והמגודלים לאין שיעור, היו קלועים בתוך מרבד הגן גם עצי אורן קטנים יותר, ברושים גאים שגם בכופפם את הקומה שומרים הם על גאוותם. קרוב לכניסה צמחה קבוצת עצי פלפל, שפרחם האדום קישט ברוב ימות השנה את עציהם באשכולות אדומים, שבנשוב רוח קלילה, קשקש בהם הפרי הבשל כקשקשת בידי הילדים.
ובין העצים השתרעו שיחי פרחים, חבצלות אדומות, נרקיסים אצילים ארוכי הגבעול עם כתרי התמימות על ראשם; דודאי אהבה הציצו בפינות, פרגי בר התנועעו עם הרוח. זה קמל, וזה נותן פרחו – ואין הגן עומד במערומיו. בשקט, עם דמדומי הבוקר הקם לתחייה, היה ניצן מתפקע לפתע בשיח, ופרח אדום-קטיפה מציץ היה מבין הפקעים; או פרח פעמוני היה נולד, עם ענבל זהבי וגאה, הרועד כולו בזרם האור הצונן, שליטף את בכיר הפרחים.
את הגן הקיפה גדר אבן, קרה יותר מהצמחים, אם כי גם בה שילח הגן את אצבעותיו, כי כוסו אבניה אזוב דק, ירקרק כהה, ספק צומח מן האבן עצמה, ספק מתפרנס מקרבת הצמחים. גם מטפס עדין נקלע לבין סדקי האבן, שלח בה שיניו וכיסה, עד שגם הגדר הפכה והיתה לחלק הגן הצומח. גם בתוכה, כבין העצים והפרחים, צייצו הציפורים לבקרים, ובין סדקיהן לנו את לילותיהן השקטים וישנו בשלווה את שנתן.
רק הפשפש זר היה לגמרי לסביבה. כי קורץ מחומר אחר, מברזל היה בנוי. האזוב לא דבק בחלקיו המטפס לא כיסהו עלים. הוא היה זר בהחלט, עשוי מברזל קר, ממתכת צוננת בלילות וצורבת בחום השמש. הפשפש לא מוטרד היה הרבה ויכול היה אפוא לחלום את חלומו המוחלד על ציריו ורק לפעמים היה מישהו מוציאו מהתרדמה המתוקה, והיה אז פשפש הברזל חורק תוך סיבוב על ציריו.
מפשפַּש הברזל שבגדר, נמתח שביל מכוסה חצץ דק ולבן המשמיע קול חירוק דק, בפסוע עליו הסוליה; שביל זה הוביל אל תוך הבית השקט, המוצנע בין ענפי העצים.
מן החוץ צנוע הוא הבית. קווים ישרים לקיריו, דלת הכניסה גדולה היא ועשויה עץ עבה. זאת היא הכניסה המפוארת והרשמית המכניסה לפרוזדור. בפנים הפרוזדור בתוך עיגול של חלון, עומד פסל גדול, כמעט בגודל טבעי של האדם. שלוש גרַציות רוקדות במעגל. קרוב לפסל תמונה ועל-ידה עוד אחת. שתיהן מראות שמַים איטלקיים ונוף ונציאני במסגרת מוזהבת. והנה המדרגות: עליהן אפשר לצעוד בשקט וברוך, כי קול הצעדים נבלע במרבד השטוח מלמעלה למעלה.
המרבד נגמר כמעט על-יד הדלת הגדולה, הלבנה מבחוץ והרעולה מבפנים בווילונות דקים. כאן הטרקלין. בטרקלין הזה אחר הוא האור מאשר בחוץ, והשלווה מקבלת כאן גוון אחר לגמרי מבשאר המקומות. דבר-מה אחר שולט כאן בין הקירות, דבר-מה שלא מן העולם הפשוט והרגיל השוטף לו להנאתו מעבר לאבני הגדר של הגן.
בטרקלין עומד ריח לילך דק, קלילי, אך בכל-זאת מעורר ומשכר את החושים. צבע האור סגולי הוא, כלומר, הדברים שמסביב גוון סגולי להם: הווילונות השקופים והמנורה הפרסית והרהיטים הנוצצים כמראה. ספה גדולה מזרחית נמצאת בפינה ועליה כרים רבים ההולכים וגולשים גם על המרבד הפרסי הכבד, אשר שזורים בתוכו חוטים מאותם הצבעים שבחדר, זהו טרקלין הלילך הפרסי.
על כרי המשי נחה לה לי-לי. מתעייפת היא לעתים ודרושה לה מנוחה. כי מתרוצצת היא תמיד וכל דבר מעניין אותה. יש לה תלתלים רכים, תלתלי משי ממש, בהירים-בהירים, לבנים כמעט, מטופחים בהקפדה רבה ושמורים מכל משמר. עיניים שחורות לה. נוצצות מאוד, נדמה אפילו לחות הן שתי עיניה של לי-לי, כשני דובדבנים שחורים שטופי טל לילה. סרט לילכי ענוד לצווארה בטרזנות יתרה והוא הולם אותה מאוד. בכלל יפה היא לי-לי. יפה וחמודה מאד. היא מפארת בהרבה את הטרקלין. כי אכן גזעית היא לי-לי ומתאמת למסגרת זו של הטרקלין. מוצאה מגזע אציל, אציל מאוד, ממשפחת כלבים עתיקה ורבת יוחסין.
גבירתה של לי-לי הקטנה, גם לה שׂער מתולתל, אלא שתלתליה חומות-חומות עד כי מקבלות הן לפעמים גוון אדום הדומה ללהבות אש. לנחשוני תבערה קטנים. ראשה עגול ותסרוקתה הקצרה מעגלת עוד יותר את פניה. קווים עדינים להם. כמעט כפני ילדה. אך עיניה מבוגרות הן. מבוגרות מאוד. לפעמים יש בהן משום אבק חוצפה, או שצל צילה של גסות מבריק לעתים בעיניים אפורות אלה. אך לשם זה ניתנו לה ריסים ארוכים ודקים, והיא יודעת יפה להאהיל בזמן הצורך על הברק הזה שבעיניה, ולהשתמש בריסים אלה כבפרוכת יפה של נשמתה.
היא אינה יפה. אבל איש אינו נשאר אדיש במחיצתה. גם להבה אינה תמיד יפה, אך ערכה כלהבה עומד תמיד וקיים. שמה פירי. כלומר, כך מכנים אותה רק הקרובים לה. אך לאמיתו של דבר נקראת היא: גברת הוסט. גברת הוסט מתלבשת יפה. היא יודעת איך להתלבש. היא למדה להשתמש ביתרונות גופה כדי להבליטם, אם כי לאמיתו של דבר היה לה גוף מצוי מאוד. בעלת קומה בינונית היא, וגופה כגוף ילדה צעירה. עורה רגיל מאוד ובבגדי הרחצה המחשפים את גופה בולטת אפילו קבוצה קטנה של בהרות קיץ על השוקיים, שמשחות ותמרוקים לא יכלו להן. רגליה קטנות ודקות, אך אינה משוללת חן, גם חזה עדין מאוד כשל ילדה בראשית התבגרותה. אך בהופיעה לבושת שמלותיה, משארת גברת הוסט רושם עמוק ועז. השמלות הצרות והארוכות מגביהות את קומתה וצורתן וגונן מותאמים באמנות ליתרונות הגוף ולליקוייו.
שתי ידיה הן חלק מתפארת גופה הנראה מבעד לכיסוי השמלות. אצבעותיהן ארוכות ודקות, אצבעות אמן לה, אם כי גברת הוסט לא היתה כלל אמן, במובן המקובל של המילה. ציפורני אצבעותיה מכוסות תמיד שכבות לַכּה ארגמנית, נוצצת ומגרה כלהבות שערותיה.
לי-לי ופירי היו ידידות, עד כמה שהדבר נוח היה לזו האחרונה. בכלל היו הרבה דברים דומים בחייהן ומשותפים ביניהן. לשתיהן לא היו צאצאים. הן לא רצו בכך. כלומר, גברת הוסט לא רצתה בכך, כי את פי לי-לי לא שאלו כלל והסתפקו בהודעתה האילמת בלבד. אולם גם כאן בקו המשותף הזה שביניהן, לא הכול היה שווה בפרטיו, כי בעוד אשר לי-לי לא הורשתה כלל להיפגש במין הזכר שבבני גזעה, מפני חשש ידוע, והיא נשמרה בפני כך בשבע עיניים זהירות – היתה חברתה פירי נפגשת עם גברים למכביר.
הראשון בא אדון הוסט, הוא היה אחר-כך לבעלה. האם אהבה אותו? קשה לה לתת עתה תשובה לעצמה. עכשיו, לאחר שעברו כבר שנים רבות מאותם הימים ומהלילות הראשונים של חייהם המשותפים, הוא הופיע בחייה, כשם שהגבר הראשון מוכרח פעם להופיע בחיי האישה, ונתקבל בלי שיקול דעת יתר, כי לא היה אחר להשוותו אליו; היא היתה אישה צעירה ומחוסרת ניסיון ואחד הרי צריך היה להיות פעם הראשון.
ובאמת היה האדון הוסט זמן רב למדי הראשון והיחידי בחייה. אלא שלימים, הופיע השעמום ביניהם כמלווה תמידי, קשה עורף ומטריד. באו ימים אפורים מאוד. הוא היה עסוק בעבודתו – אז התחיל לעלות בדרגת פקידי הממשלה הגבוהים – בבואו הביתה נסגר היה לעתים בחדרו, קבור בין גלי ניירותיו, וכשהיו מבלים את זמנם ביחד בארוחה או בשעות הפנאי, היו מרקדים שדוני השעמום בתוך האדישות והאור הפושר של החיים הרגילים. גברת הוסט לא ניסתה אף פעם לקרוע את קורי השעמום שהיו נארגים סביבם. היא לא ניסתה להשתתף במפעל הצלת החיים. לא, גברת הוסט חשבה שהיא הִנה שצריך היה לשעשעה, שאותה היה צריך לעניין ובאחֵר האשמה אם לא הצליח לפזר את אדי האדישות שסביבם. היא היתה צריכה לקבל מבלי להעניק, מבלי שיחכו לתמורה.
אמנם הבעל ניסה, ניסיונות נואשים, לסתום את הפרצות שסיכנו את חומות חייו, לחזק את היסודות למען לא יתמוטט עד מהרה בניין החיים כולו – אך לשווא. דווקא משום שנואש היה, דבר שקשה היה להסתיר, לא השיג את מבוקשו וחִציו לא קלעו למטרה, אלא חוזרים היו אל היורה.
כי סכסוכים גדולים אפשר היה לסלק בנקל. מריבות היה אפשר לשכך וניגודים גדולים ליישב. אבל כנגד שעמום גדול מוצץ בערבים, מחניק את אוויר הנשימה – כנגד זה לא היתה תרופה קלה.
התקופה הראשונה של חייהם המשותפים עברה כבר מבלי לחזור, ואיתה חלף התוכן היפה שמילאה בחייהם השתיקה. אותה שתיקה מלאה ורבת הקסם שבחיי גבר ואישה צעירים. עכשיו יכלה רק השיחה לפזר קצת את העננים שמסביבם. אבל רק מעט מִזעָר עניין את גברת הוסט מחוג עולמו של בעלה, מאותו העולם שמעבר לחומת האבן. וכשנאחז אדון הוסט בדבר-מה, כדי להחיות את גחלת השיחה, התעורר והתחיל מספר, היה מפסיק באמצע ונזכר כי זאת סיפר לה כבר פעם, באחד מערבי השעמום שלפני זה.
היה זמן והם הספיקו לעצמם. הם מילאו את כל החלל שביניהם וטוב היה להם. אדון הוסט – משום שהשתוקק לכך, משום שאהב את אשתו וערג לה, והיא – משום שלא נתעורר בה עדיין טִבעה האמיתי, מפני שרדמו עוד בקרבּה היסודות שממנה חוצבה ישותה האמיתית והמלאה.
מן החברה נדחקו והיו מופיעים בתוכה רק לעתים נדירות. מה יכלה אפוא לעשות, עם המפנה החדש בחייה, עם גילויי ישותה החדשה?
משעמדה על דעתה הכירה את האל היחיד של חייה. לו עבדה ולכבודו בנתה מזבחות. רק למען התקדש לעבודתו עשתה את כל פעולת יומה. למענו נשמה והתלבשה. בשבילו נהגה במכונית וצחצחה את שיניה הקטנות. הוא היה לה הכול. בלעדיו היתה אומללה, בלעדיו היתה נטולת כוכב בחיים, אוויר לנשימה, טעם של הוויה. זה היה הארוס אשר מילא את כל תאי גופה, את כל קמטי נשמתה. בלעדיו היתה רק כלי שהוצג ריקן, ללא תפקיד וייעוד בחיים.
הרבה שנים היתה כנסוכת שינה. והנה בא הגבר, רך, טוב ונעים, ועורר אותה. היא היתה עד אז אבוקה מקופלת אל תוכה, שגופריתה מופנית אל פנימה, זיק אחד דיו היה לכך. אבל לאחר שנתלקחה האבוקה, נשכח הזיק הקטן שממנו קיבלה את אִשהּ. בה טמונים היו יסודות דלק כבירים, סמויים מעין הרואה ומעין בעליהם גם יחד. וישותה החדשה תבעה סביבה מתואמת לה, אווירה נוחה לנשום בה.
ובאו פגישות שונות. מקודם מקריות כמעט, בלתי-מחושבות כלל מראש. אחר-כך באו מעשים, כפרי הזדמנות גרידא, כתוצאות תנאים מיוחדים, אשר איש לא תיכנם במכוון. אך משהתחילה שרשרת הידידים, לא פסקה עוד, אלא פשטה צורה ולבשה ללא הפסק.
בפעם הראשונה היה זה ידידו של בעלה. ידיד טוב שלו, רֵע. היה בא לעתים קרובות לביתם. ושלושתם לא ידעו איך קרה הדבר שבמרוצת הזמן הפכה היא להיות ידידתו הטובה, ואילו אדון הוסט הפך לו לשונא. –
אבל על-פי-רוב היה הדבר נגמר ביתר שלום והבנה. הנה הופיע הפקיד הצעיר גרין. גבה קומה היה ורחב כתפיים, אך פניו כפני נער צעיר. איתו נפגשה רק פעמים ספורות, אך תמיד בדירתו שלו. אחרת לא הסכים. והיא סיכנה את עצמה והלכה. הלכה כי הוכרחה לכך, לא נמשכה אליו ורצתה בו. לעניינים אחרים לא התאוותה. לדברים אחרים לא היה ערך בעיניה; בשבילה אילמים היו כל אותם הספרים הרבים שבחדר בעלה, בכריכותיהם המוזהבות, לא חיוורים היו הערבים בחברת הבעל, משעממים נשפי הקונצרטים ולא קסמו לה התיאטרון והשירה; לה קסם רק הגבר, לו התאוותה ואותו חשקה בכל מיתרי ישותה החדשה.
וכך בא לבסוף אותו המהנדס גורדון, אחד הפקידים הגבוהים של מ.נ.מ.; בשנה שעברה הכירה אותו באחד מטיוליה למצרים וחזרה כבר מיודדת איתו. גם בעלה טייל אז איתה. אבל בעלה לא היה להם למכשול כלל. הוא היה כל-כך עדין, כל-כך סולח וטוב-לב, עד כי היתה מוכנת לאוהבו מחדש, כל-כך נגע אל לבה.
המהנדס היה בא לביתם בזמן שהותו בחיפה. התיידד אפילו עם אדון הוסט. כי איש חביב מאוד היה המהנדס גורדון. לגבי הגברת חשובות היו עיניו החומות, צחוקו הלבבי ואף זרועותיו החסונות כל-כך, ובאשר לאדון הוסט, הרי היה המהנדס איש-שיחה נלבב, מעורה במפעל כביר, יודע חדשות העולם, אדם מעניין עד מאוד, שאפשר היה לדבר איתו על הכול ולבלות שעה בנעימים. ולבסוף, נו, כן, דבר שלא היה לבטלו כלל במחי יד אחת קלה, הוא –הרי היה מאהבה החדש של אשתו.
המהנדס גורדון היה מופיע בביתם גם כשהאדון הוסט לא היה נוכח בו במקרה. אך גברת הוסט לא היתה חסרה, כמובן, אף פעם במקרים שכאלה. גם לי-לי נוכחת היתה תמיד לצִדה של הגברת. כי לי-לי היתה באמת ידידה נאמנה שאפשר היה לבטוח בה. שתקנית ללא גבול. אילמת כקבר. רק המהנדס גורדון לא תמיד היה מפיק רצון רב מן המשולש הזה. הוא היה מרגיש את עצמו ברע, כשחש היה במבטה של לי-לי תקוע בסקרנות, בזמן התקרבו לגברת כדי לנשקה. גם עיני לי-לי היו סוף-סוף עיניים ממש ולא היה זה נעים ביותר להרגיש בזוג עיניים לחות נוכח פגישותיו עם גברת הוסט.
לפעמים כשהמהנדס היה מרים את עיניו שלו ורואה את זוג העינים של לי-לי, עירוניות ותקועות בו בדבקות, תופס היה באחד הצעיפים, אם מונח היה קרוב לידו, ומשליך על ראשה החמוד. לי-לי היתה אז נבהלת, רצה וסובבת את החדר ומנסה להשתחרר מן הצעיף. כשהיתה מצליחה לבסוף להשתחרר מן התרעולת שכיסתה את ראשה, היתה חוזרת שוב אל הזוג, ומתיישבת על רגליה האחוריות, מרימה את הקדמיות בזריזות וממשיכה לשבת בחברתם. שניהם היו צוחקים אז, צחוק כבוש ומגורה והמהנדס היה מסיח את דעתו מן היצור השלישי שבחברתם. סוף-סוף רק כלב הוא ולא יותר.
רוח אחרת נושבת מן החדר הבודד שבאגף השמאלי אשר לבית. כי שונה הוא חדר מן האחרים, שונה מהם תכלית השינוי. זהו חדרו של אדון הוסט, חדרו שלו בלבד, שבו נמצא הוא, על-פי-רוב, לבדו, בד' אמותיו של עצמו. הוא לא היה כלל עובד בחדרו, כפי שהוא מכריז לעתים. רצה הוא רק שלא יפריעוהו בבדידותו. ובבוא זמנים רעים, רצה למצוא בחדרו פינה שקטה, מקלט-מה שלו, אשר יוכל להיות בו עם עצמו.
הוא גם סידר בעצם ידיו את החדר הזה שבצד, החותם המיוחד הטבוע על החדר, הוא אי-הסגנון שבסידורו. זה היה חדר פשוט ונוח. כמעט ריק. רק בפינה עמדה ספה ועל-ידה ארון ספרים שונים. זה על זה נשענו ספרי ליריקה וכרכי פילוסופיה עתיקה, ספרים פוליטיים ורומני מופת של המאה שעברה. חלק מהספרים היה עוד מן הירושה של תקופת האוניברסיטה, ורק שורות אחדות של כל כתבי סופרים ידועים, שעמדו כבולים בתוך כריכותיהם המוזהבות, נקנו בזמן סידור הבית – ספק לנוי, ספק לעיון.
בקצה השני של החדר המרווח עמדה מכתבה גדולה, ועל-ידה כורסת עץ כבדה ובלתי-מרופדת. מרבד גדול אחד, השטוח על פני כל הרצפה, איחד את שטח החדר וקירב במקצת את הרהיטים הבודדים והמרוחקים זה מזה.
על פני החלון הגדול פרוש היה וילון כהה שהקנה לחדר אווירה מבודדת ושקטה. בבדידות הזאת היה אדון הוסט נסגר לעתים, רחוק מן העולם שמעבר לגדר גנו, רחוק מעסקי משרתו הגבוהה, ואף רחוק מריח הלילך הפרסי המגרה. יושב היה בפינת הספה ומושיט את ידו כדי לקחת ספר מספרי הארון. לפעמים היה זה ספר שירים. היה קורא בו ומדפדף. לפעמים היה מתעכב במיוחד על דף אחד מפני שנזכר היה במסיבות שקרא בהן את השיר לראשונה. לעתים היה האדון הוסט נוטל בידיו ספר פילוסופי ומנסה לקרוא דווקא בהערות שנכתבו על-ידיו בשולי הספר, לפני שנים רבות, בשעות אחד הסמינרים שבאוניברסיטה.
אולם לרוב היה הדבר נגמר בעניין אחר. היה קם אז מעל הספה, מעביר את גופו הרחב, הבינוני, בפסיעות רחבות אל הכורסה ומתיישב בה. היה מפנה אותה קצת אל עבר הקיר הימני; מבלי משים היה עושה כך. אך על הקיר הזה תלתה תמונה. היחידה בחדר הזה. הוא היה מרים אליה את עיניו האפורות השקטות, שמעליהן התאחדוּ הגבות הבהירות לקשת אחת שלימה, והיה מביט בה. מבלי משים היה גם חושב בכיוון ידוע. לפעמים אינו יודע אפילו אם חושב הוא אם לא. אינו מבדיל בין מאוחר למוקדם במהלך מחשבותיו. נכון יותר, אין לו כלל במקרים כאלה מהלך של מחשבות. יש לו רק מצב של מחשבות, שבהן הוא עוסק, שבמעגלן הוא עומד ואותן הוא מרגיש. המעגל, מנקודתו זו שתתחיל בה, תמיד תחזור אליה, כאילו כלל לא יצאת ובמקומך אתה תקוע.
אדון הוסט היה מהרהר בשנות חייו הקודמות. בעיקר מרגיש הוא את השנה האחרונה ללימודיו באוניברסיטה. אז הכיר אותה. בנשף של סטודנטים היה הדבר, והיא אז צעירה, צעירה מאוד. הוא אינו זוכר ואינו מבין איך זה בא הדבר ומאז נפשו כה קשורה בנפשה, ישותו תלויה בה, בברייה קטנה זו, מבלי שתוכל להיחלץ. אלא שאחרת היתה אז פירי שלו. נערה צעירה, תמימה, אשר הוא, הסטודנט הצעיר, אפור העין ורם המצח, היה לה העולם ומלואו, גבוה מכל גבוה, יחיד מכל יחיד. הוא אמנם ידע לכבוש את חיבתה, השכיל להפנות את מחשבותיה ולקשרן תמיד אליו, אל האוהב. פעם פרח רימוני, פעם ספר שירים קטן, והנה תמונה מן הנלבבות, עשו שליחויות אהבה. גם תמונה זו התלויה עתה לעיניו, נקנתה לה, לפירי האחרת, הראשונה והקודמת. אז לא חשב כלל במיוחד על גיבורי התמונה וקורות חייהם. אז רצה לראות את הרגע היחיד שהתמונה הציגה, את הגיבורים כפי שהם מופיעים לעיני הרואה. היה כאן אורפיאוס הצעיר, עדין התלתלים, נסוך הקסם והערגה בפניו. נֵבל הפלאים תחת זרועו, והוא צועד על-על, כשעיניו העורגות תלויות בדמדומי האור המבצבץ למרחוק. צַעד אחריו, ידה על שכמו של אהובה, פסעה אוירידקה, נשענת עליו בבטחה, עצומת עין, בוטחת ונאמנה. כך רצה אז הסטודנט הוסט לראות את עצמו: הוא, מבטו תולה במחר, נבל חייו תחת זרועו, ערגת אושר ותקווה בפניו, ועל שכמו ידה הענוגה של נערתו, שאליה שאף ורק לה נשם אז.
אז – בימים הטובים ההם והיא מסורה לו עד ללא גבול, תלויה בו ובוטחת, צועדת איתו אל אור החיים החדשים שקסמו מרחוק – התחילו אמנם קצת מן התקוות להתגשם, אך כנראה רק כדי שתהיה האכזריות גדולה בהיעלמן. עד מהרה נוכח שתחת אורו וחמימותו גדלה אישה אחרת, לא זאת שהכיר, אחרת לגמרי מזו שאירס לו. למרות ההתאמצות האל-אנושית היה הדבר היקר מתרחק והולך מבין ידיו, מבלי שימצא תרופה לכך, מבלי שיוכל לסתום את הפרצה הפתאומית, שהיתה הולכת לעיניו וגדלה. לראשונה רצה להשלות את עצמו. היה כל-כך נוח שלא להאמין בדבר שמפניו חשדה הנשמה; היה כל-כך טוב לנמנם ולעצום עין מפני כל המקפיא את הדם.
וכך נמשך הדבר זמן רב, עד שפעם-פעם קרה הדבר הפעוט הזה, שבעצם מקרה נקלה היה, קל ערך לגמרי, אלא שמקרה קטן זה, חתך פצע עמוק בבשרו של הוסט.
פעם בילו בשלושה את אחד הערבים שבביתם, שלושתם, כלומר הוא וידידו הטוב והנאמן. הם עישנו סיגריות. ברגע ידוע הגישה פירי את קופסת הגפרורים המוזהבת ורבת הפיתוחים, לידידו, שהוציא אותו רגע סיגריה מן הקופסה שעל השולחן.
וכשידידו הושיט את היד לקראת הקופסה, ראה פתאום הוסט, איך אצבע אחת של אותה כף יד הועברה בליטוף על כף היד המגישה את הגפרורים. כשקרע את עיניו והציץ בפני אשתו, לא היה עוד ספק בדבר. אי-אפשר היה להתעלם יותר, אי-אפשר היה להמשיך ולסובב את עצמו בכחש.
הוסט זוכר יפה את הערב המשונה ההוא. הוא אינו עלול לשכוח את המקרה הפעוט הזה לעולם. כבר עמד להתפרץ; כך, פתאום, ללא סיבה יתרה, ללא טעם, רק משום שדמו פרץ למצחו ועיניו נשטפו באש. אך הוא התגבר. כמו תמיד. רק עזבם בחדר, כושל ומפוזר, פולט אמתלת-מה ויורד למכוניתו, מניעה בסער ומתחיל לרוץ בה כשד. רחובות הלילה ריקים היו מאדם וכל אסון לא קרה. וכשחזר הוסט מנסיעת טירוף זו, התנפל על ספתו, סחוט וקרוע עצבים וישן עד הבוקר כבקדחת כבדה.
כלפי חוץ לא נשתנה הרבה. רק הידיד חדל מלבוא לביתם.
אלא שלמצב השלווה הקודם אי-אפשר היה להגיע עוד. כנראה שלעולם הודח ממנה. מאז פגישת שתי הידיים בזמן הגשת הגפרורים החלה תקופת טירוף. כי המצב לא הוטב כלל. אדרבא, גברים בולטים יותר הופיעו על אופק חייהם, נראים יותר מן המאורע של אותו הערב הבלתי-נשכח.
המכונית שגם קודם שירתה אותם בהרבה, עברה כמעט לגמרי לרשותה. ערבים שלמים היתה נעדרת מן הבית והוא היה חוזר מן העיר ומוצא על מכתבתו איזה פתקית לקונית ויבשה: “אהיה הערב עסוקה, חביבי, להתראות.” או אחרת, איזו אמרה קלושה: “אני מוזמנת הערב לתיאטרון, בודאי לא תאבה ללכת גם אתה.” והוא היה מסתובב מחדר לחדר, מעשן סיגריות ושותה משקאות, טרוף מחשבה וחסר מנוח.
בפעם הראשונה, שמצא על השולחן פתקה כגון זו, בה הודיעתו כי תאחר בוודאי לחזור הביתה, החליט בכל-זאת שלא ללכת לישון ולחכות לה. הוא נסגר בחדרו שלו, הסיח את דעתו מכל העניין – תרופה לדחיית הזמן – וקרא.
אולם כשמחוגי השעון עשו את מלאכתם באמונה, והלכו והתקדמו כבר בתוקף לקראת הספרות המציינות את הלילה – לא יכול היה יותר להסיח את דעתו מכל זה.
הוא מדד את החדר בפסיעותיו, הנה שוב, ואימץ את שמיעתו כדי לקלוט טרטור-מה של מכונית אשר תבשר את חזרת אשתו. אבל לשווא. כל רעש לא הגיע כלל לאוזניו. וכשהיה מגיע, היה עובר לו כלעומת שבא ואובד בהמשך הרחוב.
היה כבר מאוחר מאוד והיא לא שבה עדיין. הוא רתח, אלא התאמץ להירגע. הוא ציווה להציע לו את משכבו על הספה שבחדרו ולא בחדר המיטות המשותף, התפשט ושכב לישון. בשוכבו במיטה משך את השמיכה על אוזניו, אום לתימהונו תפש את עצמו מאזין לספק הרעש החודר מן הרחוב גם מבעד לשמיכה העבה.
הוא השתדל לישון ומשום כך לא יכול היה לעצום עין. והיא עדיין לא חזרה. פתאום בלי כל סיבה מיוחדת, קם והתחיל מתלבש בקדחנות. בלב שבור ובידיים רועדות התלבש בשלמות, עד לסיכת הפנינה שבעניבתו. הוא ניגש לחלון, הרחיק מעליו את הווילון הכבד וּפתחו, אך מחוץ לא הגיע שום רעש. הגן עמד בתפילת הלילה, שקט ומכונס בקרבו, לא נטרף ורצוץ היה, אלא שליו ומנמנם לו תוך קדושה.
אך אוזניו לא קלטו כל תנועה.
והיה מאוחר. מאוחר מאוד. לא היה עוד צל של ספק אפוא לסיבת האיחורים האלה. הכול היה מחוור ומשגע. רוצה היה אדון הוסט לצעוק לתוך החלון הזה, לתוך הלילה השקט, צעקה איומה, אשר את הֵדה הרגיש כבר בקרבו, צעקה מחרידה ומזעזעת: פרוצה, זונה, היכן את עכשיו?!
אך הוא לא צעק. הוא רק כיסה את ראשו בשתי כפות ידיו וצנח על המיטה בבגדיו ונעליו, כך משך על עצמו את השמיכה ויילל כחיה מוכה ופצועה.
כשהגיע בסוף לאוזניו הרעש שציפה לו כל הלילה, ראה פתאום שכך לא יכול להופיע בחדרה. מיהר אפוא ולבש חלוק על הבגדים המקומטים שלו ויצא לקבל את פניה. חרדת לבו, והיסוסו איך לפגוש את פניה, התנגשו בביטחון קר ושקט, צונן ומקפיא.
“איפה היית?” היה הניסיון הקל להתפרץ. אבל אבק השרפה לא נדלק. הוא קיבל תירוץ פשוט וקצר והסתפק בו. הוכרח היה להסתפק בו. עצה אחרת לא היתה, כי להעמיד הכול על קלף אחד לא עמד בו הכוח, לשחק, לסכן – פירושו לקחת בחשבון שתי אפשרויות של תוצאה. גם את זאת שמפניה היה בורח, שבעיניה לא יכול היה להציץ.
הוא לא יכול היה לוותר על אישה זו. הוא לא יכול היה להינזר ממנה, או ליפול בריב ממושך איתה. כשהיה מעביר לפני עיניו את מראה ראשה הבוער בלהבות התלתלים על לובן הכר של מיטתה, לא יכול היה לחשוב בשום אופן, כי כל זה יחלוף ללא חזור. וכשהיה מעלה בזיכרונו את כל הקשרים המשותפים שבזמן הראשון של אהבתם, היה לבו מתכווץ בקרבו, ולא יכול היה לקרוע לעולם את החוטים היקרים האלה ולהרוס הכול עד היסוד. כי בהיהרס הכול, למה היתה לו עוד השלווה הנשאפת, כי באין לו עולם, למה לו שיווי המשקל כדי לחיות בו.
ועל-כן היה מסתפק במעט שהיא הגישה לו. היה מתפרנס בפירורים שזרקה לו בחסדה. עכשיו נדדו כבר לעתים מצעי מיטתו על הספה שבחדרו הפרטי. לעתים קרובות ראוהו קירות החדר הזה מתפרץ אל קרבו ונחנק, אוכל את עצמו ומחריש. וכלילות מזור וכשילומי-מה לחייו הקשים האלה היו הלילות המשותפים איתה, כשבחדר השינה בערו בתשוקה גופותיהם, תלתלי ראשה הערמוניים ולבו.
אבל בעד פירורי אהבה אלה, בעד הבהובי אורות הללו, היה הוסט משלם ביוקר. לא רק כי חייו אכזריים היו, חדוות מעטות ומירוץ יומו רק במסילות הצער היה עובר. זאת לא זאת. אלא שכל זה גרם לדבר אחד שאיום היה מן הגורם. ההתחלה נעוצה עוד בעבר. הוא היה פקיד ממשלתי בינוני. משכורתו היתה יפה לחיים פשוטים, לחיי משפחה שלווים, לפינה נוחה ולבילוי זמן הוגן. אבל חייו לא כאלה היו. כלומר, הוא עצמו השתוקק דווקא לחיים שלווים, אלא שנדחף על-ידי נסיבות שונות למסילת חיים אחרת. להוצאות שלא היו לפי כוחו. אשתו נכנסה לחברה הגבוהה והוא עצמו שמח אפילו לכך. הוא רצה להשביעה רצון, להעמיד לרשותה כל מה שהשתוקקה לו, ואמנם זכורים לו היטב הימים המאושרים ההם, כשאשתו חיפשה בית נוח לדירה, דווקא בתוך גן גדול, כשהיתה בוחרת מכונית, לא גדולה, אבל שתעבוד בשקט האפשרי, כי עצביה אינם סובלים את הרעש. וכמובן שצריך היה להעסיק אנשים להחזקת הבית, גנן בשביל הגן ונהג בשביל המכונית, בתחילה לעבודות חלקיות, אך לבסוף למשרות שלמות. ההוצאות רבו, נסיעות, טיולים, והוא טרם הועלה אז למשרה גבוהה זו שהוא מכהן בה עכשיו.
כל החסכונות אזלו, ולבסוף גדלו גם החובות. אולם, מעשה אושר מפליא, והוא הועלה אז בדרגה ולא עוד, אלא שמשרתו החדשה בענייני כספים היה עסקה, בכספים רבים, והוקל לו קמעא על-ידי עזרה דחופה שיכול היה ליהנות ממנה בזמן הצורך. כמובן שתמיד השתדל להחזיר את הכסף בהקדם האפשרי. היה לווה אצל אחרים ומחזיר, נעזר שוב ומשיב ללווים, וכך עלה לו בקושי להטליא זמן-מה את התקציב.
וההוצאות רבו. באו הסיבוכים ביחסיו עם אשתו, ודווקא בזמן כזה לא רצה להראות לה כי שאלת אמצעים מכבידה עליו, ומפני כך לא היה זה הרגע המתאים לתוכנית ההבראה שחלם עליה. ולא עוד אלא שלא מצא די עוז להתנגד לרצונו ושלא להעניק לה לפעמים מחרוזת פנינים עמומות, שהתאימו כל-כך לצווארה הילדותי, או אצעדה עדינת מעשה שראה בחלון הראווה.
וההוצאות גדלו. חובות גוררים חובות ואין הפִרצה נסתמת לעולם. כך שטפו חייו והוא מרגיש היה שבעצם נקלע למקלעת לא לו, כי הוא אינו שייך לה, לא לכך השתוקק כל ימיו, לא על זה חלם בשנתו האחרונה שבאוניברסיטה, כשרקם את תמונת עתידו. אבל הזרם גרפו, הזרם סחבו בכוח כזה, שלא עמד לו העוז להתנגד אף במשהו לגליו הקרים, רק לבו חרד מאוד ובעיניים קמות היה מביט לקראת הבאות.
בלילות היה מתעורר פתאום ומרגיש דבר מחריד תלוי בחלל, והרוחות מבעד לחלונו מייבבות היו קינות איומות ומבשרות רעה. בחלומותיו היו הרים מתמוטטים ובהתעוררו מיוזע קרות, ופחד אימים בעניו, היה מרגיש כאילו ערפד דמים יושב לו על חזהו, מוצץ אם לוזו וסותם את הנשימה.
בשעות כאלו היה הוסט מתיישב בכורסתו, כשהיא מופנית קצת ימינה, אל צד התמונה שעל הקיר. התמונה הזאת, אם כי לאשתו היתה מיועדת בזמנה, נדדה עכשיו וחזרה לחדרו. בעצם ידיו העבירה לכאן, לאחר שפג טעמה של המתנה, והיא, אשתו, לא התנגדה לכך אף במעט. וכך הוסט היה מנסה למצוא לעצמו מפלט-מה לעצמו, אל מול התמונה הזאת, היקרה לו והמפחידה כאחת.
הוא היה מתיישב למולה, עוצם את עיניו למחצן ומספר לעצמו את אגדת הדמויות שבתמונה, בדבקות רבה, כילד זה לפני הירדמו, המחזיק בידו את כף רגלו הקטנה, ממלל לעצמו קטעי אגדות, שאוזנו קלטה ביום.
אורפיאוס בן המוזות האלוהי, אורפיאוס בעל הנבל, המפליא נגן מכל יצור, מתה עליו אשתו-אהובתו. והאישה ירדה שאולה, אל הַדֶס, העולם התחתון האכזר. קר הוא הדס, עולם הצללים האפור, ללא רחמים הוא פלוטון, שרו ומלכו, איום הוא צֶרבֵרוס, הכלב השומר את העולם המחריד הזה.
קשים כולם ואיומים ושביל אין אל לבם המאובן. לשם ירדה אורידיקה האהובה שאורפיאוס שְכלהּ, ואין דרך אליה, אף צל צלו של שביל שיוביל אל זו שנפשו קשורה בנפשה, שגופו ערג לגופה, להדס אין לחדור.
ויתעצב אורפיאוס ללבו ויכרסמו הצער באלפי תולעים קטנות. ויהי בעלות הכאב ללא נשוא ויאחז בנֵבל נשמתו וינָד אחרי צלו. הרבה נדד אורפיאוס, עד אשר נתקל בפתח העולם התחתון. אך הדס סגור ומסוגר הוא ואין הכניסה לתוכו אלא למתים. אך אורפיאוס תפש את הנבל ויפרוט את נימותיו כעל נימות הצער של ימיו וינגין את תוגתו, עד כי שטפה מבין אצבעותיה אל ליבות שליטי הדס, כנהר אדיר באביב.
ויזדעזע לבם של השליטים ויתכווץ, ועיניהם זלגו דמעות, ויזילו גם דגי הים את דמעתם; עופות העל ויצורי התהום וסלעי ההר וצרברוס האיום נזדעזעו, ואף מלך מלכי המלכים של הדס, זה פלוטון בכבודו ובעצמו, לבו נמס בקרבו ויפרצו מעיניו פלגי דמעות של צער, תוגה וכאב.
ואז נגע השר בשכמו של המנגן ויאמר:
“די לך, המפליא נגן, עצור בצערך כי רב, נתון תינתן לך אבדתך, הירגע כי תוחזר לך אהובתך. אך מזאת הישמר לך ושמע: בצאתך אתה, היא תצעד אחריך ואתה לא תהיה רשאי לראות את פניה עד אשר תצאו מגבולותי. והיה אם תפר את פקודתי ותפנה את ראשך כדי לראותה, ותיעלם הדמות ולא תהיה, ותחלוף ממך לעולמים.”
ויימח אורפיאוס את דמעתו שפרצה וגלשה מעיניו, וירגיש מיד על שכמו מגע קל כפרפר, קל מן הקל ועדין, והוא ידע – היא נמצאה על-ידו. אך לראותה לא היה רשאי. עוד ייסורים אלה היו שמורים לו; אשר ירגיש את אבידתו היקרה, כאן, קרוב על-ידו, ולא יורשה לראותה באהבה.
תוך שמחה מהולה בתוגה החל אורפיאוס צועד מעלה והוא מרגיש-לא-מרגיש יד ענוגה זו שעל שכמו. פעם לוהטת דרך התָגָא, כאש להבה צורבת, ופעם צוננת ומכזיבה כסיוט: האמנם צועדת? –
ופעם – כבר היו קרובים למטרה, כבר קסם האור של העולם ולבו פעם בקרבו חזקות והציפו בגל אדיר של אהבה, של חיבה וצער, של ספק מעביר על הדעת, והוא שכח הכול, רמס הכול – וראשו נפנה.
שום דבר לא היה. שום דבר לא נראה עוד. אהובתו נעלמה לעולם.
הוסט סוקר את התמונה דרך סדקי עיניו. כאן נראה היה אורפיאוס ערב הסיבוב המהיר והטראגי. עוד רסיסי הצלילים תלויים לו כטל של צער בקצוות תלתליו, עוד צלילי התוגה חרותים בפניו, אמונה שאין אתה תקווה, שאיפה שבוודאי לא תתגשם. ומבטו של אורפיאוס התלוי באור בוקע, חש כבר ביד הגורל המרחפת על ראשו, והוא יודע שנקלע במעגל שאין מוצא ממנו, שהאסון מן הנמנע הוא, כצער החיים בעולם. זאת הדרך, מן הכאב של הידוע, אל הצער שבנסתר עוד; מן התלאות שקרוהו תמול שלשום אל עינויי המחר הלוט עוד בערפל, אך המשוער כבר בחלקו והנרמז על-ידי הגורל התלוי מעל לראשו כחרב.
הוא עוצם שוב את עיניו לגמרי, אשר לא תראינה יותר את הדמויות שלפניו: אך הן נמצאות בקרבו, חרוטות עמוק, בצער ובכאב.
גורל? מה זה גורל?
והוא חש בדמעות חמות הזולגות מעיניו לקרבו.
פרק שישי: וְעוֹד חֶדֶר שֶׁבַּצַּד 🔗
באגף השמאלי שבקומה התחתונה, בין חדרי השירות השונים, היה עוד חדר קטן. חלונותיו נוגעים בקיסוס המטפס על קירות הבית, וכשפותחים את החלון מציצים אל החדר זלזלים קטנים וירוקים. החדר רגיל הוא ופשוט. באחת הפינות – מיטה ובשנייה – שולחן עם כיסא. מתחת למיטה מזוודת-עץ שהמכסה מהודק לה ברצועות עור עבות, המשמשות כצירים.
על המיטה רגיל גופו של צבי לשכב שעות רצופות, כשרוחו בונה אז מגדלים פורחים באוויר העתיד הרחוק והמעורפל. באשר לזמן הראשון – הצלחה מלאה לכל הדעות. ללמוד את המלאכה במשך זמן קצר, לעבוד בתור נהג של אוטו-משא ואחר-כך להשיג משרה של נהג פרטי – לזה ייקרא טֶמפו! אלא שכעת מהרהר הוא לעתים בעתידו. ברור שעליו לעשות כסף. עוד בעיליה נוכח לדעת את כוחו של הממון. בעצם, הכסף יענה את הכול. כל זה קיבל עכשיו את אישורו, לאחר שהסתדר בעיר ולעיניו שטפו חיים אחרים מחייו שלו, אחרים מכל מה שיכול היה לדמות לו בעיליה. וכל זה גירה והלהיב. כאן, מקרוב, אפשר היה להרגיש ממש בלהט החם, בשלהבת הכסף, שליטפה את האדם וזירזה ודרבנה אותו להעפיל.
אלא שדווקא עכשיו באה נקודה של קיפאון. קשה היה לזוז מן הנקודה המתה. משרה זו של נהג היתה טובה למדי, ואולי אפשר היה לחסוך מעט לולא תנאי התשלום המיוחדים. החדר הזה וההספקה, כיוון שבלעדיה לא הסכימו בעלי הבית להעסיקו, גזלו את חלק הארי של המשכורת, והמעט שנשאר נמס בקלות כזו שלא הספיק לחמם אפילו את מקומו. העיר, סוף-סוף, תבעה את שלה, וצבי נענה לה בתשוקה, פותח היה את כיסו ומרגיש את עצמו מאושר להיות חוליה בשרשרת החיים העירונית.
השעות האלה של החופש באונס, כשגופו שכוב על המיטה, עניין רב היה להן לענות בו. כי זמנו היה לפעמים רב מדי. עסוק לא היה, אלא שחופשי – לאו דווקא. בפינה שבה עמדה המיטה, תלוי היה פעמון חשמלי, שחוטיו מתוחים היו עד לקומה העליונה ונגמרו בכפתור לבן ונוצץ. הכפתור הזה היה עשוי כדי שילחצו עליו. ובהילחצו, היה למטה, בחדר הצדדי, מצלצל הפעמון, ותוך כדי צלצול נשמעות היו קללות נמרצות של צבי, ובעוד זמן-מה טרטרה כבר לפני הבית המכונית המזהירה בניקיונה.
