בענין שריפות / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
בכל קיץ מתרבות השