אתם שואלים אותי, מדוע העתקתי את מושבי לוארשה, הנני להגיד לכם דבר ברור: אנוכי ברחתי מפני העניים.
ואל תאמרו לי כי כילי אני, עכברא דשכיב אדינרי. מאה שקל אצלי הם כעפרא דארעא! אבל העניים כבר נתקעו כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא. ומה אעשׂה אם אסטניס אנוכי, בעל נפש יפה, ולא אוכל נשׂוא את העניוּת עם פניה השחורים, עיניה הכלות וניד כתפיה הכחושות?
ואם תשאלוני: מאין לי הנפש היפה הזאת? ועניתי לכם: חי אני, לא אדע! אומרים “ברא כרעֵיה דאבוה” …שקר! לא מניה ולא מביה, ולא מקצתיה! אבי ז"ל היה אביון שבאביונים, שמש בעיר קטנה ככף איש, בעד פת לחם יבש היה מרמס לרגל הרב ודייניו, בעלי-הבתים ומשרתיהם, כל החייטים והסנדלרים, פועליהם, נשיהם וטפם. שני אחים יש לי, הם חיים בעזרת השם, אבל – חשובים הם כמתים, רחמנא ליצלן! האחד גר בבריסק דליטא הוא “נשׂרף”, ובא עד ככר לחם, והשני נע ונד תמיד ופושט יד להשׂיא את בנותיו זו אחר זו, כמדומה לי, שיש לו עוד שש בנות בוגרות, ואם אספור את כל העניים במשפחתי, הלא תלא לשוני …אם אפתח להם חור קטן, סדק צר בביתי, ויפלו עלי כארבה, ויבוקקוני, ויציגוני ככלי ריק, ונפשם לא תמלא …כי העניים צרורות נקובים הם, צרורות נקובים!
ואני בעצמי, כמה תאמרו, היה לי אחרי החתונה? חי נפשי – ארבע מאות זהובים פוילי“ש! מעצמו מובן שאבי ז”ל, השמש, לא נתן לי אף אגורה אחת; ירושת אמי – חורבה של עץ – נמכרה להוצאות החתונה, מתנות ומלבושים …אך “עילוי” הייתי אז, ובעד תורתי בתוך מעי הבטיח חותני שמונה מאות זהובים פוילי"ש, וַיסלק החצי ובעד השאר נתן לאשתי שטר-חצי-זכר. רואים אתם, רבותי, כי עליתי, בעזרת השם, מן האשפה.
ומאין לי איפוא הנפש היפה? אולי תדעו אתם!
אבל אם אתם לא תוכלו להבין את ההכרח לברוח מפני העניים, לא אתפלא; אתם אינכם יודעים את החיים בערים הקטנות! שם בעל-הבית דר בפרהסיא, כבתוך פנס של זכוכית, כברחוב, תחת כפת הרקיע! בחלונות אין וילון, לדלתות אין מנעול, בפתח אין פעמון, אין שלשלת! – ביתו של אדם הוא רשות הרבים, וכל החפץ בא ופוסע על ראשו.
הבוקר אור – “צפרא טבא לבעל-הבית!” הקול קול לאה החולבת, היא מחזיקה את פרותיה מחוץ לעיר, מעבר לנהר ואגם …בימות החמה ובימות הגשמים על רגליה סנדלים מכוסים קש, ועקבותיהם על הרצפה כעקבות אופני העגלה …ממטפחת שעל ראשה נוזל טל, גשם, נופלים פירורי שלג וכפור, מלבד זה חוטם אדום לה כחוטם השכּור, ושיעוּלה מפסיק כפעם בפעם את קולה הדק: – “צפרא טבא לבעל-הבית!”
“מה חפצך, לאה החולבת, וינתן לך?” דבר קטן מאד: הפרה השחורה חלתה עליה ואין לה כסף לקרוא לרופא הבהמות; ולמי תפנה לעזרה, אם לא לבעל-הבית, השותה את חלבה זה עשׂרים שנה? ומלבד זה שאר-בשׂרה אני מצד אשתי! נחפז אני לתת לה שקל בהקפה, אך גם לא יעלה על לבה לפנות עורף ולעוזבני. ונהפוך הוא, לאט לאט תבטא, בהפסקות השיעול, את ברכותיה לראש שאר-בשׂרה, אשר הציל אותה ואת פרתה השחורה ממות …אחרי כן תתבונן בפעם התרי“ג על חדרי וכל כלי ביתי, ובאנחה שוברת חצי גופה, ובדמעות הנוזלות בלאט ובלי הרף מעיניה, תתלונן על אישהּ, גבר לא יצלח, אשר בחטאו הביאה עד ככר לחם. לולא בעלה המלמד, כי עתה ישבה גם היא ב”היכלים" כמוני, וגם כלי-בית יפים היו לה, גם כלי זכוכית, גם מנורה לחנוכה מצוּפּה זהב, גם “מגדל לבשמים” …הכּוֹל כאשר לכּוֹל …הלא זה עשׂרות בשנים אשר ה“פריץ שלה” – אחד מחסידי אומות העולם – חפץ לתת לה בחכירה את כל הרפת …עשׂרים ושתים פרות חולבות; והוא, בעלה, ימח שמו, לא אבה!