זאת היא מטרת הפעמון, שלימים צבי למד לשנוא אותו בלא לב ולב, כי תמיד היה מאיים על מנוחתו ומוציאו מהרהוריו המתוקים.
כי לצבי יש במה להרהר. יש ויש. והנה אפילו באותו עניין ההעפלה. אנשים עשו עסקים רבים, חסכו כספים במשׂרתם, כל אחד נלחם על שלבו בסולם העלייה ואילו הוא לחוץ עכשיו אל הקיר ואינו עושה עדיין כלום מן הדברים החשובים לעתידו.
גם בדברים אחרים חושב צבי כספי. לא במיוחד, אלא בלי משים חוזר הוא ונמשך להם באיזה כוח טמיר. בעצם, אין גם להתפעל מאוד, כי הרי לרשותה עומד הוא ובפקודתה הוא עובד ויומו קשור כאילו ביומה.
בדרך-כלל הכול קשור כאן בטרקלין הלילך הפרסי. הוא כאילו הלב שכל שאר האיברים לא נוצרו אלא לשרתו, מאדון הבית ועד לאחרון המשרתים. ואולם צבי לאו דווקא בזה מהרהר הוא. אישה זו כאילו ריח של רֶקח פרחי הלילך נודף ממנה ומשכר את כל סביבתה. גם הוא נמשך אחרי אותו הריח – שטויות והבלים.
לפעמים נדמה לו אפילו לצבי, שזו, הגברת, מרגישה בו למרות הכול. הוא אינו רק נהג, נהג פשוט ולא יותר; הוא מופיע גם בתור גבר, וגבר צעיר דווקא, חסון ומלא כוח. ולמרות הכול, אין צבי מעז להראות לה כי רוצה היה שתראה אותו כגבר צעיר ולא כנהג גרידא, המובילהּ מתוך אדישות לפגישות עם גברים אחרים.
בעניין זה היה ביניהם כעין הסכם מתוך שתיקה. אף פעם לא דיברה איתו בעניין הסודות של טיוליה. אף פעם. אבל צבי מרגיש בהסכם ואינו פוצה פה. עיוור ואילם הוא, רק ההגה נתון בידיים, רק הדרך מתוחה לנגד עיניו. זאת ולא יותר.
זאת ולא יותר. כלפי חוץ. כלפי פנים מרגיש צבי הרגשה יתרה את האישה המגרה הזאת, היושבת בפנים האוטו ומבטה כאילו צורב אותו בגבו. אז אינו מעז להציץ אפילו במראה הקטנה שלפניו, כי מפחד הוא מפני מעשי שטות העלולים לצמוח מכל זה. מפחד הוא מפני עצביו שמא לא יוכל לשלוט בהם ויגרום לעצמו דברים שאינם נעימים לגמרי. ואז ממהר הוא יותר מן הרגיל, מוסיף כוח למכונה, רץ נבהל מעצמו, חושש לשיגעונות רוחו.
בכל זה מהרהר לפעמים צבי בחדרו הקטן שבצד, המלא תוכניות העפלה, חשבונות וחישובים שונים. אלא שבתוך חישובי העתיד המרובים, נרקם גם החוט הזה, אדום ולוהט ומשכר כיין חזק וישן.
לרוב נגמרים ההרהורים בקללה חזקה ונמרצת הנגמרת תמיד על-ידי צלצול הפעמון הפתאומי. אלא שעכשיו לא היה מקום לקללות, כי נסיעה זו שהצלצול בישר אותה, מתוכננת היתה מראש. צבי ידע כי מחכה לו נסיעה של שעות מספר, שאת מטרתה לא ידע עדיין.
הוא קם ויישר את הפרקים, עשה את שערותיו על-יד המראה הקטנה ויצא אל הגראז'. כעבור רגעים מעטים עמדה כבר המכונית על-יד הבית, מזמזמת ומידרדרת כבושות. מן המדרגות ירד הזוג הוסט. הוא בא בחליפתו הפשוטה ובעצב האפור שבעיניו והיא בבגדיה המגוונים עם התעלומה המגרה שבפניה. בידה נתונה רצועה שבסופה מפשפשת לי-לי, פעם לכאן ופעם לשם רק הרצועה מכוונת את הליכתה.
צבי הושב בפנים המכונית ואדון הוסט נטל לידיו את ההגה, גברת הוסט ישבה על-יד בעלה. ביניהם הסתתרה לי-לי, סוקרת בעניין את הכול.
האוטו זז לכיוון שכונה אחת מרוחקת מן העיר. צבי תהה על שנלקח אִתם בזמן ששניהם נוסעים ביחד. צבי אינו אוהב לשבת במכונית כשאחר נוהג בה. הוא סיגל לעצמו את מומם של כל הנהגים. הם עצבניים מאוד. אינם בוטחים בנהג אחר, ונרגעים רק ברגע שההגה נתון בידיהם. צבי אינו מביט לצד הדרך המתנועעת. הוא מביט הצִדה ומבטו מרחף פעם על ההר ופעם על הים. הוא מעיף עין על האוניות שבאופק או על המכוניות הרבות שעל פני ההר. הכול תנועה. הכול זע ומפרפר, אין דבר שוקט במקומו; גם הוא הנהו חוליה אחת בתנועה הגדולה הזו, אבל חביב עליו הדבר יותר שמקומו על-יד ההגה ולא כאן על הכרים הרכים האלה.
בינתיים עצר אדון הוסט על-יד אחד הבתים. קם ממקומו, נשק לאשתו בנגיעה קלה על מצחה, החליק על ראשה של לי-לי ואמר בקולו הכבוש והעמוק:
“להתראות.”
והלך.
עכשיו הגיע תורו של צבי. הם התחלפו במקומותיהם. צבי עבר ליד ההגה וגברת הוסט התיישבה בפנים המכונית. גם היא ידעה לנהוג. אלא שהדבר היה נוטל ממנַה הרבה ממרצה והיה עושה אותה לעצבנית מאוד. בעיקר כשהיתה נוהגת בעצמה בנסיעות לפגישות שלה, היתה אז מגיעה למקום באפיסת כוחות, עצבנית, נפחדת, עד שכל החדווה והחריפות שבפגישה היו ניטלות ממנה. ועל-כן היתה נוהגת רק אז, כשלאחר-כך יכולה היתה להשתטח על ספתה שבטרקלין הלילך הפרסי, או על מיטה שבחדר השינה.
עתה, כיוון שלא נטלה את ההגה בידה, הבין צבי כי נסיעה זו מטרתה ידועה וברורה, ולא באי-רצון הניע את המכונה ונסע לפי הוראתה הקטועה של הגברת.
הוא נסע והיה מהרהר בה, בגברת. היה נדמה לו שריחה החריף נודף עוד מן המושב שישבה בו מקודם. והאוטו היה טס. מראות היו באים, מראות היו חולפים, רק הים היה עוד תמיד לצִדם. כחול וכביר מאוד. לכמה זמן, בעצם, היא נוסעת? התישאר שם ללון? היא ממהרת בוודאי. בעלה עיכב אותה קצת מפני שליווהו למקומו – משום כך תהיה שעת הפגישה בסכנה. למה? לאו דווקא. לו, לצבי, אין זמן יקר כל-כך. כלומר, אדרבא, נעים לו מאוד לנסוע לכאן, להוביל את המכונית בידו ולדעת שהיא יושבת בפנים. יושבת ומהרהרת בוודאי. אך עצה כנגד זה אין לה. הכול תלוי בו. אך ורק בו, בצבי, אך הוא גבר. ועכשיו ברגע זה, הגבר שולט בכול.
צבי מציץ במראה ונכווה מיד על-ידי מבטה המאמץ שנפגש בו באקראי. האם היה מבטה מכוון אליו, או לא אליו? לפעמים מביטה היא קדימה ולאדם נדמה כי אינה רואה אותוֹ כלל, כאילו היה גופו גוף שקוף ואין הוא מסתיר כלל את האופק. זה חורה לו תמיד, לצבי.
זה מעליב אותו עד לפנים נשמתו. האם אינו קיים כלל בעולם הזה? ומה אילו קלקל לה במקצת את ההילולא? רק כך, על-ידי איזה איחור קטן לשם בדיחה. הלצה גרידא. המכונית בידו שלו. הוא השליט בה ובכל אשר בה, האמנם?
המכונה עמדה מעבודתה. צבי ירד לצדי הדרך ועצר שם. זה אינו דבר בלתי-שכיח. צבי קפץ מן המכונית והרים את מכסה המכונה; הציץ בה, ימשש פה ושם, וענה לשאלת הגברת:
“מתחממת יותר מדי.”
זה הספיק. אמנם לנהוג ידעה, אך בהלכות מכונה לא הבינה מאומה. צבי עמד מן הצד, חיכה עוד רגע, אחר-כך ניגש לאוטו ואמר:
“בכלל נדמה לי, שצריך יהיה להחליף כמה חלקים במכונה.”
היא נפחדה בנסתר, משתדלת לא להראות זאת ואמרה:
“כן טוב, צבי יגיד את זה לאדון הוסט, אבל כעת הרי לא יעכב אותנו צבי הרבה זמן?”
היא היתה מדברת איתו בגוף שלישי, בתוספת שמו הפרטי, דבר שנעם לו מאוד.
“חלילה. רק כמה רגעים. עברנו שטח יפה כבר. בעוד שעה נוכל להיות שם. אני מקווה.”
“כן, עד עכשיו נסע צבי יפה. אבל את שאר הדרך לא יוכל צבי לעשות במשך שלושת רבעי שעה? עד עכשיו לא נסע כלל כל-כך מהר, נדמה לי רק 45 לשעה.”
דאגה כבושה חבויה היתה בקולה. כעין מבוכה שלא יכלה להסתירה כשביטאה את עניין הזמן של הנסיעה. לא טעה, אפוא, הוא מכיר כבר את כל דרכיה.
“שלושת רבעי שעה? ננסה. על כל פנים יותר משעה אין הנסיעה צריכה להימשך. אם רק המכונית לא תשבות – אני חושש – –”
הוא לא חיכה כבר לתשובה. גם את פניה לא העז עוד לראות. הוא ניחש אותם בלבד, שוב ישב באוטו וזז מן המקום.
כלל לא רע. התברך צבי בקרבו. הדבר גירה ותבע המשך. רעיון די מוצלח. תאחר פעם, מה יש? תרגיש פעם שגם הוא יכול להיות לגורם חשוב בנסיעותיה. לא רק אמצעי פשוט, אלא חשוב גם בזכות עצמו. על-ידי מצב כזה תוכל אולי להפנות את מבטה ולראות גם בו אדם, גבר. וכי הוא אינו בעל כל אותן תכונות של גבר צעיר? עיליה אינה שונה בזה מכל הכרכים הגדולים. ונהגים ומהנדסים מפורסמים – אין כלל הבדל ביניהם. יש רק להפנות קצת את תשומת-הלב –
האוטו נחר, השתעל חולנית, התעטש ופרפר.
“לכל השדים,” רטן צבי בצניעות, “מה קרה שוב?”
אותו העניין חזר. צבי ירד והציץ שוב במכונה, אלא שהפעם לא דיבר כלום, רק חזר והוציא כלים הרבה, לבש את חלוק העבודה המשומן וניגש למלאכה. גברת הוסט קפצה גם היא מן האוטו כשרצועת לי-לי בידה, ניגשה למכונה, הציצה בה כידענית, אם כי צבי ידע כי אין לה מושג בדבר ושאלה באי-מנוחה:
“רציני, צבי?”
הוא קפץ כמעט משמחה, בשוכבו תחת המכונית עם הכלים ביד, בשומעו את שמו יוצא מפיה בנימת חרדה קלה.
“אין לדעת. אולי אתקן מיד. נדמה לי, זה הצינור סתום כאן, רגע, אבדוק מיד.”
היה שקט רגעים אחדים.
“צבי יוכל לקחת איזה נהג העובר בדרך, לעזרה.”
עברו כבר חמישה רגעים.
“נהג אחר לא יעזור כאן בהרבה, חוץ מזה התנועה מעטה כעת. הכביש ריק.”
זה היה דבר מוצלח. התנועה היתה רפה. וזמנו של צבי לא היה דחוק כל-כך, אם כי יקר היה לו דווקא מאוד-מאד.
הוא חזר לאוטו, תפס את ההגה בידיו המשומנות, ניסה להניע את המכונה וכשהדבר לא הצליח, חזר אל התיקונים כמקודם.
“נו, מה חושב צבי. הזמן עובר. שוב עברו חמישה רגעים.” דיבורה היה רך ומתחנן כשל ילדה קטנה.
“תיכף. תואיל הגברת להתיישב ולנסות להניע את המכונה. אני אתבונן כאן. אולי הכול כבר בסדר.”
בלי שהיות יתרות, הושיבה את לי-לי בפנים המכונית והיא עצמה קפצה וישבה על-יד ההגה, נטלתהו בידיה הקטנות, אם כי מלוכלך היה ההגה במקצת מידיו המשומנות של צבי, אך היא לא השגיחה כלל בדבר והשתדלה להניע את המכונה.
לא דלקה.
"עכשיו – –”
לא דלקה.
צבי נשך את שפתיו מרוב תענוג. זה היה עניין ראוי לענות בו, לעזאזל! הנה היא יושבת שם בשמלתה הטובה, מכווצת בין המושב ובין ההגה, וההגה – הוא ידע ללכלכו כהוגן בהחזיקו קודם בידיו! הוא אוהב לראותה בכך, עצבנית, מתוחה בקצר-רוח, ללא יכולת של עזרה, מיואשת כמעט – אך למה להרהר הרבה בכל זה? טוב להתבונן בה כך, לחוש אותה, אם גם מרחוק.
פתאום קפצה גברת הוסט מן המושב. היא נתקרבה לצבי, שכפוף היה אותה שעה על המכונה, עמדה מאחוריו ואמרה:
“יבוא-נא צבי.”
הוא פנה מהר. היא עמדה מולו, קרובה מאוד אליו, מבלי לחוס על שמלתה שנגעה בחלוקו השמן. הוא נרעד, רצה לסגת אחור, אבל המכונית עמדה מאחורי גבו. לתימהונו עשתה גברת הוסט עוד פנייה קלה לקראתו, כך שהיתה נוגעת כמעט בגופו, משכרת בריחהּ, מסחררת את ראשו. היא כופפה עוד כשׂערה את גופה העליון כנגדו. זרם חם פרץ לראשו של צבי. הוא דימה להרגיש את שדיה נוגעים בבגדיו, שורפים אותם ומגיעים לעירום גופו. עיניו נשטפוּ אף הן בחום ובקדחת, נחיריו התרחבו ובמוחו הלמו אלפי פטישים.
היא הרימה את ידה המלוכלכת קצת בשמנים והניחה על דש החלוק. צבי חשב שיאבד את חושיו.
“יניע צבי את המכונה. אני מוכרחה להיות על המקום בעוד זמן-מה. יניע את המכונה. אני בטוחה שיוכל לעשות זאת. אני מבקשת את צבי, יעשה זאת למעני.”
היא הביטה לו בעיניו, כך שצבי ראה ברגע הראשון את בבואת דמותו בעיניה, שירוקות היו כמו הים לעת סערה. אחרי רגע לא עמד בו הכוח והוא עצם את עפעפיו בכבדות.
היא פנתה על עקבה, חזרה במנוחה למושבה, והתיישבה עליו בנוחיות, הרכיבה רגל על גבי רגל והביטה בו מרחוק במבט לוהט ומתחנן כאחד.
הוא עמד עוד תקוע במקומו ואחרי רגע ניגש למכונה, נגע בה פה ושם, אסף את כליו, הוריד את החלוק וכבתוך שינה עמוקה, חיוור אחרי ההתרגשות, הניע את המכונה והריצה.
אוף זה היה מאורע! – הרהר צבי לעצמו, למחרת שובו מן הנסיעה. תבשיל יפה הקדיח לעצמו, בשם כל השדים והרוחות! נו, בקרוב יראה מה שיצמח מזה; לטובות אין לחכות.
כל הדרך שתקה אמנם הגברת ועד עכשיו לא הראתה אפילו שום סימני הגבה. אך הדבר עוד יבוא, בוא יבוא בקרוב. מי יודע מה היא זוממת?
בבוקר השכם נקרא להוביל את אדון הוסט למשרדו. צבי בירכו בזהירות וממרחק. הציץ בו מן הצד כדי לראות אם אשתו סיפרה לו כבר דבר מה, אבל ברגע הראשון לא היה יכול לעמוד על כך, פני הוסט נשאו תמיד מסיכה אפורה של אדישות מהולה בתוגה.
כשהיו כבר בדרך הציץ שוב בגניבה אל המראה, לראות את פניו של הוסט, רוצה לנחש אם בכל-זאת ידוע לו דבר-מה על המקרה, או לא. אך אדון הוסט ישב מכווץ בפינה, שניים שלושה קמטים חרושים לו עמוק במצחו ושתי עיניו סגורות היו למחצן. צבי נבהל כמעט מהבעת צער זו שנשבה מפניו של הוסט. מה קרה? איתו אין העניין נורא – איש איש וצרותיו.
אך כשחזר מן הנסיעה שקע שוב בבירור אותו העסק ביש. האם תפשה אותו באמת? אך זה לא ייתכן. בשום אופן. היא אינה מכירה כלל את המכונה; אלא מה, העורמה עמדה לה לעזרה? אבל מה יש כאן בעצם, הרי אין הוא מקנא בה כלל וכלל – שטות! בעצם לא צריך היה לוותר לה כל-כך מהר, אם להתל – אזי עד הסוף! אך היא כאילו קסמה לו והוא לא יכול היה להתנגד לה, אפילו רגע – אח, לעזאזל.
לאחר שהתחלק על פני דרך החצץ הדק ועצר לבסוף על-יד הבית, יצאה המשרתת ואמרה:
“הגברת ביקשה.”
“זהו!” התפרץ מבלי משים.
הוא הכניס את המכונית למקומה וחישב במוחו את המצבים השונים שיכולים היו לצמוח מאותו העניין. מה בעצם תרצה עכשיו ממנו? עד עכשיו שתקה, ועכשיו? ולוואי ותתפרץ ובלבד שהדבר יהיה כבר מאחורי גבו. אם יפוטר בלבד הרי יוכל עוד להתברך שיצא בשלום מן המאורע. איזה שד הִשִׁיאוֹ למעשה-איוולת זה?
האוטו סודר ואי-אפשר היה לדחות יותר את הפגישה. הוא עלה במדרגות, החליק עוד בידו על שערותיו, יישר את חליפתו, שהיתה מתקמטת מאחוריו בשני קמטים גדולים, מתוך שנשען היה על המשענת, ועמד בפני דלת הטרקלין הלילָכי כשפיו טוחן קללה כבושה אך נמרצת.
“ייכנס!”
והוא נכנס.
היא שכבה על הספה, לבושת קימונו רחב, מגוון צבעים רבים. שתי ידיה נתונות היו בשרוולים רחבים מאוד, ואחת מהן החזיקה ספר מכורך יפה.
“אה, צבי, ייכנס-נא צבי.”
היא הניחה את הספר הצִדה בתנועה רחבה וגבוהה, ואגב תנועת היד נפתח השרוול כמניפה גדולה ולרגע הבריק בו גופה הלבן כשיש.
“יתקרב צבי – –”
צבי התקרב לספה ואחרי תנועת הזמנה מצד גברת הוסט, התיישב בקצה הכורסה המרופדת שעמדה למולו, וחיכה. רק מהר, רק מהר, חושב הוא לעצמו ולבו עמד כמעט ללא תנועה.
“אמרתי לקרוא לצבי ולהגיד לו – –”
צבי מתוח כמיתר, אך כמו להכעיס מפסיקה היא לרגע את דיבורה ומסתכלת בו מבעד לריסי עיניה.
“כי הוא חופשי.”
הפסקה קלה. עיניה מוצלות לרגע על-ידי הריסים הגדולים ומבריקות שוב באור חזק, דוקר כמעט.
“חופשי היום. רציתי להודות לו על השתדלותו אתמול – –”
צבי זע באי-מנוחה, מנסה למחות:
“אבל סליחה, הגברת, אני לא חשבתי, תאמין לי באמת – –”
הוא הרגיש בטיפשות שבדבר, נשך את שפתיו בכוח, עד שהרגיש מתוך הנאה בכאב שגרם לעצמו.
“נו, אל יהיה צבי עניו גדול מדי. ידוע שצבי הינהו נהג טוב. ובאמת הציל את המצב על-ידי זה שבכל-זאת הניע את המכונה והגענו לזמן הנכון, בערך. אני רוצה שיהיה חופשי היום. צבי בחור טוב. בוודאי יש לו חברה – ידידה שתשמח להיפגש איתו גם באמצע השבוע, הלא? – –”
והיא מחייכת לו ישר לפניו ועיניה מבריקות כשערותיה. צבי יושב למולה ותוהה, מרגיש שמן הנימוס הוא לחייך ולענות לה, והוא מנסה לעשות זאת, אך מכל זה יוצאת רק קמיטה משונה של העור סביב עיניו ופה פעור באלכסון.
אחרי רגע נדמה לו שוב שמן הנימוס הוא לקום וללכת. הוא קם, צועד כמה צעדים מבלי להוציא הגה מפיו, ופתאום מסתובב ואומר:
“תודה.”
בשפה רפה ומפוזרת, הסתלק.
בבואו לחדר עומד הוא עוד כמה רגעים, תוהה ומבולבל מפתאומיות המפנה ואחרי-כן קופץ לפתע ממקומו, מכה באגרופו על ראשו כעל אבטיח-בר, וקורא לעצמו בקול:
“גולם!”
חופש זה טעם משונה היה לו. לכול ציפה, לגידופים, לעלבון ואפילו לפיטורים – אלא שליום חופש פתאומי שכזה, לא חיכה בכל אופן. ובאמת היה מוותר על כל המהתלה הזאת, בתוספת יום החופש, אילו ניחש מראש את תוצאותיה. בכלל אין הוא מוצא את ראשו בכל העניין המוזר הזה. הנכון הוא, דבר שהיה נדמה לו עתה, שהגברת מביטה עליו עכשיו בעיניים אחרות? אחרות לגמרי מאשר קודם, ביתר הערכה ובתשומת-לב יתרה. היא לא הביטה כבר ממנו והלאה, כאילו היה רק אור שקוף וקליל המרחף לנגד עיניה. לא, הוא היה צבי כספי, הגבר הצעיר, היושב כאן לפניה. כמובן שהוא בעצמו התנהג כאחרון הטיפשים וכמעט שגילה את קלפיו – אלא שאין בזה משום פלא, כי מי יכול היה לקוות למפנה פתאומי שכזה? קריצת עין ויום חופש – מילא!
אך כיוון שהיה לו יום חופש, צריך היה לנצלו כראוי. לבחורות לא יילך. אמנם ברשותה של הגברת להעניק לו יום חופש, אך ברשותו שלו לנצלו כחפצו ורצונו. חצי יום יישן. יסתום, על כל צרה שלא תבוא, את הפעמון בחתיכת נייר עבה, שלא יוכל לצלצל גם אם ילחצו בכפתור שבקומה העליונה. ויישן. הוא עייף. אולי אינו כל-כך עייף, אבל עצבני הינהו. הנהגות הזאת סוחטת את לשדו של האדם. עליו לנוח כהוגן ולהשתחרר מכמה מחשבות תפלות. אחר-כך ילך לנורית, אחר הצהרים. בוודאי ימצא אותה בחדרה בשעה כזו.
הוא משתטח מלוא קומתו על המיטה ונועץ את מבטו בתקרה הלבנה. נורית גורמת לו בזמן האחרון דאגת-מה. הוא היה רוצה שאחותו תמצא לה בחור עשיר, ברוש נאה כזה, ראויה היא שאיזה רופא צעיר בבית-החולים יתאהב בה. עניינים דקים של אהבה אינם מחוורים לצבי די צורכם. נדמה לו, רק ברומנים מסופרים הם בפרוטרוט וכי מהו כל העולם בעצם? הכסף ורק הכסף עונה את הכול וחסל.
משום כך שמח צבי שבזמן שהותו בעיליה לא בא לידי התקרבות יתרה בין אחותו ובין גדעון. גדעון בחור טוב הוא לכל הדעות. וצבי אוהב אותו נאמנות. אלא שאין הוא מתאים להיות בן-זוגה של נורית. ומה עוד עכשיו, עם החידוש המשונה הזה. וטוב שלא נפגשו מחדש, והישן שהיה ביניהם נגמר לחלוטין. אלא שאותו הבחור מירושלים – אילו היה זה רק בילוי זמן בשבילה, נו מילא. אלא אם הדבר רציני יותר – אינו נעים לו כלל. כשביקרה בפעם האחרונה, ראה מכתבים רבים על האצטבה שבחדרה, קשורים ושמורים בהקפדה. המ – הדבר לא נעלם מעיניו, והוא מבין יפה את המצב. כנראה שגם מבקר הוא כאן לעתים. ומהו בחור זה? פועל בניין פשוט, היום יעבוד – מחר ישבות. כרגע ירוויח טוב, יאכל ארוחת-צהריים שמנה ומחר – שידפון. לא, כמובן, שנורית ראויה לבן זוג הגון יותר. אהבה? האהבה תתנדף והדלות תישאר בעולם. ועליו שׂומה להזהירה. צריך רק לגשת בעדינות לעניין ולתהות בקנקנה. מה שהיום אפשרי עוד, מחר יוכל להיות מאוחר כבר. וטוב יום אחד קודם. עליו רק לגשת לעניין בזהירות, גברת פירי? אך בדמיונו הלֵאה מיטשטשות עכשיו הדמויות ומתערבות זו בזו: גברת פירי, נורית והבחור מירושלים. והכול זורם ושוטף. והאוטו עובד ללא הפסק. אך טוב שהפעמון סתום.
עיניו3 נעצמו בכבדות.
הוא עייף מאוד.
מאוד.
הדלת בחדרה של נורית נעולה היתה. אך צבי ידע את מחבוא המפתח, ובלי קושי חדר לדירתה. נורית עובדת עוד בוודאי, או שיצאה אל הרחוב. חדרה, כמו תמיד, מסודר הוא, יד רכה לילדה הזאת, חושב לו צבי בהנאה. חפצים פשוטים – פינה נאה וחמה. ספה, מרבד ותמונה. שולחן נאה ואצטבת ספרים. כן, על האצטבה הזו ראה את חבילת המכתבים. צבי מתקרב ומניח את ידו על אותה החבילה, הקשורה בסרט דק. כל המעטפות בגודל ובמין אחיד.
“המ – –” אומר צבי לעצמו בחצי-קול ומפנה את ראשו לדלת, נבהל מצליל קולו, כאילו תפסוֹ מישהו בקלקלתו. כמובן שלא יעשה זאת. שטות. מה לו ולמכתביו של אותו הבחור מירושלים? לא יפה. אלא שכאן מונח עוד מכתב אחד, בלתי-ארוז עדיין בחבילה. ומה אילו הציץ? כך, רק להעיף עין – – כמובן, לא מתוך סקרנות, חלילה. אלא שטובת העניין דורשת זאת. טובת העניין. בעצם, מכתבים אלה הרי לאחותו שלו מכוונים הם ויש לו הרשות – –
הוא מושיט את היד ונוטל בה את המכתב. כתובת השולח אין כבר. כמובן, היא ידועה כבר למדי. לאמיתו של דבר יש אפילו חובה כאן לראות מה הם היחסים בין הבחור ההוא ובין אחותו. עד היכן כבר הגיעו? מי ידאג לה? היא צעירה ממנו וילדה עדיין. הוא הינהו האח המבוגר ועליו האחריות, כל זמן שלא איחר עוד את המועד.
“אתה צבי? שלום. מה פתאום?”
“אני, אני. מה שלומך?”
ידו של צבי מחזיקה בדבקות ספר עבה, שמונח היה על האצטבה. קולו אינו בטוח ביותר. נורית סוגרת את הדלת ושואלת בתימהון קל:
“מה זה, חופש פתאום, באמצע השבוע?”
“כן, כלומר כעין חופש. נסעו בעצמם במכונית. באתי לשאול לשלומך,” מנסה הוא לענות לשאלה שאינה נוחה לו מבחינות רבות.
“טוב מאוד. תשתה תה. חכֵּה, אדליק את הפרימוס. עבדתי עד עכשיו.”
עוד מעט והפרימוס מזמזם כבר. צבי מתיישב על הספה ומחזיק עוד בידו את הספר. הוא פותחו ומצא שעוסק הוא במדעי הטבע, דבר הרחוק מאוד מטעמו. בכל-זאת מדפדף הוא בו בלי סבלנות, ומדי פעם פוזלת עינו אל פינת האצטבה וסוקרת את חבילת המכתבים הקשורים בסרט עדין.
נורית יוצאת להביא מים בקומקום. צבי נושם עכשיו בהקלה, קם, נוכח לדעת כי המכתב מונח על-יד האחרים בסדר הקודם. מחליף את ספרו בספר אחר, יושב שוב על מקומו ורוטן:
“לכל הרוחות והשדים!”
רגעים מספר אחרי זה יושבים כבר שניהם על-יד ספלי התה, וצבי מוציא מכיסו טבלת שוקולד שרגיל היה להביא לאחותו בבואו לבקרה בחדרה. נורית צוחקת בשביעות רצון. אוהבת היא את אותות החיבה, שאחיה מראה לה, היא אומרת:
“לפני כמה שנים, בעיליה, היית מעלים בוודאי את השוקולד, כדי שלא תצטרך להתחלק איתי”.
צבי צוחק בצחוק לא טבעי במקצת ועונה:
“נו כן. השנים עוברות, הזמנים משתנים וגם אני אתם. וגם את גדלת והיית לגברת צעירה.”
“גברת צעירה? לאו דווקא. אני בחורה ככל הבחורות. אני עובדת – אחות.”
“בוודאי. לא לזאת התכוונתי. טוב לדעת מקצוע. זה עוזר בחיים, ללא ספק. אין לדעת אף פעם לאן נגיע בחיינו, אלא שחשבתי – בוודאי תפגוש פעם איזה גבר ואם גם בעל עמדה יהיה, רופא או מנהל – את מכל מקום תהיי ראויה לו – לא כן? בכל-זאת עיליה שלנו יכולה להתפאר בפריה.”
נורית אינה מרימה את עיניה. היא שותקת. היא בוחשת את התה בכפית, פעם לכיוון הזה ופעם לכיוון שני. צבי אינו שבע רצון מן הגישה הזאת. בכל מה שהתחיל היום לא מצא את הנימה הנכונה שתתאים לגישתו.
“ועם יוסף את ממשיכה להתכתב?”
מעל לספל התה נישאת תשובה איטית:
“כן.”
“מקווה אני, נורית, שאין כאן עניין רציני ביותר. אין לשכוח, נורית, אנחנו, יש לנו אחריות כלפי ההורים. כלפי עיליה. ואת, גם כלפי עצמך, נורית. יוסף, יוסף, סוף כל סוף, רק פועל הוא. פועל שחור, את– –”
אך כאן מרימה נורית את עיניה שהופכות שתי גחלים ומקבלות ברק פראי, כמעט אויבי. היא מכה פתאום על השולחן באגרופה וכמעט צועקת:
“הנח לזה, צבי! כבר אמרתי לך כמה פעמים שאי-אפשר לתחוב לכל דבר ידיים גסות! אל תדבר כלל על זה, איני מרשה ודי! ענייני שלי הוא, אל תתערב בו, לא ארשה –”
צבי נבהל במקצת. הוא ידע שהאישה נתעוררה בה. מדי פעם בפעם היתה מתפרצת בקרבה. לא היה צפוי לוֹ היום להצליח בשום דבר, לעזאזל!
“הירגעי נורית. הרי רק את טובתך דרשתי וכל אשר אמרתי הלוא רק דבר שפתיים הוא. אני אח לך.”
וצבי ניגש ומנשק לה על מצחה.
נורית נרגעת והיא נבוכה קצת אחרי התפרצותה הפתאומית. היא עושה עצמה עסוקה בסידור השולחן. צבי מסתובב בחדר, מחפש במוחו עניין לקשור בו שיחה, כדי להסיח את דעתה של אחותו מן המקרה הבלתי-נעים.
פתאום נזכר הוא:
“התדעי נורית, קיבלתי מכתב מגדעון.”
“מגדעון?” עיניה נרגעות עכשיו לגמרי. הן אוצרות בקרבן עוד טיפת אור עמומה, המוסיפה למבטה גוון נוגה במקצת, עצבובי. “מה כותב?”
“המ – – יודעת את מה שעלה במוחו? מפעל! רוצה ללכת לעבוד בחברת מ.נ.מ. למדבר: לא פחות ולא יותר.”
“כן, שמעתי.”
“את? איך זה שמעת? כתב לך?”
“לא. שמעתי עוד בעיליה.”
“סיפר לך?”
"כן – – "
"לי לא סיפר כלום, אף מילה. אלא שבכלל שטות היא ולא יותר.
“מדוע?”
“גמל פורח באוויר! אין בזה ממש. המחירים ירודים שם. התנאים קשים מאוד. לא כדאי כלל, כל השכר ילך לכלכלה ולהוצאות. שטות – בזמן גאות כזאת”.
ההתעוררות שבשיחה דועכת. נורית תולה את עיניה במרחק. צבי מרגיש את עצמו ברע לנוכח מבטה זה של נורית. הוא אומר:
“בכלל גדען רומנטיקן הוא. הרחק לא יגיע בנטיות כאלה.”
“רומנטיקן אתה אומר? אח, לא.” נורית מתעוררת פתאום מקיפאונה. “לי נדמה שאין זה נכון כלל, לרומנטיקה יש לה תמיד איזה פנייה חולנית לעבר, והערצה בלתי-בריאה היא. היא שומרת את מסורת האתמול בדבקות. כולנו נגועים במקצת במחלה הזו. גם לי היו נטיות כאלה, אלא שלימודי הטבע ריפאו אותי מכך. המקצוע שלנו תובע גישה בריאה. ולגבי גדעון אחרת הוא העניין, לדעתי. גדעון הוא רציונליסט מצד אחד וחולם מצד שני. אלא שחלומו מופנה תמיד לעתיד. איך להתבטא כאן – – אם כבר לכנותו בשם רומנטיקן, הרי יהיה גדעון רומנטיקון של המחר – –”
צבי תולה בה עיניים תמהות, מניין לה השיחות האלה? לו, לצבי, אין הן נעימות כלל וכלל. הוא יושב ותוהה. הוא כועס במקצת על כל אותה התפלספות. מה ראתה פתאום לדבר על מה שהשמיעה? לדעתו הדבר פשוט יותר, הרבה יותר פשוט מדבריה: גדעון אינו מעשי, אין לו חוש לכך ומי יודע לאן יביאו הדבר.
אבל צבי נזהר עכשיו מלהוציא מילה מפיו, כדי לא לתת שוב פתחון פה לשיחות ממין זה. אך הנה שואלת נורית בשקט ובקול כבוש במקצת:
מתי יבוא?"
“השבוע.”
בזה נגמרה השיחה. צבי נפרד מאחותו. מקלל במחשבה את היום הזה שנולד במזל-ביש והוא פונה ישר לביתו, מבלי להוציא עוד עניין בטיול-מה על פני רחובות העיר.
הוא נכנס לגן; מסביב שקט ושלווה; רק חירוק נעליו על פני החצץ הדק משמיע קול חרישי. צבי תולה את עיניו בחלונות הטרקלין. הכול שקט שם ואפור. אז פונה הוא לאגף השמאלי של בית, מקום שם הקיסוס מציץ דרך סדקי החלון, אל תוך חדרו הקטן שבצד.
פרק שביעי: בַּדֶּרֶך 🔗
העיר הדהימה אותו במקצת. לזמן-מה הצליח הרעש להוציאו מחוג מחשבתו ומהגיוני לבו, הוא ניטלטל טלטלה עזה והושלך לבין שיני התנועה העירונית.
עיר זו שהאנשים בנוּה משיפולי ההר ועד לים, מיוחדת במינה היתה. האבק התאבק כאן בסלעים; יישר, חצב, עמל עד כי הציל עוד זרת אדמה, כזית המקום, ובנה טפח והוסיף טפחיים, בית לגור בו, דרך לעבור בה, סוללה לרכבת או מחסן לסחורות. הכול כאן היה גדול, לא צעצועי, חולם ואגדי כעל שפת ים-כנרת. כאן היה כרמל וים, ונהר נופל אל הים, ואנשים – המון, ורעש הומה, ותנועה רבה.
שעה יפה עברה, עד כי שב גדעון ברקאי אל עצמו ומצא את מקומו בתוך ההמון הגדול הזה, החוגג את יום חולו בעיר, והחליט לדאוג לדרכו. חפציו היו איתו, על גבו, כמו אז, בימי ניסיונו הראשון בטבריה. לא חסר היה עכשיו, אלא קצת עזרה ומעט זריזות והדבר יוכל להסתדר.
הוא שאל לבית הוסט, ואחרי שעה קלה דרך כבר על פני החצץ הדקיק שבגן הבית, ועוד מעט ודפק על דלת החדר הקטן שבאגף השמאלי. מבפנים לא נשמעה תשובה.
הוא חזר כלעומת שבא, אך כשנעל מאחוריו את הפשפש שחרק על ציריו החלודים, נתגלגלה ובאה מכונית. גדעון הציץ. נהג בה צבי כספי ובפנים ישבה גברת. לגדעון היתה עכשיו הזדמנות להסתכל בה מעט, כי צבי, לאחר שראהו ונענע לו בראש לאות ברכה, עצר במכונית וירד כדי לפתוח את השער. גדעון התבונן בתשומת-לב באישה, ראה את שערותיה הערמוניות, את עיניה הגדולות והאפורות, ואת פניה המבוגרים-הילדותיים כאחד. זאת היא אפוא האישה שאודותיה הִרבה כל-כך צבי לספר. היא לא מצאה חן במיוחד בעיני גדעון, כלומר, לא עשתה עליו רושם חזק. היא יכלה כנראה להצית גברים, להלהיבם, אך לא מוכרחה היתה למצוא חן בעיני כל הרואים אותה. כזאת גם חזה בעיני צבי בזוכרו את הברק שבמבטו, כשסיפר עליה נסים ונפלאות. אך הוא, גדעון, נשאר צונן לגביה, גם כשראה אותה יורדת מעל המכונית ופונה ברגל אל הגן. גופה הגמיש והקטן נתון היה בשמלת ספורט אפורה, והילוכה ברגליים הקטנות מגורבות המשי, הדור היה ונשי מאוד.
היא נעלמה בין עצי הגן וגדעון חיכה מעבר לגדר, בוטח בצבי שבוודאי עוד מעט ויופיע.
ובאמת יצא לקראתו אחרי רגע והושיט את ידו לגדעון:
“אתה, הבינותי שתבוא היום.”
“באתי.”
“ראית?”
“מה?”
“אותה?”
“אה, את הגברת? ראיתי.”
צבי לא הרבה לשאול, אופן תשובתו של גדעון הספיק לו כנראה.
הם דרכו שוב באותה הדרך שגדעון צעד בה לפני כמה רגעים, ולא החליפו ביניהם מילה. כשסגר צבי את הדלת מאחוריהם אמר:
“הורד את הילקוט, כאן.”
“זהו אפוא החדר. כאן אתה גר.”
“כאן אני ישן.”
גדעון הודה בלבו. חדר זה עם ארבעת כתליו הריקים, מיטתו ושולחנו הפשוט ועם פעמון הנחושת למראשות המיטה, לא עשוי היה כדי לגור בו, אלא למען לישון בו בלבד.
“כך.”
צבי לא הגיב. הוא התמתח על המיטה והשתדל להצטמצם, כדי לפנות מקום-מה בשביל האורח. אך הלה לא השתמש בכך. הוא הוריד את ילקוטו והניחו בפינה, אחר-כך ישב על הכיסא, מול מיטת צבי, ופלט בהחלטה ידועה, כרוצה להוסיף מרץ לעצמו:
“באתי.”
שוב היתה שתיקה.
אחרי רגע ניסה גדעון בקול רפה יותר, כרוצה לנחש את דעתו של האחר:
“אני – אני חשבתי אולי אוכל להיוועץ בך.”
צבי זע על מיטתו, הוריד את מבטו שתקוע היה בתקרה, והעבירו אל גדעון:
“אינני מתחמק, גדעון. עליך להבין זאת. אינני משתמט כאן מעזרה, שטות. לא בזה מדובר כאן. אני רציתי רק להגיד לך – – נהיה-נא גלויים: כל העניין הזה רעיון של הבל הוא!”
עכשיו זע גדעון באי-מנוחה על מקומו.
"אבל צבי – – " אלא שיותר לא יכול היה להוציא מקרבו, רק תלה בו זוג עיניים גדולות ולא הורידן.
“תסלח. רצינו להיות גלויים. הרי כמעט כאחים היינו. אל תביט על ביטויים. אני רק כך כמו שחשבתי, לטובתך – –”
אחרי שנרגע קצת גדעון, פתח ואמר לאיטו:
“הבן אותי צבי. אני – – אני בעצמי מתקשה מאוד להביע את כל זה ולמצוא ביטוי נכון, כלומר ביטוי של מילים. יש דברים שאין להעלותם על השפתיים מבלי שיקופח גודלם ומובנם. אני, רק זאת אני יודע, אני מוכרח.”
צבי שתק, וגדעון הרגיש כאילו נקרע לו חוט שיחתו, ולא יוכל לאחותו עוד. צבי החזיר את מבטו לתקרה ואת ידיו שילב תחת ראשו. כך ישבו זמן-מה ושתקו, עד שלבסוף קפץ צבי מעל המיטה, התכופף לצידו של גדעון, טפח לו על ברכו ואמר:
“הרי שאין כאן להבין. באמת שאין להבין. פה עכשיו בניין. אנשים מרוויחים הרבה כסף ואילו עלי אל תביט. גם אני רק התחלתי. יש כבר כאלה שאספו הון. קוניוקטורה. שעת כושר. הבן מילה זאת, אלה הם דברים שאינם חוזרים לעולם. אני, רק את טובתך אני דורש. האמן לי. שעת כושר, מי שיירדם ליום, לא ישיג את הנפסד בשנה. זהו המובן העמוק של המילה: שעת כושר. מין רוח נושבת ויש לדעת לכוון את המפרש לרוח זאת, שחד-פעמית היא – אינה חוזרת. ואתה תסלח לי עם המפעל שלך, אבל אתה – אתה, איך להגיד זאת, אתה היית מוצא קורת-רוח לעמוד אפילו כנושא לבנים בבניין איזה גשר שיחבר, לפחות, את חיפה לקפריסין, תסלח.”
“סלחתי. אין על מה לסלוח, בעצם. אולי אתה צודק,” אמר גדעון בראש מורכן קצת על חזהו – “אך כזה הנני. לא אוכל להשתחרר.”
צבי חזר לשכב על המיטה כמקודם. הידיים תחת הראש, רגל רכובה על רגל ומבט נעוץ בתקרה.
“אל תכעס. לא רציתי להעליבך. לטובתך אמרתי את כל זה.”
מוזר יצאו המילים מפיו, כאילו התבייש בהן.
“אינני כועס עליך. כלל לא,” הבטיחו גדעון בהתמדה, כאילו עמד כאן לדין. אחרי רגע המשיך צבי באותה הנימה, כאילו לא הפסיק בכלל.
“אם בכל-זאת הדבר הוא לרצון לך, אשתדל לעזור במה שאוכל.”
גדעון שתק. על תודות אף פעם לא היה מדובר ביניהם. יותר מדי קרובים היו פעם. רק גדעון הוריד עוד יותר את ראשו על חזהו ושתק.
“ובבית מה אמרו?”
“המ – כמו שתוכל לשער לעצמך.”
