מאחר שניסעָלוֹביץ' הניח את נשקו והתחיל כותב תחינות בכייניות, הרי אני מניח את תאוָתי לפולין-של-הכתר ומסתלק, לטובת הפריץ דמוֹבסקי, מן ה“מולדת” הפולנית במובן הציוני נוסח גרינבוים…
אנוס אני, ודבר זה כבר אני רואה בעליל, להפּרד מעל הפריץ דמוֹבסקי….
כל זמן שלא היה במולדת ולא כלום, לא פרוֹר אחד של עולם-הזה, לא שום עצם לגרמה, ורק דמיונות, חלומות, תקווֹת ודבּוּרים, היתה לי עם הפריץ דמוֹבקי, אף-על-פי שמעולם לא היינו רועים חזירים בבקעה אחת, שייכוּת מסויימת: אני הייתי חולם חלומות, והוא – חולם חלומות, אני הייתי הוגה דמיונות, והוא – גם הוא לא יותר מזה,. ודבּר, כל זמן שהיה מוּתר, או דומה היה שמוּתר, - היינו מדבּרים שנינו, ולפעמים אפילו יחד, באותה “פילהאַרמוֹניה” עצמה…
אמנם במלאכה זו הייתי אני השותף הגדול יותר… לחלום, לקווֹת, להתלהב ולשלהב דמיונות – דבר זה, מקדמי-קדמונים, עניני שלי הוא, מוּמחיוּתי שלי. וחלומותי שלי מכוּנפים יותר, מרחיקים-נשׂוא יותר; פּאַן דמוֹבסקי היה נושף ושואף מרוב יגיעה ומשׂתרך אחרי בקושי…
ובקווּי, בחלימה ובאידיאלים בכלל, אין קנאה שׂנאה שכיחה כלל.. אין זה רכוש ממשי, אין לו זוהר של שלטון ולא צלצול של כסף… כאן אי אפשר ליתן שוחד וליטול שוחד. ואין בו אחיזה של ממש, אי אתה יכול לשׂימו בצלחת בגדך, או להצפינו בתיבה, מאחרי מנעול ובריח, ולומר: ראֵה זה שלי! – חלומות הפקר הם!
אנחנו במדבר היינו, ובחולותיו הלוהטים חלמנו את החוקים האנושיים ביותר בשביל הארץ שהיינו עתידים לקבל…
אך הואיל ובמקום המן היורד אל הרעבים מן השמים, במקום המן היורד כל יום חדש וטרי והוא מספיק לכל אחד ואחד כפי צרכיו, הורידו כאן מפּטרבוּרג עצם לגרימה, היא הדוּמאַ העירונית – פקעה השותפות ופסקה!
המולדת לא שלי היא!
זוהי הנהלת-משק של הכנסות מערים ומעיירות, וכאן כבר טוען הפריץ “כולה שלי” והוא מציל את מולדתו שלו.
אמנם, את הערים והעיירות הללו בניתי אני, כמעט אני לבדי, ושלושה רבעים מן ההכנסות יבואו מכיסי, אבל הנהלת-משק – דבר זה כבר יש לו נגיעה לענין המולדת, ואת המולדת, כפי שהיא כהיום הזה, ברא הפריץ…
אני הבאתי למדינה את המטבע, אני נתתי לה את המלאכה, אני הנהגתי בה את המסחר, אך כל זה אינו המולדת…
דמי נשפך כאן, כמים הנגרים, אך היכןאין דמי נשפך? ולשם מה, לאמיתו של דבר, נשפך הדם הזה? לשם איזה אלהים, מין חלום, מין פזמון, אך לא למען “המולדת” – למענה נשפך דם-פריצים טהור…. מה לי ולמולדת?
לא אני חילקתי את פולין, לשם נרגנות ועסקי-משפחה, לא אני הבאתי בשביל הכתר הפולני ראשים זרים מרחוק… לא אני הבאתי את המוֹדוֹת ואת המשפט האזרחי מפאריס, ולא אני – דת וישוּעים מרומא, לא אני המתנתי משחרוּר האכּר, עד שיבוא מפּטרבוּרג…
פריץ-תחיה, התרבות הזאת, המולדת הזאת – שלך היא. ומאחר שהיא שלך והשליכו לך עצם – פצח! מתקרב יהודון – נהם! לנהום הרי אתה יודע….
נחמתי היחידה היא, שבפוליןזאת, שהיא שלך, לא רק אני, העובד ועוסק במסחר בעיר, אין לי בה חלק, אלא גם האִכּר, החורש וזורע את השׂדה בכפר, אף הוא אין לו חלק בה! שהתרבות הזאת, שאתה יוצר בהשקפות-עולם זרות ובחוקים זרים, אין חלק בה, מלבדי, גם לכל המרגישים והחושבים כבני-אדם, ולא כפריצים - -
אני יודע גם, שבפולין ההיא, העתידה לבוא, היה יהיה לי חלק. והאדם החושב-כאדם אף הוא, והאכּר אף הוא היה יהיה להם חלק… אך על חשבון מה שיהיה מחר אין יכולים לגרם עצם היום…
לא כך, פריץ-תחיה?!
כאלה הם הימים הללו: ניסעֶלוֹביץ' כותב תחינות, ואני – מסתלק! השליכו לך עצם – פצח!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.