לא אזכור עוד, מדוע סירב המלמד לחכור את כל הרפת, בלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו, אבל אני מוכרח הייתי להתחנן ולבקש על נפשי לפני לאה החולבת, כי תתן לי לשתות את כוס החמין במנוחה …וחפצי אמנם הצליח בידי; כבר הפנתה את שכמה לעשׂות את שאלתי ובקשתי ולצאת, והנה אשתי קוראת לה מחדר המיטות …אשתי, זכרונה לברכה, היתה חולנית, וימים רבים לא עזבה את מיטתה, ובלי לאה החולבת לא ידעה מאומה מכל הנשמע והנעשׂה בעיר …ולאה החולבת נקראת לפַני ולפנים, למען תספּר באזני ה“גבירה” משלום העיר ודאגותיה, מכל המבושל בקדרות, המסופּר בשוק ובחדר לפנים מחדר …כי לאה החולבת יוצאת ובאה בכל הבתים וכל רז לא אניס לה, וגם הדבֵּר בפיה לייפּוֹת ולהוסיף כפל כפלים!
אם יעלה בידי לשתות את כוסי טרם תכלה לאה החולבת את ספּוריה, אברח אל בית המדרש! כי לאה, בשובה, תעבור על פני ותודה לי עוד הפעם, ותספּר שנית על דבר אישהּ המלמד … אך טרם כיליתי לשתות, ולאה החולבת מוסיפה להשתעות עם אשתי – והנה לייזרל בן המגיד בא! וליזרל בן המגיד לא מקטלי קני באגמא הוא! אביו היה לפנים מגיד בעיר ובזכותו של אביו המגיד היה ליזרל לסרסור של תבואה. וליזרל הוא כבן שבעים שנה, פניו בלי טפּת דם, וגם צולע הוא מעט על ירכו ובדבּרו יַזֶה את קצפו על פני השומעים. מעצמו מובן, אין אף “פריץ” אחד, אשר יאבה לדבר עם ליזרל מטוב ועד רע, ומימיו לא גמר עוד ליזרל איזה עסק, אבל הסוחרים גמרו אומר, כי ליזרל בן המגיד סרסור הוא, ומי יאמר להם מה תעשׂו? ואם יצלח ביד אחד מסרסורי העיר להפגיע טורא בטורא ולגמור איזה מיקח-וממכר, ויפשוט יד לקבל את משׂכורתו, אז ישאלהו הקונה: וכמה תתן לליזרל בן המגיד? הסרסור יתקצף ויתחנן, יצוַח ככרוכיה, ויבקש רחמים על נפשו ונפשות אשתו וילדיו הקטנים, אך לשוא! ליזרל בן המגיד שותף הוא להסרסור כי – מאַין יביא ליזרל בן המגיד את לחמו, אם ה“פריצים” לא יתנוהו לעמוד לפניהם, ויסיתו בו את כלביהם החצופים? היחזר ליזרל בן המגיד על הפתחים ויקבל קצבה? הוא בעצמו אולי יהיה מרוצה לכך, אבל חרפה היא לבעלי-הבתים!
ועל כן יסייר ליזרל בן המגיד בבוקר בבוקר את בתי הסוחרים. “צפרא טבא” – “שנה טובה”. “הנעשה איזה עסק?” הן או לאו …“ואיה הטבּק שלך?”