“ואיך נפרדת? או שכלל לא נפרדת?”
“נפרדתי. אלא שעם כל אחד אחרת. כשהודעתי על זאת בפעם הראשונה לאבא, לא השיב כלום, לקח רק את זוג הסוסים שעמדו רתומים כבר, ושאני הייתי צריך לצאת לעבוד בהם באותו היום, לקחם ונסע בעצמו לשדה.”
צבי צחק בהנאה מרובה ואמר:
“בפקחות עשה הזקן, בחיי, נה, לא נעם לך, מה?”
“כן,” ענה גדעון מבלי ששמץ מצחוקו של צבי ידבק בנימת דיבורו. “כך ענה לי. לשדה לא הלכתי אותו היום, אם כי כאב לי הדבר מאוד. אלא מה יכולתי כאן לעשות? אי-אפשר היה לצפות מראש שכך יעשה. לאמא אמרתי אחר-כך ואחותי ידעה כבר מקודם. כשעמדתי להיפרד, היה אבא בשדה. ניגשתי אליו; העמיד את פני הסוסים, חיבקתי אותו מבלי שיאמר מילה, ורציתי ללכת. אבל כשראיתי אותו עומד משתומם עם השוט ביד, אמרתי לו: אל תכעס אבא. לא יכולתי אחרת. אינני מוצא כאן מנוחה. היֵה שלום ובריא. והלכתי. מה שעשה אחר-כך אינני יודע, כי לא הפניתי את ראשי לאחורי.”
גדעון שתק ולא המשיך. אבל צבי תבע הלאה:
“והאֵם ומרגלית?”
“איתם צרה יתרה היתה. לא כי התנגדו, רק בפניה של אמא נראה פחד ובהלה עד שלבי נתכווץ מעט. היה עלי להבליג הרבה כדי שלא אתבלבל. שתיהן, האם ומרגלית, ליוו אותי אל מחוץ למושבה. שתיהן, שתקו. רק אמא מבוהלת היתה, כמו שאמרתי לך, ומרגלית היתה עצובה מאוד. לא היה נעים. אני התרגזתי וגערתי בן. אינני הולך למות, אמרתי. אני רוצה לצאת קצת לעולם, ומה יש כאן להתעצב כל-כך? אז פרצה אמא בדמעות ומרגלית – די! כבר המטפחת ביד וחסל! נה, אל תשאל, אמא מייבבת, למה לי ללכת למדבר, איש לא ידאג לי שם, ואני עוד ילד, תינוק ומרגלית אחריה: מי יהיה לה כאן לאח, וחוזר חלילה. טוב שבא האוטו והציל אותי מן המבוכה. יכולתי לטבוע בדמעות האלה – אלא שהתחזקתי.”
“והסבתא עוד אצלכם?”
“אה, הסבתא. רק זאת חסרה עוד למקהלת הקולות. בימים האחרונים הורע לה, אינה מכירה כבר איש, רק מתרוצצת כשד עם פוזמק המטבעות בידיה. אומללה שכזאת. אומללים, הם חיים כאלה. סיום כזה לחיי אדם. לפעולה, לאהבה, ללידת ילדים.”
גדעון נטל את ראשו בשתי ידיו, כאילו דיברו כל הזמן באותו העניין. ואין הסבתא אלא מרכז בעיותיהם כאן, בחדר הקטן הה.
צבי ישב על מיטתו, רוצה להפסיק נימה זו שנשתררה בחלל החדר, קם ואמר:
“בוודאי רעב אתה. גם אני יוצא כבר. אני חופשי עכשיו. בוא ונצא לאכול.”
ויצאו.
לאחר הסתכלות-מה נדמה היה לגדעון ברקאי, כי העיר כולה עמדה בסימן המפעל. בתחילה חשב אמנם שרק דמיונו הגה לו זאת, אבל אחר-כך נוכח כשבכל-זאת עובדה ואין להכחישה כלל. בעיר רצו, עבדו, עמדו מאות מכוניות עם סימני מ.נ.מ. בצדיהן, חבלים חזקים קשורים להן בחלק הקדמי של האוטו, גם נודע לו כי למען עבור במדבר מצוידים אוטומובילים אלה בציוד-יתר מן השאר. וכך גם היו מחסני בנזין נוספים בצידי המכונית ולפעמים גם שקיקי ברֶזֶנט מלאי מים קרים לשתייה. נקל היה להכיר מכונית כזאת, ומהר התמחה גדעון בכך, מבלי לטעות כבר יותר, אפילו למרחוק.
“ראה!” היה תופס בשרוולו של צבי, “משלהם.”
“מה?”
“המכוניות של מ.נ.מ.”
“אמנם כן, יש להם רוב.”
והמשיכו את דרכם ברחובות.
מצִדי הנמל נראו שדות מלאים צינורות ענקיים, מכשירים ומכונות קידוח. הכל היה מעיר, מעורר, תובע. צבי היה עובר על-יד כל זה מבלי להרגיש כלום, אבל גדעון, כאילו פגעו בו חיצים בלתי-נראים, נשלחים מן המארב. דבר מוזר. נדמה היה לו, כאילו הכול נשם בריח זה של המפעל, והוא הרגיש בערב-ההנאה שיש לאדם רעב המריח תבשיל טרי וטעים, הנאה משונה, סיפוק וטעם.
“איך חשבת לעזור לי, לאן צריך יהיה בעצם לפנות?”
“כך חשבתי: אחרי ארוחת-הערב, אפנה אל הגברת הוסט. בימים אלה מותר לי הכול. היחסים הוטבו” – צבי מפסיק לרגע, להגברת רושם דבריו, ואחר-כך ממשיך – “אני מקווה להשיג ממנה המלצה למהנדס גורדון. בחור טוב הוא. תקבל ודאי עבודה שם. אין הרבה קופצים עליה מבין החיפאים.”
גדעון שפשף את כפות ידיו. כל אחת לחוד בתוך כיסיו, והיה מאושר. רק עכשיו שאל בשקט:
“ואת נורית, מתי אפשר למצוא אותה בבית?”
“לפנות ערב בוודאי, אין לדעת בדיוק, תלוי בתורנות שלה.”
“ומה שלומה?”
“כרגיל, שום דבר מיוחד.”
צבי הציץ מבעד לשכמו, רוצה לראות את פני גדעון, אבל הלה עסוק היה באותו רגע והתעניין באותו הדבר שבצד, מפני כך לא השיג צבי את עיניו, כפי שביקש.
הם אכלו במסעדה, וכשיצאו ממנה התחילה העיר להעריב ופנסים דלקו כבר ברחובותיה. גדעון ליווה את צבי עד לביתו, קיבל ממנו עוד פעם את הבטחתו כי הערב ישתדל לעשות דבר-מה, הבטיח בעצמו לחזור מוקדם לחדר ושב על עקבותיו.
כתובת נורית שמורה היתה יפה בזיכרונו. הוא שאל לבית, וכשמצא גם את החדר ולחץ על כף המנעול, היתה הדלת סגורה. כבר רצה לרדת, כשהרגיש בפתקה צרורה ותקועה בחור המנעול. הוא הושיט את ידו, סתם כך, בלי משים, כדי ליטול את הפתקה, אך עמד. אליו? לא. ודאי לא אליו, היכלה לדעת כי הוא יבוא, והיום דווקא? אך לא. אולי למישהו אחר. לאיזו חברה. לבו לחש לו אמנם דבר-מה אחר, וגדעון האמין ללבו הגברי. הוא נפנה מהר וירד מן המדרגות. לא אליו וחסל!
אך כשעשה פעמיים את הרחוב, הלוך וחזור, עמד פתאום וצחק: מפני מה נבהל כל-כך? הפתקה פתוחה היא, פתקה סתם, בוודאי אפשר לקרוא בה מתי תחזור הביתה. כתובה – לכל דורש.
בשתי קפיצות עלה על המדרגות המעטות והוציא את הפתקה מחור המפתח. רגע ארוך הוכרח לגלגל אותה ביד, עד שהצליח לפותחה ולקרוא בה: “פתאום שירות לילה. מזל ביש. לא ידעתי מקודם. שכב לישון, אבוא בבוקר.”
גדעון עמד משתאה. למי זה כתובה היתה פתקה זאת? אליו? הידעה שיבוא? צבי יכול היה לספר לה זאת, אך גם הוא לא ידע את יום בואו.
הוא היה מפוזר מאוד, צרר את הפתקה בחזרה וּתחבהּ למקומה הקודם, אחר-כך החליק על גבי המדרגות כאילו ביצע מעשה פשע, ויצא לרחוב. למי היתה הפתקה כתובה? הוא רצה לטייל קצת בעיר ואחר-כך לחזור ולראות אם הפתקה תחובה עוד במקומה. אך כשחזר, ראה עוד מן המדרגות את פיסת הנייר בחור המפתח, כמקודם. ובכן חזר מוקדם מדי, ועל-כן החליט עכשיו לחכות הרבה זמן.
מכונית השירות העירוני עברה לידו. הוא נכנס, מבלי לשאול לכיוון הנסיעה, שילם בעד הכרטיס, ישב בפינה ונסע. המכונית עברה רחובות הרבה, בתים, סיבובים, מגרשים ריקים ולבסוף הגיעה לשכונה מרוחקת, ואחרוני הנוסעים ירדו. כשהנהג נתן בגדעון עיניים תמהות קפץ אף הוא מעל המכונית ושאל לדרך בחזרה.
הטיול נעים לו מאוד, אך לפני היגמרו היה גדעון חרד קצת. כאן רבץ דבר-מה. סוד-לא-סוד. כוונה ומקרה. הכול השתלב והסתבך. למי הפתקה? את כל הדרך עשה לאיטו, אך כשהגיע למדרגות המעטות של הבית עשה אותן בקפיצה אחת.
החור היה ריק. מבפנים הבהב אור החשמל. רגע עמד במקומו. אחר-כך הרגיש לפתע פטישים מכים בחזהו. הוא לחץ את ידו על מקום זה, כאילו פחד שדפיקות לבו יישמעו בחדר המדרגות השקט והאפל, ועל בהונות רגליו ירד בחזרה.
הפתקה היתה לאחר.
איך עשה את הדרך למעונו של צבי לא זכר כלל. החדר היה חשוך, וצבי לא היה עוד בבית; אבל גדעון נכנס פנימה והשתטח על המיטה.
הוא לא הרגיש גם מתי נרדם. רק כשפתח שוב את עיניו, שמע רעש מכונית מאחורי החלון ואחר כך נדם הכול.
מבעד לחלון הפתוח חָדַר לחדר קולה של אישה:
“זה שהיה אצל צבי בחצר? בחור נאה.”
“כל בני עיליה יפים הם,” נשמע קולו של צבי.
“אל יתייהר-נא צבי,” ענה הקול הקודם בצחוק קל ומלודי. נשמע קול של סגירת דלת או פתיחתה וצבי אמר שוב:
“תודה!”
כשנכנס צבי לחדר, כבר היה גדעון ער לגמרי. על עניין השיחה ששמע לא שאל, גם צבי לא הזכירהּ בכלום.
“ישנת?”
“במקצת. נו?”
“יהיה כרצונך, אמרתי לך שהיום מותר לי הכול. מחר תפנה למהנדס גורדון. היא תיתן לך פתקה.”
יותר לא דובר כבר ביניהם על כך. צבי שאל עוד לשלום הוריו שלו, וגדעון מסר בשפה קטועה, כי אמנם ראם אתמול בחצרם בריאים ושלמים כרגיל.
“עייפתי,” אמר צבי לבסוף וגדעון הצטמצם ככל האפשר, כדי להשאיר לחברו די מקום במיטתו.
למחרת עלה צבי לבקש כרטיס המלצה למהנדס, אבל מה הופתע כשגברת הוסט אמרה לו לקרוא את אורחו אליה. צבי מסר את הדבר לגדעון, ייעץ לו, תוך כדי דיבור, לתקן את תסרוקתו, דבר שגדעון לא שם לב אליו כלל והזהירו שלא להתבלבל שם למעלה.
גדעון עלה. ראשו המה לו קצת מפני השיחה הבלתי-נוחה ומפני המקרה של אמש שנשתזר במחשבתו ולא הרפה. אך כשדפק על הדלת ונכנס, היה שוב מרוכז, וידע בבירור את חפצו.
“אה, אורחו של צבי?”
“כן.”
“מה שמו?”
"גדעון. גדעון ברקאי – – היא מדדה אותו במבטה מכף רגל ועד ראש, עד שגרמה לגדען אי-נעימות רבה, אך הוא נשאר קריר, אם כי הרגיש רעד קל בחוט שדרתו, בזמן שהעבירה את מבטה הבהיר על פני קומתו שלו.
“רצה אפוא לעבוד במפעל? במ.נ.מ.?”
“כן, רציתי.”
היא נטלה כרטיס מתוך תיק שעל המכתבה הקטנה והושיטה אותו לגדעון. הוא לקחו בידו מבלי להביט בו ואמר:
“אני מודה מאוד.”
“זה בשביל המהנדס גורדון. ובאשר לתוכניתו – הצלחה רבה.”
“אני מודה לה מאוד.” והוא השהה בלי משים את מבטו החום בעיניה התהומיות של הגברת הוסט. באמצע מעשהו הנועז, נבוך פתאום, הוריד את עיניו, נפרד בשפה רפה ויצא מיד.
בחוץ עמד עוד רגע. אז הציץ בכרטיס. הוא היה ריק. רק בקצהו היו שתי מילים זעירות, לא בלי הידור: זפֵירה הוסט.
השאר נתגלגל מהר וחלק. המהנדס גורדון בעל השפם הקטן, קיבלהו במשרדו רק לרגע קט, נטל את כרטיס הביקור מידו, ותמורתו קיבל גדעון פתקה קטנה אחרת למשרד הכללי של החברה. במשרד צריך היה למלא שאלון, וכעבור שעה קלה קיבל גדעון פנקס עבודה בעל מספר 7353, הוא הפך למספר במכונת הענק הזאת, בורג בגלגל הכביר. אלא שנוסף לכל זה הודיעוהו במשרד, כי עוד הלילה בשעה שתים-עשרה, יוצאת למדבר, כאן, מבנייני החברה, שיירת מכוניות עם פועלים, ועליו להיות מוכן ליציאה כחצי שעה לפני הזמן המיועד.
אה, זה היה נמהר במקצת, פתאומי כל-כך ובלתי-צפויה – ורק עכשיו הועלה אל השטח מה שתסס בו בלא יודעים. זה כשתי עשרות שעות: נורית – פתקה ואורח.
כן, נורית. קשה היה לנסוע מבלי לדעת את הנכון, מבלי לראותה לפחות. הוא יצא עם הפנקס החדש בכיסו, הסתובב ברחובות, עד שרגליו הובילוהו לחדר המדרגות של חדרה. בזהירות דפק על הדלת ואף ניסה לפתחה בשקט והוקל לו במידה ידועה כשמצאהּ סגורה ונעולה.
הוא יצא שוב לרחוב ואז עלה בדעתו לפנות אליה בטלפון. בבית-החולים יקראו לה בוודאי לשפופרת, אם יבקשנה. הוא נכנס כדי לטלפן וביקש את בית-החולים.
“את נורית כספי, אחות, אני מבקש לדבר. תודה רבה. אחכה. כן, אני, גדעון. שלום. אתמול. כן. עוד אתמול. מה התמיהה? לא, הלילה. הלילה בשתים-עשרה, כן. תקופה חדשה, כן. לא ידוע? אבל לפחות בעשר תהיי כבר בחדרך? אהה – עסק ביש – נה, על כל פנים אציץ בעשר. לא, לא. איני רוצה להפריע יותר. להתראות”.
לא היה לו מזל; הנה חצי יום היתה חופשית, ועכשיו שוב תהיה עסוקה, ואינה יודעת בדיוק את השעה שבה תחזור הביתה. עבודה מיוחדת. מכל מקום, יישאר עוד די זמן כדי לראותה, כדי להיפרד ממנה – עד שתים-עשרה.
בא הערב. גדעון הכין כבר הכול ליציאתו למדבר. ההתחלה גירתה והכניסתו לאווירה של קדחת. אלא שעניין הפגישה עם נורית עיכב עוד והכביד. מה בעצם היה כל זה ומה רצה כי יהיה – לא היה ברור לו. כלל לא ברור היה. מה יכול היה לקוות מפגישת רגעים מעטים של הערב האחרון כאן בעיר?
אלא שעלה אחרי תשע ולא ראה אור בחדרה של נורית, דפק לבו בעצבות, ובפחי-נפש ירד מעל המדרגות. הוא ניחם את עצמו. כמובן, היה מוקדם מדי. הרי דובר היה על עשר. פעמיים שלוש חזר, אך אור לא נראה היה מן הדלת. הוא התמחה אפילו בכך ולא היה עולה אלא שתיים שלוש מדרגות, ורואה מרחוק אם הואר כבר החדר בינתיים. אך החדר תמיד היה חשוך.
אחרי ריצה מטורפת למחצה ברחובות החליט פתאום ועלה, ומבלי לחשוב על כך לחץ על כף המנעול.
לתימהונו נפתחה הדלת.
“מי? אתה, גדעון?” נשאל מן החושך.
“כן, את בבית?” שאל ללא היגיון.
“חיכיתי לך. השתדלתי להשתחרר. הייתי כבר בתשע כאן, חשבתי שתקדים.”
“הרי היה חושך!”
“כן, עייפתי מאוד. שכבתי לנוח ולא העליתי את האור.”
גדעון נשך את שפתיו ושתק. האשם היה בו, לכל הדעות. הוא ניגש אליה, לפי הצללית שהבחין בחושך, ולחץ את ידה לרגע. הוא ישב בקרבתה והיא נשארה שוכבת כמקודם.
בזמן שהוא התרוצץ כמשוגע, היתה היא נמצאת בחדרה ומחכה לבואו – לא, לזה לא חיכה. המקרה נטל ממנו את כושר השיחה. ממה אפשר היה להתחיל? הוא רק ישב שקט והרגיש בכל ישותו את נורית נושמת על-ידו. אבל הוא לא יכול היה להתקרב אליה, האם – האם תמיד נגזר היה עליו, שתהומות יבדילוהו ממנה ואפילו ברגעים האלה, המכריעים כל-כך בחייו, ההכרח שוב להיות רחוק לה, בשעה האחרונה שבעיר?
"אתה עצוב, גדעון – – "
“עצוב?”
“כן, חשבתי. אתה שותק.”
אבל השתיקה לא הופסקה. ארוכה ורבה היתה, נוגה וכבדה מאוד. עיני גדעון התרגלו בינתיים לחושך שבחדר, אך הוא לא הבדיל, אלא דמויות בודדות של רהיטים ואת דמות נורית השוכבת על-ידו.
גדעון הרגיש במוחש את זרימת הזמן שבחדר, השעון לא ידע רחמים והוא הבהיל את לבו בכל רגע ומנוחתו נטרפה כליל.
שעת הפרידה הגיעה.
לא כך תיאר לעצמו את השעה האחרונה שבעיר. בכלל אולי לא תיאר לעצמו את השעה הממשית של העזיבה. עכשיו הגיעה והיתה.
פתאום זע בעצבנות ואמר:
“עלי ללכת. עוד מעט ואסע כבר. יש לי עוד לקחת את החפצים מחדרו של צבי.”
נורית התרוממה וישבה על הספה. היא העבירה את ידה על שערותיו של גדעון, ברוך ובחיבה, התעכבה בעדנה על תלתליו שהרגישתן מתחת לאצבעות ידה ואמרה:
"הֵיה מאושר גדעון, גדיי– – "
ולגדעון היו עיניים רטובות והוא הרכין את ראשו והניחו לתוך ידיה. והיא לחצתו אליה ונשקה לו על שערותיו. הוא אף חיבקהּ פעם-פעמיים, ואחר-כך קם, כמתחמק מזרועותיה, הזדקר פתאום, הפליט ברכה קטועה ומיותמת, ועזבה.
ובחוץ, רץ, מבוהל, לקחת את החפצים לנסיעתו הגדולה.
חלק שני 🔗
פרק ראשון: הַמִּדְבָּר 🔗
המקום החדש על-יד הנהג אִפשר לבעליו הנאה יתרה מן הנסיעה הארוכה הזאת. עכשיו שיצא, ולא בלי קושי, ממכונית המשא מלאת הנוסעים וישב על-יד הנהג, ראה כי הינהו על המקום הראוי לו, ועתה לא יאבד מעינו שום דבר שכדאי היה לראות, כי במצב קשה במקצת נמצא היה כל אותו הזמן עד לרגע שעבר לשבת על-יד הנהג. אוטו-המשא מלא היה נוסעים; פועלים היוצאים בפעם הראשונה לעבוד במדבר או כאלה שחוזרים כבר מחופשתם. כל אחד נחפז היה למצוא מקום נוח, בו אפשר היה להניח את הראש ולקצר בעצמו, תוך נמנום את טלטולי הנסיעה הארוכה. מעשה-שטן ובחלקו של גדעון, שנדחף היה עם הזרם, נפל מקום צר בפנים האוטו הגדול, נתחב בין החבילות ובין המכשירים השונים שנשלחו באוטו המשא; נלחץ לפאת הארגז, גבו נשען בגבו של השכן לו, ואין מאותו המקום אפשרות כלשהי להציץ ולראות את הדרכים שעוברת בהן המכונית.
ארגז המכונית סגור היה ומכוסה, והחלק האחורי, הכניסה כביכול, היה אף הוא מכוסה כמעט תמיד יריעה עבה, בלילה מחמת הקור וביום מפני השמש והאבק הרב שהגלגלים היו מעלים.
בפנים האוטו אי-אפשר היה ליישר את פרקי הגוף כחפץ בעליהם, רק בעמוֹד שיירת המכוניות לרגלי תיקון-מה, או קירור המנועים, היו תושבי הפנים עוזבים את מקומות ישיבתם, רצים בשורה סביב המכונית כאסירים בזמן טיול, מיישרים ברכיים כפופות וגבים עקומים, נושפים מקרבם את תערובת האוויר, האבק וריח הבנזין והשמן, ונושמים לתוכם אוויר קריר וצח או שוב לוהט ובוער – הכול לפי המקום בו עמדו, והכול לפי הזמן בו אפשר היה לחלץ עצמות ולהחליף את האוויר בָּריאה.
אותו הלילה הראשון של הנסיעה, אותן השעות של דרדור תמידי, נרקמו סביבו בעצֶבת כבדה, חדרו אל קרבו והכבידו על נשימתו. ההיה זה משום אופן הפרידה מנורית? או היה זה מפני המקום הצר שבאוטו, ללא כל אפשרות כלשהי של הצצה, ללא יכולת של נשימה חופשית וקלה. כולם היו ישנים ולפעמם גם נוחרים בחוזקה. גדעון אימץ עין ופתח אוזן כמחכה לגילוי פלאים, לא נתפסים על-יד אחר, ורק לו, רק לו יתגלו – –
ואולי משום כך עצוב היה, כי תמורת כל זה היה עליו להילחם בתנומה שתקפתו, דרדור האוטו הישן, רעד הגלגלים הביא עייפות, החושך ונחירת הישנים רק סייעו לתנומתו של גדעון, אשר מדי רגע הוכרח כמעט בכוח לקרוע את עפעפי העיניים, כדי לא להירדם כהלכה, ופעם כשפתח את עיניו מתוך פחד, כמאחר דבר יקר שאין לו שילומים, נדהם לראות את גופו סרוח על גב שכנו, ושמִן החוץ פקע כבר אור היום וענני-אבק התנשאו ונראו כבר מתחת לגלגלי המכונית.
היום עבר עליו בקושי, החום וריח הבנזין והאבק לחצו על כלי-הנשימה והסבו סחרחורת הראש. אך אלה היו דברים של מה-בכך, תופעות לוואי פעוטות לדבר אחד גדול שאליו גדעון השתוקק. היום עבר איכשהו, העיקר שעבר והלך לו, וקם לו הלילה האחרון של הנסיעה, הלילה בו יחצו את המדבר – עריסת חלומותיו של גדעון.
על כן מה שמח בהינתן לו האפשרות ליישר ברכיים וגב, להתיישב על-יד הנהג ולקבל את מראות המדבר כמעל טס של זה. כן, זה היה נהדר. עם בוא הערב עבר אחד הפועלים שישב על-יד הנהג ונכנס לפנים האוטו כדי למצוא מקום לשינה, וגדעון, – רגע מוצלח – לא חיכה, אלא עשה בקפיצה את המרחק שבינו ובין המקום הקדמי וכבר ישב על המקום שציפה לו. הנהג נתן בו ראשונה עיניים תמהות במקצת, אך מיד נרגעו כמקודם ונתלו במרחבי הדרך; תמהות – כי תמה בוודאי לראות פועל מסוגו של גדעון נוסע באוטו המשא, ונרגעו – משום שבעצם לא היה להתפלא כלל על שום דבר מפתיע במפעלי הנפט המזרחיים. גדעון בירך את הנהג קטועות ותלה אף הוא את מבטו במרחקים הרחבים שלפניו.
רק מעט חסר היה לגדעון שיישבע ויהיה מאושר. היתה כאן טבלת המדבר, חלקה ושטוחה כשולחן ענק ועליו נטויה כיפת שמיִם, פעם כחולה-עמוקה עד לכאב-עיניים ופעם לבנה שוב עם גבור חום היום, לוהטת, כבדה וצורבת. ועם שקיעה – שקיעה זו עצרה את הנשימה – עם שקיעה, היה המערב ארגמן וערפל אדום כיסה את כל האופק ובפאתי השמים רעו עננים חכליליים, שצורות משונות למראיהן, פעם אריה שואג ופעם עדר כבשים העולה בשקט מן הרחצה.
שקיעה זו, אופק דמדומי זה שריחף לנגד עיניו, הצללים שהתחילו רובצים על טבלת המדבר, משחקים ורודפים זה את זה – מה היו לעומת כל אלה: העיר והעסקים ושעת הכושר – – גדעון תיקן את מקום מושבו בשמחה פנימית גדולה, ובחדווה שלא היה עם מי להתחלק בה ולא היה לה מקום להתפרצות. לכל זה חסר היה רק לדובב קצת את הנהג, ולא כל-כך לשם השיחה, אלא למען לא יראה בו גדעון שונא-אדם זר המקלקל את תענוגו בעצם הישיבה על-ידו – אדיש או זועף גם לפעמים.
סיגרה, מילה במקומה ופת-לחם שפרסו פעם בצוותא, עשו את תפקידם בשלמות, ומעתה היה הנהג מפנה מדי פעם את פניו אל עבר השכן. וגם פיו כבר נפתח מעט, ונשמעו סיפורים על המדבר בטרם דרך בו גלגל של מכונית מעבירה משאות.
מעשים באורחות גמלים שלא היו מגיעות לתעודתן, והיו אובדות במדבר כלא היו, ולא הגיע מהם לא קול ולא שֵמע. וקרה גם שאחרי שבועות היה חודר אי-שם, למקום יישוב, אחד מבני האורחה, צל-אדם ופרא, לחייו שקועות, רגליו מכוסות חבּורות ומסַפר דברים מחרידים על אובדן בני החבורה.
וכשנשמע דרדורן של מכוניות, כשהעזו בודדים לחצות את המדבר במכונה, או-הו, גם אז עדיין לא נכבש הישימון בנקל. מעשה בשודדים שהתנפלו על שתי מכוניות בדרכן לבגדד העיר, שדדו הכול, הפשיטו את הבגדים מעל הנוסעים, חתכו את צמיגי הגלגלים כדי שלא יוכלו לרדוף אחריהם וקמו ונעלמו כלעומת שבאו. אחרי ימים הגיעו השדודים למקום יישוב, מתים למחצה, עירומים או בקרעי התחתונים, גברים ונשים כאחד.
הנהג משנה את מהלך המכונה, ואור מיוחד כברק להב התאווה ניתז מעיניו בבטאו את המילים האחרונות של סיפור המאורע.
והנה נעצרה המכונית. הנהג ירד לבודקה מכל צדדיה, יושבי הפנים מנצלים את ההזדמנות ויורדים ליישר פרקיהם. גם סעודה קלה מסתדרת בעיגול. גדעון יושב על-יד הנהג, רגליו מכונסות תחתיו, כמנהג שאר הסועדים, מחליפים פיתות וזיתים בלחם וחתיכות גבינה ארוזה בנייר של כסף נוצץ. באים גם חילופי שיחות, זה על דברים מפליאים בתבל, כתובים אי-שם בספרים, וזה על שדים ומזיקין שבמדבר, השובים גם אדם וגם חיה. הנה אותה הברייה, המפליאה לנגן על בטנה בהקשת הרגליים הקדמיות הלוך והקש על הבטן. והאדם כי ישמע את הנגינה נמשך כמוכה ירח, נמשך עד נופלו למאורתה של אותה הברייה הפלאית הטורפת את מוחו של אדם. והתדע איך אפשר להצילו? אל תיגע בו ואל תקרא לו בשמו, עמוד רק למרחוק, וזרוק לו אבן בראשו ויתעורר ויברח מן הסכנה.
רגע יושבים עוד ושותקים, והנה פותח הנהג במעשה על מכונה שהתחממה עד מאוד ואפסו המים לפני זמנם. אובדי עצה עמדו הנהגים במדבר, ללא סיכוי קטן לעזרה. והנה נתברר פתאום, שארגזי גזוז טעונים היו באוטו, בשביל מזנון החברה הגבוהה שבאחת מתחנות המדבר. ונפתחו הפקקים ברעש והנוזל התוסס נשפך כולו לתוך הדוד המצנן של המכונה. תגרגר אף היא, מים צוננים ומרווים!
החבורה נהנית מן הסיפור. והנהג קם בחשיבות, אינו מוסיף עוד מילה, אלא ניגש לחצוצרה של האוטו, לוחץ עליה וכולם קמים מיד לנתינת האות על-ידי הארי שבחבורה, ומתיישבים בחזרה על מקומותיהם.
צללים עמוקים רובצים כבר. אודם השמים נעלם ואיננו – המכונית ממשיכה את דרכה.
עכשיו היה הנהג מכוון את הדרך לפי שורת העמודים האינסופית, עמודי הטלפון שקמו והופיעו פתאום לכל אורך הדרך. כביר היה הקו. עמוד כיסה עמוד והתקשר בבא אחריו, עד כי נראו העמודים כחוט אחד שנמתח עד אין סוף והלך ואבד באופק המדבר.
ולרגלי השורה הזאת קבור היה ענק הפלא, לרגלי עמודי עץ אלה, טמון היה הצינור.
מאז ומקדם – ראשו של האדם מסתחרר מעט בחושבו על ההתחלות הראשוניות עטופות הערפל – מאז ומקדם שמֵם היה מדבר סוריה זה, המבדיל בין שני עולמות, הגודר על ארץ הנהריים, ראשית עריסת האדם. זר היה ובלתי-נכבש – ואם במרוצת הזמן יכול היה לו האדם, הרי רק כדי לדרוך על קליפתו, הרי רק כדי להדריך את הגמל, ארוך הגפיים, על רגבי להט הישימון. אולם עתה, עתה נכבשה הצייה לצמיתות, בטנה נפלה ולה, למורדת, לקשה ולנזעמת נמסרה לשמירה חיית פרקים זו, הושמה בחובּה כעין טבעת ביטחון ענקית, בקרבה נטמן כבוד צינור הנפט הכביר!
עמודי הטלפון, סימני הצינור היחידים, רקדו-קפצו, פעם לימין המכונית ופעם לשמאלה, נגלו למאות ונמתחו בהמשך השורה כחוט אחד אחיד, מקצה העולם ועד קצהו הלילי הכחול. פתאום פסקו העמודים מרקוד, האוטו קפא ללא תנועה. המכונית עמדה. היה כבר מאוחר בלילה והנהג רצה לעצום עין לשעה קלה. מי שלא נתעורר, המשיך את שנתו בתוך האוטו, אך אחדים הוציאו את פניהם המקומטים משינה והתפרקדו סביב המכונית, על אדמת המדבר הצוננת, ועטפו את גופיהם בגלימות צמר עבות או בכאפיות גדולות והמשיכו את נחירותיהם גם בחוץ.
הנהג הוציא את מחצית המושב המרופד, שאפשר היה להסירו, שם את הרֶפֶד למראשותיו, התכסה באחת מיריעות המכונית והציע גם לגדעון לעשות אחריו כמוהו.
גדעון הסכים ברצון, ועד שהוא הולך ומוריד את המושב מהאוטו ומחזיק את הרפד ביד, שקוע כבר כל המחנה הקטן בשינה עמוקה וכבדה. אז נמלך גדעון בדעתו, פוסע עם המושב ביד ומסדר לו את משכבו הרחק מכל המחנה – כשהמכונית ואנשיה הישנים נמצאים לו מאחורי גבו, עכשיו הניח את מחצית גופו העליון על המושב הקפיצי, הצליב את ידיו תחת ראשו ופניו כלפי שמים.
אוף, זה היה לילה! היה כאן אותו הירח, מואר הפעם רק בחלקו, אותם הכוכבים, שמקצתם ידועים היו לגדעון גם בשמם, ואלה שטחי האור המפוזר כטל הכוכבים הרחוקים, וגם אותו הלילה הכחלילי שהיה גם בעיליה המולדת – אלא שכאן היה הכול נשגב יותר, הדור יותר. זוהר השמים שגיא היה – כזאת טרם ראה בחייו. אולם כל זה שימש רק כיפת זהב רקומה, פרוכת יהלומים נהדרת, לעיגול המדבר שעמד בהדרת הלילה. והלילה שקט היה ואף-על-פי-כן זמזמו באוזניו קולות מדבר דקים, של דברים רחוקים ופלאיים, אין אוזן האדם משגת ואין עין אנוש תופשת.
וגדעון מוציא כף יד אחת, שמונחת היתה מתחת לראשו, ומעבירה על עיניו ועל מצחו ומשקיע שוב את מבטו במרחבי האין-קץ של מערכת הכוכבים והמזלות. הוא מחדיר את מבטו עמוק-עמוק לתוך הלא-ידוע, לתוך הבלתי-מושג על-ידי האדם, נדמָה לו לפתע שאינו רואה כבר ואינו תופש שוב כלום מכל הנמצא מעליו.
וכאן הוא מגיע לאותם הרגעים הבודדים בחיים, לכעין עליית נשמה אמיתית, לגאות הרבה של הלב, לכעין ראיית-ברק של הרבה דברים ביחד, של ההווה והעתיד, דברים שכעבור שעת כושר יחידה זו, אינם חוזרים כבר לעולם. והוא רואה את עיליה, את נורית, את חייו ואת המפעל, והוא רואה ראיית רגע את כל הדברים ביחד ואת כל היחסים הנרקמים מכאן לשם, ומזה אל זה. ופתאום נעשה לו קל, קל כל-כך וטוב, שאין עוד המחשבה צריכה כלל לטרוח ואין הגוף צריך עוד לעמול. כי הכול כבר טוב, רק טוב – –
כשנקרע מעל מושבו, ראה למול עיניו את הנהג מחייך ואומר:
“בוודאי שאפשר היה לישון כהוגן, אחרי סירחון הבנזין והטלטול.”
גדעון רצה למחות, וכי הוא ישן? הוא מנסה להצטדק, כאילו היתה בו אשמה, אלא שהנהג איננו כבר, הוא מטפל במכונית לקראת מסעה האחרון.
גדעון מחליק בידו על פניו בתנועה איטית ושקטה ומרגיש פתאום רטיבות בזווית עיניו. הייתכן – האם בכה? מתי? בכה מתוך שינה?
אבל הנה מצפצף כבר הנהג וגדעון תופס במושב וחוזר במהירות למכונית.
מכאן ואילך נשתנתה כבר רוח הנסיעה. בפנים האוטו קמה כבר התעוררות ואם כי גדעון לא יכול היה להבחין בשיחות מחמת רעש המכונה, שיער בכל-זאת מעיני הפועלים מלאות ההתפעלות ומתוך נענוע ידיהם כי מדובר היה במפעל. עוד מעט וכבר הורגשה ידו, עצומה, נרחבת וכול-יכולה, תלויה על כל המרחב כבירה ושלטת בכול. אנשים היו באים מתוך הלילה ופנסים דולקים בידיהם, דבר-מה הועלה. דבר-מה הורד ושוב היו נעלמים לתוך הלילה.
והנסיעה נמשכה הלאה, לאורך מקלעת העמודים שאין לראות את סופה. כך עבר שוב זמן-מה, עד כי מרחוק הבהב זיק, הבהב, נעלם ונשנה, עפעף, גדל וחזק, עד שפרץ לבסוף בלהבה גדולה ורחבה, באגם של אור ובים של בהירות מתנוצצת.
“בגדד?” נצנץ במוחו של גדעון. אך הוא ידע את השטות שברעיון, מאחר שלא עמדו כלל להגיע לעיר שמעבר למדבר, אלא לכאן, ללב המדבר גופו חתרה המכונית כל הזמן, מאז עברו את הארץ.
הנהג הרים קצת את ראשו ואמר מתוך הרעש הרב של המכונה:
“מספר שבע,” ונעץ את עיניו באור ההולך ורב. מספר שבע, הרהר לו גדעון; ומספר שבע גדל כאן לעיניו. אלומות אור נתפרדו והקיפו שטח גדול של בניינים, של מחסנים וחומות. הכול גדל ועצם. קומות התרוממו, מגרשים נגלו לעין, עובדי לילה תעו עוד כצללים, עוד מעט והשיגם האוטו ונתקרב לבניינים הראשונים ומספר שבע, תחנת המדבר מספר שבע, אחת משתים-עשרה התחנות של חברת “מפעלי נפט מזרחיים” אשר במדבר, נתגלה לעיני הנוסעים בכל פארה ועוצמה.
זאת לא היתה תחנת סתם, במובן המצומצם של המילה. ימים אחדים עברו עד שלמד גדעון ברקאי להכיר את כל היקפה, על כל מערכותיה השונות: את תחנת הכוח שלה ותחנת האלחוט, מפעלי הספקת המים ובנייניה המרובים ומשרדיה, את דירותיה לפקידים הגבוהים והקלובים לבילוי הזמן, את מגרש התעופה הגדול והגראז' למכוניות המרובות, ואחרון אחרון, את מחנה העובדים של המפעל, פקידים ופועלים ומומחים ומהנדסים ממהנדסים שונים, שהיו באים באווירונים ונעלמים כדי להופיע שוב מחדש ברגע שאיש לא ציפה להם. זה היה דופק של עבודה, זה היה ארגון כביר-כוח הראוי לחלומותיו של גדעון! זאת לא היתה טבריה – ניקור החורים בקירות! כאן היה המפעל, תנופה ומעוז. מספר שבע, תחנת המדבר של מ.נ.מ. היתה אואזיס הישימון, שרק הגאון האנושי יכול היה לציירה בדמיונו; התחנה מספר שבע היתה עיר שקמה בין עפרות הצייה המלובנים, זה היה חלום הדורות שנתגשם והיה: חיים במדבר!
ואחרי המים הראשונים נתחוורו גם פרצופי העובדים שביניהם פעל גדעון. מן ההמון קמו והתבלטו יחידים. הנה היה כאן שכנָא, המכונן הפלאי, זה שעבד עוד בהקמת מפעל האור בארץ שנתגלגל ובא למדבר. קטן קומה היה וכתפיו הנרחבות כפופות קצת וידיים היו לו גדולות, גדולות מדי לגופו וכפיו מכוסות יבלות, גדולות וקשות כברזל. עיניים היו לו קטנות, אפורות ועליהן משקפיים סגלגלים, משקפיים ישנים מאדם שיְצוּלם האחד מתוקן כבר בחוט של ברזל דקיק, מלאכת הסדנא של שכנא. כי שכנא היה באמת בעל מלאכה להפליא. הוא לא התמצא כלל בקריאת תרשימי המכונות ולא הכיר בשמם את כל חלקיהן השונים כפי שקראום המהנדסים, – אבל הוא, שכנא המכונן הפלאי, הכיר את נשמת המכונה.
המכונות הובאו לכאן חלקים-חלקים, פרט-פרט ומספרו, הכול כתבנית וכתוכנית הרשומה בנייר. אולם בכל-זאת היה קורה שלפעמים לא הכול הסתדר. לעתים, אחרי ההרכבה, לא היתה רוח חיים במכונה. לא זיז ולא ניע.
ואז היה מופיע שכנא, שולח כל אדם למלאכתו – שמח היה אילו גם המהנדסים יעזבוהו עכשיו לנפשו ולא יטרידוהו בהסבר סודות תרשימיהם, – והיה סובב ועוזב את המכונה, מתבונן מרחוק ושוקל דברים בדעתו כיריב המחשב את תנועת מתנגדו בקרב; ניגש אחר-כך למכונה וממשש בידיו הכבדות, ממשש כל חלק לחוד, תוחב ידו בתאווה לכל משקע ומעבירה על כל בליטה; מפרק בעצמו את מה שנראה לו; עיניו מבריקות בחדווה, חדות הן ועקשניות מאוד והוא ממצמץ בשפתו ומשוחח קטועות עם עצמו:
“טוב, עכשיו רק עוד זה, הראה-נא את עצמך, תכשיט!” ופתאום שריקה דקה הולכת וגוברת ועולה. שכנא המכונן הפלאי קורא לאחד המהנדסים. נוטל את התרשים בידו, מתקן את המשקפיים לעיניו הקטנות, הלוהטות ושואל:
“האם אין כבוד המהנדס חושב, שנכון יהיה להגביה קצת את גלגל התנופה ולבדוק עוד פעם את הידוק הברגים4 השונים?”
כן. כבוד המהנדס חושב באמת שנכון יהיה להגביה קצת את גלגל התנופה ולבדוק עוד פעם את הידוק הברגים השונים.
ואז ניגשים לעבודה, לפי ההוראות החדשות של המהנדס. פועלים רבים באים, מכוננים צעירים מפרקים, חשמלאים עוסקים במלאכתם, וכתום הניסיון החדש נוהמת כבר ורועשת המכונה, מסתובב ועובד כבר גלגל התנופה, הברגים השונים מהודקים, הכול פועל כסדרו – כי אכן הכיר שכנא, המכונן הפלאי, את נשמת המכונה ורזיה!
והיה כאן גם עִיסָה, הבדווי מן המדבר, שחור העיניים ושחום העור כעין הנחושת, בעל הפיאות הארוכות, השחורות והנוצצות כזפת, שפיו מחוטב להפליא, אשר בצחוקו מבליט היה שתי שורות שיניים בריאות וחזקות כשל חיה צעירה. מן העוזרים לחשמלאים היה עיסה, עול ימים עדיין, אינו יודע בעצמו את מספר שנות חייו, אבל זריז ידיים הוא עיסה לחַלל בשעות החופש, בלילות נדודי השינה.
בתחילה התייחס לגדעון בזהירות, בהתאפקות כבושה וכבעין פחד – אבל גדעון השתדל לקרבו, ועיסה הבדווי הצעיר התחיל שוכח את המרחק הרב שביניהם, והתחיל חוזר ומתרגל לפשטותו ולטבעיות הקודמת.
עוד עבד איתם, בעבודה שחורה ופשוטה, דיב הכושי הזקן, גבוה הקומה והדק כזרד, שרגליים לו גבוהות ורזות וידיו ארוכות ודקות. הכושי הזקן דיב הוא שחור כשחור הלילה, רק במקום הזקן, צמח לו קומץ שערות דליל, צל זקן שלקה בשידפון, ושערות אלה – הס! השערות האלה לבנות הן, לבנות מחמת שיבה. לגדעון נודע כבר, כי על קומץ לבן זה של שערותיו היתה גאוותו של הזקן. זה היה הצבע שכל-כך השתוקק לו, מאז שהכיר את שחר גורלו, מאז התחילו חבריו הלבנים לועגים לו; אותו הצבע הנשאף הופיע על גבי פניו, לעת זקנתו, עם שקיעת כוכב-החיים. כמה כאב לגורלו המר. בנעוריו נמנע היה ימים תמימים מלהביט אל מי הנחל שעליו נטוי היה אוהלם, לבל יראה את פניו השחורים; הוא היה עוצם את עיניו לשעות ומדמה לעצמו כי לבן הוא, לבן-עור כחבריו, לבן כחלֵב הנאקה, כנוצת היונה הרכה, והוא היה מביט רק על עור כפות ידיו, שצידן הפנימי כמעט לבן הוא, לבן-כהה כעור חבריו. אך כמה צער, כמה ייסורים היה עליו לסבול כשנקרא, כעבור זמן-מה, על-ידי אחד הנערים הלבנים: חמור שחור, גם נפשך שחורה היא! או-הו! אז נהרס ארמון החלומות, הכול נפל תחתיו ונופץ לרסיסים, אבוי, והוא הרי דימה כי העביר כבר את רוע הגזרה, והוא הרי מאמין כי לבן הוא, לבן ממש, אבוי – – עכשיו, עם חריצי הזיקנה והעמל, הופיעו על פניו שערות, שערות שיבה לבנות.
