היא סוגרת עגומה את הקלוִיקָרד ובקול מר תתאונן: “אתה אינך שומע!”

תחת החלון הומה הרחוב מהולכים לשוח. לפני רגעים שררה שם דומית מתפלאים ונרעשים; אך כאשר חדלו הנענועים ומעל המיתרים התנשאה האנחה האחרונה, הריע שאון תהלה וקול מחיאת כפים. אולם לא למען אלה שפכה נפשה במנגינותיה, היא שכחה את הערב הצח והנעים, את הירח והכוכבים במרום ואת האנשים על פני החוץ. כל חפצה ומגמתה לדבר על לבו והוא איננו שומע.

היא התלוננה מר. השפתים כחוט השני וריסי עיני התכלת נרעשו לדמוע.

– אל אלהים! – קראה פתאם בקול פחדים – מה היה לך, דוד? עיניך אדומות ולחייך – סיד. הלא חולה אתה?

– כתמול שלשום אני – ענה הנשאל בחפזון, כמו היו לו השאלות למשא. ויתנשא מעל כסאו ויצעד בחדר הנה והנה, אחרי רגעים אחדים שכב על המטה, אשר עבר עליה, ויסב את פניו אל הקיר.

היא הרגישה פתאם כמו עוקץ חד בחזה והולם פעם במוח. חיש הוציאה את ווי שערותיה ותשליכם ארצה, וגלי תלתלים התגוללו לאחוריה. עוד ידה נטויה לפתח סגור שמלתה, כי בכבדות תשאף רוח, אך התאפקה ותסתר פניה בכפות ידיה הרועדות.

– האם לא הטיבותי נגן היום? – שאלה מבעד לכַפרת הכפות.

– הטיבות מאד מאד! – נשמע מענה-קר מהשוכב במטה.

– ומדוע אפוא?…

אין מענה.

– היו ימים – החלה רתת… אך פתאם התנשאה מעל כסאה ותצא אל המעקה ותעמוד שם. בעיניה נפגשו ברק-קפאון, יורד מכוכבי מעל, וברק-תהלה, עולה מעיני הנצבים מתחת; אך שניהם לא חדרו ללבה פנימה. לשוא יצא גם הירח מחפת ערפלי נגה לקראתה – אולי תצק לחשה לפני השמים… ורסיס דמעה מתפרץ מעיניה.

ורעיון מר ונמהר מתגולל במוחה:

– היו ימים – אך חלום הזהב עבר, ימי האֹשר כלו! קץ וגבול לכל וגם לרגשות משורר… אך לבי האֻמלל חלם חלום אל-מות! לב פתי! לב שוטה! הפרחים נובלים, צבעי הקשת עוברי, כל רגש – בן-חלוף, ולבבות שוטים ישָברו כשבר נבל1!

זכר ימי אשרה המעטים יעבור לפניה וכלם מנגינות ושיר.

שניהם נפגשו בחיק הטבע, לרוח האביב. – –

היא פרטה מדי ערב על הקלוִיקרד והוא עמד מנגד בגן, נשען על אחד העצים. הוא היה האחד, אשר הבין את שפת-לבבה. הוא היה הספוג להמון רגשותיה, ועיניו – אבן-שואבת לבני-הרשף, אשר התנשאו מבין אצבעותיה והמיתרים… “המשורר!” “המשגע!” הורו עליו באצבע; אך נפלא הדבר, כי ברגע שמעה חרפתו הרגישה את אהבתה אליו. – –

… ערב! – –

… פתאם יגח ענן כתנין מפאתי מערב לבלוע את שארית היום הרפה.

" למה תסתיר את פניו ממני?" – התלוננה אז על התנין במנגינותיה.

גשם שוטף נתך, אך היא לא סגרה את חלונה ורגע לא חדלה מנגן… וקולות פחדים וצעקת-אימה נשמעו במנגינותיה… ולבה מרגיש כי הוא עומד תחת העץ. לשוא תחדרנה עיניה מבעד הערפל, לשוא תבקשנה את פניו החורים, את עיניו הרות-ברקים – אך לבה לא ישקר: הוא עומד תחת העץ! –

מעל ההרים מסביב יתגוללו רעמים אדירים, והקלוִיקרד מתחרה אתם, קול-פחדים איום מתבולל בחרון הטבע – פתאם ברק נגה… ועיניהם נפגשו! – –

“ובמעוף עין אחד ראיתי, אני פתיה, נצח-נצחים, עולמי-עד, אֹשר בלי קץ… בעיני בן-חלוף ראיתי אין-סוף, עמק-תהום ורום שמים!”

והאור הזה הולך עתה וכבה..

ותסתר את פניה לבלי הבט.

– ואנכי אמרתי – תתלקחנה עוד הפעם מחשבותיה – ואנכי דמיתי, כי אהיה תמיד נשמת שירתו, נפש תהלתו… ולבו יהיה לי לכנור קסם – אך גם שירתו, גם אהבתו היו למעין אכזב…

זה ימים אחדים ועטו נתעב – ולמנגינותי לו לב נחשת!

אך לשוא, זכרונות העבר! – תתמרמר אל נפשה – תהום נורא מבדיל בין אתמול ומחר…

“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…

החל לשורר אז; אך היא סגרה את שפתיו בעתרת נשיקותיה… לא אמר ודברים – אך נשיקות, אך חלופי הנשימות הם לשון האהבה –

– למה תשובו, זכרונות?! מה בצע בכם? אתם, פרחים נובלים! אבד שלל הצבעים, כעשן כלה ריח הניחוח, אך הקוצים הוחדו לפלח לב וקרב. – –

                                               ***

– מרים! – חדר פתאם אל אזנה לחש של בקשה, חרטה ואהבה.