כן הוא, רבותי, ליזרל בן המגיד יש לו זכות גם על אבק-הריחה של בעלי-הבתים …אותי יבקר ליזרל בן המגיד ראשונה, קודם השחרית, כי החמין שלי מוצאים חן בעיניו מאד. ואז תחל השׂיחה בינו וביני. הן אשתי חולה, ועליו, כעל בן-בית, לדרוש בשלומה, מלבד זה זוכר הוא את דודתה (אשר זה כבר העתיקה את מעונה לעולם האמת) ואת מחלתה, הדומה ממש למחלת אשתי …וגם לה נלאו הרופאים למצוא מַרפּא, אך, לאושר דודתו המתה, בא אז העירה איזה רופא צעיר לימים, וַיצו לעשות לה “בקבוק ירוק” וַתּשב בן לילה לאיתנה! לו ידע, איה כעת הרופא ההוא! …
חפץ אני להפּטר ממנו, ואני קם ממושבי ללכת להתפלל, אך ליזרל בן המגיד לא קם ולא זע! שׂמח הוא מאד, כי גביר כמוני ישמור זמן קריאת-שמע, קידוש-השם הוא! ועל כן – אני אוכל ללכת והוא ישתה עוד חמין, אחרי כן ינוח מעט על כיסאי הגדול והרך, כי אשתו הארורה לא נתנה שינה לעיניו כל הלילה; איזה מזיק נסך עליה רוח עיועים וַתּתקצף, וַתּקלל מן הערב עד הבוקר …התדע מדוע?
ואני בורח מפני ספּוריו כמפני הארי ועוזב אותו – לשתות חמין מכוסי ולנוח על כסאי!
אך יצאתי את הפתח, והנה לנגדי החייט שלי! מה קרה? דבר קטן מאד! אשתו ילדה תאומים, וַימת האחד והשני נוטה למות, ואין לו אף אגורה אחת לכתוב את האחד בספר החיים ולמחוק משם את השני, ולהביא תרופה לאשתו, הבוערת כגחלי רתמים! ומה הוא מבקש? רק רובּל כסף אחד על חשבון עבודתו להבא!
אמנם הוא החייט שלי, אבל פניו כבר פני קבצן הם! כבר הדלות חופפת על לחייו – וכל באיה לא ישובון! וההתחלה טובה! תאומים, ואחד מת, היולדת קודחת, טוב מאד, טוב מאד …הא לך, אהובי, רובּל כסף אחד במתנה. השומע אתה? במתנה! אך אל תוסף לראות את פני, כי עבודה לא אתן לך עוד! הנך קבצן בן קבצן, וקבצן תהיה כל ימי חייך!
ובלכתי אל בית-המדרש, עלי לעבור דרך השוק …ביום הראשון – אין דבר! השוק מלא עגלות, אִכּרים ואִכּרות …ונהפוך הוא; אוהב אני אז את השוק, המלא חיים ותנועה וצבעים! כובעים אדומים, פנים אדומים ובריאים, והאִכּרות יש להן שׂמלות אדומות, מטפחות אדומות ואלמוגים אדומים …לא כן בשאר ימות השבוע, אז השוק ריק מאִכּרים ואִכּרות, ויש רק איזה שורות של עניות (בנות ישׂראל) מעוררות גועל, הן וסחורותיהן; החלות יבשות מיום אתמול, בתפוחים עלה רקבון, והן בעצמן גם כן יבשות ונרקבות ואוכלות צנון נמעך בכפותיהם השחורות …
וכל הנשים הללו יודעות ומכירות אותי. “רב אהרן הולך”, “הגביר, יחיה, משכים לבית הכנסת, מה טוב ומה נעים!” – מתלחשות הנשים מן הקצה אל הקצה, ואנכי נושׂא בשׂרי בשינַי ומחשה, אף כי גועל-נפשי יעלה עד מרום קצו.
ואל תאמרו, כי אכזר אני ואינני חס על האומללות הללו, אשר יאכלן השרב בקיץ והקור בחורף, וידלוף עליהן הגשם ויפּול עליהן השלג, ויכּן הברד …אך מה אעשׂה ולא אוּכל נשׂוא את פניהן!
לא אכחד מכם גם זאת, כי אחת הנשים הללו היתה לי ארושׂה לפנים, אך השידוך הופר. מעשׂה שהיה כך היה: אבי הגיד לי, כי הוא מתחתן באביה, ולאביה חנות, ואני קונה שם תפּוחים; וָאתוַדע אליה בסתר, כי גם היא ידעה, שמיועד אני להיות חתנה. בליל שׂמחת תורה נפגשנו בזמן ההקפות בבית-הכנסת, בכניסה, פּנים אל פּנים …וַנתאדם …וָאוחז בידה וַתּרעד ידה מאד …ואחר החג הגיד לי אבי, כי אביה קבצן הוא וכי נתפרדה החבילה. לי נתנו אשה חולנית ולה בעל חולה, אשר היה למלמד וימת בשחפת, ועתה תשב אלמנה שוממה על סיר הגחלים – השם ישמרנו!