אלה היו הפרצופים הראשונים שדוק הזרות ירד מעליהם וגדעון הכירם לראשונה, בבואו לעבוד במדבר.
עברו כמה ימים, הירח הוליך והוסיף נוגה, עד הגיעו לעיגול מלא, מזליף אור תעלומות על השדות הנרחבים של המדבר. היה ליל ערבה נהדר. אחרי יום של חום ירדה עם חושך קרירות מרעננת ונעימה, והלילה רך הקטיפה ריפד הכול ועיגל, איזו ערגת נפש בריאה, שאיפת חיים, נמתחת מכול אל כול.
גדעון לא יכול היה לישון. היה יום של חופש וכעת – כעת היה עוד רצון להסתובב קצת במחנה הלילי של המדבר, להציץ עוד פה ושם, לנשום את האוויר הצונן, שהריאה נושמת אותו ונושפת כל-כך בקלות.
תוך הליכה הגיעוהו צלילים של חליל. זהו עיסה, הבדווי הצעיר, ניגן מנגינות חלילו. אכן, אלה היו צלילים שנוצרו עבור לילה כזה. אכן, רק לילות כאלה ומדבר כזה ונצח של צלילי גמלים בצעוד האורחה בצייה, וקצב הליכת הגמל במרחב האינסופי של המדבר, רק אלה יכלו להוליד מוזיקה ראשונית שכזו, ערגנית ומתרפקת על הלב, נמשכת ונמתחת במדבר: כן, רק ישימון יכול היה ליצור צלילים נפשיים ממין אלה, בפי אחד מבניו, בפני עיסה הבדווי הצעיר.
“אה-אהה-אההה,” התייפח חליל בצלילות.
עיסה רצה להפסיק את נגינתו כשהתקרב אליו גדעון, אלא שהוא הספיק עוד לעוצרו ולהזמינו בתנועת יד להמשיך את נימת המנגינה. עיסה המשיך עוד מעט לנגן והפסיק. הוא תחב את חלילו לבין קמטי בגדו הארוך, כמתבייש במעשיו, והזמין את גדעון לשבת על-ידו, בירכתי האוהל הנרחב.
אינו ישן עוד עיסה? אמנם כן, הירח. אבל גם מיטיב לנגן הוא עיסה. הוא, גדעון, שמע את הצלילים עוד למרחוק. לא, כלל וכלל לא רע, מה יש כאן להתבייש? אדרבא, אינו שוכב עדיין לישון? מוטב. גם הוא, גדעון, ישמח לשוחח עוד קצת על דא ועל הא. יגיד-נא, עיסה, האיך זה הגיע למפעל? הרי אינו רגיל בוודאי בעבודות ממין אלה, הלוא.
והבדווי עיסה, עול הימים, חושב זמן רב ומקמט את מצחו. קשה לו לדבר, לספר דברים מסובכים כגון אלה. אין שטף לדיבורו, כי מוחו אינו רגיל ומאומן במלאכת מחשבת הסביבה. אין לו רציפות של מצע, אבל יש לו הבנה ורגש, או-הו, יש ויש לו.
השמע על הרעב במדבר? ועיני עיסה מקבלות ברק של בלהה, של פחד ואימה ללא גבול. גדעון אינו יכול לשאת את מבטו המשונה של עיסה ועוצם לרגע את עיניו. כשפותחן שוב, הרי היו כבר לפניו העיניים הרגילות של עיסה ולגדעון נדמה היה שרק דימה לראות את שראה. רעב – חוזר עיסה ומניח בלי משים את ידו על בטנו, בקרבת מקום הקיבה. כל הפורענויות נתרחשו בבת-אחת, מטר של פגעים הוריד אללה על ראשי בני המדבר. בקיץ חרבו המעיינות, גם אלה שכל ימות השנה מפכים היו מים חיים. השלטונות הציבו גבולות במדבר. כאן לך, וכאן אסור לך לדרוך! ההפלה היתה בצאן ומיתה במחנה הגמלים. אחר-כך בא הכפור, כפור איום וממית. ומעשה ברועה משבטו, שהתעורר עם בוקר הכפור ומצא את כל צאנו מת וקפוא כאבן. הלך המסכן, נער יתום היה ופחד הבעלים עליו, קם וטרף את נפשו בכפו.
עיסה בולע את רוקו, נושם עמוקות ורוקם את המשך סיפורו: והשמע גדעון את אשר עשה שבטו לבסוף, כשאזל כבר המזון במחנה? לא שמע? הבא אפוא וידע: אכלו את החמורים שבשבט. כן, את כל החמורים. והשמע איך אכלום? האם חמור שלם למשפחה? לא ייתכן. קמו וסידרו תור לכל השבט כולו. וכך היו מסדרים: הלילה חמורו של מחמד, מחר – חמורו של חסן, ולמחרתיים – החמור השמן של שיח' עבדאללה הזקן. כך היו עושים.
אך האם הספיק הדבר לזמן הרבה? לא ולא. קמו הצעירים ועזבו את השבט. במקום למות ברעב, מוטב כבר ללכת לעבוד, תהיה לפחות פת ותהיה גם פעם גבינה וזית – הלא כן אדון גדעון?
אדון גדעון גם הוא חושב כך. מוטב ללכת לעבוד מאשר למות ברעב, תהיה לפחות פת ויהיה גם זית וגבינה, בטח יהיו. והוא, עיסה, יוכל גם לחזור לשבטו, אם ירצה, ובינתיים ראה עולם ואנשים – –
אלא שכאן עושה עיסה תנועה עצבנית, שיכולה להתפרש כסירוב, תנועה שנעשית בלי משים. הוא נשען על בד האוהל ובודק את גדעון מן הצד, כשוקל קודם בדעתו אם אפשר להכניסו בסוד – ופתאום נמלך בדעתו, מתכופף לצד גדעון ואומר בהחלטה: לא, לא, הוא אינו רוצה לחזור אל שבטו שבמדבר. עיסה שותק רגע ומנסה לקרוא בעיני גדעון, אם אמנם ראוי היה הלה שיגלה לו את אוזנו.
כנראה שגדעון עמד בניסיון, כי על שאלת התמיהה ששאל, התכופף אליו עיסה עוד יותר מאשר קודם, עד שפניו קרובים היו כמעט לפני גדעון ואז סינן בשקט: היודע הוא אדון גדעון, למה השתוקק לבו? ועיני עיסה מקבלות עכשיו גוון רך כשל תינוק, חולם ועצוב כגון עיני המספר על אהבה רחוקה. הוא, עיסה, הבדווי עיסה עול הימים משתוקק למכונית. למכונית? כן, למכונית. לא לכזאת של סחיבה, שהוא, אדון גדעון, בא בתוכה לתחנה, לא. הוא עיסה, עורג למכונית אחרת, לכזאת שהמהנדסים באים בה מן העיר, שכולה חלקה קטנה ונוצצת בשמש כציפור, כנשר – – עיני עיסה הופכות גדולות, תאוותניות ונשארות רגע נעוצות ללא זיע בפניו של גדעון. היבין?
וכי מה חשב הוא אדון גדעון, מה יעשה כאן עיסה בן המדבר? לא קל היה לו לעבוד פה. לא, לא. הסכין למדבר. שם – שם אפשר היה לדהור אחרי מחנה של גמלים, לרוץ, לשכב כחפץ לב. אוף – אחר-כך לוקח מאחורי הגמלים, והשכם והערב רק עבוד ועמול, עד שאין כבר נשמה בקרבו. אלא שכל זה באהבה הוא מקבל ובמסירות, כי אחרי ככלות הכול, מקווה הוא להרוויח, להשתכר כסף, הרבה כסף, ולרכוש לו לבסוף מכונית. הוא משתוקק כל-כך להיות נהג – נהג במכונית – היוכל?
שמע ששם, בארצו של גדעון, מכוניות הרבה ישנן, לרוב, כחמורים להבדיל, ואפשר להרוויח, לעבוד אצל אחרים, הוא רוצה לעבוד שנים ולו גם מחצית חייו, יודע הוא את שוויה של מכונית. ובלבד שבסוף תהיה לו אחת משלו, כזאת קטנה ונוצצת, שראה אצל אחד המהנדסים – –
עכשיו משתרעת דומייה. עיסה שכח את נוכחותו של גדעון ואינו מחכה כלל להגבתו. עכשיו שוכח הוא הכול והוגה רק בחלומו היחיד.
גדעון מתרומם לבסוף ומברך את עיסה לשלום. הוא רוצה לחזור כבר לפינתו. הלילה נעשה בהיר יותר מאשר קודם, רציני כל-כך וחגיגי בירח השט לו במרומי הרקיע.
הוא מוציא את מפוחיתו מן הילקוט ומחזיקה בחיבה שעה ארוכה. הנה הגיע גם תורה של המפוחית במדבר. כמה זמן עבר מאז ניגן בה? הרבה עבר והרבה נשתנה. והוא, גדעון, לבו טוב עליו, הוא מאושר. מאושר? הוא שלם, שוב שלם עם עצמו, כמו שלא היה כבר מזמן. הרגשה כזאת היתה לו אולי רק באותם הרגעים הבודדים בעיליה, באותו ליל הירח שבו הרגיש את קרבתה של נורית.
עכשיו השיג מה שרצה. ומה היו בעצם כל החשבונות השונים, לעומת מעט הסיפוק, לעומת קמצוץ השקט והתוכן שבחיים? אם לא היה כאן מקום לדבר על אושר, הרי, מכל מקום, היה כאן משום שביעות רצון מלאה בנוכח, שקט ידוע ושלווה מרגעת, והיה נדמה לוֹ הדבר כמטרה ששאף לה: שקיעה וזריחה, לילה ויום, ויכולת של ברכה על כל רגע ורגע בחיים כנשגב ואמיתי, כשלם ומושלם בפני עצמו – –
ובהימלא לבו במשוש הפנימי, ובהתעטף עליו נפשו בחדווה, מגיש הוא את המפוחית לשפתיו ומחיה בה צלילים עמוקים, ארוכים ולבביים מאוד, שאי-פעם חלם עליהם, שאי-שם קלטתם לבבו.
ובהבינו בעצמו את הצלילים, שהשמיעם הבל פיו, נרתע פתאום מפני משמעותם; כי עם כל היותם רחוקים מצלילי עיסה הבדווי, כרחוק מזרח ממערב, הרי בכל-זאת היה דבר-מה משותף בתוכן הצלילים האלה; מתחת לשטח הלבוש, היה כעין שיתוף של תוכן, וגדעון דימה להרגיש בצלילי המנגינה של שניהם, את שירת הערגה הגדולה לאהובה רחוקה ונשאפת.
פרק שני: אָדָם חָדָשׁ 🔗
"גדעון חביבי, כיוון שאנחנו וגם הוריך, כפי ששמעתי זה היום ממרגלית שביקרה אצל בחיפה, קיבלנו ממך רק מילים ספורות על חייך שם במדבר – החלטתי להיות הראשון ולבקש ממך מכתב מפורט יותר על עבודתך ועל אופן חייך. – מרגלית סיפרה לי, שאבא מצטער על תוכניותיך, והוא מצידו קורא להן שיגעונות של פרחח. גם אמא שרויה בדאגה לבריאותך.
אין זה אמנם עסקי שלי והרי אתה יודע שאמרתי לך כבר מה שהיה עם לבבי, בטרם נסעת – אולם בכל-זאת, אולי היה כדאי שתשוב עכשיו, עם הפריחה הכלכלית שבארץ, בזמן בניית ערי החוף, הנמל, ובזמן שכולם מרוויחים וצוברים ממון רב?
אודותי אין לי עדיין להודיע לך שום דבר ממשי, אם כי בקרוב יתהוו בוודאי שינויים ידועים, העלולים להוציאני למרחב. בעל-פה הייתי יכול לספר לך דברים הרבה, גם על גברת זפירה הוסט ועוד – אלא כיוון שהינך נאחז בדבקות כזאת בקרני המדבר שלך, איני יכול להתחלק איתך בכל זה כאן.
אגב, בוודאי ידועה לך מטרת הנסיעה של מרגלית, היא החזירה את הסבתא למושב-הזקנים שבירושלים.
זה, נדמה לי, הכול. כתוב לי באריכות, אם לא תאבה להופיע כאן במהרה בכבודך ובעצמך.
לי וגם לנורית שלום, ושנינו דורשים בשלומך.
ידידך
צבי"
כל זה לא נגע לנפשו בהרבה. במקום שהיה עוד צורך בכך הקשיח גדעון את לבו, סתם את הנקודות הרופפות ולא הרהר יותר בעניין.
אלא שמילה אחת קטנה, שֵם אחד בלבד, הוציאו משיווי המשקל ועורר בו געגועים עצומים שלא היה מפלט מהם. המכתב בעצמו לא היה בשבילו מאורע, אלא עצם ביאתו משם, מן העולם האחר, השונה, הוציאו משלוותו והציפו בגל של מולדת, של אהבה. נורית, שם זה עלה עכשיו על השטח, האם רק זמנית דוכא, ואי-שם בקרבו אגר כוחות רבים, כאתם גלי הכנרת שמתחת ללוח השליו, המתפרצים בבוא שעתם, גועשים והופכם סערה?
העבודה והזמן שאחריה, כל פעולה וכל הרהור, הכול, הכול מלווה היה עכשיו על-ידי אותה הדמות האהובה, שהלכה אמנם וניטשטשה קצת בדמיונו, אך עתה הלכה ולבשה דבר-מה זהבי, נשגב, חלום נשאף עד כדי טירוף, נערג עד כיליון.
ביום קבלת המכתב אחרי העבודה, יצא כדרכו לשוט בפינות המחנה. בית אחד גדול הלך ונבנה בקצה התחנה. בפנים אחד החדרים, בעצם רק שלדי החדרים, ישבה קבוצת פועלים זקנים סביב מדורה קטנה, לחמום ולנוי, והפליגו בשיחה. גדעון הכיר ביניהם גם את דיב הכושי הזקן, שישב על רגליו תחתיו והיה מעביר מדי פעם את כף ידו בליטוף על קמצוץ השׂער הלבן של זקנו.
על מה שוחחו אלה? גדעון ניגש לפינת הבית ונשאר עומד בצל הקירות.
מעשה בשני זקני הכפר, שידידים היו כל ימי חייהם. נטה האחד למות. עמד השני וטען: האיך זה אתה מת ומניחני כאן לבדי? ענה הנוטה למות ואמר: הרי יש עולם יפה שם, מעבר לעולם שלנו והאיך זה אראה שם בטוב ולא אודיעך על כך. שאל השני ואמר: האיך זה תודיעני על כך? ענה הראשון: שלושה ימים אחרי מותי, לאחר שיהיה כבר סיפק בידי להכיר את העולם החדש, אבוא אליך, אם בגוף ואם ברוח, ואספר לך הכול בפרוטרוט, למען תדע הכול, כמוני אני ממש. ושמא לא תמצאני, או שליטה לא תהיה לך לבוא בכל מקום שאני אמָצא בו? הקשה השני. ענה הנוטה למות: בחצות הלילה, שלושה ימים אחרי מותי, בוא והמתן לי בפינת המנאורת, באין איש במקום הקדוש, ונשבע אני לך בשם אללה, שאבוא ואגלה את אוזנך. הסתלק הנוטה למות ועברו שלושה ימים למותו. ומה תגידו, בחצות הליל מצאו את הישיש השני בפינת המנאורת, כשידו נטויה כלפי אוזנו ועיניו פתוחות בבעתה – ואין בו רוח חיים.
משתררת שתיקה בין היושבים סביב למדורה, האש דעכה במקצת, כי איש לא הוסיף מקוצי המדבר, בזמן היותם שקועים בסיפור המופלא.
גדעון צועד הלאה ומוצא את עצמו נושם תדיר את האוויר שמילאהו כעין ערפל דק, החודר לפני ולפנים האדם ואינו מרפה.
מן החשיכה בירכו פתאום עיסה הבדווי הצעיר.
“שלום, שלום עיסה. יומיים כבר לא ראיתיך.”
“כעת אני כבר לא פה, כעת אני כבר שם, מתקן את הדרך.” והוא מראה בידו על המדבר, מקום התקינו כביש בחלק המכוסה לבה קפואה מדורות, שאין גלגלו של אוטו יכול לעבור בו בשלום – שם אני עובד ובלילה כאן, לישון."
גדעון מנענע בראשו, נענוע איטי מלמטה למעלה ובחזרה, רוצה לומר: הבין. אולם הוא רואה שעיסה אינו כתמול שלשום. הוא מפנה את ראשו לכל הצדדים ומכוון את מבטו לעיני גדעון, דווקא ברגע שאין הלה מכוון אליו.
פתאום תוחב את ידו לבין קמטי בגדו ומוציא מביניהם איזה חפץ ומושיטו לידי גדעון:
“בשביל אדון גדעון.”
גדעון עומד רגע תוהה, ועיסה מפרש לעצמו את הדבר כסירוב.
“בשביל אדון גדעון,” חוזר הוא בהתלהבות יתרה. "אני משם, מנער אחד קניתי. בכביש שאני עובד בו. זה עתיק. עתיק הרבה הרבה – – "
והוא, עיסה הבדווי, עוצם את שתי עיניו וכופף את ראשו קצת לאחוריו, רוצה לחזק בה את רושם העתיקות של החפץ.
“מימי מוחמד הנביא,” אומר הוא את הבלתי-נתפש במחשבתו, את הקדום מכל קדום, מימי נביאו של אללה.
גדעון נוטל את החפץ בידו ורואה שהוא אינו מתקופת מוחמד, דווקא, כי היה זה פסל של עשתורת, אלת השפע, הפריון והאהבה. קטן היה הפסל, אך נאה, כגון אלה ראה בספרי ההיסטוריה ואהבם. אולי באמת עתיק הוא, הרהר גדעון, ואז קדם אפילו לנביאו של אללה.
הוא מעביר את הפסל הקטן מיד ליד ורוצה לשלם לעיסה את מחירו. אבל עיסה נעלב ונשבע בחיי המָטָר, כי לא ייקח אף פרוטה וכי רק למען גדעון הביאו, למתנה. וגדעון נפרד מעיסה בתודה רבה, כשהוא ממשיך לצעוד לאיטו, מרקיד את הפסל הקטן בידו ומתאמץ לתור בדמיונו מקום מתאים עבורו בחדרה של נורית בחיפה, שלאמיתו של דבר לא ראהו כלל באותו הערב המשונה של הפרידה, גם מפני החשיכה וגם מפני הדוק שהיה פרוס אז לעיניו.
איך זה הופיע לפתע שלמה נרקיס על אופק חייו החדשים של גדעון, והיה לו לחבר ולרע?
מלונדון הובאה לתחנת המדבר מספר שבע קופת פלדה משוריינת, ענקית ומיוחדת בהרכבה. אחרי שהורידוה בעמל רב מעל אוטו המשא הגדול, נבדקה ונמצאה נפתחת בקלות ונסגרת כהוגן, העבירוה למשרד הראשי של התחנה.
ומעשה פלא, לאחר שסידרוה כבר במקומה הנכון, אבדו כל המפתחות שהיו תלויים בשרשרת ברזל דקה ולא נמצאו. גויסו פועלים לעשרות לחפש את המפתחות בכל מקום, אך לשווא. המפתחות לא נמצאו והקופה נשארה סגורה.
כשנתייאשו מלמצוא את המפתחות, הופיע שכנא המכונן, הוריד את המשקפיים הסגלגלים עד לקצה אפו, עפעף וחזר ועפעף בעיניו הקטנות, ואחר-כך התחיל ממשש בכפות ידיו הגדולות, ממשש וחוזר וממשש את מקום המנעול הנסתר, ואחרי התייעצות קלה ברָשות, החליט לפתוח את הקופה בלי המפתחות, ובו בזמן השתדל מאוד שלא להשחית את המנעול.
יומיים ארכה עבודתו של שכנא המכונן הפלאי ומקץ יומיים של עמל וידיעה, נפתחה לבסוף הדלת הכבדה של הקופה.
המפתחות הקשורים בשרשרת, שמישהו שכחם כנאה בפנים וסגר עליהם את הדלת, מונחים היו בקופה הסגורה!
כשנסתלק שכנא המכונן, בבצעו את המלאכה הזאת, ניגש גדעון לרגע, כדי להציץ בקופת הפלדה הגדולה, שצמחו לה כנפיים בגלל המקרה. הוא הסתכל בה מרחוק, כי ראה אדם בחלוק כחול וכפוף על גבה תוך עבודה. כבר רצה להסתלק, והנה הרים האדם את ראשו וגדעון ראה את עיניו שדמו להיסָתר מתחת לריסיו הסבוכים והארוכים. כשרצה כבר לחזור לעבודתו, הזמינו הזר בתנועה קלה להסתכל במלאכת ידיו. גדעון ניגש, בירך את העובד לשלום, והתכופף לראות את מנעול הקופה, שיצא לו מוניטין במחנה.
“ידי זהב לזקן.” שמע פתאום גדעון מעל לראשו הכפוף, ומילים אלה נימה יפה כל-כך היתה להן, עמוקה, מצלצלת וישרה, עד שהרים גדעון את עיניו להיווכח, אם אמנם מפי הזר נשמעו.
גדעון שתק, הסתכל שוב במנגנון המסובך של מנעול הקופה, שנפתח סוף-סוף על-ידי שכנא, ואחרי רגע הסתלק, בהתנצלו כי איננו חופשי עכשיו לחזור לעבודתו.
כשעיניהם נפגשו שוב באמירת השלום, מובן היה לכל אחד, שפגישת עיניהם עכשיו לא תהיה האחרונה.
מי היה שלמה נרקיס?
לא בנקל עלה הדבר בידיו של גדעון ברקאי לתהות בקנקנו של אותו הבחור, שקשה היה לקבוע את גילו, שעיני משונות היו ומסתתרות בקלות בסבך הריסים העבותים. ולא שרצה במתכוון להסתיר דבר-מה, חלילה, אלא שמתחילה הונהגה ביניהם אווירה שקטה ורצינית, כאילו הכול היה מובן מאליו: שנפגשו כאן ונתקרבו במקצת, ששמו של זה שלמה נרקיס ואילו זה של גדעון ברקאי, מן הגליל, ודי. לא היה אפוא מקום לידיעות נוספות על המקומות שמשם באו.
אלא שזעיר מפה וזעיר משם צירף לו גדעון תמונה של אדם חדש זה, שהופיע אל אופקו, דווקא כאן, בתחנת הכוח המדברית, מספר שבע.
הוא היה סטודנט. למד הנדסה בטכניון החיפאי, מדעי הטבע במכללה שעל הר-הצופים, ושמע גם כלכלה פוליטית באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. לפי מקצועו היה מכונן ומסגר. בעבודה ממין זה היה מתפרנס, וכך סייר את אירופה לאורכה ולרחובה ועל השאלה איך נתגלגל דווקא לכאן, ענה בפשטות מפליאה, שנצרך היה לחברה זו ולתחנה זו, מפני שהיא מונחת על נתיב דרכו שהוא הולך בה להכיר קצת את המזרח. את המזרח? כן. כיוונו הוא: מארץ-ישראל, על פני המדבר, לעיראק, משם לפרס, אפגניסטן, הודו, הודו-סין, יפן, רוסיה האסיאתית והאירופית ומשם בחזרה לארץ. כמובן, הדרך לא תיעשה בחודש, גם לא בשנה אחת, כמובן.
גדעון הרגיש חיבה רבה לנרקיס זה, אך כמה גדלה חיבתו כשנרקיס היה משוחח – אח, איך היה שלמה נרקיס זה מדבר על עניינים שונים!
גדעון העריץ מאז אנשים שלמדו הרבה וידעו הרבה; אך מה היו מכריו הקודמים לעומת נרקיס זה המופלא, שהיה משיח לפי תומו על דברים גדולים ורבים, משיח ברצינות, בשקט, כשמצחו מתקמט מעט, רק קצת, והוא, בנחת, אך לא בלי התאמצות, כדולה מים מבורות עמוקים, מרנין את קולו ומשמיע את דעתו בביטחון. אך בלי צל של יוהרה, בלי דרישה קלה של נצחנות – אבל, אח, עד מהרה הכיר גדעון, כי לא היה לו מה להשיב, במה להתנגד לנרקיס זה, ואם גם הרגיש לפעמים התנגדות פנימית ידועה לכמה מדעותיו, התנגדות אינסטינקטיבית יותר ממכוונת, לא מצא בכול-זאת ניב מספיק להשיב לו.
כי עם כל הניגוד לדעותיו שלו, שגדעון רואה היה לפעמים בדבריו של נרקיס, היה בכל-זאת מבין כמה טובים הם הדברים האלה ויציבים, פרי חוכמה ולימוד רב, הסתכלות ורצינות של תפישת חיים, דעה צלולה במקום קדחתנות, מבט מעמיק במקום רפרוף קל על פני השטח, ומפני זה לא היה קם בו בגדעון, הרוח לצאת ולהתנגד לנרקיס.
לפעמים נאמרים היו דברים שגדעון הרגישם מזמן ורק עכשיו מצא להם ניב – וראה, מצא להם ניב בדברי הזר דווקא, בדבריו של האדם החדש, שלמה נרקיס. כמה אהב את הקול המלודי הזה, החברי, הטוב!
בפעם הראשונה נזדמן לו לשמוע את שיחתו באותו יום האסון. אותו היום עבדו קרובים זה לזה, באופן שיכלו לשוחח ביניהם באין מפריע. השיחה נסבה על הנושא ששוחחו בו הכול באותו היום. פועל נלחץ ונפצע קשה על-ידי חלקי מכונה כבדים, ולא די באסון שקרה, אלא שחזרה אליו הכרתו של אותו פועל טרם שניצל מן הסכנה, והוא ראה את כל אותו המצב הטראגי שהיה נתון בו, טבול בדמו, איבריו רצוצים, ולא עוד, אלא שלא יכלו לחלצו במהירות מתחת למפולת החלקים, כדי לא לסכן את חייו ועבודת ההצלה נמשכת באיטיות אכזרית ואיומה. כדי למעט את ייסוריו, רצו הרופאים להזריק לו מנת מורפיום ולא יצטרך לקרוע את עיניו בבלהת האסון שקרה. אבל כשניגש אליו הרופא, התחיל האומלל צועק בקול מזעזע, בלתי-אנושי כמעט, שלא ייתן, לא ייתן בשום אופן להזריק לו את המוות. כי להמית רוצים אותו, להורגו ככלב! היו אנשים שבכו סביבו. וגדעון סיפר לנרקיס, כי כאשר בא לשם אותה השעה והמצב שהמסכן היה נתון בו נגלה לפניו, הליט את פניו בכפו – –
"כל מפעל גדול נבנה ומשגשג, אבל האנשים שבנוהו, נשארים בצידי הדרכים. כל מפעל דורש קורבנות. כל מפעל. אולם המסכן שדווקא עליו נגזר להיות לנסורת, שעיר לעזאזל, כמובן – כן, בעצם נדמה לי, שאין האדם עלול להרגיש אל תוך תוכו של כאב הזולת. ואם נדמה לנו לפעמים, כי כאבו של האחר נוגע לנפשנו ולפעמים אנו רואים אפילו אותות בולטים לכך – אין זה, דומני, בכול-זאת, אלא הצער של עצמנו בעקב המחשבה: מה היה לו נמצאנו אנחנו במצב פורענות ממין זה. ועל מחשבת כאב זאת אנו עלולים להזיל דמעות. את כאבו של האחר אין אנו מרגישים. אנחנו רק גורסים אותו, כשם שאנו גורסים בפשטות: ראה, כוכב נפל! אבל הרי זה, אי-שם, במרחקי האינסוף, עולם שלם נחרב – – "
במילים האחרונות האלה של נרקיס היתה אצורה טראגיות רבה כל-כך ופשוטה, עד שגדעון פסק לרגע מלעבוד וכיוון את מבטו בתשומת-לב יתרה לצידו של המדַבר. נרקיס עמד אותה שעה גם הוא ללא תנועה, כשצבת ומסמרים נתונים היו בידו. כשהרגיש אחר רגע שגדעון נפנה אליו, הוריד מהר את מחצית גופו וכופפו מעל לחלקי המכונה שלפניו.
כשהיו עוברים מרוחקים זה מזה, היה שלמה נרקיס ניגש בערבים לגדעון, כשזה מטייל לאיטו מסביב לתחנת המדבר. היה אז נרקיס מברך בניד ראש את ההולך ומכוון את הילוכו לקצב צעדיו של גדעון, ממשיך את דרכו איתו. פעם פתח בשיחה על דעות מהפכניות והמשיך כבדרך אגב:
“חשבתי הרבה על מרד החלשים. הסיבה ברורה ואינה עומדת לוויכוח. אלא מה שנותן להם את העוז, את התאווה שבהתקוממות, תאווה כזאת שראינו בזמן המהפכה הצרפתית הגדולה, תאווה שגבלה בפריצות ללא ריסון – לכך מסייע, דומני, הסיפוק הכביר שהמהפכה קוראת לו דרור, סיפוק תאוות-היכולת לגשת למלך, לירוק לו בפניו, לחרפו ולגדפו ולהגיד לו: ומי אתה, בעצם? מלך? בן כלבים אתה! אינני נופל ממך – על כל פנים מחומר אחד קורצנו. הבה נראה, אם ראשך אינו ניתן להתזה, ואם דם חם לא יקלח גם מעורקיך! דלת העם, שדרגת התפתחותו נמוכה מאוד, מחמת תנאי החיים הידועים, מסתפקת בהנאה זאת ורואה בדבר נחמת-מה, כעין שילומים לחיי הצער והייסורים. הרהורים בלבד על כגון אלה, נותנים להם סיפוק כלעוסק במעשה אונן. אלא שאת כישרון המעשים של העם צריך לדעת לכווץ בערוץ הנכון, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות, משום טבע הדברים עצמם. המוח הגדול של המהפכה עליו האחריות לנעשה.”
“אתה מדבר על שני אופני התגלמות של אותו הרעיון?”
" כן, ראה, איך אפשר היה להסביר כאן. הרי זה דומה לרוח שטה. אותה הרוח מעלה אבק במקומות זוהמה ומרעננת, בהפיצה ריחות טובים, בשדות דשא וגנים ואין זה משל גס. אין העם פשוט, רוב האנושיות כולה, מקום של זוהמה, אלא שהמוח, הגאון, הוא גן הבושם של האנושיות, הנושא באחריות מעשיה. אילו היו למהפכה הצרפתית ראשים כאלה… אולי משום חסרונם הופיע הגיבור מקורסיקה, שהחניק, סירס ודרס את המהפכה. אנשים גדולים קדמו למהפכה הצרפתית. וולטר. רוסו. אבל גם הם רק הכשירו את הלבבות לקראתה. רוחם לא יכלה להדריך, לכוון בקְרב יום-יום, במציאות האכזרית, ברעב, בקריעת המוסרות, בשפיכת הדמים ובחשדות. רוסו המדינאי משול למתקן שבין המשוררים. ואילו המהפכה – המהפכה צריכה, הייתי אומר, למשורר שבין המתקנים, גדל-המוח, כביר הידיעה והניסיון וגם רחב המעוף ועשיר דמיון; מוח קר וצלול ולב חם וגדול. המאה שלאחרי המהפכה הקימה אמנם גאונים כאלה ואין אולי בעולם מאוחר ומוקדם." גדעון מוסיף לפעמים מילה, כעין ענף לערימה בוערת, מנסה לפעמים לברר דבר-מה בלתי-מובן לו, או לעתים, לעתים רחוקות אמנם, מעמיד הוא דעה מתנגדת לאחת מדעותיו של נרקיס. ובדעות השיחה ביניהם, ממשיכים השניים את טיולם, שקועים כל אחד בהרהוריו.
פעם, כשיום חם ולוהט כולו פנה כבר לערוב, ועוד הזיעה טפטפה מן המצח, יצאו השניים אל מחוץ לתחנה. מרחק הגון התרחקו מן המחנה ונכנסו לתחום ממשלת המדבר הפראי. קוצים נמעכים היו מתחת לצעדיהם. גדעון התכופף אז, הרים ברקן ארוך ואמר:
“אלה חיים כאן בקלות יתרה.”
הושיט נרקיס את ידו ונטל מגדעון את ענף הקוץ היבש.
“כן. כל אלה הדרדרים שייכים למשפחת המורכבים. לאיזו מידה מופלאה הגיעו כבר הצמחים, ואילו אנחנו לא נוכל להבין זאת כלל. משפחת המורכבים – הרי מאות פרחים חיים כאן ביחד על מצעית אחת, כל עלעל של הפרח המדומה שלהם הוא פרח שלם בפני עצמו. זאת היא קומונה אמיתית של פרחים. התאגדות לשם חיים משותפים, שאלמלא היא בוודאי היה מינם הולך וכלה, מתוך הקושי להחזיק מעמד בפני פגעי הטבע. התנגדות פרחון קטן בוודאי שהיא רופפת לעומת כוחו של קיבוץ שלם של פרחים. למשפחתם שייכת גם הכריזַנטמה, מכיר אתה ודאי הפרח הנהדר הזה?”
נתברר, שיש לו לשלמה נרקיס, ספרייה נודדת קטנה. קשה להיטלטל עם ספרים, אלא שאין אדם יודע כמה זמן יימשכו הנדודים ויש אי-פעם ואי-שם געגועים עזים לספר, משום כך יש איתו קומץ קטן של כרכים. אם גדעון רוצה להכיר קצת מפלאי הטבע, ייטול אצלו ויקרא.
ומאותו הערב נדדו אחד-אחד ספרים יקרים מעל מיטתו של האדם החדש, לאל תחת כרו של גדעון ברקאי. בשעות הפנאי השתקע גדעון בקריאה ואור יקרות שפע מן הדפים האלה, עולם קרוב כל-כך, עולם הטבע, שהוא הוא חלק ממנו, נגלה כאן לגדעון מחדש, והסתכלויות העבר קיבלו כאן את פירושן. עולם הטבע הכביר, הסמוי בהרבה מן העין, הופיע כאן במלוא תעלומותיו, מבטיח, מפליא ומגרה.
כמה קביעות היה בעולם הזה וחישוב, היה רוצה לומר: שֵכל ענק, מכוון למטרת קיום המינים, אך בכל-זאת לא פשוט כל-כך, לעתים, מעורפל ובלתי-מובן, וגדולי המוח שבאדם מגששים עוד ומחפשים פתרונות.
הנה נדידת הציפורים! חשבו ומצאו שני קווי תעופה של הציפורים ממערב אירופה, בדרכם למזרח, לחודשי החורף הקרים שאצלם; והקווים שונים בתכלית שינוי ועוברים ארצות אחרות לגמרי. יש אולי הבדל רב במקום מוצא הציפורים, כי שני הקווים שונים כל-כך זה מזה? לא. מרחק קטן מאוד מסמן את הגבול. רק רוחב של נהר, טיסת-מה של כנף ציפור. עם הציפורים שמעברו האחר – דרכו שונה מעט מעם הציפורים שמעבר השני של הנהר!
בכלל נוטה כבר עם עליז זה, להראות סימנים ידועים לחיי נפש. הן מתיישבות על קרחת יער יפה, בלי כל מטרה אחרת מאשר בילוי זמנן החופשי בנעימים. אחת פותחת בשירה, שנייה מַקשת בשבר זרד, אחת מקשקשת במקורה, שנייה רועשת בכנפיה וכל קהל הציפורים משתתף בתנועה ובקול, בשמחה ובששון, וקמה אותה מקהלת הציפורים הנהדרת, מלאת צפצוף ורננה, ציוץ והמולה, ואם יגורשו מן המקום, יעופו ויתורו מקום אחר לשבת ולהמשיך בו בנשף!
והקופים? דרגת התפתחותם דומה בהרבה לזו של ילדי בני-האדם. הנה תוכניות רבות במוחם. צוברים חומרי בניין מרובים, בוודאי לסדר סוכת דירה, אולם פתאום, כבר מונחים יסודות לבניין – הכול נשכח כלא היה, נהרס ואיננו!
ומלחמת הקיום שבטבע? כמה עקשנית ואכזרית היא מלחמה זו לאור, למזון ולחיים! מטפילי הצמחים הנמוכים, על פני הליָנות החיות על פסגי יערות העד כדי להגיע לאור השמש, ועד לנחש הבולע ארנבת על קרביה, הנראית עוד מפרפרת בבטנו מבעד לעור השקוף של גופו – –
נשגב, איום ונהדר היה עולם כביר זה! וגדעון היה שוכב על מיטתו, הספר לצידו ועיניו תלויות במרחק, ורוחו משתדלת לחדור אל רזי הטבע וקסמיו.
אולם היו ערבים ומבפנים חזרו ועלו אותם הרגשות שהציפוהו באותם הימים שלפני הופעת נרקיס. היה אז גדעון יוצא למרחב, משתדל שלא לפגוש בחבר ומשוטט שעות לבדו, עצוב וחסר מנוחה. וכי היה משום נוחם בשקט המִדבר הלילי? והכול ספוג היה ורווי געגועים עצומים לאישה, לעיניה ולגון קולה, לאצבעות הארוכות של ידיה, שסגולת ליטופן כה נהדרת.
פעם השיגו נרקיס. הוא בא בצעדו המדוד ותלה בו את עיניו הטובות והפיקחות שכל-כך הרבה הבנה היה בהן, כיוון לנגדו את עיני הידיד וחדר לו דרך עיניו אל תוך נשמתו של גדעון, עד שזה נתעורר פתאום, וכעונה לשאלה שאי-אפשר היה להשאירה ללא תשובה5, פתח ואמר בקול שקט וחנוק:
“שמה נורית – –”
אחר-כך המשיכו בשקט את דרכם, זה על-יד זה ורק מתחת לצעדיהם עלה רשרוש של קוצים מעוכים.
יומיים לא התראו כלל. בערב היום השלישי נכנס גדעון לנרקיס ומצאו נשען על מיטתו וקורא בספר, נתיישב גדעון למרגלותיו, נשען אף הוא על דופנות המיטה ועצם את עיניו למחצן. אחר זמן-מה הניח נרקיס את ספרו הצִדה ומצחו הרחב הראה על מחשבה שנרקמה במוחו. הוא פתח בשיחה על ענייני נשים, כאילו היה זה איזה המשך לרעיון שהגה בו כבר מקודם:
“בעצם היה צריך כך לראות את הדבר: אישה המסרבת, המסרבת גם לעצמה, להתמסר לגבר שהוא אהוב עליה, רק מסיבה זו שאין היא בטוחה עדיין אם גבר זה הוא המיועד לה, ואם הוא דווקא יישאנה לאישה, הריהי מעמידה את עצמה כשומרת רכושו של מישהו אחר; והמוזר שהאלמוני הוא מישהו על תנאי, מישהו שלישי, זר עדיין ובלתי-ידוע. נודה בכל התסביך הביולוגי של האישה שהינהו טראגי, אך אולי רק משום שעשינוהו כזה. האישה משלמת לפעמים ביוקר בעד אהבתה – נכון. אבל אין בכך משום הצדקה להורדת ערך עצמה, עד כדי הבלטת תעודת עניות ממין זה. הייתי אומר, סירוב של התמסרות במקרה כזה וּויתור על בעלות גופה שלה, באו מפני פחד האישה שלא תקפח, חלילה, את זכותו של בעלה לעתיד, זה הבלתי-ידוע לה עדיין. שטר בעלות מיוחד במינו, שהינהו מובן לנו כל-כך ומחוור לכולנו די צורכו, רק משום היותו פרי תרבותו שלנו, תוצאות חינוכנו הגברי – –”
אחרי שתיקה ארוכה וכמתוך הברקת מחשבה פתאומית, בתנועה טבעית, פשוטה ומלאה, התכופף נרקיס לצידו של גדעון, הניח את כף ידו על ברכו וראשו היה נמוך יותר מפניו של גדעון, כך שקולו, קולו המצלצל כל-כך והבהיר של נרקיס, עלה מלמטה כמשוחח על לבבו, ודבריו עטופים היו כעין רכות של חיבה, שזרה היתה לו, לנרקיס, בדברו על עניינים אחרים.
הוא אמר:
"אנחנו הגברים צמאי אהבה אנחנו, ככל ברייה בעולם; אלא שאנו, יצורי התבונה, מקבלים יותר מן האהובה מאשר אהבת האישה מסוגלת בטבעה לתת לנו. בכוח הרוח, הצורך הגדול לאהבה והערגה העצומה שבדם, אנו, הגברים, מגדילים פי כמה את מתנות האהבה הפעוטות לפעמים והבודדות, שהאישה מעניקה לנו. בייחוד מגיע הדבר לשיאו כשהאהבה הבשילה די צורכה, לא מצאה את סיפוקה הטבעי, המלא. אז מתחיל ניוון מתוך גאות, סירוס האהבה מתוך שהשיגה את פסגתה ומחכה לשווא לפריה. לפעמים יש עוד תנאים המגבירים את מצב הכמישה – הוא ריחוק המקום ומשום כך הערצה יתרה של האישה; דחיפות ביולוגיות טבעיות – צימאון לאישה, אולי אפילו לפעמים קצת קנאה נסתרת, או חשד כלשהו, כל אלה מובילים לידי האלהה מופרזת של האישה, שרק דמיונו הלוהט של הגבר מוליד לו לעצמו, וכל אלה מוצצים מדמו וסוחטים את לשדו הבריא ומביאים אותו לקמילה כמו צמח, באין תקווה לגשם מרענן. האהבה צריכה להיות לעזר, לסיוע בחיים. ראה, מינים ידועים של הפרוטוזואה, חד-תאיים אלה, הטבע חננם בשתי אפשרויות של הִתרבות, אחת פשוטה, על-ידי קריעה לשניים ואחת מינית, כגון שאר היצורים הגבוהים. ומעניין, שמשתמשים הם בשנייה דווקא, באיחוד הזכר והנקבה, בזמנים קשים, בעת שפורענות גדולה מסכנת את חייהם – האהבה היא דורון חיים כביר ליודע לחיות בה ולא לקמול.
וגדעון לא השתאה כלל לדבריו הפתאומיים של שלמה נרקיס, הידיד, הוא רק ספגם אל קרבו, כספוג צמחי המדבר טל של בוקר מרענן.
פרק שלישי: נוֹכַח סוּפָה 🔗
האלבטרוס, ציפור זו מבשרת הסופה, פרשה כנפיה מעל ערבות המדבר, וצִלה נפל על הצייה ועל המפעל כולו. ולא שמשק כנפי האלבטרוס בישר את התרוממותם של הרי אבק והתגוששותם זה בזה, ולא שרוחות איתנים נהמוּ והשתוללו, כאריות רעבים שקוֹרָא להם דרור; גם השמש לא הועמה ולא נדחפה אי-שם עמוק למרומיה, עטופה שבעת צעיפי ערפילים, אחד זעום מן השני, אחד סמיך מן השני, עד שיועם זוהרה וברקה יינטל ממנה וקרניה לא יגיעו אל הארץ אלא מתוך מחנק שאין איתו חדווה, אור שאין איתו חיים כלל. לא, לא סופה כזאת שנתחוללה זה לא כבר במדבר, אחזה בציציות ראשו וטִלטלה טַלטלה את כל הנמצא בתוכו, לא סופה כזאת בישר צל כנפיו של האלבטרוס.