והיא התחלחלה, אך לא פתחה את עיניה, כמו פחדה פן תוָכח לדעת כי לא הוא, אך דמיון רוחה החולה, דובר בה.

– מרים! – התחנן קולו עוד הפעם.

והתנשאה, ומאפס כח צנח ראשה על שכמו. ימינו תסמכנה והיא נמשכת לאט-לאט החדרה.

“עֵדִים אַתֶּם, רַעֲמֵי זַעַם!”…

יתחיל את שירתו בשבתם על הספה. יודע הוא היטיב, כי קסם בפיו לעורר עתרת נשיקות; ואולם עתה אך ידה נגעה בשפתו, יד קטנה וקרה.

– מרים! – מתגנב קולו הערב והרועד מבעד לאצבעותיה אל חדרי לבה – מרים! מה היה לך?

תחת מענה נשמע קול בכיה.

– מרים! – בתלונן רכות – וכל זאת באתני, יען לא יכלתי לשמוע היום את מנגינותיך?

– האין זה אות…?

אך עתה סגר הוא את שפתיה.

– אל תוציאי משפט מר ונמהר! –

– ומה היה לך, דוד?! –

– האמיני לי, מרים, האמיני בתמימות-יונה, באהבתי אליך, כי אך תכן המנגינות היה לי לזרא היום – –

– ומדוע? –

– יען, יען לא התאים עתה עם הלך-נפשי, הרב והעצום ממני, ממנגינותיך וגם מאהבתנו – – רוח חדש צרר אותי בכנפיו, רוח גדול, רוח כביר…

– והלך-רוחך זה נסתר ממני, מיתרי לבך ולבי ירעדו באופנים שונים, הלך נפשך והלך נפשי לא יתאימו עוד – האין זה אות?…

– לא, מרים! הרוח הזה בא מן החוץ… הוא לא נולד בעולם חיינו… הוא נולד בעולם אחר… משם שלח שן וצפורן אל לבבי…

– ומדוע לא ארגיש אני את השן והצפורן? –

– מדוע? יען כי האהבה אוהבת את עצמה, יען כי אספתי שארית אונים להסתיר ממך את הרוח הזה, יען לא עצרתי כח להעיב את עיניך, לראות איך יואמו לחייך, יען כי יראתי, פן תלט הדאגה את כוכבי שמי…

– דוד! – התפרצה תלונה משפתיה.

– זה ימים אני נלחם בי, אך כחי הולך וכלה…

– מה זאת, דוד? הגד! – שאלה באימה ותקפץ ממושבה.

– מה היה לי? מבעד אשנב מקדשנו השקפתי אל החיים –

– אמת! – הודו שפתיה – בימי אשרנו שכחתי תבל והמונה, את צער החיים, את…

– עמנו…

– כן! –

– ואת צרותיו! –

– כן! – סלח לי, דוד1 – קראה ותפול בזרועותיו.

פתאם התעוררה ותקרב אל הקלוִיקרד.

– למה את קרבה ארל הקלוִיקרד? – שאל אותה בקול רגז.

– לנַגֵּן – ענתה בצחוק-חן קל.

– חדלי, מרים, חדלי לך. לא אוכל שמוע! –

– קרב הנה! – קראה בקול צָו.

ויקרב.

– שב! –

וישב.

– דוד! – אמרה בקול עז – לא אוכל נשוא אף רגע, אם תתפרדנה נשמותינו, אם גם במעוף עין אחד תאחזנה מסלות שונות ברוח. אתה תדבר ואנכי – אנגן.

– לא יתכן, מרים! –

– מדוע? –

– יען כי למקרי החיים כעת אין אותות בעולם הזמרה –

– ננסה! –

– נסי את כחך – ענה בקול מר – נגני לי: לחץ, רעב, צמאון, בוז וחרפה, שפלות, הכנעה – נגני לי: לב מלא-אפר, מוח מלא רקבון, יד ורגל הולכות וכלות מאפס עבודה –

– חדל! – קראה פתאם מרים – חדל מהתגולל בשפך נפשך והקשיבה לאשר אנגן.

– לא אוכל! –

– אני מבקשת! אך הפעם! – התחננו יחד שפתי מור, עיני יונים וזרועות אהבה.

וינענע בראשו לאות רצון והיא החלה לנגן…

                                            - - - - - 

וים של דמעות במנגינה, גלי בכיה הומים, משברי תאניה מתאבכים ומתגוללים… – –

                                           - - - - -

– “יום הכפורים”! “כל נדרי”! – לחשו שפתיו בתלונה – גם את חטאינו תזכירי.

אך היא לא תמשך יד ולא תסב עין –

והתאניה הולכת ומתגברת; תתחמם, תתנשא.

– כותל מערבי! – צללו שפתיו.

אַלְפֵי קוֹלוֹת יִתְנַשּׂאוּ שְׁחָקִים. – –

                                    ----------------

אך פתאם וקול החליל נפל אל ים הבכי, ויתגולל בו אנה ואנה… לרגעים יתכס ברעם משברים ולפעמים יתגבר עליהם ובין גליהם ירוץ אֹרח… אך לאט-לאט הולך להרגיע הים וקול החליל הולך ורם… על פני הים מנגינתו – מנגינה קלה, נעימה, מנגינת אכר, מנגינה מלאה דאגת תם, תקות צדק ובטחון לב ישר…

כמו מן הערפל יצאו ניצוצי אור… שביבי תקוה כמו מרחוק יראה ההלך –

אך פתאם חדלה מנגן, כחה עזבה והמון נשיקות כסו את לחייה – –