אגב אורחא אספר לכם, כי עוד אשה אחת ידעתי שם …גם היא אלמנה, ובעלה לפני פטירתו היה לי כמעט לשותף. מעשׂה שהיה כך היה: הימים ימי מכס הבשׂר, ואני ירדתי משולחן חותני ובקשתי לי משלח-יד. חתן דודי (שניהם בעולם האמת) גם הוא היה צעיר לימים, יורד משולחן הוריו, וגם הוא ביקש לו איזה עסק להתפרנס בו, וחתן דודי, ירוחם, היה אמנם בעל האשה, היושבת עתה ומוציאה בצפּורנה את הרקבון מן התפּוח – אל פיה! ומחזיק המכס, ר' יוחנן, חולה אז ונוטה למות, ולא יוכל לנסוע אל עיר הפלך לחכור את המכס לשנה הבאה. ונוועד אני וירוחם יחדיו, ונשתחווה בסוד עם ה“קהל” – וַנסע …אך מה עשה הקב"ה? בדרך חלה ירוחם את חוליו! טרם יצא את העיר אכל בשׂר אוָז, ומים שתה, מים קרים, והאוָז, כנהוג, היה שמן, ועתה הוא מקיא ומקיא בלי הרף. צרור הכסף היה בידי, ואשכיבנו בדרך במלון, ואשלח שליח מיוחד להודיע לאשתו, ואני נסעתי הלאה. אצבע אלהים היתה זאת, למען אקח את המכס לבדי ואתעשר! ועתה גם היא יושבת על סיר הגחלים – כי בעלה מת בחוליו!
הנני אומר “עתה”; לעתים אשכח, כי הנני כבר בוַארשה, ואת כל הקבצנים והאלמנות עיני לא תחזינה עוד. אך לעבור דרך השוק היה לי כקריעת ים-סוף, מובן, כי בשובי הביתה מסרתי להאלמנה ויתומיה שטר-חוב על הסכום, שלקחתי מבעלה והשקעתי בהעסק, ולמועד שילמתיו עד הפרוטה האחרונה, ובכל זאת, בעוברי כפעם בפעם דרך השוק, היא מוצאת לנכון להשמיעני את אנחותיה …כאילו הייתי אני השליט בעולם הזה ולא הקב"ה!
אך רע מן השוק הוא בית-המדרש בעצמו.
על המעלות אפגוש בבעלי-מומים. באמצע ישב לו לנוח ממעל העלייה ר' בֶּריל דיין, הקונה זה כארבעים שנה חגורה על ירכו, ובאוספו את הכסף הנחוץ לזה – הוא משׂיא אחת מבנותיו. על יד הקיר יושב מיכאל העיוור, מי שהיה שוחט, ועתה, כאשר הוכה בסנוורים, הוא חי על חשבון עשׂרת הזהובים, שהבטיח לתת לו מדי שבוע בשבוע השוחט החדש, הממלא את מקומו ואיננו נותן, יען כי הקים לו הקהל עזר כנגדו – שוחט שני …או גבר לא יצלח, אחד ממגידי תהילים, מעשׂרה בטלנים, ממשרתי הקהילה, יעמדו לשׂטן על דרכי והם מגהקים ומפהקים ומתעטשים, ומנקים את חטמיהם לפני בואם אל ההיכל פנימה, בקול אדיר וחזק!
והכניסה אל בית-המדרש היא על יד התנור והכיור יחדיו. מדוע דוקא על יד התנור והכיור? למען אגע בעוברי, את המתחככים בתנור והמתרחצים בכיור. ועל הכיור עיגוּל לפנים מעיגול, וכן על התנור – מעגל לפנים ממעגל, בימות הגשמים לצורך ובימות החמה מפני ההרגל …ראשונה יחנו על התנור כדוּר הבטלנים הישֵנים בבית-המדרש, אחריהם הבטלנים הצובאים שם מהבוקר עד הערב, אחריהם – נושׂאי סבל או אנשים מן השוק, הבאים הנה להחם את בשׂרם. והאופן בתוך האופן מעלה זיעה, וריחו נודף כבשׂמים!
ומה בצע “אם עברתי את הירדן” של מי מדמנה ובאתי אל כותל המזרח? וכי שם יונח לי? רבונו של עולם! וכי שם לא יגיע אל אפי ריח מחוֹרק"ה ודגים מלוחים? האם לא יבוא אלי השמש לכבדני באיזו מצוָה, ומנחיריו, המלאים פיח-כבשן לח, יזה על בגדי ועל פני? ואם אפנה אל הכותל, והנה כתוב לפני הדר ובאותיות גדולות: “חיים בן מירל לרפואה שלמה!” …וחיים זה, על פי מקרה, משרתי הוא, ולו אשה ושמונה בנים, והוא חולה אנוש, ואני לא אוכל לשכוח אותו אף רגע!