פורענות ממין אחר נתקרבה, לא של רוחות, חום, והשתוללות איתני הטבע, אלא של חום המזג והשתוללות היצרים עד ללא גבול, ואין איש יכול לצפות מראש מתי יעבור הזעם, ואין איש יודע מתי תיקוד שוב בשלותה של שמש המדבר האכזרית.
התחילו אנשים במדבר מתאוננים על הלחץ שמעבידיהם לוחצים אותם. התחילה תסיסה וקובלנה על הדרך שרודים בהם המושלים, על ההספקה שזעומה היא ועל שעות העבודה שהן מרובות. ואם כי הכול היה עוד סודי מאוד, אך למי רק אוזן קשבת והרגיש כבר בתסיסה שקמה בבתים ובאוהלים, בצריפים וגם מתחת לכיפת השמים. והשקט שהיה יורד עם ערב לאחר גמר העבודה, היה שקט שלפני הסערה, שלווה מבשרת רעות, מתיחות שלפני התפוצצות, והפחד הגביר עוד יותר את המחנק הסודי ועזר למצב המיוחד שקם פתאום בתחנת המדבר של החברה האדירה.
אך גדעון לא יצא משלוותו. הוא ראה אמנם הכול. האזין לכל רחש סביבו. אבל הוא היה כאותו שכן שבאחד החדרים הקטנים בבית גדול ועשיר, שבעליו מלאי תכונה רבה ומתיחות לקראת דברים חשובים העומדים ברומו של הבית הגדול; אבל אין הדברים האלה נוגעים לשכן נגיעה כלשהי, והוא מטייל בזמן הכנותיהם הקדחתניות והתייעצויותיהם המרובות כשידיו בכיסיו ועיניו מעל לכל התכונה המרובה, ומחשבתו אינה הוגה בכל זה ולא כלום.
וכי מה יום מיומיים?
אמנם נרקיס, שלמה נרקיס, היה נעלם לפתע לערב שלם וגדעון לא היה רואהו אלא למחרת, בעבודה. אבל הוא היה מספיק עכשיו לעצמו, בהתעמקו ברזי הטבע שדפי הספרים היו מגלים לו ביד רחבה ובשפע, או בנסותו לקרוא בדפי הטבע עצמו, בהסתכלות לא-אמצעית, במגע שאין איתו מתווכים, ואחר-כך היה נרקיס מופיע שוב על-ידו ויחד היו מהלכים תוך שתיקה.
באשר לתנועה במפעל, גם בה לא חל כל שינוי. העבודה התנהלה כמקודם ובניין המפעל הלך והתקדם, הלך ונשלם. כמקודם היו אווירונים יורדים ממרומי השמים, מתוך טרטור מרעיש וזעזוע גדול של האוויר, וגדעון לא יכול היה אף פעם להתאפק מלהרים את עיניו אל האווירון המופיע בשמי המדבר, והוא רואה, מיד אחרי ירידת האווירון, אנשים חשובים מובלים, מאותם האנשים ששומעים במתינות רבה את הסברי המהנדסים, מניעים רק בראשם מפקידה לפקידה ומפליטים רק לעתים הגה בודד: המ… נראה הלאה – – והאנשים האלה עם סיגריה עבה מפיהם, עגולי פנים ומגודלי-הבשר, נעלמים לבסוף במשרדי המנהל ובדירות המפוארות והנוחות, העשויות במכוון לאכסון מיטב מבקריה של התחנה – את בעלי המניות של המפעל.
כן, לכאורה דבר לא נשתנה והכול נוהג היה כמקודם, ורק נרקיס שינה את כיוון טיוליו והתחיל משיח, אגב הילוכם, בעניינים שונים שמקודם רק מעט נגעו בהם.
לאן היו מהלכים כעת? נרקיס הרבה להוביל עכשיו את גדעון אל הפועלים הפשוטים. עם זה נכנס בשיחה, את זה שאל לשלומו, ושלישי התאנח בפניו על הקדחת האוכלת את בשרו.
פעם, היה זה כבר מאוחר בערב, עברו ליד בית שבניינו טרם נשלם. בפינה רבצה ערימת סמרטוטים גדולה, שמדי פעם היה נשמע בה שיעול, או שקצה אחד של ערימת הבגדים המרופטים היה זע ומתנועע ואז אפשר היה להכיר בקושי חבורת פועלים שוכבת, מכוסת בגדים קרועים, כולם בצוותא למען יֵחם – –
לכשיושלם הבניין ורגלם לא תוכל עוד לעולם לדרוך על מפתן הבית הזה, יימצא שוב בית אחר, שיעמוד אז בבניינו.
כשיצאו שוב למרחב החופשי והערב טוב היה, קל לנשימה אחרי יום התופת שעמד כולו בלהבות, פתח נרקיס בכובד-ראש ואמר:
"דברים הרבה, אילו אפשר היה לבצעם, היו נראים אחרי הוצאתם לפועל, כמובנים מאליהם, ברורים וכמעט הכרחיים. אלא שמכיוון שסיבות ידועות מקשות על ביצוע הדברים, הרי גם הרעיון שמונח ביסודם נראה לרבים כנפסד ואינו בעיניהם אלא כדבר של שטות. הנה לדוגמה אותו העניין של שינוי משטר מדיני. למה הקרבות הרבים ושפיכות הדמים? אילו אפשר היה לבוא לידי הבנה והסכם. הרי כל עבודת העולם נמצאת בידי הפועלים ובידי המעמד הבינוני, שאף הוא מתענה במלחמתו על הקיום. כמה מובן הוא הדבר, לכאורה. הרי שדי היה להפסיק ליום אחד את העבודה כדי שלא יהיה בעולם לחם לאכול, מים לשתות, בגד ללבוש ורכבת לעבור בה. ואז לפנות לשולטים ולהגיד להם: בבקשה אדונים נכבדים הואילו-נא לפנות את מקומכם, כי אחרת תמותו ברעב ובצמא. תנו-נא לעצמנו לאחוז בהגה, אולי ניטיב לנהוג – – "
הקלה כללית הורגשה לבסוף כשנאמרה המילה הגואלת, כאותה קללה המורגשת עם מכת הרעם, אחרי זמן של ציפייה עוצרת הנשימה, שבאה אחרי הברק. כיוון שנאמרה לבסוף המילה הזאת, פגה במקצת המתיחות ומילה זאת שהכול כמעט נתלו בה, הלכה ונתגלגלה מבית לאוהל, מצריף לשולחן האכילה ולסביב ולמדורת הקוצים.
מילה זאת לאחר שנאמרה, נאחזו בה הכול בדבקות ולא עוד אלא שנשלחו גם רצים בהסתר ובסודי סודות, מתחנת מדבר זו אל שאר התחנות של המפעל ונהגים מסורים לעניין, אותם מלאכי התנועה של הישימון, הובילוה בזהירות ובחיבה, באהבה ובדבקות, של חסידים ומסרוה כמסור דורון אהבה שנשלח ממקומות רחוקים ומילה גואלת זו, שמשמעותה דממה וסערה, היתה המילה שביתה!
נתלו המוחות ברעיון הנועז להעמיד ולהשבית כל ניע בגלגל מכונת הענק של המפעל, להשתיק כל תנועה במדבר, ואז, אז בעת שהמפעל יחכה לידיים שיניעוהו, להכתיב את תנאי העבודה שדחום כעת ללא דיון.
זאת ראו בחלומם הערניים: אחרת חשבו הפקפקנים; אך לגמרי שתק ההמון המדוכא, מתוך פחד מפני האדונים, או פשוט, מפני שדברים אלה היו למעלה מהשגתו הרגילה.
הפעם נעלם נרקיס מחדש וגדעון כיבד את רצונו ולא חיפשהו בשום מקום וחיכה שיחזור אליו מעצמו. ובאמת הופיע כעבור יומיים, עיניו עייפות מן הרגיל, אך איזו חדווה שלא ראה קודם, עולה ונראית באישוניו.
“נו גדעון, ואתה מה אומר?!”
גדעון תלה בעיניו של נרקיס מלאות ההתעוררות את עיניו שלו התמהות.
“שואל אני, מה אתה אומר לכל המתרחש כאן עכשיו.”
עכשיו הבין גדעון. הוא הבין גם לפתע שכל זה רחוק היה ממנו ושאין לו מה להגיד.
“כלום אינני אומר. לא הרביתי לחשוב על כל זה.”
“לא הרבית לחשוב? ובימים האחרונים האלה, עכשיו בזמן התסיסה, על מה בעצם חשבת?” התחיל נרקיס שואל בתקיפות כמעט, כשופט בזמן חקירה.
גדעון הסתכל בו בפליאה, אבל לא מנע ממנו את תשובתו:
"הגיתי בכמה דברים, אין לפרש את הכול; אך גם בטבע נודעו לי כמה דברים חדשים – – "
אך כאן הפסיקו נרקיס באמצע, כמעט בטרוניה גלויה:
“צריך אדם לדעת את מקומו בחיים, בחברה. לכל דבר שעתו. צריך אדם לתפוס עמדה, עמדה ברורה. לאיזה מעמד בעצם אתה שייך בכלל?”
גדעון התחיל מתרעם מעט, בפעם הראשונה, אולי, מאז היה קרוב לנרקיס:
“אני? אני אדם!” פרץ, מבליג על הרבה דברים שבלבו.
נרקיס נשאר יושב בשתיקה ואחר-כך פתח בקולו השקט והעמוק:
“צריך אדם לדעת את דרכו בעולם, ואין מאורע זה, כאן במדבר, אלא חוליה קטנה בשרשרת ארוכה הכובלת רחוק בקרוב ומאחדת עולמות רבים. אסור לאדם לשקוט בפינה חמימה שהוא מצאה לו לעצמו, ותהיה זו גם פינה רוחנית, בזמן שעולמות שלמים נחרבים – –”
גדעון הרים את מבטו. האם לא שמע כבר פעם נימה זו שבה ביטא עכשיו נרקיס את המילים האחרונות? והוא זכר את שיחתו בזמן פגישתם הראשונה במדבר.
“בעולם בוערים יערות ואתה מציל כאן שושנים.”
“איני יכול אחרת – זה אופיי.”
“אין זה הזמן המתאים להתווכח כאן על האופי. מה אנחנו בכלל יודעים עליו? ברגע הדרוש עושה כל אדם את חלקו. אתה מכיר כאן כמה אנשים. הנה דיב הזקן, ועיסה הבדווי הרי כרוך אחריך. ראה ובוא איתם בדברים, להם יש קשרים עם בני-שבטים העובדים כאן – ואם תצטרך לי, הרי תמצאני כבר איכשהו.”
הוא קם ועזב בחופזה את גדעון בלי נטילת ברכה, כשהלה עומד בפישוק רגליו ומביט תוהה אחרי ההולך.
התנגשות קצרה ופתאומית זאת קרעה קרע בנפשו של גדעון והטילה סערה בכל ישותו. בפעם הראשונה התרעם בעומק לבו על נרקיס, אולי בעיקר משום שהדיחו לפתע משלוותו, ללא יכולת לחזור ולהתעטף בה כמקודם.
בהתחלה הרגיש גדעון בקרבו התנגדות חזקה, אולי יותר עקשנות מהתנגדות, רצון עז להקשות את עורפו ולא להיכנע לאחֵר שחדר בחוזקה כזאת לתוך ממלכת שלוותו.
הוא לא יעשה כלום. לא חשב על זה ולא ספג את הדברים אל קרבו ואין לו אלא לחכות להתפתחות העניינים ותו לא. תהיה שביתה – ישבות גם הוא, אבל לעשות את השביתה – לא, מה זה עלה בעצם על דעתו של נרקיס זה?
אולם בהתנדף כעסו הראשון, לא יכול היה גדעון להשתחרר מכעין הרגשת חובה כלפי שלמה נרקיס, כאילו הלה הטיל עליו איזה תפקיד שהיה מוכרח לבצעו, הוא חייב היה את הדבר לנרקיס, חובת כבוד ידועה בשם ידידותם, בשם הערבים הרבים שבילום וחיו אותם ביחד.
ההיה זה עקב הרגשת חובה זו, או כתוצאה של דברים נעלמים אחרים, בין כך ובין כך ובגדעון קמו מחשבות שונות שהיו חולפות קודם במוחו מבלי להשאיר בו רושם מיוחד, ועתה חזרו וצורפו למסכת אחת, קלה אמנם עדיין כאותם צפרירי הבוקר, אך בכל-זאת די ניכרת כדי להשאיר חֶרֶץ של פקפוק קל בהרבה מדעותיו הקודמות ושקצת מהרהורי הזמן ידבקו בו ויטרידוהו ארוכות.
הנה גם מקודם לא נעלמו ממנו שתי התכונות המופלאות של מין האדם, המשותפות לכל שבטיו הרחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב.
אחד הדברים האלה היה מלל הברות החיבה על ערשי האהבה, שעם כל היותן מבוטאות בשבעים לשון של אהבה, נימה אחת להן אשר בה משתקפים הגעגועים אל הנצחי, היראה הגדולה מפני סוד הטבע הכביר, שכאן, כאן עומד האדם על מפתן המקדש של פלאיו, ומילים אלה אפופות כולן אותו רגש של מזיגה שלמה עם העולם, אותו האיחוד השלם של שני יצורים למען יצור שלישי – עולם זעיר חדש!
מילות אהבה אלה הנרמזות בשבעים לשון של רמז אל אוזן האישה, אין בהן כדי לזעזע את האוויר ולהופיע כקול צלול, אבל חוזק רב להן כדי שייפתח לקראתן הלב ויספגן לתוך דמו בלהט.
ועוד תכונה משותפת לכל המין האנושי הוא צבע הזיעה. הזיעה בעלת צבע אחד היא, בין שהיא פורצת מעור חום ובין שהיא פורצת מעור שחור או לבן.
זיעת העמל אחת היא בין שהיא לבֶן הצפון בהיר השׂער, היוצא לחפש את טרפו ביערות, ובין שהיא לשחור-העין החורש בגמלו את רגבי המזרח הלוהטים.
ואמנם, גם תחנת המדבר של החברה האדירה לא היתה יוצאת דופן באשר לשתי התכונות המופלאות האלה של מין האדם על כל שלל גווניו ומיני מיניו – אלא שכאן ערשי האהבה רק לבודדים היו, לבודדי הבודדים אשר בבית הגדול לוט הווילונים, המואר לפעמים בשלל אורות מגוונים; אך הרוב התהפך בלילה על משכב תוך חלומות יוקדים על אהובות רחוקות ובלתי-מושגות, תוך געגועים לוהטים ליד לוטפת, לגוף חם ולאם אהובה.
ובאשר לדבר השני – כאן שפך הרוב את זיעתו מחוסרת הצבע בעבודה מפרכת ביום לוהט, באוויר העומד בלהבות, על האדמה הצורבת כאש, בכלי ברזל שאינם ניתנים להיתפס ביד בשעות חום הצהריים – לעומת המעטים שהסתובבו בצל החדרים שריח רעננות דמה לנדוף מקרבם, והיו מפקירים את עורם לחסדי המאווררים החשמליים.
כל זה לא נעלם מרוחו של גדעון. הוא זכר אותו הלילה, שהרגיש בו את עצמו שלם כל-כך, שליו ובוטח. אמנם כן, הוא ראה גם עכשיו, כמו אז באותו הלילה, את מטרת חייו במיצוי השלם של החוויה בכל רגע מרגעיה. כי מה היה לו לאדם חוץ מן הרגע הקיים? אי-לשם נגוז העכשיו, הופך עבר המשאיר רק הד קלוש של מאורע או מחשבה; אי-שם רגע העתיד, בלתי-משוער כלל, עטוף מסתורין של הבלתי-ידוע, הלא-כלום העתיד רק להיהפך לדבר-מה – מה אפוא היה על האדם להבין ממהות החיים, אם לא את רגע הנשימה, טעם ההרגשה, ברק המחשבה של העכשיו?
אך מתוך ההתנגדות הפנימית הגדולה שהרגיש גדעון לנרקיס שרצה כאילו להטביע בדמו גוף זר לחלוטין, מתוך הקשיית העורף לרצונו, נדבק בכל-זאת בגדעון צל צלו של ספק, קורטוב של פקפוק; אולי למען הגיע ליכולת זו של המיצוי השלם של החיים, של ששון והנאה בכירה מן היקום, אולי למען התברך על כל רגע קיים של חיים, צריך היה בשינוי-מה כדי לאפשר זאת לכול – ומה אם באו לכאן אנשים לא לשם חלום המפעל, אלא בשביל לחם טרפם ובבית נשארו אישה וילדים, אכולי רעב ועוני – ואולי – – כשנשקפה עכשיו שביתה על שום לחץ המעבידים, אולי אי-אפשר היה כלל להטיף לדעות כאלה – –
ומתוך עצם ההתנגדות הפנימית שבלבו, המהולה בטינה לנרקיס על שהשאירו בודד בשעה קשה זו של ניסיון, יצא גדעון ברקאי למלא את שליחותו החדשה. דיב הזקן הפתיע את גדעון לא מעט, בהסכימו תיכף לכל דבריו על השביתה. לא יעבדו? ניחא. אם האדונים יצוו שלא לעבוד הרי שהוא, דיב הזקן, כמובן שמוכן הוא למפרע להיכנע לכל דבריהם. וכי למי יחשבוהו האדון? הרי שהוא רק פועל, דיב הכושי הזקן – –
ברם, אחרי שעה של דברים עמד גדעון על טעותו, שאין הכושי דיב מבדיל כלל בין שתי הרשויות השונות, בין זו הרשמית של המפעל ובין זו של ארגון השביתה. כל אדם המלובש אירופית, המדבר איתו בענייני עבודה, נחשב היה בעיניו לאישיות רשמית מטעם הנהלת המפעל.
לא מעט עמל גדעון כדי להוציאו מכלל הטעות, בהסבירו לו את ההבדל שבין שתי הרשויות. אך בהתחיל דיב הזקן להבין בסוף, כי הם, לא יאומן, כלומר הפועלים הפשוטים עצמם, יעזו להפסיק את העבודה בניגוד לרצון האדונים, פער את פיו הגדול בעל השפתיים העבות ומתוך השתוממות היה מעביר את כף ידו על קמצוץ השׂער הלבן – הוא דיב הזקן, העליו להתנגד לאדונים ולא לעבוד גם כשידרשו זאת ממנו, שם?
והוא מושיט את ידו לעבר המשרדים הגדולים של התחנה ומשאירהּ רגע באוויר, תוהה ומשתוממת.
כשיחה ראשונה חושב גדעון את הדבר למספיק. הוא מברכו בחטף ויוצא לחפש את עיסה.
אותה שעה שכב עיסה מתחת למכונית לַכּה נוצצת, ועזר על-יד הנהג להכשיר את המכונה לקראת שובה ליישוב. עיסה היה מצפה רק להזדמנות כגון זו, למצוא נהג שירשה לו אחרי העבודה לעזור בסידור המכונית ותהא אפילו עבודה מרובה, ובלבד שידיו תוכלנה למשש את ציפוי הלכה, לגעת בגלגלים הנחמדים, ולפעמים, לעתים רחוקות אמנם, להשיג הזדמנות להציץ גם בפלא הגדול, במקום כמוס הסוד הכביר – בחלקי המכונה עצמה.
הפעם, כשגדעון מצא את עיסה, חיסל הלה את עבודתו עד מהרה והלך אחרי גדעון בתלותו בו עיניים שואלות.
השמע עיסה על השביתה? הו-הו, עיסה שמע, עיסה ידע הכול, עיסה היה מעורה ברעיון השביתה. וכי איך זה חשב אחרת, והרי הוא, עיסה, ימריץ בעזרת השביתה את הגשמת חלום חייו, יוכל להרוויח יותר, לעקור למקום יישוב, ואחר-כך, אחר-כך, מי יודע – – כן, הוא יודע הכול על השביתה הבאה, הרבה, אלא שלא העז לדבר עליה איתו, עם אדון גדעון. אבל עכשיו כיוון שהוא, אדון גדעון עצמו, שאל על השביתה, הרי הוא שמח, כל-כך שמח שגם הוא, אדון גדעון עם השביתה, כל-כך שמח – –
גדעון מיהר להיפרד מעיסה, וחזר לשכב על מיטתו כשרגשות שונים מהולים זה בזה מתרוצצים ונלחמים בקרבו כאותו זרם נהר הנופל בעוזו לתוך אגם שקט, גדור עצים רבי צל, העומד בתנומת חלום שקטה ומתוקה; ואין האגם רוצה לקלוט את הגוף הזר ולהשבית את שלוותו החמימה, ואין הנהר רוצה לוותר על זרמו ועל שטף גליו העזים; וכל טיפה מכאן נלחמת על מנוחתה, וכל גל מכאן נלחם על תנועתו.
דבר-מה נשתנה פתאום באווירת השביתה המתוכננת; הוויכוחים היו לסוערים יותר; האדישים הפכו מצדדים לשביתה, או למתנגדיה החריפים; ההנהלה שותקת יותר; ובבוקר אחד מצאו את התחנה מוצפת מנשרים כתובים בלשונות רבים, המתחילים בפנייה: אחים יקרים; והגומרים במילים: זכרו את השביתה!
באותו הלילה הפכה התחנה כמרקחה לרגלי המעשה החדש שאירע בה: שני פועלים המוחזקים למלשינים לפני ההנהלה על תנועת השביתה במדבר, נמצאו קשורים ברגליהם וידיהם, מוכים עד זוב-דם, מופשטים מבגדיהם ומושלכים עירומים לבין דרדרי המדבר החדים.
מיד אחרי זה התחילו מסתודדים במחנה הפועלים על תנועות צבא-המדבר הקיים לשם שמירת המפעל מפני התנפלותם על שבטים פראיים, הניתן גם לשימוש אחר, במקרה שיהיה צורך לדכא את התסיסה שקמה בין עובדי המדבר.
עדיין לא האמינו בכך רבים, כי סוף-סוף קיוו למשא-ומתן מוצלח על כמה מנקודות הסכסוך, ומשום שלא הבינו, בעצם, מה תפקידו של הצבא ומה בצע בו כשידיים לא תרצינה להריץ את גלגל-הענק של המפעל.
והפכו הוויכוחים סוערים יותר והיצרים המלוהטים יותר והמתנגדים חריפים יותר והאדישים משתוממים יותר, עד שפתאום נפוצה ידיעה מפה אל פה, מפה אל פה:
מלב המפעל, על פני רבבות עמודי הטלגרף, נידרדרה ומיהרה הפקודה: לדכא את השביתה בכל מחיר!
צל כנפי האלבטרוס נמוג ונעלם מעל ערבות המדבר, בטרם העליט על המפעל. אותות הסופה הכזיבו והשמים חזרו להיות כמקודם: כחולים ולבנים חליפות, מלוהטים או צוננים כרגיל.
הכול חזר לקדמותו. הידיים סובבו את הגלגל, המתיחות פגה ונמוגה כענני בוקר קלילים. היצרים המלוהטים שקטו, ברק העיניים הועם, ובלילה, במקומות השינה, שככו הוויכוחים הסוערים. האלבטרוס מבשר הסופה נעלם לבסוף, כלא היה.
ארגון השביתה לא הצליח. באו כמה פשרות קלות, אחדים מפעילי השובתים נמשכו לצד ההנהלה, העבודה הקדחתנית התחילה מחדש, כי החברה שאפה לגמור הקמת המפעל הגיגנטי בהקדם האפשרי ביותר.
אך מה הופתעו הרבים, כשפתאום נודע במחנה, כי נמלטו פועלים אחדים עם חשכת הלילה ויצאו לחיפה, כדי להתאונן בפני מרכז החברה על יחס המעבידים במדבר.
היו שהגביהו כתפיים עד למעלה מאוזניהם, רוצים לומר: ברח ללוע האריה, להתאונן על זוללותו הרבה. היו שקימטו מצחיהם והרימו יד בתנופה, רוצים לומר: שיגעון! והיו גם מקישים בלשונם, רוצים לומר: אולי! – –
כששמע גדעון על המעשה, לא יכול היה אלא לחשוב באחד: עיסה היה בין הבורחים. גדעון הבין יפה שעיסה הבדווי, סיבות אחרות היו לו לכך, מלבד הייעוד הטהור שבשליחות, ויותר משהתלהב ממנו, הרי ריחפה לעיניו התקווה הגדולה, חלום לילותיו הצעירים במדבר.
בהיעלם אותות הסופה, יכה לפעמים הרעם, ברגע לא-צפוי תסתער הרוח מחדש, לא עוד תמנע הפורענות.
אלא שכאן, בעולם המדבר, לא פורענות כללית היתה זאת, אלא בשמי גדעון בלבד חזרו העננים מחדש והסופה נתנה אותותיה: באחד הלילות, מן הלילות השקטים הראשונים שלאחר מתח הסערה, נתקבלה מעיליה, דרך חיפה, ידיעה קצרה למדבר: אבא מת פתאום, אחרי מחלה קצרה.
היכול היה גדעון לדעת את לב עצמו, בהתקבל ידיעת המוות? דווקא ברגע זה נתון היה לבו לעיליה פחות מבכל זמן אחר, פחות מבכל זמן אחר יכול היה עכשיו לתאר לעצמו את אבא הזקן ללא עת, שחוח הכתף ורז הפנים, שעיניו, עיניו ללא הגבות כמעט, שבורות היו לעד, ושהגוף הצנום הזה שהיה אביו לא היה יותר בין החיים.
מה היו החיים?
בינתיים שקטו הקולות במחנה ורק האור בלבו נפל עוד על שדות העבודה. גדעון התהלך מבלי לחשוב על כלום, מבלי שיוכל לרכז את נימי הרגשתו. מסר רק את עצמו למשחק רוחות הערב ולכיוון צעדיו שהובילוהו לידיד, לשלמה נרקיס.
נרקיס שכב אותה שעה ער על מיטתו, וגדעון התיישב בשקט על-ידו והרגיש צלילה אל תוך הלא נתפש, נסחב אל מעגל הרזים של הטבע: חיים – חדווה – אהבה סוערת וקץ כל העולמות וחורבן הכול כאחד, כיליון פתאום ואפסות שאין המוח עלול כלל לתופשם, כי גם התפישה איננה, שהרי היא חלק של דבר-מה. כלום. לא כלום.
מוות.
ופתאום מבלי לדעת מדוע דווקא עכשיו עשה זאת, פתח ואמר לנרקיס: “אבא מת.”
נרקיס הרים את ראשו בחטף, כמי שחושב שחוש שמיעתו הטעהו, אך כשראה את עיני גדעון, הושיט רק את ידיו והניחן בלחיצה על אלה של החבר, החזיקן רגע ארוך והביט לתוך עיניו בחום ואחר-כך חזר ושכב כמקודם ועיניו תלויות לו במרחק.
תורן הלילה במשרדי החברה לא יכול היה לסדר לבדו את רישיון החזרה, והפקידים הגבוהים נאספו אותו ערב מאחורי החלונות המוארים ומוזיקה נשמעה מן הבית.
רק בבוקר עמד גדעון בפני פקיד בהיר שׂער, המגולח למשעי ומלובש כבכרך אירופי. גדעון אמר את שמו ואת סיבת החופשה שביקש.
“גדעון בר – –”
“ברקאי.”
הפקיד נתן לו כרטיס חופשה לזמן בלתי-מוגבל ומלמל עוד כמה מילים ריקות של השתתפות בצער.
גדעון סלד ממילים כאלה. הוא לא רצה שינחמוהו וגם דיכאון הלילה לא עבר עוד ממנו. פתאום ענה כרוצה להתגונן נגד הנחמה:
“כולנו מתים – –”
אך מיד הרגיש שפלט שטות. האליל הבלונדיני הזה לא רצה כלל למות, לא רצה לחשוב כלל על הסוף ההגיוני, והרי עצם השתתפותו בצערו של גדעון היה דבר מילולי, הצער לא נגע כלל ללבו.
גדעון מלמל עוד כמה מילים שרצו להחליק על אמרתו הקודמת ואחר-כך הודה בעד הסידור, בירך את המנהל ויצא.
כך התחילה שיבתו הפתאומית של גדעון ברקאי מן המדבר אל כפר המולדת.
פרק רביעי: אִשָּׁה וָאֵם 🔗
עיליה עמדה תוך שקט שלאחרי הצהריים, כפופה במקצת ושותקת, כשחזר גדעון ברקאי לגבולותיה. בחצר המשק פשפשו כמה תרנגולות באשפה, מחפשות מזון יומן ובורי שכב כמימים ימימה, רובץ בין השובך ובין העגלה הישנה שכבר אין לה גלגלים.
איש לא יצא לקראתו. בואו לא עורר כל תנועה בשטח המוגבל בגדר הרעועה.
אלא שכך צריך היה בעצם להיות; כך צריכה היתה עיליה להיראות על משקיה ובנייניה, כפופה במקצת, מנמנמת מעט ואפילו הפעולות שנעשות בתוכה, דוק של שינה היה נסוך עליהן. עיליה הישנה, כך היא מעולם, כלום לא נשתנה בה, הכול כמתמיד: הבית הכהה, שובך היונים, הגדר הרעועה והעגלה שאין לה גלגלים.
הייתכן כי אבא מת?
אמא היתה אותה שעה לחוצה בפינת המיטה ופניה מכוסים בכפות ידיה הזקנות. היָשנה?
גדעון נכנס בשקט, עמד על־יד אימו ורצה להתכופף כדי לנשקה בראשה. אמא מסכנה, מה עבר על ראשה! חשב. באותו רגע הרימה האישה את ראשה בתנופת פחד עצבנית:
“מי?!” וכבר נפתחו שתי הזרועות לקראת הבן ושתי העיניים האדומות גם מקודם בכו וחזרו ובכו.
היא משכה את גדעון אליה והוא עמד כפוף מעל למיטתה, כשראשו בין זרועותיה ופיו אינו מוצא מילת ברכה או נחמה, עיניו יבשו ורק לבו לחוץ בקרבו:
אמא מסכנה!
"ביום השלישי חזר הרחימאי מן העבודה ואמר כי עייף מאוד. לא שמנו לב לדבריו במיוחד. תמיד היה עייף בשנים האחרונות, אתה יודע, והשלמנו עם הגורל. אבל באותו לילה נאנח יותר מכרגיל ומיד נתעוררתי. אתה הרי יודע, אפילו בזמן השינה אני שומעת כל רשרוש, נתעוררתי ושאלתי אותו: מה לך? לא ענה לי כלום. היה זועף. אמרתי עוד פעם: נו, אמור מה קרה, אולי אקרא לרופא? אז ענה בתרעומת: מה, בלילה?! אינני הולך למות – – "
כאן חנק שוב הבכי את דיבורה וכשהתגברה המשיכה:
"שפשפתי את גבו ביין שרף. הוטב לו קצת, שכבתי על־ידו מבלי שאעצום עין עד הבוקר. לא נתן שאקרא לרופא. לא צריך, אמר, גם כך יעבור. אבל בצהריים הורע לו, שלחנו לרופא, אבל הרופא לא ידע כלום. נחכה עוד, אמר. או־או, נחכה – – לפנות ערב הוטב לו קצת. כך חשבתי. שתק והביט בעצבות כזאת על הכול. נרדמתי, אבל נתעוררתי מיד, כי שמעתי שדיבר דבר־מה. אולם לא יכולתי להבין שום מילה. איזה בליל של מילים, אולי דיבר עם עצמו. נבהלתי מאוד, קפצתי מהמיטה כדי להעיר את מרגלית, אולם כשחזרנו שנינו לחדר, נרגע כבר וכשנטלנו את ידו – לא – לא, לא אוכל – – "
דמעותיה פרצו מחדש ורק אחר־כך, בין נשימה רצוצה ואנחה, פלטה מקרבּה ביבבה: "הוא היה כבר מת – הוא היה כבר מת – – "
משנרגעה נתיישב גדעון בקרבתה והחזיק את ידה בשלו. האם פתחה ואמרה:
“מיכאל, בא מיכאל, טוב היה ושקט כל־כך ועזר על־ידינו. הרי לא היה שום גבר בבית”.
גדעון לחץ בשתיקה את ידה של אמא, רוצה לומר הרגעה, רוצה לומר נחמה.
"ואחר־כך, אחרי הקבורה, לקח את הסוסים לעבוד בשקידה ובענווה ואינו מוציא כמעט הגה מפיו. שם כועסים עליו, אצל בן־יעקב. אבל הוא בשלו: מרגלית בצרה ואין גבר בבית. כל־כך טוב היה. חשבתי, יש רחמים בשמים והמכה נשלחת עם התרופה – – ואבא המסכן לא זכה לראות את מרגלית מאושרת – – "
שוב חזרו הדמעות וגדעון התכופף ונשק לה פעם ופעמיים על מצחה, קם ויצא מן הבית.
ובכן, היה שוב בכפר, בעיליה הישנה שלו, שנדבך לא נוסף לה ושׂערה לא שונתה בה – הייתכן כי אבא מת?
אמא מסכנה, כל חייה הלכה יד ביד עם האדם השתקן והצנום הזה, הזעפן במקצת והמריר במקצת, הלכה איתו ואהבתהו, ופתאום נשארה יחידה בודדה ומזדקנת. הייתכן כי אבא מת?
הוא יצא את השדות השקטים, אל עבר חורשת הזיתים ובורי היה נשרך אחריו. גדעון היה אפוף תוגה חרישית, איזו עצבות שקטה הלוחכת את האדם בעומדו מול יד הגורל שאין ממנה מפלט. כולנו מתים – נזכר במילים שזרק לפקיד הבלונדיני במדבר. הוא חייך בזוכרו את הבעת פניו של המנהל. בעצם היה מן הטראגיות שוברת הלב במחשבה כי יד זאת, כן, ידו זאת שהוא כופף עכשיו את כפה, רגלו זאת שהוא צועד בה עכשיו ומשעין עליה את גופו, שכל אלה ימותו – בטח ימותו, ישכבו באדמה וירקבו, ומי שאינו מבין זאת הריהו בדיוק כאותו דיב הכושי הזקן, שרצה לדמות לעצמו כי עור לבן בגופו. אין ספק, האדם מרמה את עצמו, משלה את נשמתו. חיים? האם ביסוד האשליה טמון היה סוד החיים?
הוא התקרב לחורשת הזיתים. כאן נתגלמה בו לראשונה דעתו על המפעל, כאן בא לו הרעיון לפנות מיד לנורית. מתי זה היה? לפני הרבה זמן. הרבה נשתנה כבר מאז. האמנם הרבה?
עכשיו לא היה לפניו רק נוף־עץ יפה שבין קני הזיתים האלה, שהדרת צורה לו ותנועה רבה בעורקים, עכשיו ראה בקרב כל עלעל מלחמת קיום אכזרית, בקרב כל זלזל התאבקות בלי־פוסקת לאור, לחום ולמזון.
ובתנועה מהירה פנה עם בורי לעבר בית־הקברות הכפרי שבמורד הקרנף, לראות את החבר החדש שנוסף בו.
העגלות חזרו כבר מן השדה, כשגדעון החליט גם הוא לשוב הביתה, לראות את הצעירים ולברכם.
ברגע שעמדו רגליו בחצר, ראה כבר את עגלתם עומדת בה, אשמדאי וחרמון רתומים לה ומיכאל קופץ אותו רגע מעליה, ששׂק המספוא נתון עוד בידיו. במבט ראשון הרגיש גדעון, כי מיכאל נעול היה מגפי אבא הישנים, הישנים כל־כך עד שנדמו לו כנצחיים וכחלק הנוף הביתי. הוא תפש עצמו מהרהר כמעט בהנאה גלויה על כי לא רגליו שלו היו נתונות במגפיים האלה של אבא, ולא הוא הוא שידרוך וידרוך בהם להבא.
כשראה מיכאל את גדעון נכנס לחצר, שכח לפתע את העגלה, את הסוסים ואת השק הריק הנתון בידו וניגש אליו בהתעוררות רבה. טרם מצא גדעון מילת ברכה בפיו ומיכאל התקרב אליו מאוד, נגע בו כמעט בגופו ופתח בהתרגשות:
“טוב שחזרת. אני עבדתי כאן בינתיים. אני רק רציתי לעזור להן שהיו בצרה, עכשיו טוב שבאת, אני צריך כבר לחזור, אצל בן־יעקב כועסים. ואני לא – – לא התכוונתי לתפוס את מקומך, חלילה, אני רק בזמן צרה לא יכולתי להשאירן לבדן – עכשיו אני יכול כבר לחזור”.
גדעון הושיט את ידו, נטל את כפו השמאלית של מיכאל שימינו החזיקה בעצבנות את שק המספוא.
“זה אני צריך הייתי להתנצל בפניך. להודות לך. שמעתי מה עשית למענן. גם למעני – – אתה לא תחזור לבן־יעקב. אתה תישאר כאן”.
מיכאל נשאר רגע נבוך:
“כאן? לא – – אני צריך לעבוד שם. רוצה לעבוד שם. מה אני אעשה כאן?”
“אתה תעבוד פה. כל זה שלך יהיה. שלכם. אתה אוהב את המקום, אתה תישאר פה”.
“אני אוהב את המקום ואני אשאר פה”, חזר אחריו כילד, “כן, אני אוהב את המקום”.
לגדעון נעם לשמוע את המילים הספורות האלה, שאמת נבעה מהן, שלֵב פשוט וטוב פעם מתוכן; ושמח לשמוע שוב אדם מערבב אישה ואם ומשק במילה אחת: אהבה מבטאת נאמנות, מבטאת מסירות, – כך היה מדבר אביו, שלא היה מבדיל כבר בין שלומו שלו ובין שלום המשק.
“היֵה מאושר אתה”, אמר לו גדעון, ונבהל בעצמו מצלצול העוצֶב שאצור היה בברכתו. הוא מיהר וניגש לחרמון, לסוס הלבן, כדי להתירו מן הרתמה.
מיכאל עמד עוד רגע תקוע במקומו כשהשק הריק בידו, ולבסוף ניגש אף הוא לעגלה כדי להתיר את אשמדאי מרתמתוֹ.
בשקט, מבלי להוציא עוד הגה מן הפה, דאג כל אחד לסוסו, וכשעמד כבר כל סוס במקומו, מושקה ואבוס המספוא לפניו, פנו גדעון ומיכאל יחד בצעד מתון, כמתוך הכרת הרגע המיוחד, אל עבר דלת הבית.
כנראה שמיכאל הספיק בינתיים לחלוק עם מרגלית את חדשות היום, כי כאשר חזרה מן הכפר הסמוך, ששהתה שם כל אותו היום לרגלי הסידור מחדש של הלול, נפלה על צווארו של אחיה כשבתוך עיניה שימשו בערבוביה דמעות וגיל, חיבקה ונישקה אותו בסערה.
"אתה כל־כך נחמד, אתה כל־כך טוב, אתה גדעון, אתה גדי – – "
והנה נכנסה גם האם ומתוך עיניה האדומות עוד מבכי מאירה ההסכמה השקטה והתקווה הנצחית לאושר, שצריך, שמוכרח לחזור עוד בגלגל החיים של ילדיה.
גם מיכאל, שקט ועניו, עומד בצד, מרוחץ כבר ומלובש חולצה לבנה, ומרגלית בראותה אותו עומד על־ידם, עוזרת כרגע את גדעון, מחבקת את אהובה לעיני כול ומנשקת אותו ארוכות.
שתי הנשים, האם והבת, קורנות מתוך תוגה; הזקנה תוגתה גוברת על שמחתה, ואילו אצל הצעירה, ידה של השמחה על העליונה. איך שלא יהיה ואור בהיר מבצבץ מעיני שתיהן ועולה מבעד לכול.
ושני הגברים הצעירים, הזר שהפך לקרוב והקרוב שהיה לזר – שניהם עומדים בצד, ידיהן אינן מוצאות להן מקום, ושניהם מבוישים במקצת לעומת האישה ולעומת האם שנגדם.
בערב יושבים ארבעתם לסעודה. כולם היו נרגעים כבר ושקטים למראה, ואם כי סעודת אֵבל היא זאת בעצם, ואם כי האם מדכאה מדי פעם אנחה עמוקה בראותה את כיסא האב ריק מיושב בו, בכל־זאת מרגישים הארבעה כי איזו חגיגיות בוקעת ועולה מתחת לכל זה ושפוכה היא על פני המסובים.
אוכלים בשקט ומכונסים במקצת לתוך עצמם. אחר־כך פותחים בשיחה על המנוח, על מעשיו האחרונים ועל דיבוריו. לבסוף עוברים לשיחה מקוטעת על דא ועל הא. רוצים לשמוע חדשות ומשמיעים גם אי-אילו דברים שנשתנו. הסבתא במוסד אינה מכירה כבר איש. היא שוכבת כל ימיה ומחזיקה את הפוזמק ביד, גם אינה סופרת עוד, אלא מקשה סתם במטבעות. בכפר? בכפר לא נתחדש ולא כלום. רק משה שפירא, האיכר, עבר לחיפה ופתח לו שם חנות לכלי ברזל. וכי מה? קיבל לא מזמן כסף מאחיו העשיר, קם ופתח לו חנות.
עם גמר הסעודה חוזרת שוב השיחה ומתגלגלת על האב המנוח – מה היו תוכניותיו ומה היו חייו בזמן האחרון. גדעון רוצה לקום אלא שאינו מעז לעשות זאת, ועל כן שמח הוא כשהאם קמה לבסוף ממושבה כדי לעלות על המיטה, ומרגלית מסדרת את הכלים מבלי להיעלם תיכף אחרי הסעודה כבימים קודמים, והוא, גדעון, יכול לקום ולהשאיר כאן את מיכאל המדבר בנחת והעוזר על־יד אחותו בצניעות.
הוא קם ויוצא אל רחבי הכפר הליליים, לטייל קצת ולהתבודד בטרם יסיים בשינה את היום הזה שבעיליה.
עברו כמה ימים. מיכאל היה יוצא לשדה לעבוד בסוסים, וגדעון שם לב כי לא הוסיף עוד לנעול לרגליו את מגפי אבא הישנים כל אותו הזמן, אלא החליפם בנעליים ישנות אחרות, גדעון חייך בלבו: מיכאל הטוב והתמים!
הוא עצמו התחיל עוסק קצת בסידורים בחצר ובאורווה; בתיקוני הרתמות או בהתקנת כלים לעבודה. לפעמים היה מציץ גם מבעד לרפת, שם עמדו שתי העגלות – אחת הֶדיוטית והשנייה גזעית, כתב היוחסין שלה מדמשק, והיא מקבלת כמעט מנה כפולה של סובין מאשר חברתה ההמונית – ובהנאה מיוחדת היה גדעון מוסיף גם לבת ההדיוטות מנה שמנה של מספוא, תדע גם היא חיים!
פעם, אחרי מספר ימים ולילות של עיליה, נתעורר פתאום והרגיש כי כאן, בעצם, נסתיים כבר הכול ונגמר. הכול נמשך שוב למישרים, בערוץ העיליתי הרגיל. מכאן לא נשקפה כל סכנה לבני הבית. מיכאל, יותר משהיה בשביל הבית, היה בשביל גדעון מתנת פיוס של הגורל. עיליה לא תשתנה. המשק לא ישותק, אמנם אבא מת.
כן, אבא מת. עכשיו הרגיש כי הכול נגמר כאן ועליו ללכת ולהמשיך שוב את דרכו. את דרכו? לאן, בעצם?
פרצופי הזמן האחרון עלו פתאום ואיתם הרוח המיוחדת שאפפה את זכר החודשים האחרונים. המדבר בשרביו ולילותיו הנהדרים, המפעל על אורותיו וצלליו, דיב ועיסה ושכנא הפלאי – והנה מתבהרת, מתבהרת והולכת הדמות של שלמה נרקיס, הידיד והמדריך, בעל העיניים העמוקות והטובות; נרקיס, נרקיס ידידי, עזור נא בשעה קשה זו, ראה בקשתיך – –
בחדר חושך, בעצם אין כלל חדר, אין כלל בית ואין דמות לכל הדברים. ישנו רק איזה עולם פנימי שגדעון חש בו, שהוא נושם בו, עולם בתוך מסגרת התוגה הלילית העוטפת את כל ישותו.