ואנא אברח? בבית תסוב הדלת כל היום על צירה, בבית-המדרש – השם ישמרנו! ובחוץ, על כל מדרך כף רגל, על כל פסיעה ופסיעה – קבצן, פושט יד, דלפן, מבקש-עזרה!
ומה אעשׂה, ואני בעל נפש עדינה, אסטניס, ולא אוכל נשׂוא את כל אלה?
לברוח לוַארשה לא עלה גם על דעתי. דימיתי: סדנא דארעא חד הוא! ותהי זאת נחמתי, כי הקב"ה סופר ומונה את צרותי, ובעולם הבא ישיב לי כגמולי.
אך מה עשה הקב“ה? מחלת אשתי הלכה הלוֹך וגבוֹר ואני לא ידעתי! זה ימים רבים ביקשה ממני לשלחה לוַארשה לדרוש ברופאים; ומדוע לא? האִם אשיב פניה ריקם! האקפוץ יד מעזרתה? אך הלא אשה היא, ויראה היא לנסוע לבדה, פן תמות שם ולא תראה פנַי, בלעדי לא תוכל לנסוע! ואני, סהדי בשחקים, כי אני לא אוכל לנסוע עם חולה בדרך, הלא על כן עזבתי את ירוחם ושלחתי אחר אשתו! ולו מילאתי את חפץ אשתי ז”ל, כי אז לא אכלתי ולא שתיתי ולא נחתי בדרך, וחליתי כמוה, ואולי הוכיתי בשחפת!
אך לשוא התחננתי לפניה, שתסע עם איזה שוֹמר; היא סירבה לשמוע בקולי. פעמים רבות התרגזתי וָאקללנה, והיא היתה בעלת בכי, ותבך על כל קללה וקללה, שהוצאתי מפי בחופזי, וכה עברו ימים ושנים …
אך פתאום שמעתי אומרים בעיר, כי כפשׂע בינה ובין המות, כי החברה-קדישא לוטשת עלי עיניה …עשׂרת אלפים! עשׂרת אלפים בבת אחת! חפצה היא לבנות על חשבוני מקווה חדש ולתקן גדר בית-העלמין. לא, רבותי! היה לא תהיה; עשׂרת אלפים – הבל הבלים! אך אני לא אתן, אם ילטוש איש עלי עינו! אמרתי ואעשה – וַאקח את אשתי, וַנסע הנה …
ואמנם בדרך מתה עלי אשתי, והרפתקאות רבות עברו עלי טרם הבאתיה הנה. פה שילמתי עשרה ושישה רובל כסף, הטאקסה היותר גבוהה, אך עמדתי בדבּורי וחברה-קדישא דשם – מפח נפש!
בין כה וכה מצאה וַארשה חן בעיני. הדירות יפות ומסוגרות; וילאות, מנעול מכה בכוח, שלשלאות; בבית שאני גר בו לא יתן השומר גם למנגן להציג כף רגל בחצר …שקט ודממה!
מאליו מובן, כי אינני מטייל ברחוב נאבלקי, ששם ירוצו נערים שובבים אחר איש ואשה, ומאיצים לקנות מהם גפרורים …ברחובות אשר אני מטייל – שקט ודממה בעזרת השם! ועל דלתותי לוח יפה אף נעים: הלאה עניים! ואינני רואה אותם כל עיקר.
ואני כילי אינני! לא אחת ולא שתים יבואו אלי בעלי-בתים לבקש נדבה, ואני נותן! הם מבקשים נדבות גדולות, סכומים הגונים – ואני נותן! מעט או הרבה, אני נותן בעין יפה. בכל לב! כי “גבירים אדירים” יבואו, הם מקבצים, הם מחלקים, ואת פני העניים איני רואה!
מאה שקל כסף הבל הבלים! במה נחשבו מאת שקל כסף? ושם גם שקל אחד היה יפה בשעתו; ובכל זאת טוב לי עתה מאז! ראשית – אני נותן לשם מצוָה, עוד כדאי הוא הקב"ה לתת על חשבונו מאת שקל כסף פעמַים ושלוש בשנה …ועוד זאת – הכבוד! מדוע לא ידעו בני וַארשה, כי חי אני, וכי בעזרת השם יש לי רב, ואוכל לתת מאה רוּבּל! אך זאת נחמתי, כי לבי לא ידוכא, את העני אינני רואה, את שוועתו אינני שומע, והנני אוכל ושותה וישן במנוחה, בלי ראות פניו!
לו שמעו בקולי גבירי הערים הקטנות, כי אז ברחו כולם לוַארשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.