נורית?
ההיה הכול עד כה רק רקע להעלות עליו שם זה שגדעון דיכאהו כל ימי שבתו בבית, ההיו כל אלה שמיִם שעליהם יופיע הבזק?
מן התהומות צפה ועלתה דמותה האישה הצעירה, היא, או אחרת, גדעון נבהל כמעט שאינו יכול להבחין את קווי פניה של האישה – והיא הולכת ומתקרבת, הולכת ומזהרת, היצליח להפנות את לבה של האישה אליו, אל גדעון ברקאי הנער ונד בחיים? – –
אנחה עמוקה וכבדה מזעזעת את החלל. מי נאנח כאן באישון לילה?
אל גדעון חוזרת הכרת הדברים והסביבה. אי־שם ממול נמצא חדר המיטות של ההורים – של אמא, ועל־יד המיטה הריקה, הקרה והאכזרית, שוכבת אימו, האישה המזדקנת, הרצוצה, שוכבת ונאנחת אל תוך אותו הלילה עצמו, שגם הוא נושמו אל קרבו בעצבות. גם האם אהבה פעם, צעירה היתה ונתאבקה, אמא מסכנה, האינה ישנה עכשיו, או ששנתה קלועה באנחות המזעזעות את עצבות הלילה?
גדעון יורד ממיטתו ומתקרב לחדר האם. הוא אינו יודע למה יעשה זאת, אבל הוא פותח בלאט את הדלת ועומד בחדר חרישית, הישֵנה האם? והוא משער בחושך את ראש אמא נלחץ בין ידיה ואת גופה מקופל מתחת לשמיכה. אמא שלו.
הוא עמד על־יד המיטה. האישה לא הופתעה כלל, רק אנחותיה הבודדות, שכאילו מעולם אחר היו באות, הפכו להיות לבכי כאוב של לב חרב וחיים שבורים.
"אמא, את בוכה – – "
ואז מרגיש פתאום גדעון את ידי אמא נקשרות לו על עורפו ופניו נרטבות בדמעות שלא זלגו מעיניו. שוב נשכחה לרגעים המציאות והוא שקע באווירה מופלאה, בתוך כעין שחר החיים, שאין הבוגר זוכרו כבר אחר־כך – שוב לשכב פעם בחיק האם, לא לחשוב, לא לשקול, רק להרגיש, רק לחוש –
האם לא קרה כבר פעם דבר כזה בחייו? לא בילדותו, מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר. כן, קרה, היה קורה הדבר בזרועות אישה אחרת, שנייה, צעירה, צעירה מאוד. וגדעון מרגיש במסילת חייו של הגבר הסובבת על שני צירי־הנצח, הנעה תדיר בין שתי נשים: האם והאהובה.
מחיק האחת, היולדת, המחיה והשותה את דמעתו, אל זרועות האהובה המסעירות, המשכיחות את תוגת הדרך; היד המלטפת של האם – זרועות המחבקות של האישה, הגבולות מיטשטשים כמעט, דמויות הנשים בלב הגבר חופפות כמעט זו את זו ואינן נבדלות לפעמים אלא בסדר, בזמן ובגיל.
האם לא גילה פעם לאישה מה שלא יכול היה להעלות אפילו על שפתיו בפני מישהו אחר? האם לא גילה דברים, שרק האישה תרגישם, גם שלא תבין כלל את סיבתם, כשם שגם הוא, גם הוא עצמו, דברים הרבה מתוכם סתומים היו לפניו מעיקרם?
והוא ניסה להוציא את קולו, מנבכי החזה הלחוץ, ויותר משהיה מדבר היה לוחש אל אוזן האם, ויותר משהיה מברר היה מפליט קטעי מחשבה, דפוסי הרגשה ותחושות, שמשמעותם ברורה היתה לשניהם, כי הלבבות חדורים היו בעצב המחר הבלתי־ידוע, ונשמות האם והבן ספוגות היו פחד נסתר.
האִם אין היא, האם, שואפת ורוצה באושרו? והאם אין הוא עצמו רודף תמיד כדי להשיגו? אין הוא יכול למצוא כאן את מנוחתו, אין הוא יכול להישאר כאן בעיליה, ותשמח־נא בכך האם שזימן לה הגורל את מיכאל, הנשמה הטובה והשקטה – ומצא הניר את חורשו. ולמה תייבב שוב האם? אם את טובתו שלו רק תרצה, את טובתו של אחד מילדיה, תקרא לו דרור ללא בכי, ללא כאב עמוק שבלב ותיתן לו ללכת כחפצו – ואין הוא יודע עוד לאן והוא טרם מצא את מקומו. אולי יחזור גם לכאן, אולי ישוב פעם לעיליה, אבל אז יחזור אחר, כולו שלם, כולו שקט, כולו כאדם היודע את דרכו. רק לא עכשיו, לא באונס שיביא עליו כליה, שיחניקהו ולא תהיה לו תקומה. עליו שוב לנדוד, עליו שוב ללכת – – ולמה זה זולגות דמעותיה, אמא? תמיד הגנה עליו בפני אבא, תגן־נא עליו פעם בפניה, בפניה שלה עצמה, אמא – – כי הוא רק ילד הינהו, הזקוק כל־כך שיאהבוהו מעט, כי הוא רק ילד הינהו הצמא לאם ולאישה – –
וכשפתח שוב גדעון את עיניו, שחלום ומציאות קשרו בתוכן ידיהם, ראה את ראשו חבוק בזרועות האם הרזות, כשעיניה סגורות היו ונשימתה שקטה ובטוחה, כבימים הטובים של ילדותו.
בבוקר השכם לקח גדעון את ילקוטו, שקישוריו כמעט שלא הותרו עדיין, ועזב את עיליה הכפר, כשתנומת הבוקר הקרירה עטפה עוד בתיו הרדומים.
פרק חמישי: מַסֶּכֶת לֵילוֹת 🔗
העיר המתה מנשים. כמעט בכל רחוב הוכרח גדעון להתבדות, בחושבו להכיר בכמה מגזרות הנשים הצעירות את דיוקן גופה של נורית.
לערב נקבעה פגישה בחדרה, פגישה שזמנה מוגבל היה כבר למפרע, לאחר שעבודתה צריכה היתה להתחיל כבר בחצות.
עם אורות הערב הראשונים, צעד גדעון ברחובות העיר לקראת הפגישה העתידה עם נורית. הפסל הקטן שבכיסו הכביד קצת, פסל העשתורת שגדעון לא שכח לשימו בילקוט, בצאתו מן המדבר לעיליה; הוא הוכרח מדי פעם לתקן את מצבו בכיס בתנועת יד קלה.
“גם לך כואב?”
גדעון הפנה את ראשו לאחור, אך לא ראה את המדַבר, על כל פנים לא אליו, מה פתאום?
אולם אחרי רגע הקדימו בחור גבוה ורזה מאוד, שעיניו שקועות היו וחולניות, נגע בכתפיו של גדעון ואמר:
“מה, גם לך כואב?”
גדעון עמד ושאל משתומם:
"מה?! "
"אני חשבתי שגם אתה מחזיק את מקום המכה בצד, כך, כמוני – – "
הוא לחץ את ידו לגופו, בערך באותו המקום שגדעון החזיק את הפסל. הוא לא שאל כבר כלום, הוא התבונן רק בפני הזרים האלה שטירוף ועצבות כבירה חרטו בהם סימנים.
"אני הולך למות, אני הולך למות בקרוב, קרוב – אני נידון למוות – נסעתי באופנוע עם ידיד ועלה עלינו אוטו, נחבטתי חבטה עצומה – זעזוע פנימי – כאן – – "
שוב שלח את ידו אל מקום החבטה בתנועה דומה לזו שגדעון היה מתקן בה את מצב הפסל בכיסו.
“את כל הכסף הוצאתי כבר לרופאים, כל הכסף, אבל כלום לא הועילו, אי־אפשר כבר לתקן, אני מוכרח למות – –”
הוא התחיל פתאום לבכות, דמעות גדולות ונוצצות נראו לו בעיניו. גדעון הושיט את ידו והניחה על כתפו, אלא שלא מצא מילה בפיו. לזר נעמה כנראה תנועת השתתפות זו, כי התקרב עוד קצת לגדעון והרכין את הראש על כתפו.
“אני מביט: כולם חיים: כולם עובדים וישנים בלילות עם נשים, והכול, הכול יהיה כך גם כשאני אמות, גם כשאני אמות – –”
הוא הרים את ראשו והעביר את מבטו על פני העוברים והשבים ברחוב, מבט של טראגיות אכזרית הגובל בטירוף של ייאוש. גדעון זכר אותו רגע את עיני סוסו של השכן בשעה שמונח היה טבוע בבוצה של עיליה, ועיניו שנתן במציליו היו מלאות צער וטירוף של אימה גדולה כשל הבחור שעמד לפניו.
הזר זז מבלי ליטול ממנו ברכה והתחיל מתרחק פתאום כלעומת שבא, כשגופו הגבוה והכפוף במקצת לצידו. גדעון מיהר אחריו כמה צעדים, וניסה לנחמו ולשדלו, ודיבר אליו דברים כבושים על תקווה ועל עוצמת החיים, כאילו הוא, גדעון, אשם היה באסונו, אשם בעצם העובדה שהוא בריא, נושם ואוהב.
אור היום נעלם כבר לגמרי כשגדעון עצמו התאושש מן המקרה שקרהו והוא מיהר לעבר ביתה של נורית, כשפיו ממלל בקול רם כמעט ובהתאמה יתרה:
“עכשיו אראה את נורית – עכשיו אראה את נורית – –”
טוב היה לשכב כך בחדר החמים הזה, כשמנורת השולחן מזליפה אור שקט־שלֵו על כל הנמצא בתוכו. בעצם, הרי זו פעם ראשונה שראה את החדר הזה לאורה של מנורה, הה, אם לא להתחשב בפגישה הראשונה ההיא, פגישת הפרידה המשונה.
עכשיו היה החדר טוב וחמים ושלטה בו אווירה שקטה ומרגעת, שחריצי המצח וקמטי הלב מתיישרים היו בה מאליהם.
טוב היה לדעת את החדר הזה בלב הכרך ההומה, ללא רוחות אינסוף המייללות מאחורי החלון, ללא אימת המדבר המתדפקת על שמשות הבית – כאן, מחוץ לחדר הזה, המתה העיר. בחוץ רקד הגיל. בחוץ טיילו זוגות, ובחוץ היו סמטאות חשוכות שגופי הצעירים היו מוצאים שם זה את זה באפלה.
והמקרה עם הזר בחוץ לא היה, בוודאי, אלא שינוי צבע בלבד, כדי להבליט, כדי להדגיש את החיים, את השמחה ואת הגיל של הלילה. וטוב כי גם לו, לגדעון, היה במי לשים זוג עיניים תמהות ורעבות, שגעגועים היו בהן, שבדידות השתקפה בהן כתהום.
וטוב היה לשכב כך אפרקדן ולדעת גווייה נאה אחת טורחת בהכנת הקפה, טורחת למענו, למען גדעון ברקאי הנווד ללא שלווה.
והנה בפינה, על אצטבת הספרים העליונה, העמיד את הפסל. הוא הגביהו על תיבה קטנה כדי שיוכל להעמיד לפניו את הפרח שתקע בעציץ הזכוכית עדין־המלאכה, וכך נשאר הוורד האדום־כיין לרגלי הפסל הקטן, כשי־מנחה לאלילה.
מקום טוב מזה לא יכול היה לדמות לעצמו בשביל העשתורת. מגזע עץ הדקל התרומם גופה העירום וידיה משולבות היו על שדיה וראשה מלא תעלומה – זאת אהובת התמוז, בעצמה מנגינת האהבה, אלילת המעיינות והנחלים.
הוא מרגיש את הפסל הקטן הזה, מן המקום הבלתי־ידוע, אי־שם ממרחקים, מן העבר הבלתי־נשמר כמעט בזיכרון האדם. מאות בדורות אנוש נשמר פסל זה כסוד בנבכי האדמה, והנה מופיע שוב בזמן החדש, בחדר הזה של האישה הצעירה, אל פינה צנועה זו שלנגדו ולרגליו פרח הוורד הנושא את ראשו האדום, את ראשו האדום כיין – –
הדיברה, הדיברה אליו נורית? תסלח־נא, תסלח־נא לו מאוד, הוא שמע את דיבורה, וּודאי כי האזין לקולה, אלא שלא הבין את דבריה, כי לא שם את לבו לתוכנם ורק לקולה שמע, את צליל קולה הרגיש. מה דיבר אפוא אליו, נורית?
הם ישבו עכשיו לשולחן הקטן שנורית הכינה עליו את הקפה וגמעו את המשקה, לגימה אחרי לגימה. נורית מזגה לגדעון ספר שני, והיא עצמה החזיקה רק באוזנו של הספל הריק והקישה עליו באצבעותיה הארוכות קצב של מנגינה שלא הושרה. היא דיברה על הכול, על הוריה בעיליה, על עבודתה בבית־החולים ועל זה שהחדרים עולים עכשיו ביוקר.
הוא נתן לדבריה לרדת עליו כמו לגשם חם ומרווה שאין צורך לנצל בו כל טיפה, כי יורד הוא ארוכות ובשפע.
צבי הינהו בחור טוב, אלא שקליפתו גסה במקצת, דבר שמסב לה מעט צער, לנורית. אין הוא עלול להבין דבר אלא מתוך היגיון מסחרי. והרי אין האחד יכול לגזור על הכול מתכונת חיים קבועה שהוא קבעה לעצמו; והרי יש צורך לראות אנשים גם מנקודת מבט אחרת; להשתדל להבינם, לפחות לכבדם על אופן חייהם השונה ועל פנימיותם שאינה בוודאי חסרת תוכן.
הנה בעניין המפעל. אין היא, נורית, יכולה לשמוע את אחיה מדבר באותו העניין. למרות המוזר שבדבר היא הרי מבינה אותו, את גדעון, ואינה בזה לו, חלילה. מפעל – האם אין בעצם לכל אדם, בחדרי חדריו של לבו, אי־שם בפינה הסמויה מן העין, איזו ערגה טמירה לנשגב, געגועי־מה לרחוק, למפעל גדול שבלב?
מה ראתה פתאום נורית להשיח באותו העניין? גדעון העמיד את ספלול הקפה וישב בפינת הספה, עוצם את עיניו למחצן ומקשיב מתוך כאב פנימי לכל מילה מדבריה האחרונים של נורית, שכל משפט חדש הולך ומוסיף שרטת, שכל הזכרת המפעל הולכת ומכווצת את הלב.
המפעל? מה ראתה לדבר עליו, דווקא בשעה זו שהספק מכרסם את בניינו כעכברונים טובים ושקטים ששיניהם אכזריות עד אימה.
והיא מוסיפה ומדברת על דרכו, והוא נחנק בקרבו מדבריה הזולפים עליו כמי־מלח על בשר חשוף מעור.
הֲיישתה עוד קפה? לא, הוא לא ישתה עוד. הוא רוצה רק לשבת על מקומו, אפוף השלווה החדרית, ספוג הקולות הרחוקים, מאזין להדי החיים שהלילה הביאם בכנפיו. וטוב לו בשתיקה השוררת בתוך החדר, והוא מרגיש בהפשרת השלגים הנצחיים הרובצים בינו לבינה כל פגישה מתחדשת, והוא יודע שהפעם היא תהיה זאת שתקום עוד מעט ותלך לה, אך הפעם – הפעם אין בכך כלום, כי יש עוד לילות הרבה, יש עוד לילות ולילות – וטוב לו לפתוח את עיניו ולמצוא לפניו את נורית, הנשענת על אותה הספה, קרובה, קרובה לו מאוד, והיא שוב נורית והיא שוב אישה, הריסים הארוכים מסתירים את עיניה ומושכים על פניה חוט של עדנה, חוט של רכות נשית.
ולבו גאה. גאה ונתמלא חום, תשוקה ואהבה. הוא רצה להגיד לה דבר־מה, ללחוש לה דבר־מה נעים מאוד, והוא התכופף אליה קרוב עד שחום גופה הצעיר הציף את חושיו ושיכרם, הוא התכופף ומלמל בלחישה:
“נורית – אַת נורית – –”
ואז נקשרו שני זוגות השפתיים בנשיקה אחת ויחידה, סוערת ומלאה, שיש איתה שכחה, שיש איתה תאווה ודבקות, ושני הפיות נהדקו בעוצמה זה אל זה, כפי הנווד הצמא בשרב המִדבר הלוהט אל כד המים הצוננים.
וכל פה היה כאן הגומא.
וכל פה היה כאן המשקה.
שיכור ירד גדעון מן המדרגות, כמעט מיד עם תום הנשיקה, לא רצה להישאר שם עד לקצה הרגע האחרון, שבו נורית תקום ותלך.
כשרוח החצות הקרירה קידמה את פניו בפיזוז, קם והרים את צווארון מעילו, שם את ידיו בכיסים וצעד ברחוב השקט, כולו רווי שכרות, כולו מרגיש עוד על שפתיו את לחץ שפתיה של נורית.
טובה האישה לאדם. חלק גדול של גופו, חלק עצום של נשמתו, ואין הגוף שלם ואין הנשמה שבעה אלא בקרבת האישה, אלא בהילת אהבתה. וגדעון מעלה שוב את צווארונו, כרוצה להגן על הבל האישה שאפפו, לשומרו שלא יתנדף.
במפנה לרחוב נתקל בקבצן שוכב, וכשהסתכל בו מקרוב ראה נער חצי עירום כמעט, נלחץ אל דלת החנות, וישן. ידו היתה שמוטה לו על ברכיו, כפה פתוחה, פתוחה לקבלת נדבה. רוחו של גדעון היתה כל־כך טובה עליו באותה השעה, כל־כך טובה. והוא עצר את מהלכו כשני צעדים אחר מפנה הרחוב, תחב יד לכיסו והוציא את הפרוטות שבתוכו, שב בקפיצה על עקבותיו ושפך את המטבעות לידו של הנער הישן.
הנער לא נתעורר ולא זע.
הוא ממהר מבויש כמעט וממשיך את דרכו במהירות וחושב על רגע ההתעוררות של הנער. הי! – והנה מטבעות ביד, חלום לא־חלום? והנה מטבעות עגולות וממשיות –
בקפיצה נכנס לגן הבית, כשעמד ברשרוש הלילה השקט, מצא את חדרו הצדדי של צבי, ולשביעות רצונו הרבה היתה עוד המיטה ריקה, והוא התפשט ושכב אפרקדן, כשהרהור קל על הילד ברחוב נקלע לבין מחשבותיו.
וכשעצם את עיניו לא יכול היה בשום אופן להשתחרר מהרגשת אבידה משונה.
איזו אבידה זאת, בעצם?
ועל גבולות ההכרה האחרונים, כשעיניו מתקשרות כבר בשינה, מבין גדעון, לפתע, שזה ההבל החם של הנשיקה הוא הוא שאבד לו בדרכו.
נורית ערכה תוכנית של נסיעה לירושלים, למשך יומיים־שלושה, הם ימי החופש הקצר שהשיגה. היה מובן מאליו, לגדעון, שהוא יילווה אליה, אם כי נורית אמרה שיש ברצונה לבקר שם חבר אחר שלה, הוא יוסף מגיד, אך כמובן שיש גם בדעתה לסייר את סביבת העיר. הייסע איתה? גדעון היה ברצון נשאר עם נורית בחיפה בימי החופש שקיבלה, אלא שלא העז להציע לה זאת, ושמח על כך שהתכוונה לפחות לבלות את ימי הטיול איתו יחד.
לירושלים הגיעו עם דמדומי הערב, ועל גדעון ירדה האווירה הנוגה של לילה ראשון בכרך זר, ובתי האבן האפורים ורוח ההרים הקרירה לעת־ערב החדירה קצת צינה גם אל תוך נשמתו.
מיד לבואם התחיל הלילה במזל משונה, שלא לפי רוחו של גדעון.
“אני אגש עכשיו לבקר כמה מחברותי”, אמרה נורית אליו, “ובעוד שעה נגיד שעה וחצי, נוכל להיפגש אי־כאן, נניח על־יד בניין התיאטרון הזה, ואתה – אתה תטייל בוודאי בעיר, או – נכון, אתה תלך בוודאי בינתיים לבקר את הסבתא במוסד, לא כן”?
“כן, בעוד שעה וחצי על־יד התיאטרון הזה. אני אוכל לטייל קצת, או לבקר אפילו בינתיים את הסבתא”.
על זאת לא חשב כלל מקודם. ובוודאי שלא היה כלל מבקר את אם אביו, לולא הזכירתה נורית.
ולמרות זאת לא הכיר לה כלל תודה לנורית, ולא עוד אלא שכל זה הגביר יותר את הרגשתו הבלתי־נוחה שירדה עליו עם לילה, בבואם לתוך העיר.
הוא עבר שניים־שלושה רחובות ואחר־כך פנה ועלה לבית הזקנים. הוא היה כבר פעם כאן, ואחרי בירור־מה הראו לו את חדר השינה הכללי של זקנות הבית. הוא נכנס פנימה והעביר את עיניו המחפשות על הפנים הדהים של ישישות אחדות שמהן ישבו ושוחחו, ומהן קראו תפילות בסידורים.
את הפנים שחיפש לא מצא. רק כשפנה לקצה האולם ראה גוף מצומק שכוב בבגדיו על אחת המיטות, והגוף תופס רק פינה זעומה של המשכב. היא ישנה. פניה, שגבּות לא היו להם ולא ריסים, נראים היו כפני רוח בלהות. כפות ידיה בלטו מאוד מתחת לסינר שכיסה את מחצית גופה, וגדעון ידע שפוזמק המטבעות – הוא שבלט כל־כך מתחת לסינר הבד.
הישישה לא נתעוררה, רק שאר הזקנות הפכו את ראשיהן למבקר, רוצות להיכנס איתו בשיחה. אך הוא מיהר ועזב את האולם לאחר שזרק עוד מבט חטוף על הישישה הישנה, ובמוחו חלפה מחשבת בזק על האב שלא היה עוד.
בחוץ פגשתו מחדש רוח הערב הקרירה.
אך בזה רק התחילה פרשת ליל הביקור.
הוא הסתובב עוד ברחובות, התבונן בהרים שבינתיים האירם מחצית הירח האדום, וחזר לטבור העיר. הוא רצה כבר מאוד להיפגש מחדש עם נורית, ללכת שוב על־ידה, לחוש מעט מחום גופה, כמו בזמן הנשיקה שהחליפו.
אבל כשחיכה זמן־מה על־יד התיאטרון, הופיעה פתאום נורית, הדמות הנאה של נורית, בלוויית איזה בחור זר, והכול, הכול נתקלקל. עכשיו לא היה עוד לחכות כלל שההרגשה המשונה, הרגשת הבדידות והצינה שירדה עליו בעיר ההרים, תתנדף עד מהרה עם לילה.
“יוסף מגיד”.
"גדעון ברקאי – – "
וגדעון הושיט את ידו לבחור הבלונדיני, שעיניו בהירות, הבנוי כהלכה, אך פניו המוניים במקצת, אם כי נאים די צורכם – דבר שגדעון הוכרח להודות בלבו בלוויית הרגשת צער כלשהי.
“הרבה זמן חיכית בוודאי, תסלח”, פנה אליו הבחור בהתנצלות.
“על לא־דבר, טיילתי והתבוננתי בעיר”, ענה גדעון ברפרוף, אבל בלבו כעס על הבחור הזה, מה ראה פתאום לבקשו סליחה על דבר שנורית נראתה חייבת בו. מה ראה הוא להתערב בכך?
והעיר שלנו – נשתנה בעיניך? כמה זמן לא היית כאן בעצם?"
“כבר שנים אחדות – שלוש או ארבע”.
הוא הרגיש שדיבר בקול רם מדי, ובלבו הבריק פתאום זכר דלת אחת ופתקה תקועה במנעולה.
“ראשית חוכמה נלך לסעוד ארוחת־ערב”.
שלושתם פנו בכיוון שהזר הִפנם אליו, כשנורית צועדת מוזרה ושותקת בין שניהם.
נתעכבו על־יד מסעדה מפוארת, שכל קיר החזית שלה היה לוח זכוכית אחד, ומבעדו נראו אנשים רבים מסיבים ליד שולחנות ערוכים ברחבות, ואוכלים.
גדעון התפלא על־כך, למה בחר הבחור הזר דווקא במקום המפואר הזה לסעוד את ארוחתם, אך לא רצה להראות זאת ורק במחשבתו העביר לפני עיניו את מעט הכסף שנשאר לו מעבודתו במדבר, וחשב בלי משים: לכמה ימים היה כסף זה מספיק, אילו היה עליו לסעוד תמיד במסעדה הזאת שלפניו.
הם נכנסו ומצאו שולחן ריק על־יד קיר הזכוכית, שמבעדו נראו העוברים והשבים והכיכר הקטנה שלפני התיאטרון.
המלצר קיבל את ההזמנה שהשלישי חיברה ברוב תשומת־לב, ועוד מעט והמאכלים הובאו ונערכו לפניהם על השולחן.
רק התחילו לאכול ונער ערבי קטן, מרופט ורזה, התייצב מאחורי חלון־הראווה הגדול, פרש כפותיו על הזכוכית והדביק אליה את אפו. בעיניים גדולות ולחות התחיל עוקב כל תנועה מתנועות האכילה של נורית שישבה מול החלון, ובמבט של תאווה היה מלווה את כף המאכל אל פיה.
הדבר הלך ונשנה עד ששלושתם הרגישו בכך, ונורית הפסיקה בלי משים את הרמת הכף אל פיה. השלישי הניח את כפו, רוצה לקום ממקומו, אבל כשגדעון ראה ברק של כעס רב נוצץ פתאום בעיניו, קם והקדימו בחופזה, ומאחר שישב קרוב יותר לדלת, היה הוא הראשון שעמד לפתע מאחורי חלון המסעדה ומצא את עצמו ללא עצה: מה עליו בעצם לעשות כאן?
אחרי דקה הוא מוציא מטבע מכספו ותוחבה לתוך כף הנער המרופט. הלה אינו מאמין כמעט לעיניו, מביט רגע על מטיבו בהשתוממות, ואחר־כך מרים את רגלו ובורח מפחד שמא יתחרט עוד האדון על מעשהו.
גדעון חוזר למסעדה ומתיישב בשקט על מקומו, נוטל שוב את הכף בידו וממשיך לאכול כמקודם, רק בחדרי־החדרים של לבו מרגיש הוא את עצמו מבויש קצת.
גם נורית והשלישי בחברה שותקים. המאכלים היו טובים והמקום מפואר, והכיסאות הנוחים לישיבה – אבל אחרי־הכול לא היה נוח כאן משום־מה, נורית – נורית היתה שונה כל־כך מנורית ההיא, האחרת, ששפתיה רק אתמול התמזגו בשפתיו. היא ישבה ביניהם זרה ולא־היא, עושה את עצמה נתונה באכילה, וגדעון ידע אל־נכון כי מחשבותיה לא שקועות היו במזון. נורית? ההיתה זאת נורית?
הם גמרו לאכול, ולמגינת רוחו של גדעון שילם השלישי את החשבון, ועכשיו עמדו שוב בכיכר התיאטרון כשהרוח הקרירה אופפת מחדש את פניהם.
אך בזה לא נגמרה עדיין פרשת ליל הביקור.
לאן ילכו לישון? נורית עבדה כל הלילה הקודם, ישנה רק מעט לפני הנסיעה ועליה ללכת מוקדם לישון, ילכו רק לטיול־מה לפני זה.
בעומק לבו קיווה כי שניהם, הוא ונורית, ידאגו ביחד למקום לינה באחד ממלונות העיר. פחוד פחד רק שמא אחת מחברותיה הרבות מימי הלימודים תזמין אותה אליה ללילה. אבל לזה שהשלישי בחברה יובילנה אליו ללון כדבר המובן מעצמו – לא, לכך לא ציפה בשום פנים.
גם הוא, גדעון, יכול ללכת איתם. יש לו, ליוסף, חדר בתוך דירה שלמה ששכרו לעצמם חברים מספר, ועל־כן יוכלו להסתדר כבר איכשהו.
התנהגותו של גדעון רפה היתה. סוף, סוף, אם יסכים ללכת איתם, אולי עוד לא הכול נהרס. וכי אין יוסף זה רואה, כי היא באה לכאן איתו?
אלא שנורית איננה עוזרת לו – בכלל, משונה היא הערב נורית זאת, והוא, גדעון, הסכים ללכת לישון בדירתו של יוסף, בהרגישו כי לא יעמוד בו הכוח לעזוב את נורית הלילה ולחפש לו מקום אחר ללינה.
הדירה היתה באמת די נוחה. היו כאן שלושה חדרים סביב פרוזדור משותף. גדעון מיהר והעיף מבט על מצב החדרים האלה ומצא כי נוחים הם מאוד, ועדיין לא הכול אבוד.
בעיקר מצא חן בעיניו חדר קטן אחד, לגמרי מן הצד, עם כניסה לחוד מן הרחוב, ורק דלת אחת מקשרת אותו עם הפרוזדור הכללי. שתי ספות עמדו בו ולפי דבריו של יוסף היה חדר זה שייך לשני פועלי בניין שאחד מהם נמצא הלילה מחוץ למקום. זה של יוסף וזה של חברו בעבודה נמצאו בצידו השני של הפרזדור, כניסתם ישרה ממנו והם קשורים עוד בדלת בינם לבין עצמם.
הלא תימצא הזדמנות לראות את נורית לבדה הלילה? הוא התגעגע לערב הקודם עם כל העצוב שהיה בו, עם כל המכביד שבחלקו – אך עם נורית האישה שלצידו. הלא תימצא אפשרות של פגישה כלשהי?
ובסתר קיווה עוד שיוסף יבקש מן החבר שבחדרו נתפנתה המיטה, לעבור ללון אצלו והוא ימסור להם את החדר המבודד שבצד. וכי לא ראה יוסף זה ששניהם ביחד באו לבקרו? ואם לא יסדרם יחד, הרי מכל מקום יימצאו בוודאי בחדרים הקשורים בדלת הפנימית. אבל מה הופתע גדעון כשיצא גזר־הדין מתחת לידו של יוסף זה, שעליו לישון במיטה שבמקרה נתפנתה הלילה, בחדר המבודד שבצד, ואילו נורית תקבל את חדרו של יוסף, לאחר שהוא עצמו יסתדר כבר איכשהו בחדר הסמוך של חברו – –
זאת היתה מכה חדשה באותו הלילה, שעם כל עוצמתה אי־אפשר היה כלל להתנגד לה, או להראות אפילו סימנים כלשהם של אי־שביעות רצון.
אחרי שיחות־מה בחדרו של יוסף, קרירות ומקוטעות, החליטו לשכב לישון. כל אחד פנה לחדר המיועד לו, בהשאירם את נורית לבדה בחדרו של המארח. גם שני הדיירים האחרים כבר חזרו לחדריהם. כל הדלתות נסגרו. כל האורות כובו. בדירה השתלט הלילה.
תוך כובד לב עצם גדעון את עיניו, מהרהר בשלושת לילותיו האחרונים, השונים כל־כך בתכלית זה מזה; האחד בעיליה שיגון אימו פרוס היה עליו, והשני בחיפה שקסם האישה נשזר בתוכו, והשלשי היה זה המשונה והמרגיז ללא עצה.
אולי גם נרדם בתחילה. אלא שפתאום נקרע כביד גסה, קם בתנופה ממשכבו, לבו פעם בפטישים ורוחו נסערת מאוד: הנפתחה איזו דלת אי־שם בתוך הדירה.
הוא משתדל ללעוג לעצמו ושוכב בחזרה על כרו, אבל באוזניו מדמה הוא לשמוע עוד הד סיבוב דלת על ציריה. כמובן שאין הוא בטוח. שטות, איך יוכל להיות בטוח – אין האדם יכול להכיר ולזכור את הסיבה, את סיבת הרעש שבגללה נתעורר משנתו, אם הרעש הזה אינו נשנה וחוזר בזמן שלאחר השינה.
אלא שבכל־זאת הוא בטוח שדלת אחת, דלת אחת ידועה, נפתחה בשקט הלילה. הוא מרגיש כאב גופני מוחש עם בוא המחשבה הזאת. ואף־על־פי־כן יש לו הנאת דם מיוחדת לטעון כנגד הגיונו: כן, כן, דלת ידועה נפתחה!
הוא מטה את אוזנו לצד השני של הפרוזדור, מותח את חוש השמיעה, אבל באוזניו מצלצל רק השקט הגדול של הלילה. ואולי אין הוא מבדיל? – בוודאי שאינו יכול כלל להבדיל, כי הרי יש דלת ופרוזדור ועוד דלת – –
בתנופה קם ממשכבו, פתח את הדלת הקטנה לפרוזדור בזהירות רבה שלא תחרוק, ועמד בתוכו ברגליו היחפות על מצרפת הלילה הצוננת.
כשרק היטה את אוזנו לעבר ההוא, שאל את עצמו פתאום בפחד, מה מעשהו כאן בעצם, בפרוזדור הקר הזה וקרוב־קרוב לדלת של חדר ידוע – והוא מיהר ופתח את הדלת אחריו ונמלט לחדר האמבטיה.
שם נשאר רגע או שניים. בעומדו בחדר האמבטיה הקטן, נדמה היה לו פתאום ששמע לחישה עצורה מן העבר הידוע של הדירה, ושוב חזר שקט אכזרי. לבו נקרע בקרבו.
בצעד אחד עמד מחדש בפרוזדור, הפעם קרוב מאוד לדלת ההיא, שמאחוריה – מאחוריה – לא, לא, הוא לא יכול היה לחשוב את המחשבה הזאת עד סופה, זה היה למעלה מכוחותיו בלילה האיום הזה, בפרוזדור הצר והקריר, על מרצפות הרצפה הצוננות, כשחצי גופו נטוי ביגון עמוק אל הצד ההוא, שמשם דימה לשמוע לחישה, שמשם דימה
לא! זה היה למעלה מכוחותיו של אדם, למעלה מכוחותיו של אדם – הוא לא זכר איך מצא את עצמו בחזרה על משכבו, רק זאת ידע, כי עוד פעמים רבות עשה את דרך העינויים: מדלת לדלת, מדלת לדלת, ועצביו קרועים ומעוכים ולבו עומד מלדפוק, או מכה במאות פטישים. או, זה היה לילה, זה היה לילה – –
כשהאיר כבר לבסוף היום, אפור כהה ואדיש, פתח שוב גדעון את הדלת, עכשיו ממשית ויומית ופרץ לרחובות השחר הריקים עוד מאדם ותנועה.
כמעט שהיה רץ בטיולו זה סביב העיר, שהתחילה מתעוררת לחיים, הוא רץ וממהר ומקווה להשיג את הקדחת הלילית שדבקה בו ואכלה את נשמתו.
אחרי שעה יצאה השמש ויום נאה ובהיר ירד על עיר ההרים. הוא עמד על־יד חומה עתיקה, אבניה גדולות וחזקות, ונשען עליה בגבו. הוא הרגיש קרירות נעימה חודרת לו מבעד לבגדיו, ואז התבונן במהירות אם אין אנשים על־ידו, ובתנועה חדה ומהירה לחץ את מצחו לחומה.
האבנים היו קרות.
הלילה היה עוד באבנים.
עם בוקר מאוחר חזר לדירה. יוסף היה כבר בעבודה; נורית מלובשת, והדייר שחסר היה בחדרו הלילה, חזר לביתו ושכב על משכבו עם ספר פתוח בידו.
גדעון לא יכול היה להביט לה בפניה. היא היתה לו מכה בוערת שאין מעיזים לראותה. הוא רק הרגיש בה – כמה הרגיש בה! והלילה כרסם את יומו. כרסם באכזריות ובתאווה. המפליא, שגם היא, נורית, דימתה לקחת חלק ביום המשונה הזה, ביומו של גדעון, וקיבלה את אווירתו כדבר המובן בהחלט – ההיתה סערתו חזקה כל־כך, עד שגם היא נגרפה בה?
הוא שנא אותה – הוא הרגיש ששנא אותה ביום זה, על העלבון, על הצער ועל הלילה. הידעה דבר־מה על לילו שלו?!
“אתה הקדמת לצאת. חיכיתי לך. אני רוצה – נצא שנינו לעיר”.
ברוחו ראה את עצמו חזק, משיב בחוצפה – ולמי זה שייכים הלילות?! ומסתלק מן החדר בגאווה כשראשו מורם. אולם למעשה רחץ את פניו במים קרים, ויצא לצידה שותק ומכונס בתוך עצמו, אך טרוניה חרישית־עמוקה היכתה מכל תנועותיו.
במסעדה קטנה אכלו בשתיקה ארוחת־בוקר מאוחרת, כשהם רחוקים זה מזה עד לכאב. כשגמרו ויצאו, עמדו רגע לפני הבית, אין איש מהם מעז להציע דבר, אין איש מהם מעז לפתוח בדיבור.
אחרי רגע התחילו ללכת בכיוון שהוליכתם הדרך. אך הזרות רבצה ביניהם כמקודם. העיר נשארה כבר מאחוריהם והם נמצאו בין סלעים הגולשים ויורדים אל עמק קטן, מעין בקעה; למטה נטועות היו שורות עצים, ונורית נתעכבה על־יד סלע כדי להסתכל בעמק הקטן והשעינה את ידיה על האבן.
גדעון עמד אף הוא והעיף עליה מבט מן הצד – עד כה לא יכול היה להביט בפניה. ברגע זה הניפה נורית את ידה אל צד העמק, רוצה להגיד: הבט נא! והפנתה לרגע את עיניה לגדעון. רק עכשיו ראה את הצללים סביב לעיניה, האם לא היו עצובות היום יותר מכרגיל? אך הוא שנא אותה. הוא הרגיש ששנא אותה היום ללא גבול.
הם חזרו. גדעון ליווה אותה עד לדלת הדירה וסירב להיכנס באומרו כי יש ברצונו לשוטט עוד לבדו בעיר. היא קיבלה את תשובתו בשקט, מבלי להוסיף עוד מילה. רק סמוך בר לכניסה הפנתה פתאום את גופה לגדעון ההולך מאחוריה, הניחה בתנועה מהירה את ידה על שכמו ואמרה:
“אני רוצה שתיסע איתי לפנות ערב לים־המלח. יש טיול על פני הים. אם לא תבוא לכאן – אחכה לך בארבע על־יד התיאטרון. אל תסרב לי, אני מבקשת –”
בטרם שקל את הדבר הפתאומי בדעתו – נעלמה כבר גזרתה של נורית בפרוזדור דירת המארח, אך הוא ידע אל־נכון כי בוא יבוא בארבע.
לפני הזמן המיועד היתה החלטתו חזקה, ברורה וקבועה, אך היא הופיעה הפעם לבדה, צנועה ושקטה וברכתו בעיניה.
“כאן בתיק הבאתי אוכל לטיול ובגדי רחצה לשנינו. גם שמיכה”.
לטיול באו אנשים רבים. התוכנית היתה: ירידה לים־המלח, רחצה ומחנה על שפת־הים. בראשית האשמורת השלישית, טרם עלות השמש, הפלגה באונייה – על השמש העולה למצוא כבר את הטיילים בלב־ים.
כשירדו בטיסה את דרך ההרים והמכונית עברה את יריחו משובצת התמרים, הסגילו כבר הרי המדבר והכחילו באור השמש השוקעת, וכשהגיעו אל שפת ים־המלח הפכו ההרים אפורים והים כהה־עמוק, והכול הלך ונבלע באפילת הלילה היורד.
הטיילים התפרדו לקבוצות – מהם נחלקו לזוגות וסידרו את מחניהם לחוד. גם גדעון הלך עם נורית, שותק וזר לקח את התיק עם השמיכה, התרחק מרחק הגון משאר הקבוצות וקבע את מקום המנוחה.
הוא פרש את השמיכה על האבנים הדקות שעל חוף־הים ושכב בקצה אפרקדן, ידיו מתחת לראשו, כמו שאהב זאת מאז. היא ישבה על־ידו שותקת כמוהו. מרחוק הגיעו קולות צהלה של רבים. הלילה היה חמים, והאנשים רחצו כבר בים וצהלו בקולי קולות.
“נתרחץ גם אנחנו?”
נורית שאלה.
כל אחד בצידו החליף את הבגדים ואחר־כך נכנסו לים. אי־אפשר היה להאמין מרחוק שאמנם מים היו אלה, הים התמזג בינתיים בשחור הלילה העמוק ורק הרגש הרגישוהו על־ידם, אגם גדול וכבד. עכשיו היה זה ים. מים ממשיים וכבדים, שטוב היה לרחוץ ולשחות בהם. אחרי הרחצה ניגשו, כל אחד לבדו, לצריף המקלחת המתוקה, בעוד שהנותר שומר היה על המחנה, כביכול.
חזרו מרועננים יותר, הדם בעורקים קלח בחדווה והמועקה הופעטה והוקטנה כמעט לאפס. רק הזרות הפרידה עוד ביניהם.
הם אכלו. גדעון אהב לראות את ידיה מכינות לו פרוסות לחם בחמאה, קולפות מלפפונים, מפלחות עגבניות. הוא אהב לראות את אצבעותיה הארוכות, יצורים חיים אלה, גאים ומלאי תנועה.
"יפה כאן – – " הוא אמר.
והנה הירח. לא מלא עדיין, אך אדום וכבד, תלוי מעל לים וחורט בו שביל־אור מכסיף. מבית־הקזינו הגיעו צלילי מוזיקה. רבים מיהרו לרקוד ולשמח את עצמם.
פתאום הבריקו השמים ומזרקת אור סגנוני נורתה אל הרקיע, עלתה והעפילה עד שנרעדה והתחילה נופלת בקילוח אורות אגדיים, בחוטי אש וזיקי אור, נוטפת פז ויהלומים ואחר־כך כבתה ושקעה בהתמזגות עם הלילה, הים וההרים.
זיקוקין די־נור הועפו כאן אל שמי ים־המלח.
“כן, יפה כאן מאוד,” היא אמרה.
הם ישבו זה על־יד זו ועיניהם טובלות היו באורות הזיקוקין ובחושך שהיה בא אחריהם. חוט של קסם משוך היה על הלילה הזה ועל השקט הגדול של הים.
פתאום, כשקולות הטיילים שקטו כבר, רק צלילי מנגינה רחוקים הגיעו עוד מצד הקזינו ואדְוות הים נשמעו משתברות חרש על החוף, קלטו אוזניו מילים אלה שתמיד מצליחות היו לפלס להן שביל בטוח ללבו:
מה קטון גדי ורך
ומשלג עורו צח,
בא נתן עיניים בי,
גדי, גדיי, גד גדי.
עם תום השיר הפנה את ראשו אליה וראה את עיניה כהות מאוד עם הלילה, עמוקות כל־כך כתהום, והוא אהב את העיניים האלה, והוא פחד מפניהן מאוד.
ועל־ידו ישבה אישה. היא לא יכלה להתעלם מן הלהבה שעצורה היתה בקרבו חודשים, כבולה בלילות המדבר הבודדים, מוגברת בחלומות סוערים של סיוט.
בקרבו געש ים־אש ששום אישה לא יכולה היתה להתקרב אליו מבלי שיורחבו נחיריה מן הלהב המכה מתוכו, מבלי שתעצום את עיניה מעוצם אורו המסנוור.
בעורקיו זרם ברזל מותך, והוא שמע את ורידי גופו דופקים בקילוחם.
היא נרתעה בראותה את עיניו שגעגועים היו בהן, אהבה ותאווה. היא הניחה את כף ידה על שלו בשקט ובחום לבבי, כשם שרוצים להרגיע ילד מתעצב. אבל לו לא סגי היה בכך. לבו הצמא לאהבה לא ידע עכשיו חישובים מרובים.
מה היו הצער והמועקה של הלילה הקודם? לא היה כלל צער, לא היתה כלל מועקה, לא היה כלל לילה קודם וחסל – רק הלילה הזה קיים היה – האישה הזאת – נורית.
הוא אחז בשתי כתפיה והביט ארוכות לתוך העיניים הגדולות שלה, שהיה להן עתה ברק של תאווה מהולה באימת האישה מפני הגבר.
הוא לקחה בזרועותיו ולחץ את גופה אל שלו. שני הגופים התלקחו ובערו כאלומות יבשות שנפל בהן זיק אש.
לפתע ניסתה עוד נורית להיחלץ ועיניה גדולות היו, נרחבות ומלאות בעתת פתאום.
אך גדעון לא הרגיש בזאת.
האבוקות השפוכות בדמו סנוורו כבר את עיניו והאפילו על הכרתו. ומיד שקטה גם נורית ועצמה את עיניה הנרחבות בכניעת האישה מפני הגבר.
וכשנפגשו שני הגופים, פגישה קרובה של התמזגות, ראה גדעון ברוחו שַדמות־תבואה מתנועעות ברוח של קיץ.
פרק שישי: מְבוּכָה 🔗
למעלה, בקומת הבית מוקף גן העצים רבי הצל, הורגשה בימים האחרונים מתיחות יתרה ומבוכת אימה רבה; ולא כי בא שינוי כלשהו באופן החיים של בעלי הבית, אלא שהמתיחות הזאת ומבוכת האימה, בלבו של אדון הוסט בלבד היו, ורק מעיניו בלבד היו לפעמים בוקעות, באין בא על־ידו אדם.
טבעת החנק הלכה והצרה, הלכה והקטינה את חולייתה ואיימה בחנק מהיר – מהיר אולי משדימה הוסט ביום מן הימים.
כי הרי כלום לא נשתנה, אדרבא. הוא הוכרח להחליף את המכונית הישנה לבקשתה המפורטת של אשתו – איך אפשר היה להתנגד לכך?
ובאמת תענוג אמיתי היה זה לראות את שמחתה על האוטו החדש, הלבן והאציל כברבור, עם מנגנון הרדיו בתוכו והנוחיות המחושבת בהקפדה.
ובאותו השבוע טרודה היתה פירי, גברת זפירה הוסט, בהכנת שׂמלת־פלא מותאמת בתכלית לגוֹן המכונית, גזורה לסגנון האוטו ומקושטת בצבע גלגליו הקטנים והנאים.
וכשהופיעה גברת הוסט ברחובות העיר, לבושת השׂמלה החדשה, יושבת במכוניתה המפוארת ושׂערה הערמוני מפזז לרוח התנועה, היה כל אדם מפנה את ראשו וממלמל בחיוך רב משמעות: גברת זפירה הוסט – –
ובשבוע שלאחרי זה היה נשף גדול למטרות צדקה, שערכה אותו הפקידות הגבוהה של הממשלה לטובת מוסד גדול. ואיך יכלה גברת הוסט להופיע בו באותם תכשיטים הישנים שקישטוה תמיד בנשפים?
ובאמת רצה אדון הוסט לראותה מקושטת אצעדה חדשה, שתבריק באבניה בהניע אשתו את ידה.
ואותו הנשף עצמו? צריך היה להודות כי היו לה המצאות כבירות לגברת זפירה הוסט. מה יכלה, סוף־סוף, להביא במתנה למוסד, בשביל ההגרלה? גברת הוסט לא תביא בגדים מרופטים, או עוגה פשוטה למכירה! היא מילאה את המכונית החדשה תילי־תילים של פרחים, ישבה בעצמה בתוכם, וכך, מונהגת על־ידי הנהג, הופיעה לפני אולם הנשף.
הפרחים היו למכירה.
וימים רבים אחר־כך הפליגו עוד אנשים בשיחה על אותו מעשה הצדקה של גברת הוסט.
והמצב הורע בינתיים. ולא משום שהחובות גדלו כל־כך עד שלא היה מפלט מפניהם, אלא – אותו העניין הארור! – מעשה שטן ונזדמן לו עניין, הוצע לו עניין של אפשרות להרווחה יתרה. צריך היה רק להשתתף בסכום כסף ידוע, בעצם סכום הגון כשלעצמו, ואחרי זמן קצר לערך, אפשר היה להוציא את הקרן בתוספת רווח מספיק לכל הדעות.
זה היה עוגן הצלה. כאן היתה אפשרות להפסיק בבת־אחת ולתמיד את החרדה הנצחית שבלבו, למגר אחת ולָנצח את הערפד המוצץ מדמו עם חושך הלילות האכזריים!
והוא לקח, לווה עוד פעם, פעם אחרונה בהחלט, את הסכום ההגון בעצם, והשקיעו בעסק שהוצע לו.
אדון הוסט לא היה סוחר. ועד מהרה למד, שאם רוצים להוציא רגל אחת השקועה בבוץ, שוקעת עד מהרה השנייה – לא היה מוצא ומפלט.
כך אבד גם הסכום האחרון שלווה מכספי הממשלה, הסכום ההגון בעצם.
עסק ההצלה המדומה נכשל ופשט את הרגל.
עכשיו פעורה היתה התהום לרגליו. היתה רק שאלה של שבועות ואולי של ימים. כן, של ימים, אפשר היה לגאול רק יום ועוד יום מדי העתיד הנזעם – לגאול, לשם מה, בעצם? – –
פירי היתה על־פי רוב נעדרת עכשיו מן הבית, והוא, הוסט עצמו, שבע אפילו רצון מן הדבר. כשהיה לבדו בבית לא היה צריך לדחוק עמוקות את העצב והייאוש אל קרבו כדי שלא יבקעו מעיניו, ולא היה מוכרח לתת להם לכרסם את נשמתו בלבד. כשהיה לבדו יכול היה לפתוח עיניים בבעתה, או לשכב בפינת הספה וללחוץ את ראשו לתוך כר. כל זה לא ידומה כלל בזמן שפירי היתה בבית, או בעת ששלושתם, הוא היא והמהנדס, יושבים היו לשולחן, פעם בשבוע לארוחה.
היתה כבר שעה מאוחרת בלילה כשהוסט הופתע פתאום לשמוע את הודעת המשרתת:
“המהנדס גורדון”.
הוא ידע שאשתו אינה בעיר ועל־כן השתומם לשמוע את שמו של גורדון בדירתו.
הוסט הופיע בחדר־האורחים, היגון נחבא שוב בחובו ועיניו אפורות ועצובות כבשעותיהן הרגילות.
הגברים לחצו ידיים, משתדלים להסתיר בשלווה את הזרות שבביקור הזה.
“תאכל ארוחת־ערב, מר גורדון – –”
“לא, לא, מר הוסט. רב תודות. כבר אכלתי. אלא שהייתי כאן בסביבה ועליתי לשיחה קלה”.
“נאה באמת מצידך, נשתה קפה ונעשן”.
הוסט הדליק גפרור והגישו למהנדס להצתה. שניהם התחילו מעשנים והשקיעו את עצמם בכורסות.
הוא היה מציץ בגורדון, מציץ בחטיפה מן הצד. פני גורדון שקטים היו תמיד, כמעט חזקים; עיניו חומות וברק של שביעות רצון הנשקף היה מתוכן; כולו חסון, כתפיים רחבות היו לו, שהשעינן עכשיו בנוחיות על קצה הכורסה המרופדת.
הוסט קינא בגופו של זה, אם כי גופו שלו עצמו לא נתן כלל סיבה להתאונן עליו, בשום פנים. אלא גופו של זה האחר היה מוצא חן בעיניו מאוד – אולי משום שהיה שייך לגורדון, והוסט היה מקנא אל־נכון בגופו של כל מאהב אשתו.
הוגש קפה, הם לגמוהו לאיטם ופתחו בשיחה על דא ועל הא. כך נשתלשלה השיחה לנושא המפעל. הוסט אהב לשוחח על המפעל.
“שמעתי, היתה שם שביתה אצלכם, או ניסיון של שביתה?”
“שמועות הבל. עניין לכתבים בעיתונות. אמנם ניסו זאת כמה מסיתים, אבל כל זה עבר בשלום. הכול מתקדם למעלה מן המקווה. הבנייה תסתיים לפני הזמן שקבעו לה, מתכננים לשש ארצות הצינור חגיגות סיום, שהעולם יפער את פיו מרוב השתוממות”.
“כך?”
“יש גם תוכנית של הגדלת המפעל. נמצאו עוד מעיינות חדשים, וגם על פָרס יש ידיעות טובות, אבל כעת עוד מוקדם לדבר עליהן. העבודה מתקדמת בינתיים, ועוד מעט והמפעל יקום”.
“המ…”
טוב היה כי המהנדס גורדון מילא את חלל החדר בקולו החזק והבוטח. כי בחלל החדר שררה אותה האווירה המיוחדת של קרבה אכזרית ומתוקה הקיימת בין שני גברים היודעים אישה אחת. אינטימיות טראגית זאת גרמה להוסט להיות קרוב למהנדס ורחוק ממנו כאחד, והיו שני הגברים בערב הזה כאותה האבן השואבת, שקצותיה השונים נמשכים, והשווים דוחים זה את זה, והיה הוסט נמנע עכשיו מלהרים את מבטו ולהציץ בעיני המהנדס, מפחד למצוא בהן בבואה, צל צלו של ברק לילות סוערים באהבה הידועים לו היטב, צל שורד ותועה עוד בזווית עיניו החומות, עיני מאהב אשתו.
הוסט זע באי־מנוחה. באולם היה שקט. המהנדס גמר לעשן את הסיגרה והעמיד גם את ספלו על השולחן.
באולם היה שקט.
הוסט נבוך פתאום, אך לא עמד בו העוז לפתוח מחדש בשיחה.
דבר־מה בלתי־צפוי תלוי היֹה היה מעל לראשיהם.
האם – –
אם כי באולם היה שקט.
פתאום התכופף המהנדס לצד כורסתו של הוסט, השעין את ידיו על קָצה ואמר:
“עליך לנסוע, מר הוסט”.
הוסט הרים לפתע את ראשו. האם שמע נכון? הוא היה בטוח שטעה, רצה אפוא להעמיד פנים של נער מתעלם מכול וכול. אך כשמבטו נתקל בעיניו הקרות של המהנדס, הוצפו פניו בלהב לבו, וכל היגיון שדוכא, וכל הצער העצור בקרבו מימים, זרם ושטף לתוך עיניו.
הפעם היו עיני המהנדס גורדון שהורדו פתאום, מבלי יכולת לראות את הצער העמוק העצור באישוניו של מר הוסט.
שוב היה שקט באולם.
הידעו אפוא ידעו כבר הכול, כבר־ידעו־כבר־ידעו כבר־ידעו־כבר – –
“עליך להסתלק, מר הוסט, תוכל לנסוע לאמריקה, למשל, לטיול אורך. הדבר אמנם קשה, אבל בשבילך אפשר לסדר דבר־מה. הייתי משתדל”.
לאמריקה רצו להגלות אותו, אי־שם לאמריקה ובלבד שלא יהיה פה. שלא יהיה פה? וכי מה אם ידעו אפילו, אם יגלו וידעו כבר הכול – – הוא הרגיש את אשתו, איפה היתה זו עכשיו? – הוא זכר את אורפיאוס עם הנֵבל, את חייו ואת אימו שלו, אך לבסוף זכר דבר אחד בלבד, את חייו ההרוסים, וכי לפניו יושב הגבר הזה שהוא מאהב אשתו, ושאסור לו, להוסט, להשפיל את עצמו בפניו ולתת את כבודו למרמס. ואז הוצפו עיניו בחימה כשל חיה מותקפת ופצועה, וקול צרוד וטירוף, קול בלתי־אנושי כמעט, התפרץ ושאג מגרונו:
“לאמריקה? לא אסע, התבין?! לא אסע, כי תדעו שלא אסע, לא אסע!”
כשהמהנדס גורדון נרתע מעט, הבין פתאום מר הוסט כי הזעקה לא היתה במקומה. אך הוא לא יכול היה אחרת. הוא צעק על חייו, על גורלו, על מר לבו ועל הערפד שמצץ את דמו.
המהנדס גורדון ישב עוד רגע באולם, עד שהד הצעקה עבר וחלף בחלל, ואחר־כך התרומם לאיטו מן הכורסה ורק אמר עוד בשקט לפני צאתו את החדר:
“כרצונך, מר הוסט, כמובן.”
כבר היה מאוחר מאוד. הנקודה המֵתה שהוסט התבונן בה בקיפאון כל אותו הזמן, דימתה לחיות פתאום, להתנועע, לפשוט וללבוש צורה.
במידת־מה הוקל לו בזה שנודע הדבר ברבים. ואם לעת עתה רק מפה לאוזן מעבירים את השמועה המוזרה, ואולי רק יחידי סגולה כמהנדס גורדון יודעים את עצם המעשה, הרי מחר־מחרתיים, זמן קצר עוד בלבד, הכול ייוודע כבר לכול. מוטב כך. יבוא כבר הקץ לכול זה וייהרס הכול עד היסוד.
היה כבר מאוחר מאוד.
הוא קם מכורסתו. קומתו כפופה היתה, כתפיו שקועות כאחרי ליל הילולא ובמצחו חרוטים שני קמטי צער וכאב.
הוא נכנס לחדרו המבודד, ניגש בצעד בוטח כמעט למכתבתו הכבדה והפשוטה, ופשפש במגירה אחת קטנה שסגורה היתה על מנעול.
משם הוציא כלי קטן ותמים, שנוצץ היה בידו. אך בכלי הזה אצורה היתה גאולה, מפלט מכל ייאוש, מכל הרגשה. בכלי הזה אצור היה המוות.
הוא שמו בכיס החזה של מעילו, ובצעד כבד ומתון, כצעד הגורל עצמו, חזר לשאר חדרי דירתו.
עכשיו נעל את כל הדלתות החיצוניות ואילו את הפנימיות פתח לרווחה והאיר את כל מנורות החשמל. הוא התחיל לסייר בפעם האחרונה את דירתו זו – דירתו ששימשה במובן־מה כלוב לחייו ההרוסים.
הוא עבר מחדר לחדר, היה עומד בפינותיהם ומסתכל סביבו, סוקר הכול, רוצה לחרות כל חפץ בזיכרונו, כל מאורע הקשור באותו חפץ, כאילו רצה למצות את הצער עד תומו.
אך כשבא לחדר המיטות המשותף ולחדר השמלות שעל־ידו נשבר לבו בקרבו. צעדו לא היה עוד בוטח, ועל פניו נראה רק ייאוש שקט, חדר השמלות הזה וחדר השינה המשותף עלו לו במחיר החיים!
בחדרים האלה חי היה עוד תמיד רוחה של זפירה, רוחה של פירי שלו. בחדר השינה הזה נלחם היה הוסט על שארית תאוות חייו, בחדר הזה נלחם היה בדמויות שהרעילו את נפשו, בדמויות שרצו לגזול ממנו את מעט השכחה שבשעות האהבה הבודדות – הן דמויות מאהבי אשתו!
אבל בחדר הזה הצליחה פירי תמיד לשחררו ממועקת ההזיות, בחדר זה היתה פירי לעתים חוזרת להיות אהובתו, מצליחה לשחררו מטירוף הדעת שהיה תוקפו לפעמים בחושבו על הגברים שלוטפים היו את הגוף הזה שבידיו.
כשגופה העירום שכב לפניו בחדרו, כשראשה הערמון להט על מצעות המיטה – היה הוסט אז נגאל, היה הוסט אז נפדה בשִכחת אהבה ותאווה.
הוא הליט את עיניו בידו מעוצמת הרגשות שהציפוהו.
החלום היה כל זה? רק חלום? פירי, פירי, הרי הוא אהובה הראשון – הוא חנכה למענו – למענו?
הוא נלחץ לפינת המיטה הרחבה והשקיע את ראשו בידיו. כך טוב היה יותר, קרוב יותר אליה, ובכל־זאת רחוק, רחוק כל־כך – –
בשבתו כפוף בפינת המיטה הרגיש גופו מבעד לכותונת את לחץ הכלי השחור והתמים. הכלי הזה בער כגחלת תקועה בכיסו. הוא ניסה להסיח את דעתו מן הדבר, אבל יותר מדי הרגיש בו, בכלי.
היה כבר מאוחר מאוד.
הוא התרומם והלך גם מכאן, ומבלי לסייר עוד את שאר חלקי הדירה פנה אל חדרו שלו, מבלי להסתכל עוד בכלום.
בצעד כושל ניגש לכורסה, הזיזה קצת אל עבר קיר הימני ושקע לתוכה בכבדות.
לפניו תלתה התמונה. אורפיאוס בעל הנבל, אורפיאוס בנם של המוזות, שאחריו צעדה אוירידיקה.
הוא הוציא את האקדח מכיסו והניחו לאיטו על ברכיו. עכשיו אפשר היה לסיים, עכשיו צריך היה לסיים. הוא הביט בתמונה שעל הקיר וזכר את האקדח שעל הברכיים.
כך הביט עד שדוק העיב על עיניו והסתיר ממנו את דמויות התמונה, והוא לא ראה עוד, והוא לא הרגיש עוד, אלא את הצער היוקד שבלבו.
כשפתח את עיניו בבהלה, ראה כי לי־לי ישבה על ברכיו, השעינה את שתי רגליה הקדמיות על חזהו והתבוננה בעיניה הלחות באדונה.
פתאום נזכר בדבר־מה מתוך פחד.
לי־לי ישבה על האקדח.
הוא קם, לקח את האקדח ביד ואת לי־לי הקטנה על הזרוע. לי־לי היתה, סוף־סוף, חלק ידוע מעברו, לי־לי הפעוטה המתולתלת, עם סרט הלילך על צווארה.
מן החוץ בקע כבר האור ובחדרים הפתוחים לרווחה בערו עוד כל המנורות.
הוא כיבה את האור שבחדרו, סגר את הדלת הפתוחה וניגש אל החלון הגדול הפונה לעבר הגן.
במשיכת יד עצבנית הזיז את הווילון הכבד ואל החדר נפלו אלומות של האור הפושר.
הנה עבר עוד לילה ושוב בישר הבוקר יום עינויים חדש.
פרק שביעי: הֵד צְלִילִים 🔗
יומיים לאחר שוב גדעון ונורית מטיולם לא ראו זה את זו. הוא גר כמקודם בחדרו הקטן של צבי, ובזמן שצבי פנוי היה מעבודתו והפעמון לא בישר נסיעה חדשה, היה גדעון שומע את שיחותיו, שומע או מעמיד פנים של מקשיב.
“אמנם הציעו לי כבר דבר־מה, אבל מוקדם עוד לדבר על פרטים. אך אני לאיטי. אין אני רוצה בנעל גדולה מרגלי, לעזוב כבר כאן את העבודה? אצבע משולשת! סבלנות, תבוא גם שעתה. לו נשארת אתה כאן והיית מניח את המדבר לעזאזל, אולי היינו מנסים דבר־מה ביחד”.
אבל גדעון לא חשב על כך, הוא ארז את מעט חפציו לתוך הילקוט, לחץ את ידו של צבי ועזב את הבית מוקף העצים רבי־הצל.
אבל למדבר לא חזר.
היו לו סיבות רבות שלא לגור בחדרו של צבי. ראשית, לא היה לו נעים להיות בבית הזר יותר מלילות אחדים. ולילות אחדים אלה עברו כבר מזמן ובעצם הגיעה כבר השעה לחזור אל המדבר. אך כיוון שגדעון לא חשב על כך כרגע ולא עמד בו הכוח לעזוב את העיר בשעה זו – מוטב היה אפוא לעקור מדירתו של צבי ולא להרגיש תמיד בעד המסתכל בו מקרוב.
ואולי היתה כאן גם סיבה אחרת, שגברה על האחרות, סיבה שגדעון לא העלה אותה על על דעתו במפורש, אבל בכל־זאת הרגישה היטב כל זמן היותו ביחד עם צבי. נפשו של גדעון עטופה היתה עוד תמיד זוהר הלילה היחידי, ליל ההתקרבות עם נורית – וכאד שקוף העולה עם שחר היה זכר הלילה ההוא מלווהו בכל מעשיו, מסעיר את דמו ושוב משקיט את הרוח כאגדת פלאים של החיים. אולם, צבי, צבי בעצם נוכחותו היה הורס לו, לגדעון, את עולמו, ואל עולמו של צבי לא יכול היה גדעון להגיע, ועוד, הרי צבי אחיה הוא – אחיה של נורית האישה, וחום גופו של אחיה היה מעביר את גדעון על דעתו.
הוא שכר לעצמו מיטה באחד ממקומות הלינה והניח עליה את ילקוטו. כאן היה אצל עצמו כביכול, וככלות לימים הכסף, יוכל להעמיד את עצמו שוב בשירות חברת מ. נ. מ. האדירה.
אבל הוא לא יכול היה לנסוע.
איך יכול היה לעשות זאת אחרי אותו לילה בים־המלח שצריך היה להביא לשינוי גדול בחייו, ולא היה בעצם אלא צליל בודד שמהֵדו היה חי בימים אלה.
כי הוא לא הבין את נורית. האם לא ראתה גם נורית תקופה חדשה מתחלת עם אותו המאורע? אבל היא היתה אחרת, משונה אחרי אותו הלילה, כמעט רחוקה לו כביום הראשון בירושלים, וגדעון לא הבין אותה כלל.
האפשר היה לכבוש את הגוף ולאבד את פתילת הנשמה? האפשר היה להיות קרובים כל־כך ולמרות זאת לגשש רק באפלה ללא יכולת למצוא את הזולת?
גדעון לא הבין את נורית.
הוא היה צמא לה. הוא היה צמא לגופה ולאוויר נשימתה, הוא היה עורג לעיניה שתראינה אותו ראייה של ממש, ולא תתחלקנה על פניו כעל נוף רגיל וידוע החולף מאחורי חלון־רכבת.
יומיים לא ראה את נורית לאחר שובם מירושלים. וגדעון מוכרח היה לראותה, אלא שלא מצא בו הכוח לכך, זוכר את זרותה המשונה שלאחר אותו הלילה.
והוא חיכה. אולי תיתן היא סימן חיים כלשהו, הרי יודעת היא שהוא נמצא עוד בחיפה.
אבל הוא חיכה לשווא. היא לא נתנה כל סימן חיים. בערב היה מתחת לחלונה. למעלה נראה אור. אבל כשהגיע לכניסה נתעורר בו שוב הספק. לפני הבית היתה מדרכה קטנה משובצת אבנים מרובעות. ינסה. יפקיד־נא את עצמו ביד המקרה. יכריעו־נא אבני המדרכה, שאין הוא יודע את מספרן. הוא התחיל לדרוך על אבן אחר אבן: יעלה? לא – כן, לא – כן, לא – כן, כן – – לא! לכל הרוחות, לו עוד אבן אחת – לא לעלות? למעלה היתה נורית. בתנופה אחת קפץ ועלה במדרגות. נורית לבשה פיג’מה רכה והיתה יפה מבחלומותיו הנסערים ביותר של גדעון. ראשו היה חם. הוא בירכה בשפה רפה וישב בקצה הספה.
העשתורת חייכה מוזרות.
“נשתה תה.”
שתו תה ושתקו. רק גדעון מתכונן היה לפתוח בשיחה ולא הצליח. לבסוף העמיד את הספל ואמר:
“מה קרה לך בעצם?”
נורית לא הראתה כל תמיהה על שאלתו הפתאומית של גדעון, וענתה אחרי חישוב־מה:
“גרמתי לך עוול”.
כן. גדעון ידע זאת, גדעון חשב כל הזמן על העוול שגרמה לו נורית. איה הצליל הבודד, צליל הקרבה הרבה שהיא הפקירתו לרוחות?
וגדעון השיח מן המעיק. תלך איתו. ישכחו־נא את כל שהרחיקם עד עכשיו. אם מצאו אחד את השנייה אחרי זמן רב כל־כך, ימשיכו־נא להיות שוב קרובים, אל יקרעו עוד מחדש, ויתגברו־נא על הזרות – על המרחק.
בחדר היה אור עמום מן המנורה שהועמדה בפינה. רכות היתה בחדר ותקווה גדולה וטובה. רק העשתורת חייכה מוזרות. נורית, גופה בפיג’מה הכהה, נשענת היתה על הספה וריסי עיניה ארוכים. הוא לא ראה את עיניה. גם כשהעז להרים את מבטו בגניבה ולהציץ בה בחופזה מן הצד, שמרו ריסי עיניה בהקפדה יתרה על מבטה.
אבל נורית נסערת היתה, אולי נסערת יותר מאשר באותו הלילה שעל שפת ים־המלח.
היבין גדעון, היבין את העוול שעתה לו היא, נורית?
טעה גדעון, העוול לא היה בכל מה שבא אחרי אותו הלילה, העוול היה במעשה של הלילה עצמו. אלא שאין לדבר על אשמות. אין היגיון יבש וחישובים במעשים ידועים של החיים. ישנם רגשות שאינם ניתנים לחישוב פשוט ומדויק. ישנה אווירה ידועה של חושים, שבה הכול נראה אחרת – הכול באור שונה מאשר בפיכחות הרגילה של היום.
ועל ידה היה הוא גדעון, היכלה להתכחש לגדעון, לגדי שלה מימים ימימה? והיא ראתה את געגועיו, והרגישה עצמה אשמה במניעת סיפוק־מה, במניעת גמילת אושר ויהיה גם אושר זמני וחולף, אושר לגדי הקרוב לה.
היכלה להתנכר לו? היכלה להיות לו זרה, באותו הלילה המשונה שעל שפת ים־המלח?
והיא הסכימה, לא יכלה שלא להסכים לו, ואינה מתחרטת על כל מה שהיה ועל כל היפה שחיו ביחד. אבל היא גרמה לו עוול, בכל־זאת גרמה לו עוול, הוא התקשר אליה עוד יותר, הוא שואף לה יותר מבקודם – – אבל היא, נורית, יבין זאת, היא אינה יכולה לראות כאן ראשית תקופה בחייה – – ויהיה זה מכאיב, מכאיב מאוד לשניהם, ועליה בכל־זאת להגיד את הדבר גלויות: אולי יש לראות במעשה שהיה רק סיום של דבר־מה, פירעון חוב יקר, סיום מנגינה רחוקה, שצליליה הדהדו עוד בחלל.
יזכור־נא גדעון, ואולי לא יזכור כלל: פעם היה זמן והיא חיכתה לו. פעם היא קיוותה לו שייקחנה. אך הוא לא ראה אותה. תמיד גרם להם מזלם שלא ימצאו איש את רעהו, בזמן ערגה טמירה בלב.
והיא גדלה בינתיים, התבגרה ומצאה גברים אחרים. האינו יודע – – אישה קשורה בנימי הנפש ובערגת הגוף לגבר שהיה לה ראשון. ואילו הוא, גדעון, מקום אחר תופס הוא בחייה, הוא נשאר בחייה זֵכר יקר של עיליה, זֵכר יקיר של העבר. יבין נא את ההבדל הזה, יבין־נא, גדי גדעי – –
היא פנתה אליו, לקחת את ראשו בידיה ונשקה לו ארוכות על פיו ועל עיניו.
המום שכרות טרופה קם על רגליו ופנה אל דלת החדר.
העשתורת היתה עצובה.
אבל בכל־זאת נשאר בעיר. אלא שדבר־מה נשבר בקרבו, דבר־מה בלבל את דרכיו ללא תיקון. בימים היה ברחובות. כצל היתה דמותו עוברת במרכזים הומים או בפרברים מרוחקים מן העיר.
בחושבו תמיד על דבר אחד, על דבר יחיד בלבד, היה רואה בו בזמן דברים שונים ורבים. שם הצטופפו אנשים סביב דוב רוקד, וכאן אשתו של מצחצח נעליים ברחוב מביאה ארוחה לבעלה העובד על המדרכה. גם ילדה הביאה האישה איתה. הבעל מתיישב על־יד כלי מלאכתו ואוכל את פיתו מעל מפה מוסרת צבע. את הילדה מושיבים מאחורי תיבת הצחצוח והפעוטה, קורנת כולה, תופסת מברשת בשתי ידיה הזעירות ומצייצת בקול של זאטוט:
“פה־פה, פה־פה”.
אבל איש מן העוברים לא שם לב, וגם גדעון חושב על דברים אחרים. בלילות היה מסתובב סביב ביתה של נורית, נשמתו תלויה בחלון שפעם מואר היה ופעם היה החושך עוטף את שמשותיו.
הוא הכיר כבר יפה את כל סביבת הבית, על החומות שבקרבתו, על המגרש הגבוה שממולו עם המזרקה שאינה פועלת, ועל הגדרות השונות שקשרו והפרידו בין הבתים.
על קיר אחד, מול הבית שנרקם בעצבות אל תוך ימיו אלה של גדעון, כתוב היה באותיות גדולות, בכתב חרטומים של תינוקות־דבית־רבן:
מרגלית ילדה רעה
מרגלית ילדה רעה
ומתחת זה היה כתוב בכתב נקי ועגול, כתב בית־ספר משופר
לא נכון
לא נכון
באמת לא היה נכון להסתובב כאן כצל עמום בין כותלי הבתים האלה, לרעוד ולפרפר עם כל רחש הקם בסביבה, ולדלות את הנשמה עד תמציתה. מה רצה בעצם כאן, איזה שד כפתו למקום הזה, מאז הלילה, לחזור לכאן ערב־ערב. עשר פעמים בערב, ולצפות לנס שיתרחש, לאור זולף מן החלון.
בדון לבו היה עוזב את הפינה ומשרך את דרכו לעיר. דבר אכזרי היה זה להיות בודד כל־כך בעיר ההומה הזאת, להיות ככלב התועה בדרכים, לא להיות שייך לשום אדם, לדעת כי אין מקום שבו יחכו לבואו, שאין כלל פינה שאפשר יהיה לשבת בה בשקט ולדעת שאיש לא יגרשנה ממנה, כי יובן מאליו שהוא, גדעון, גדעון ברקאי יושב שם ונושם.
דבר אכזרי היה זה להיות עצוב כמוהו בעיר ההומה הזאת.
לאיטו שירך את דרכו ברחובות.
אבל בכל־זאת נשאר עוד בעיר.
אמנם הכסף הלך ואזל מן הכיס ואיתו הצטמצמה כמובן האפשרות של ההישארות בעיר, אבל מכל מקום אפשר היה לחסוך מעט ובלבד למתוח עוד קצת את השהייה האווילית הזאת.
עבור מיטה מוכרח היה לשלם. אבל ארוחת־צהריים אפשר היה בקלות לחסל ולהסתפק בסעודה קלה עם בוקר ובאחת לפני השינה.
פעם בשעות הצהריים עבר על־יד חנותו של משה שפירא, שעקר מן הכפר אל העיר. גדעון ראה את החנות גם קודם־לכן, אלא שלא עלה כלל על דעתו להיכנס.
עכשיו בעוברו על פני החנות ראה את בעליה יושב על שולחן המאזניים ואוכל בנחת את ארוחתו. גדעון חשב על הארוחה, ונשאר רגע בפתח החנות.
“גדעון ברקאי? ברוך הבא! מה אתה עושה כאן?”
גדעון נכנס. לקח את הסכין המונח על־יד כיכר הלחם, חתך ממנו פת, מרחהּ בחמאה, העלה עליה קציצה מן התבשיל שעל הצלחת, והתחיל אוכל לאיטו.
בעל החנות נהנה מאוד. החניף לו הדבר שגדעון נהג בו מנהג חבר, וההלצה טובה היתה בעיניו מאוד, כי גדעון לא החליף איתו עד כה שום מילה, כאילו לא ראהו כלל.
שניהם ישבו ואכלו. אחד נהנה ואחד שותק. עד שאין משה שפירא יכול להתאפק ופותח:
"שמעתי, אבא מת – – "
“כן”.
“נו, ומה נתחדש?”
“כלום.”
“מיכאל, שמעתי, נכנס למשפחה הא, נכון?”
“נכון.”
שוב אכלו בשקט. גדעון היה דולה בחוּדהּ של הסכין את זיתי־שפירא הירוקים שהיו בצנצנת גבוהה של ריבה.
“ומה אתה עושה כאן פתאום, תצטרף אולי אלינו? יש לנו כבר מושבה עיליתית הגונה כאן בעיר. יודע אתה מי עוד נמצא פה מלבד צבי כספי ומלבדי?”
“מי?”
“נורית.”
“באמת?”
גדעון אוכל עוד ומשה שפירא מנגב כבר את זקנו הצהבהב, מקרב את שארית הארוחה לצידו של גדעון, רוצה לומר: אכול, ידידי, כאוות־נפשך; הוא מעביר את ידו על מצחו ואומר בנימת סוד:
“אקנה לי אנציקלופדיה”.
הוא מחכה רגע לרושם המילים על שומעם, קם ממקומו ומוציא ממגירת השולחן ניירות וחוברות שונות.
“יש לי כבר פרוספקטים. בכפר לא היה לי זמן לכל זה, אבל כאן, ברוך השם, העסק מתפתח. הייתי רוצה, הייתי רוצה לקרוא פעם את כל האנציקלופדיה מא' עד ת'; וכי למה זה בעצם יש צורך באוניברסיטאות אם אפשר למצוא את שבע החוכמות באנציקלופדיה, מה, מה אתה אומר, גדעון?”
“באמת שאין צורך באוניברסיטאות, אני אומר.”
“זהו חשבתי לי לעצמי. עכשיו גם אני אזכה לאנציקלופדיה. יש לי כאן פרוספקטים ובקרוב אקבל כבר את הכרך הראשון.”
עיניו מבריקות והוא מחליק בידו האחת על הניירות המונחים לעיניו, ואת השנייה מעביר הוא בליטוף על זקנו הצהבהב ועל מצחו.
“למה אתה ממהר, גדעון, שב עוד קצת ונשוחח.”
אבל גדעון ממהר לרגלי עסק חשוב מאוד שעליו לסדר אותה השעה בעיר, דבר שאינו סובל כלל דיחוי, אלא שלא רצה לעבור על פני חנותו של שפירא מבלי להיכנס ולו גם לרגע, אם כי טרוד הוא מאוד. רב ברכות לרגלי מעברו לעיר. והאנציקלופדיה באמת דבר מפליא הוא.
מעבר למפתן החנות שכח גדעון מיד את זקנו הצהבהב של בן־עיליה הגר בעיר הזאת.
פעם בערב החליט לעלות. כבר אי־אפשר היה לסבול עוד ולהתענות ולא לצאת ממעגל העיצבון והערגה שנקלע לתוכו. הפעם יעלה ויראנה. יאמר לה שלום – הרי באותה העיר היא נמצאת, תחת הגג של אותו הבית הידוע.
כשהגיע מצא את חלונה מואר. אבל לבו הגברי פחד פתאום לעלות. הוא לא ידע – אבל – לבו הגברי חשד משום־מה באור הזה של הערב.
הוא עלה על המגרש שמול הבית, המגרש הגבוה שמזרקה עמדה באמצעו, המזרקה שאינה פועלת. פעמים רבות חשב כבר על האפשרות הזאת, אבל לא העז לבצעה. הפעם עלה על המגרש הגבוה – –
אולם חדרה של נורית נחשף רק בחלקו העליון.
הוא עלה על מעקה המזרקה – רק מחצית החדר נראה היה לעיניו, וצל בלבד מופיע היה לפעמים על אחד מקירות החדר.
בתוך המעקה העגול תקע עמוד המזרקה.
היטפס?
הוא לפת את העמוד בידיו, עלה וטיפס עד למעלה.
מבעד הווילון הדק של החלון, ראה גדעון כבערפל שקוף, כתפי בחור גבוה המופנה אליו בגבו, ועל גב הבגד הכהה בלטה יד לבנה – היד הלבנה של נורית.
הוא עצם את עיניו בכאב ונשאר עוד רגע תלוי כנצלב בצער וייאוש. כשצלו נשרך בצל גדרות ובתים הגיעו לאוזניו הדים של צלילי מוזיקה. כינורות ניגנו בעצב שירות חיים רחוקות. בפנקסי חברת מ. נ. מ. נרשם למחרת בפשטות: פנקס מספר 7353; חשמלאי; חזר למדבר מחופשתו.
פרק שמיני: רוּחַ מִדְבָּר 🔗
המדבר היה כולו אדום באש השקיעה, והשמים כשדות־ירוקים־רחוקים חרושים היו באודם ובארגמן, כשגדעון ברקאי ירד מן האוטו בתחנת המדבר מספר שבע, ורוח ערביים קידמה בנועם את פניו ופיזזה בשערות ראשו.
זה שעות, כמעט עם ראשית רוח המדבר, נתלוותה אליו מחשבה אחת, מחשבה אחת בלבד: נרקיס. יישָכח כל האחר, כל שהכאיב, כל שדיכא והטביעו בעיצבון – יישָכח־נא! והוא ערג פתאום לנרקיס שאת שמו לא ביטא זה שבועות, קיווה וערג לו מאוד.
איך יכול היה לשכוח את נרקיס כל אותו הזמן? אלא שהוא לא שכחו כלל – אלא נרקיס היה בוודאי מתנגד לו, נרקיס בוודאי שלא היה מסכים כלל לכל מה שקרה, ולכל מה שהוא, גדעון, עשה אחרי אותו הלילה – ליל ים־המלח. נרקיס היה לעין עמוקה שמתעלמים מלראותה, שמפנים ממנה במכוון את המבט, כדי לא להיתקל במבטה. הזכר נרקיס אותו?
מיד עם בואו תרו העיניים אחרי הידיד, בלי משים חיפשו אחרי משען. איפה היה נרקיס?
"או – – מזמן כבר עזב. צלל כאבן במים!
האמנם נרקיס איננו עוד? נרקיס איננו עוד, איננו עוד?"
בינתיים ירד לילה על המדבר, ולגדעון נדמה היה כי מעולם לא היה עוד בודד כל־כך כבאותן שעות ערב. הוא חש מחנק בגרונו וסחרחורת ראש מעיקה. האמנם נרקיס איננו עוד?
מפינת אחד הבתים יצא שכנא המכונן. שכנא נראה היה לו עכשיו כנפש קרובה כל־כך, מי היה לו כאן קרוב יותר ממנו? שכנא עבד עם נרקיס, שכנא ידע את נרקיס.
הוא ניגש אליו וראה את פניו מזדקנים כבר וחרושים בחריש גס של קמטים, וראה את ידיו הגדולות, המיובלות, והיה רצון רב לשאול את שכנא על החיים: היש פגעי מחנק לאדם בכלות האוויר לנשימה, ועוד תנשֵב הרוח?
שכנא מוציא את ידו החזקה עוד ותוחבה לתוך ידו של גדעון. אולי היתה זאת התשובה לשאלה הלא־נשאלת: זוג ידיים המחוסן בפני פגעים, בדעתו את העמל? אבל שכנא היה מאושר; שכנא היה חי במלאכתו; שכנא הכיר את נפש המכונה.
“זה הבחור נרקיס השאיר בשבילך שני ספרים, מונחים אצלי במזוודה”.
גדעון הלך אחריו בשתיקה וקיבל בידיים רועדות כמעט את שני הספרים מידיו החסונות של שכנא. הוא פשפש בעצבנות בתוכם. שום פתקה לא היתה בהם. כלום. רק עכשיו ראה את שעריהם. אלה היו שני הספרים שהחזירם לנרקיס לפני שחזר לעיליה. אחד עסק בטבע, ושני בכלכלה. על שערי שניהם רשום היה באותיות פטיט: לגדעון ברקאי – שלמה נרקיס. זה היה אפוא כתב־ידו. אבל זה היה הכול. אף לא אות יתרה.
הוא לקח את הספרים ויצא למרחב. רחוק־רחוק מפנסי התחנה, רחוק־רחוק – ממה – ממי?
פתאום נדמה לו כאילו הרגיש בנרקיס, הרגיש בו בחוש, כאילו היה קרוב לו: אתה עזבתני, נרקיס, בשעה זו קשה עזבתני, ראה, בקשתיך – –
דמעות עצורות מזמן, דמעות עצורות זה שבועות, נתקשרו בעיניו וזלגו, גדולות מאוד וחמות, והוא בכה בחושך ליל המדבר בכי ראשון ויגוני, בכי חיים צעירים, על האב, ועל נורית, ועל נרקיס.
אי־שם בירכתי תבל, בעולם אחר ורחוק, ספרו ומנו חודשים, ציינו ומנו תקופות: אביב, קיץ וסתיו – ואילו כאן במדבר לא כך היה.
כאן הלך המפעל ונשלם, וידיעות על כך הורצו לכל חלקי תבל. כאן לא היה תאריך, אלא לוח עבודה בלבד: תוכנית ובנייה וניסיון.
אלא שעל העבודה עצמה לא הודיעו; על מחיר המזון שהועלה, על שפוטרו פועלים אחרי ניסיון השביתה, על שאין מביטים בכלל בעין יפה על פועל אירופי, משום הסכנה שבדעותיו, או משום שאינו מסכים לעבוד בכל מחיר המוצע לו. כל זה לא נזכר היה בידיעות הפרסום – אבל כל זה לא חשוב היה כלל, כי לא אלה הקימו את המפעל הכביר, לא אלה הבריות הקטנות הדואגות רק לקערת מזונן – את המפעל הענק הקימו אנשים חשובים, בעלי מניות מפורסמים, ולאו דווקא פה במזרח, אלא בלונדון – פריז – אמסטרדם! המפעל הלך ונשלם, עוד מעט והעולם ישתומם!
גדעון שמע על פיטורי פועלים שנעשו בינתיים בתחנה, וחיכה גם לגזר־דינו. אלא כנראה שאותה הפתקה הידועה שבזכותה נתקבל לכאן לעבודה, כוחה יפה היה גם כעת.
אבל הדבר לא ניחא היה לו. אולי היה אפילו שמח אילו פיטרוהו הם. הוא היה כאן בודד. זוהרו של הכול הועם. נרקיס לא היה עוד.
פעם בלילה נתעורר בבהלת פתאום ובדפיקות לב. מישהו עמד על פני מיטתו והוא לא יכול היה להכירו בעיניו אחוזות השינה:
“מי־פה?!”
“שש… אני. לא יכירני? עיסה, אני עיסה.”
אהה, זה היה עיסה – מניין זה נפל פתאום, מן השמִים? אלא איך זה אפשר היה להכירו, את עיסה? תלתליו השחורים גזוזים היו ועל ראשו כפיה מנומרת שלא כדרכו הבדויות, ואת פניו קשה היה להכיר באור הלילה הפושר.
“מניין, עיסה?”
אבל עיסה נרגש היה יותר מדי מן הפגישה עם גדעון, ועוד יותר נרגש הוא על שגדעון מגיש לו את ידו ולוחץ את שלו בחוזקה, נרגש יותר מדי מכדי שיוכל לענות בקצרה. הוא שילב את רגליו תחתיו והתיישב על־יד המיטה, לראשו של גדעון הכפוף אליו על צידו והמחכה לדברים שיספר.
זה היה זמן! אלא שאין הוא, עיסה, מתחרט על כך. מניין בא? ומניין לא בא?! בכל מקום היה. בעיר ובכפר ובכל מקום. קודם פנו לחיפה. אבל בדרך כמעט שנתפזרו, וכשבא לחיפה – בא יחידי. חיפש ולא יכול היה למצוא את האחרים. פעם הסתובב בין המכוניות ושאלוהו אם יש לו ניירות, אבל אין לו ניירות, מעולם לא היו לו ניירות, ואז לקחוהו שוטרים ודחקוהו לבית־הסוהר. הישב כבר גם כן בבית־הסוהר, הוא, אדון גדעון? שם לא רק כאלה יושבים, כמוהו, עיסה עצמו. או־הו, אילו ראה: היה שם אדון גדול אחד, אומרים מן הממשלה, ולא היה חושב עם כולם יחד, עם מסכנים כמוהו, כעיסה, היה לו שם חדר לעצמו וספָּר היה בא כל בוקר לגלח את זקנו כאילו ישב בארמון. אלא שכל זה לא כלום עוד, הידע גדעון, היאמין: פעם בשבוע היתה באה אליו אישה, אדומה כזאת ומלובשת כל־כך – לא, הוא, עיסה, עוד לא ראה אישה כזאת מימיו. ובמכונית היתה באה, איזו מכונית, לבנה כחלב, וכשהיתה יוצאת ממנה, היו כל האסירים הורסים אל החלונות לראות את האישה. היה שם אחד בַקשיש היו קוראים לו, מפני שחזק היה מאוד, וכל אחד צריך היה לתת לו ממנתו כדי שישאירהו במנוחה, היה בקשיש זה אומר שמריח הוא את ריח האישה באוויר כשהיא רק מופיעה במכונית. אלא שהוא, עיסה עצמו, אף פעם לא הרגיש בכך, בוודאי שיקר בקשיש זה. והיא היתה באה עם פרחים ביד, אין הוא יודע מדוע, גם כלבלב6 קטן היתה מביאה תמיד, והיתה נשארת לישון שם אצלו כל הלילה, היאמין, כל הלילה!
אותו לא ראה, לא נזדמן לו; פעם אמרו שיוצא הוא לטייל בחלק השני של החצר, אלא שעד שהובל גם הוא לטיול, שלחוהו כבר בכלל משם! וכי מה יכלו לעשות לו? לא רצח, ולא רצה לרצוח. אלא שאמרו לו כי עליו ללכת מכאן. טוב, ילך לו. אלא שכסף לא היה לו. לקחוהו שוטרים והובילוהו במכונית לאיזה מקום, אינו זוכר את שמו. אולם שם: פסט! נמלט מידיהם! ומה, לא יוכל ללכת לבדו? אלא שצריך היה להתקדם. מצא לו אדם שהוביל ארגז עם תמונות. בעד פרוטה תיראה דרך חור־התיבה את מֶכה, ומלכים ונשים יפות. נתחבר אליו לדרך וסחר לו את ארגזו. כשלא רצה יותר לכלכלו, נזדמן לו שוב אדם מנחש עתידות, הסובב בכפרים וצועק: מזל, מזל! איתו נדד וגם בלעדיו, עד שנזדמנה לו מכונית של החברה.
“ועכשיו?”
זהו, עכשיו באמת רוצה הוא לעבוד, אלא שסיפור לו במחנה כי אין מקבלים, ויעצוהו שבכלל לא ייראה כאן לאור יום. עיסה איננו מבין אפילו את הסיבה, אלא שכך יעצוהו כולם. אך כלום יכול היה שלא לראות את אדון גדעון? מחר בוודאי ילך, יחזור קודם לשבט לראות את שלומו, ואחר־כך – אין הוא יודע עדיין. מה לו לדאוג, צעיר הוא, ימצא עבודה, אלא שמכונית – –
הוא נאנח. התייאש כבר ממכונית, הוא עיסה, הבדווי עול הימים?
השחר התחיל כבר לפזר את צלילי הלילה האחרונים. עיסה לחץ בחום את ידי גדעון, רצה לנשקן, אלא שגדעון מנעהו מכך בעוד זמן, ואחר־כך עזב אותו עיסה תוך ברכות ונעלם לגמרי מן התחנה.
גדעון לא עצם עוד עין עד שהגיע זמן עבודת היום.
עברו עוד ימים. גדעון המשיך לעבוד במדבר, אלא שלא היה עוד בשבילו אותו המדבר שלפני חזרתו לעיליה. הכול היה כאן אחר. ונרקיס לא היה עוד. הוא חשב על עזיבת המקום, אבל לא ידע לאן יילך. לבסוף החליט לעבור כברת עולם, לפני חוזרו לארץ. רצה לבקר את לב המפעל, את מעייני הנפט, שכל־כך הִרבה לחלום עליהם – אולי יראה שוב דברים באור אחר? רצה לעבוד בארם־נהריים, מי יודע מתי ישוב עוד לחלק תבל זה? ובלבו קיננה תקווה גדולה: שמא יעלה בידו למצוא גם את עקבות הידיד?
הוא הודיע להנהלה על הפסקת עבודתו, ובסוף אותו השבוע נטל ברכה משכנא, ומדיב הזקן, וממכרים בודדים אחרים, עבר בסיור את תחנת המדבר מספר שבע על מחסניו, מגדליו ובית הכוח שלו, העביר עוד פעם את מבטו על פני הכול־הכול, ויישב באוטו־משא הופנה אל עיראק הצפונית.
כל עוד אפשר היה לראות את בנייני התחנה, לא גרע גדעון עין מן הנראה, אלא שהכול ניטשטש כבר ונתמזג באופק המדבר העגול, תיקן את ישיבתו באוטו ותלה את מבטו בבאות.
הוא שמע על חפירות שנעשו בזמן האחרון על גבול המדבר, ורצה מאוד לבקרן ולראות את העתיקות שנמצאו; אלא שלא יכול היה להיוודע אל־נכון, אם כי המקום פתוח עוד, כי משלחת החוקרים והארכיאולוגים נסעה כבר בחזרה לארצותיהם.
החליט אפוא לרדת בקרבת מקום, לבית הנזירים שהיה שם, ולהודיע אצלם על עניין החפירות. אם אי־אפשר יהיה לראות את העתיקות, יפנה מבית הנזירים ישר אל לב־המפעל.
הנזיר שקידם את פניו, היה אדם חביב, מכניס אורחים ואינו בורח משיחה. נמוך קומה היה ובעל בשר, שלא כדמויות הנזירים המצוירים בתמונות הקדושות. קולו היה כרסי כמעט, ולפעמים תוך שיחה, מקבל היה גוון אחר, שונה בהחלט מן הרגיל.
הנזיר שמח לשמוע כי גדעון הינהו מן הארץ הקדושה, והוא לקחו מיד לסיור הבית המוגן יפה בפני רוחות המדבר, שלחמו היה קבוע ומימיו בטוחים מאוד. עוד שני הנזירים גרים כעת בבית הזה, חוץ מן העובדים שהם מעסיקים בשביל המשק. אלא שהשניים האחרים סגופים להם היום, ולכן מבודדים הם בקצהו השני של הבית, במקום המיוחד לכך.
גדעון ראה את הגן, את הבית הגדול ואת תמונת ישו הנצלב בפינת כל חדר, אך לבסוף הכניסו הנזיר למקום שקרא לו: חדר האוסף האהוב עליו מכול.
זה היה חדר מלא מנורות שונות ומשונות. החל במנורת שמן עם פתילה פשוטה וגמור במנורות נפט בעלות צורות רבות, בלתי־רגילות, גבוהות ונמוכות, לאחת צורת גב מתכופף ולשנייה תמר גבה קומה; הכומר, עיניו נצצו כשנכנס לחדר הזה ופיו מלא שיח:
"בבקשה, יראה־נא את זאת. אינה עתיקה ביותר, אבל יואיל־נא לראות את צורת העמוד – את הבסיס! לכל מנורה ישנה נשמה משלה, כמו לאדם, להבדיל; וזאת, יראה־נא בבקשה את זאת. במשך דורות בערה בשמן לפני תמונת פטרוס הקדוש, בכנסייה עתיקה בחבש, אלא שהבית נהרס בשיטפונות והמנורה ניצלה בנס מן ההרס, נתגלגלה ובאה לידי.
עוד זמן־מה שהו בחדר האוסף, ואחר־כך הזמינו הנזיר לסעודה קלה בחדר האוכל. גדעון הלך אחרי הנזיר וכשהעיף מבט על השולחן הערוך לא מצא כלל את הסעודה לקלה כל־כך, אם היתה רק לשני סועדים.
בפינת חדר האוכל, מול מושב הנזיר, עמד גלובוס גדול שחלקי תבל ידועים מכוסים היו בו בצבע שחור.
כשגדעון שאל על כך את הנזיר, ענה הלה בהתעוררות, כי מציין הוא בצבע שחור את חלקי הארץ שלא קיבלו עליהם עדיין את הנצרות, ורוצה הוא לשוות את הדבר לנגד עיניו, שלא לשוכחו אפילו בזמן האוכל.
בכל־זאת נוכח גדעון מיד כי הדבר לא הפריע ביותר לתַאבנו, והיה לו תענוג לראות את האדם הקטן הזה בולע כמויות גדולות של מזון.
“אתם שם בארץ הקדושה, שמעתי, לא אדוקים הינכם בדת. שמעתי אפילו אומרים שמתחתנים אתם ללא קידושין”.
גדעון הביט רגע בפני הנזיר המעוגלים והטובים והשיב:
“בלי נישואין של קידושין? בעצם, לחיי אושר משותפים לא יוסיפו הרבה – אבל במקרה של חיים בלתי־מוצלחים הריהם כבלים בלבד”.
הנזיר בלע את שארית המנה שעל צלחתו ואמר:
“הגרוע ביותר כשאין דת בלב. אנחנו הנוצרים מעדיפים להילחם למען אמת דתנו בבני דת אחרת, להוכיח את טעותם ואת החושך שבו הם מתהלכים, מאשר להילחם באנשים שאין להם דת בכלל, רחמנא ליצלן. הם הגרועים מכול, שלִבם אבן ונשמתם שטן.”
גדעון בלע כוס מים קרים והנזיר בראותו זאת אמר פתאום:
“אל ישתה מים קרים בזמן הסעודה. המים הקרים מורידים את חום הקיבה הדרוש לעיכול תקין, האינו יודע זאת?”
ובאותה נימה של חשיבות, שדיבר בה קודם על המנורות, על הנצרות ועל הגלובוס, פתח מחדש והמשיך:
“לעיכול דרושה טמפרטורה ידועה, ואם לוגמים כוס מים קרים באמצע, תוך פעולת הקיבה, נפסקת פתאום עבודתה, ועובר שוב זמן־מה עד שהחום הדרוש לעיכול מצטבר בה מחדש. אינני מבין איך זה עם נבון כעם האנגלי מסיח את דעתו מן הדבר, ושותה משקה קר בזמן הסעודה”.
הנזיר היה אדם טוב, להוט קצת אחרי גרונו שרצה לחיות כולו בישו ושקולו כרסי היה. מרגיז אפילו לפעמים כאילו היה יוצא ממעיים מלאי מזון. הנזיר אדם טוב היה, אלא שגדעון היה עייף מאוד מן הנסיעה, והוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שהוצעה לו והלך מיד לישון, לאחד מחדרי המנזר המוגן בפני רוחות המדבר.
אחרי הליכה של שעתיים נראו לבסוף גבעות תחוחות ומקומות חפירה רבים, אבל בית לא יכול היה גדעון לראות מרחוק.
הנזיר הטוב אמר לו, כי אמנם משלחת החופרים חזרה כבר, אבל ארכיאולוג אחד נשאר עוד לגמור את כל העבודות, ונמצא הוא עוד בביתם של החופרים. במקומות יישוב ירדו כבר גשמים, אלא שכאן השמש עוד חיממה מאוד, וגדעון עם הילקוט על השכם עייף כהוגן בהליכה הארוכה עד שראה סוף־סוף גם את הצריף הארוך, שעמד מעבר לגבעות־החפירה.
כשטיפס על הגבעה התחוחה הראשונה, בא לקראתו נער, עובד כנראה במקום, והביט עליו בהשתוממות־מה. אבל כשגדעון פתח בברכה ערבית, התלהב הנער והציע מיד להציגו בפני הפרופסור.
הפרופסור ישב אותה שעה בחצר־העבודה בין שברי חרסים, קטעי פסלים, לוחות ואבנים. זה היה אדם על סף הזיקנה, בעל משקפיים, לבוש חלוק עבודה ארוך.
“סטודנט־ארכיאולוג?” שאל הזקן בידידות, והושיט לו יד רכה לברכה.
“לא. רק פועל במ. נ. מ. חשמלאי”.
“אהה, מפעל הנפט. כן, אמנם שמעתי. בקרבת מקום לכאן, נדמה לי. לא ראיתי עדיין. לא נזדמן לי. גם לא אוכל לראות כבר לפני נסיעתי מכאן. זמני דחוק”.
זמן־מה אחרי־כך, כשגדעון התבונן מעט סביבו, לא התפלא כבר לגמרי לדבריו. כי הפרופסור הזקן ראשו ורובו היה נתון במלאכתו, כל מאווייו שקועים היו בפענוח סודות העבר, לפעמים בוודאי גם דברים פשוטים מאוד בזמנם, המקבלים את הילת הרזים רק במרוצת הדורות, ואיך יכול היה הפרופסור להתעניין בדברי המציאות, כאן, בזמנו, וכמעט מתחת לידו?
הארכיאולוג הזקן היה טוב־לב ובמצב נפש מרומם, וגדעון לא ידע אם תמיד היה כך, או שבמקרה זימן לו מזלו יום מוצלח לביקור.
“ארכיאולוג אינו רק מלומד,” ביאר הפרופסור והלך והתלהב אגב שיחה, “אין זאת מלאכה הדורשת כך וכך שנות לימוד, והמעכל ספרים יותר ראשו מלומד יותר. לא ולא. ארכיאולוגיה היא אמנות. צריך להיות משורר, צריך להאמין, צריך לדעת לחיות את התקופה שאתה עוסק בה, צריך לאהוב אותה, לשאוף לה. בוודאי שמע את השם שְלִימָן. האם בנמצא היה בין זקני הארכיאולוגים של זמנו, אדם פחות מלומד ממנו? אבל צריך להיות משורר. לא רק לחפור צריך, צריך לדעת לחיות באטמוספירה של התקופה גם לאחר שעות החפירה. וכי המשורר הינהו רק ברגעים של כתיבת יצירתו, או שהינהו משורר בכל רגע מרגעי חייו, בשוכבו ובקומו ממשכבו?”
הוא תפס בידו שבר חרס שמונח היה על השולחן והחזיקו בדבקות, כרוצה להוכיח בו את צדקת דבריו. אחר־כך הניחו פתאום בחזרה, קירב את כיסאו למקום מושבו של גדעון, ופתח בנימת אב הרוצה לגמול חסד עם בנו, בפנותו אליו אגב שיחה כדבר איש אל רעהו:
“כיוון שבא דווקא בימים הטובים האלה, ישמע־נא, אדם צעיר, את קורותיהם.”
הנער הגיש תה חזק, נתון בכוסות קטנות, נוסח פרס, והפרופסור התחיל אגב לגימה קלה:
“היינו כאן קבוצה של ארכיאולוגים וחוקרים מכמה ארצות אירופה. הצלחנו בהרבה, גילינו שרידי עיר שעוד לא עמדנו בדיוק על זמנה. לי היו דעות מסוימות על כך, שלא מצאו הסכמה מלאה אצל שאר חבורת החוקרים. לפני כחצי שנה, כשכולם עוד היו כאן, מצאנו חרס שבור ועליו דברי שירה, קטע מהמנון בלתי־ידוע, שירת הודיה לאלוהים על ניצחונות המלחמה, המנון שהיה יכול לזרוק אור על כל התקופה הזאת ולחשוף הרבה מן הסתומות. אולם, מעשה שטן, והחרס שבור היה ומחציתו השנייה לא נמצאה למרות כל החיפושים הנואשים, כך היו רק חצאי שורות השיר לעינינו ואת הנותר חיפשנו לשווא. הדבר לא נתן לי מנוח. כי לדעתי היה המנון זה ותוכנו עוזר לנו עזרה ללא שיעור בקביעת זמנה ואופייה של העיר הזאת. עשיתי לילות כימים. לא נחתי, לא נתתי שינה לעיני אלא כדי לקיים מעט את הגוף, והתחלתי לרקום את המחצית השנייה של ההמנון שבשבר הלוח החסר. עבודה של חודשים השקעתי, מיטב דמי וחלבי, מיטב ידיעותי ולבי, והשלמתי את ההמנון כולו והגשתיו אחר־כך לחברי. הם אמנם התפלאו על עבודתי, אבל לא התלהבו ממנה. אדם צעיר, הוא אינו יודע מה זאת לאדם כשהוא מגיש למישהו דבר שהוא לוז חייו, ואינו מוצא אצלו ברק של התלהבות, עידוד־מה, שלומים לשם ההרהור: לא לשווא היו חייך. אבל נחזור לעובדות; היו אפוא צעירים בחבורה שאמרו אפילו: מציצה מן האצבע, מה מוסיף לנו זה בעצם? בכל־זאת הוחלט לדון על הדבר במטרופולין, במקום שיהיו אנשי מדע מפורסמים וכלים יתרים יעמדו לעזרת החקירה. עם גמר עונת החפירות, חזרו חברַי למקומותיהם, ואני רציתי, מקרה מבורך, להישאר עוד מעט, בזמן כיסוי החפירות, כי היתה לי עבודה חשובה שרציתי להשלימה דווקא כאן, במקום הזה של החפירות. ומה יגיד, אדם צעיר, עמדתי שלשום על־יד הפועלים והנה מופיע לפני אחד מהם ומביא שני חלקי חרס שבורים, שמצאם בחול החפירה, ומה יגיד, אדם צעיר, הכרתי מיד את חלקי החרס החסרים, שסופי שורות ההמנון כתובים היו עליהם! הרגשתי, לא, מה הרגשתי? לא אוכל לתאר לו, לבי דפק עד להתפקעות ודמי פרץ לראשי, רצתי לצריף כמטורף, חיפשתי זכוכית מגדלת, כלי ניקוי, טקסטים! אדוני הצעיר, אדוני הצעיר! אחרי פענוח קל מצאתי כי התאמתי את שירי כמעט התאמה מלאה למקור ההמנון שהיה לפני!”
הוא התרגש כל־כך, עד שנדמה היה לו לגדעון, כי על משקפיו עלה דוק של רטיבות, אך אלה היו עיניו הזקנות של הפרופסור שדמעו ובכו חרש.
“זה היה יום, זה היה היום המאושר שבחיי, אדם צעיר, וחיי לא היו כלל דלים”.
גדעון נגרף בשמחתו העמוקה של הזקן, וישב לחוץ בפינתו מפחד לזוז ולפזר את האושר והחלום שריחפו כאן באוויר החדר.
הנער הערבי הופיע והוריד את הכוסות הריקות. הפרופסור הוביל את גדעון על פני החפירות שלא כוסו עדיין לגמרי, הראה לו את הדברים שנמצאו ונשמרו עוד במחסן הגדול של הצריף, הראה לו את חלקי ההמנון שמצא, כי הקטע המקורי הראשון לוקח על־ידי המשלחת למטרופולין.
הפרופסור לא הרשה לגדעון ללכת, והוא הוכרח להישאר עוד כל אותו היום ולשמוע את שיחתו שהשיח אתו בחביבות וידידות של זקן, עד למאוחר בלילה.
רק אז הופיע שוב הנער והוביל את גדעון לקצהו השני של הצריף, למקום שהכין לו משכב.
הוא הקשיב עוד קצת לרוחות הלילה שפיזזו מסביב לצריף הבודד במדבר, ושינה גדולה אפפתהו.
השכם בבוקר נתעורר, ולא רצה להפריע לפרופסור, שמא ישן היה עוד, וכתב לו רק פתקת תודה עמוקה, רצה למוסרה לנער הערבי ולשלשל אגב זה גם מטבע לתוך ידו.
אבל לא יכול היה למצוא את הנער בצריף וגם לא בקרבתו. הוא עלה עוד פעם לראות את מקום החפירות, ובאמת, באחד המשקעים מצא גם את הנער, כשגבו מופנה אליו, כורע על ברכיו.
כששמע צעדים הפנה מהר את ראשו, אחר־כך גם את כל גופו, וקידם את פניו של גדעון בפה פתוח ובהברקת שיניים לבנות.
גדעון מסר לו את הפתקה בשביל הפרופסור ותחב לו גם מטבע לידו. הנער התלהב ונישק את המטבע נשיקה חטופה ואמר:
“ממך!”
גדעון סקרן היה ורצה לדעת במה עסק הנער שראהו מרחוק, הוא התכופף מעל לגופו בזמן שהלה היה עסוק בתחיבת מטבע לתוך כיסו.
מאחורי גבו של הנער היתה תערובת קטנה של חימר לח, ועל־ידה תבנית עץ פתוחה, שמשקעה דמות אישה קטנה, ידיה שלובות על שדיה ומחצית גופה התחתון צומח מגזע עץ התמר. גדעון עמד נדהם.
העשתורת בחדרה של נורית היתה אפוא מזויפת.
פרק תשיעי: אֲבַק דְּרָכִים 🔗
“הרחוק עוד לשם?”
“יותר מעישון סיגרה.”
הרועה הלך איתו, עדר הכבשים הגדול לפניהם, עור של כבש, ששימש לו כסות לעת צינה, מונח היה על הכבש החי שהלך קרוב ביותר לרועה, וכך התקדמו לאיטם, הצאן ורועהו, וגדעון, וכלב המרעה ההולך בראש המסע.
עוד מעט ותימרות עשן נראו מרחוק, מגדלי קידוח הזדקרו כאלוני יער, בניינים גדולים עמדו בקבוצות. בריכות ענקיות הבליטו כרסן.
שם היה לב המפעל.
דורות עברו. מאות בדורות. עמים באו. כבשו, ניצחו ומתו, וחדשים באו אחריהם, נלחמו, נפלו ומתו גם הם. דורות של בני־האדם חיו כאן, נמקים על לחם עוניים בארץ רחבה זאת, ולא שיערו את אוצרות הטבע הטמונים בקרבה, את עורקי דמה השחור של אם אדמה!
הוא הלך והתקרב למפעל. צינורות היו לרשתות על שטחי קרקע גדולים, ריח שמנים נישא באוויר, רעש של קידוח התנשא, כבישים נסללו בידיים קדחתניות – הכול להט כאן וקדח.
כאן היה אפוא ליבו של אותו הגוף שעורקיו חצו מדבריות. זה היה לב המפעל.
בין צינורי הנפט רעו גמלים רזים, הרחק קצת מכאן היו עדרים של צאן, העולם נהג בפשטות והמשיך לחיות בדלותו, כאן, על גבול צומת המפעל הגדול.
הרועה הלך עוד איתו והוביל את הצאן לפניו. בוודאי רק לכבודו של הזר עשה זאת, כי המרעה הלך ופחת בהתקרבם אל שדות הנפט. אלא שגדעון לא שם לב לכל זה, עיניו תלויות היו בהולך ונחשף לפניו ובתכונה הכבירה הנראית גם למרחוק.
הגיעו לבקעה גדולה שנראתה כאילו שריפה ליחכה את פניה, ריח השמנים נתחזק כאן, אדמת הבקעה שחורה־חומה היתה והאוויר מעליה גירה את החושים.
“עוד באביב אפשר היה לרעות כאן את הצאן. ירק טוב היה, בחיי, אלא שהנפט הזה פרץ וקלקל הכול.”
“פרץ?”
“אינוֹ יודע? באו וקדחו וקדחו. עד שפעם פרץ הנפט והרס הכול והיה כמטר סוחף, בחיי, ולא יכלו לעצור, ואז שטף הנפט כמו הנחל הגדול ונתמלאה כל הבקעה הזאת, נתמלאה ונתמלאה עד שכל המרעה נתקלקל. באביב אפשר היה עוד לראות כאן את הצאן, בחיי.”
הם הלכו הלאה. גדעון שותק והרועה מנסה מחדש לפתוח בשיחה:
“ואת האש הקדושה ראה?”
“את האש הקדושה?”
“הה, לא ראה?”
הרועה הוביל את הצאן לצידה השני של הבקעה, וכשהתקדמו מעט, הראה:
“הנה – האש הקדושה. הכול באים להתפלל כאן. בעל צרעת ואישה עקרה, בחיי, כולם באים להתפלל כאן.”
הרועה לא יכול היה להתקרב יותר עם הצאן אל גבול הלהבות הקטנות. גדעון עזבו וניגש לשדה שאפור־לבן היה כסיד, מקום בערה אש תמיד בהרבה להבות שקטות, ברעש נפץ קל, לוחשת, לוחשת:
גור־גור־גור – –
כאן אפוא בבעור גזי הנפט והגופרית בערת תמיד בקיץ ובחורף, יומם וליל, התפללו מצורעים לרפואה ונשים עקרות להריון. הוא התכופף אל האש והרגיש את הלהבה על פניו, חש בריחות הגופרית ושיער את עורקי הנפט בתחתיות האדמה הזאת.
רגליו עמדו אפוא בלב המפעל הגדול.
כבר נטה היום לערוב, כשעמד גדעון שוב בגבול שדות הנפט, לאחר שהתבונן בקידוח וראה גם בארות נפט מושלמות, השקיף על המפעל מעל גבעה רמה וראה במורדה בארות נפט קדומות: בורות פשוטים שהיו דולים מהם פחים מעטים של שמנים, עומסים אותם על חמורים ומובילים לבית הזיקוק, כביכול, צריף רעוע ומדולל. הוא היה עד ראייה להקמת מגדל קידוח חדש, ועמד גם קרוב לתמרוני העשן שהתנשאו משריפת הגזים התמידית של הנפט המוצל מן התהום.
עייף מכל זה עמד שוב בגבולות המפעל וחשב על הלילה היורד. לעיר היה רחוק. ללכת לא עמד בו הכוח. אולי אפשר היה, בעצם, לישון במקום הזה? צינורות בטון גדולים מונחים היו בשדה ואפשר היה להתכנס בתוך אחד מהם ולהתגונן בפני הטל והרוח. היום היה יפה. היהיה קר מאוד בלילה?
מעבר המפעל נזרקו שתי עיני מכונית וגדעון ניסה להמשיך עוד מעט את דרכו עד שיעבור הנוסע.
אבל המכונית נסעה לאיטה וכשהגיעה אליו נשאל גדעון מתוכה:
“הַללו, לאן זה, קירקוק?”
“כן.”
“היכנס, תיסע איתי, מאוחר כבר.”
באין ברירה ישב גדעון במכונית והתבונן מן הצד בנוסע. זה היה אדם צעיר, נוהג בעצמו את המכונית הקטנה, נראה פקיד או אחד המהנדסים הצעירים, שעליהם לסייר את שטחי המפעל.
ובאמת לא טעה. הנוסע רמז אגב שיחה, כי למד באנגליה, השתלם מעט בקליפורניה ועכשיו עובד במ. נ. מ.
כששמע שגדעון מארץ־ישראל הוא, הרים את גבותיו כמעט עד לשערות ראשו ואמר:
“אה, מארץ־ישראל? היהודים בונים שם מדינה חדשה, שמעתי?”
גדעון חייך, שתק רגע ואמר תפוש הרהורים:
“מדינה־לא־מדינה. מנסים לנשום ככל עם מדוכא. זה הכול”.
המהנדס הביט בו פתאום וגדעון הכיר, מבלי לדעת מדוע, שתשובתו עניינה אותו מאוד.
“כן, בעצם אין לדעת כלום מרחוק.”
הוא נהג עכשיו בשתיקה וכשהופיעו אורות העיר הבודדים פנה לגדעון והציע:
“תיגש אלי לקלוב. ניכנס לשתות דבר־מה.”
גדעון הודה.
הם ישבו בגן פתוח, מלא גברים הומים, מזרחיים לבושים אירופית. אך נשים לא היו בקהל, אף אחת. מבחוץ, מעבר לרחוב, היה בית־קפה ערבי פשוט. קבוצת אנשים בבגדים ארוכים ישבה בו סביב אחד החבורה, שהחזיק חרב שלופה ביד. הוא סיפר דבר־מה בהתלהבות רבה. נענע בחרב לכאן ולכאן, עשה בם חיתוכים באוויר ותנופות העזה שונות. השומעים להוטים היו אחרי כל מילה שיצאה מפיו, ועקבו אחרי כל תנועה של החרב, לפעמים היו טופחים יד על ברך ברוב חום או מכים בכף יד על השולחן, מהנאה מרובה ותענוג.
“בפרוטה מסַפר הוא על מעשי גבורה של שודד מפורסם מקדם”, הסביר המהנדס, "את סיפורי הפלאים מלווה הוא בתנועות חרב, וכשהוא מגיע למקום המתיחה, מפסיק הוא פתאום את הסיפור והערבים מתרעמים מאוד: למה לא ימשיך עד הסוף? לפעמים מגיע הדבר גם למלאכת ידיים, חמומי מזג הם אלה, אלא שהמסַפר אסף עוד קודם את הפרוטות מן השומעים ומזמינם למחרת לשמוע את הסוף.
גדעון צחק:
“כך גם בבתי הקולנוע, בסרטים על הרפתקאות: את ראשית קפיצת המוות מראים עוד על הבד, ועל התוצאות חולמים נערים שבוע שלם, עד בוא ההמשך.”
שניהם צחקו עכשיו בקול, סתם כך, ללא סיבה יתרה. ופתאום אמר המהנדס:
“תרד איתי על החידקל לבצרה?”
עם בוקר כבר ישב גדעון במכונית על־יד המהנדס האדיב, שהוא, גדעון, מצא משום־מה חן בעיניו. בטיסה עברו את דרכי המישור הגדול של ארם־נהריים השטוחה, מן הפלך הצפוני ועד בגדד בירתה האגדית.
אבל כשהגיעו עייפים קצת לבגדד, והמכונית מאובקת היתה מדרכה, כי הארץ לא ספגה עדיין די גשמים עם סתיו, לא נגלתה לעיניהם בגדד עיר האגדה, אלא בגדד גדולה ומציאותית, על מהומת המכוניות וצפצוף הסירנות ועל רחובותיה הגדולים והרחבים.
לא נותרו מעירו של הרון אל־ראשיד אלא קומץ בניינים רעועים, דקלים שהעיר טבעה בהם ואותו הנהר הגדול, נהר החידקל העתיק. אותו נהר החידקל! הוא בלבד הזכיר עוד את אלף לילה ולילה! גדול ונרחב ושגיב, ראשו בהרי הארמנים ואחריתו במפרץ הפרסי, אותו החידקל ההדור!
למחרת בבוקר התנשאו כבר גליו העמוקים של הנהר, אוניית־קיטור טובה העושה את דרכה לבַּצרה. גדעון לא הסכים לרדת עד למפרץ־הפרסי. אמצעיו לא הרשו לו לכך, אבל הוא לא יכול היה לסרב מלהילוות למהנדס האדיב, לפחות בחלק הדרך, באותו הנהר המקסים ומרהיב. הוא יילך עד כות, נסיעה ארוכה כשלעצמה, וישאף את אוויר החידקל.
מה מאושר היה שהסכים לאותה התוכנית! אוניית הקיטור שעל החידקל עשויה היתה לכל פרטיה כאוניית ים גדולה: אולם מכונות יפה ותאי מלחים קטנטנים, עם תמונות של נשים עירומות על הקירות; בפנים האונייה – משא, ולמעלה על הסיפון – הנוסעים, ערב־רב של גברים, ילדים ונשים עם סלי אוכל ככבירים, חבילות משא גדולות ולולי עופות מיטלטלים.
המהנדס סידר את שניהם בחלק הסיפון המגודר, שבו היה חדרו של רב־החובל ומגדל המצפה הקטן. כאן היה שקט ושלווה ושני מזרנים טובים הוצעו לשכיבת־מנוחה, וגדעון עם המהנדס התפרקדו, כל אחד ואחד על שלו, הידיים מתחת ראשיהם, העיניים תקועות בשמים, או תקועות מבעד לשכבת החבלים, שהקיפה את סיפון האונייה, רואות את הנוף מתחלק משני חופי הנהר.
בני־האדם בנו את ביתם על אם הדרך המתנועעת; מן הצדדים השתרעו שדות רחבים, קבוצת דקלים עמדו זקופים בחופים, ולפעמים מחנות ציפורים היו יורדות מענפי הדקלים הגדולים, מתעופפות ויורדות לנהר, לשתות את מי החידקל.
טוב היה לשכב אפרקדן, להרגיש את גלי הנהר הגדול, ולראות את התקדמותה האיטית של האונייה.
“משטרים התחלפו כאן ועמים”, אמר לבסוף המהנדס, “מן הבבלים והפרסים ועד לאנגלים והעיראקים עצמם, אך אלה תמיד נצחיים הם: החידקל והדקלים וגם האוצרות הקדומים של הנפט”.
“אמנם, החידקל והדקלים – אבל הנפט – –”
“הנפט?”
“היה אמנם, אבל האם יהיה תמיד? אוצרות האדמה מידלדלים. בעוד מאה שנה ייתמו כל מחסני הנפט שבקרקע, כאן ובכל העולם.”
“איך אפשר לעשות חשבונות כאלה?”
“חישובים מדעיים.”
“כן, חישובים, פעם עשו כבר חשבונות כאלה. הכומר מָלְטוּס: האדמה אינה מולידה את יבולה ביחס שווה לריבויה של האנושיות; אבל הרי נוכחנו, כי אין ממש בחישובים האלה, חשוב העיבוד ואופן החלוקה”.
“נכון, כמובן. גם אני איני חסיד נלהב של חישובים כאלה. אלא שיש לראות את הדבר באור האמת; אין משתמשים בנפט לשיפור החיים בלבד. הנפט הינהו גם כוח אחר לגמרי ולא תמיד זוכרים זאת. הנפט הוא כוח של הרס, והנפט הוא בעיקרו אמצעי מלחמה, וכוח בליעתה אינו ניתן כלל לשיעור. זאת עלינו לזכור, ידידי.”
“אולי ישתנה הדבר לטובה.”
“לטובה?”
המהנדס התרומם על גבי מזרנו, השעין את עורפו על מקלעת החבלים העבים והעביר בידו על שערותיו.
“במאה שעברה עוד השתמשו בנוזל הזה באמריקה רק כסם מרפא לתחלואות שונות. היו מובילים אותו על פני הפרֵריות למכירה בבקבוקים קטנים כרפואת־פלא. בבנזין השתמשה אחר־כך בעלת הבית כאמצעי ניקוי נהדר להוצאת כתמים משׂמלותיה; אבל כבר במלחמה העולמית השתמשו אנגליה וצרפת בלבד, בשנים־עשר וחצי מיליון טון נפט בשביל הצי והצבא. והמלחמה האחרונה רחוקה עדיין מלהיקרא המכונה החדישה. וקלימנסו, הנמר הצרפתי, כבר הודיע בזמנו: כל טיפת נפט יקרה לנו כטיפת דם! העולם עמד באש בגלל הנוזל הזה. הנוזל הזה פירושו ניצחון מובטח למפרע לכל מעצמה. על זרמי הנפט אפשר להגיע לכבוש ולניצחון, ידידי, משום כך המלחמות בבוליביה ובפרגוואי והמהפכות במקסיקו והכיבושים בחבש. הנפט הוא הפתרון לבעיות התנועה. חמישים מיליון מכוניות, כל מוטורי העולם, כל צי האוויר והים, כל רבבות הטנקים – הכול־הכול יהיה רק כדג מושלך מן הים, אם יחסר להם הנפט בשביל הדלק. המלחמה צמאה לנפט כחיה לטרף־דם.”
“יוצא שאין כלל תועלת בהתקדמות זאת של העולם, של הטכניקה?”
“לא תמיד הולך המפעל יחד עם הקִדמה. אמנם דרך־אגב נעשית גם היא ובימי המלחמה יותר אולי מכרגיל, אבל תוצאותיה? לדיזל היתה המצאה נהדרת לניצול יתר של הנפט ככוח מניע, אלא שהמצאתו היתה מפחיתה את כמות החומר הדרוש להנעת המכונות, ודיזל אבד באופן מסתורי בעוברו את התעלה לאנגליה. ההמצאה אבדה איתו יחד – ההיתה מיותרת למישהו?”
החידקל שקט היה וחלק, ורק רשת קטנה של דקלים רקומה היתה על פניו. במרחק חרש איכר־פַּלָּח את אדמתו ורועה רעה את העדר. האונייה התקדמה לאיטה. מבטו של גדעון תעה ללא אחיזה.
“והעם, מה תפקידו של העם כאן? סוף־סוף עושים את כל זה תמיד הבודדים בלבד, ומה לו התערב פעם העם?”
“העם, הה, זהו תינוק נצחי. לפעמים, אפילו תינוק שוטה, אם תרצה. באמת. העם פשוט אינו מחשב חישובים יתרים. הוא רואה, כמו ילד, רק את הקרוב לו והמביא לו תועלת בו במקום ובו ברגע. בשבילם חושבים כבר מנהלי הטרֶסטים, כשם שפעם חשבו בשבילם כוהני הדתות. הם צריכים באלוהות. היום הנפט הוא האלוהות. והם אינם מבינים אותה. אמריקה מתאבקת עם אנגליה על שוקי סין. לוקחת אמריקה ומחלקת מיליוני מנורות חינם, כדי שהסיני יצטרך לקנות אצלה את הנפט – הסיני לוקח את המנורה. באה אנגליה ומורידה בהרבה את מחיר הנפט, כדי שהסיני יקנה אותו אצלה – הסיני קונה את הנפט. אך בעד כל התועלת שהוא מפיק, משלם העם את מִסו. גם פעם שילמו מס לאלוהות, קורבנות דמים וקורבנות חיים. עכשיו עליהם לשלם את מס האווילות הפעוטה בשביל האלוהות החדשה, בשביל הנפט; לה עובדים, בזכותה חיים, ולמענה הולכים לשדות קטל. על שדות קולומביה נשפך דם והם, העם הפשוט, אינם מבינים כלל מדוע קורה זאת, כשם שגם פעם לא הבינו מדוע יש צורך לאל הגדול והאדיר דווקא בדמים שיישפכו?”
הנהר אבד במרחב הפראי, בין קבוצת דקלים וקני סוף שבחופים, כי החידקל נטה כאן לצד ורק עם התקרב האונייה לסיבוב, נתגלתה מחדש דרך המים הגדולה, המקשרת הרים וים.
למחרת עם ערב, ישב כבר גדעון באונייה אחרת, שעלתה כנגד הזרם, מבצרה אל הצפון. הוא ירד לתוכה בכות, לאחר שלחץ בחוזקה את ידי המהנדס וטייל כמה שעות בעיירה הקטנה והנידחת, מחכה לבוא האונייה.
את הדרך בחזרה עשה כבר עם כל ההמון ביחד, על הסיפון הכללי הגדול, בין נשים, גברים וילדים, ותיבות הלולים הנודדים.
משני צדדיה סחבה האונייה רפסודות גדולות שהורקו בבצרה מתבואות ומשא, והיו חזרות עכשיו אל הצפון ריקות או עמוסות למחצן.
גדעון אהב לרדת אל הרפסודה, לשכב בתחתיתה על מצע השומרים ולהרגיש מסביבו בגלי הנהר שוטפים כנגד האונייה. לרפסודות היו מבואות קטנים והיו יורדים לתוכן בסולם. ובשוכבו על תחתיתה, היה רואה רק כתם שמים קטן ושומע את לחש הגלים המשתכשכים סביב האונייה.
עם לילה עלה שוב על הסיפון, ישב בזווית המעקה, נשען ברשת החבלים.
היו שמים גבוהים ומכוכּבים, וצילי חופים חולפים מן הצדדים, ורעש האונייה החותרת מול הזרם וקריאות מודדי העומק של הנהר, המכוונים את מירוץ הספינה.
היה כבר לילה, ואיתו רוח קלה וטובה, ושמים יפים כל־כך, וחופים מלאי צללים.
ההיה המפעל הגדול שדה של תאווה גדולה ובצע, התחרות, מלחמה וניצול? ההיה הישג הדרך במדבר רק בעיה מדינית רגילה, לשם אי־התלות בסואֶץ, במקרה של פרוץ מלחמה? ההיה החום, האור והכוח, מנבכי האדמה, דרך הצינורות אל בטני אוניות, בשביל כרכי העולם, ההיה כל זה רק מרמה, כי העולם לא חסר היה כלל ברגע זה את הנפט, אלא לצורכי מלחמה, כלל לא לשיפור החיים, אלא לזריעת כיליון? – –
הלילה היה שקט והשמים כל־כך גבוהים. והאונייה חתרה מול הזרם ועשתה את דרכה בדבקות.
הלילה היה שקט. לשווא ביקש למצוא בעיני האנשים שראה את צל דמותו של נרקיס. הלילה היה כל־כך טוב. העשתורת היתה מזויפת.
מאוחר הוציא את המפוחית מן הילקוט ונפח בה מצלילי הלב, שהיו עצורים בו מזמן. ונרקיס לא היה והעשתורת היתה מזויפת. למטה, נמתח החידקל, גדול ושגיב עם הלילה.
מאוחר מאוד הניח את המפוחית על־ידו והשעין את עורפו על החבל. היה שקט ורקיע של לילה.
פתאום קלטה אוזנו הד של צלילים על־ידו, כלא מן העולם הזה, דקים־דקים כמשי.
הוא הפנה משתומם את ראשו.
על־ידו לא היה אדם.
זה הרוח ניגן במפוחית.
בסוף אותו השבוע היה כבר בדמשק של סוריה, ולמחרת בואו לדמשק, בשעה שלאחר הצהריים, הגיע כבר בחזרה לחיפה.
לא היה עוד כשעה בטבורה של עיר ומישהו הניח את ידו על כתפו. הוא הפנה את ראשו.
מאחוריו עמד צבי כספי.
הוא תמה מאוד לראות פתאום את גדעון בתוך חיפה העיר, הראה על מכונית שבצד, שאינה שייכת לשום אדם בעולם, מלבד לצבי כספי עצמו, ודרש מגדעון במפגיע להיכנס איתו לבית־קפה.
צבי הלך לפניו, אגב קשקוש של מטבעות בכיסו – גדעון ידע עוד מילדותם, כמה אהב הלה כיסים מצלצלים – ונכנסו לבית־הקפה.
צבי הזמין דבר־מה לשתות וחיכה לאפשרות של שיחה. כשלבסוף נעלם המלצר פתח פתאום ואמר:
“נו, די, גדיון. הישאר כאן ועבוד איתי. את עמק עכו מחלקים עכשיו למגרשים. אני הרווחתי כבר בעין יפה. יש אפשרויות מרובות, אתה תישאר כאן, תעבוד איתי כסוכן, תרוויח גם אתה ותעשה הרבה כסף, די כבר בחלומות המדבר. מה נתן לך כל זה?”
גדעון זז בעצבנות על כיסאו, פתח את פיו לדבר ואפילו מילא כבר את ריאתו אוויר, אבל אחרי רגע נמלך בדעתו והחריש.
הם גמרו לשתות מתוך שתיקה. גדעון העביר את ידו על פניו, שהיו עצובים וחדים.
“אני עייף.”
הוא יצא לרחוב והתחיל עולה בהר. את הילקוט נשא עוד על שכמו, כי לא היה לו עדיין מקום שיוכל להניחו שם. היה יום יפה והכרמל כבר מכוסה היה ירק. השביל הוליך למעלה, בין שיחים וצוקי סלעים.
הוא צעד לאיטו, לפעמים נשאר עומד וראה את העיר שלרגליו, או את הים שלרגלי העיר. לבו כבד היה עליו. מה היה בעצם לבו? פתילה שאינה מגעת לשמן הבעירה?
הוא צעד וטיפס לאיטו, וכשהגיע למעלֵה ההר והשעין את גופו על צוק סלע גדול, נטתה כבר השמש לשקוע.
הוא עצם את עיניו לרגע, כי הרגיש בלב לבבותיו כאילו רוח הידיד קרובה לו, ומאירה ומפעמת בו פתאום.
כשפתח את עיניו היתה כבר השמש שוקעת הרחק־הרחק באופק הימי הכחול, גדולה ולוהטת מאוד, אדומה כרווּית דם של צער ההוויה.
והנה שקעה השמש ונעלמה.
מחר שוב תזרח.
-
“ויקדו” במקור המודפס צ"ל: ויקדחו – הערת פרויקט בן–יהודה. ↩
-
“חושב” במקור המודפס, צ"ל: חשוב – הערת פרויקט בן–יהודה. ↩
-
“עיני” במקור המודפס, צ"ל: עיניו – הערת פרויקט בן–יהודה. ↩
-
“הברקים” במקור המודפס, צ"ל: הברגים –הערת פרויקט בן יהודה. ↩
-
“תושבה” במקור המודפס, צ"ל: תשובה – הערת פרויקט בן–יהודה. ↩
-
“כלכלב” במקור המודפס, צ"ל: כלבלב – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.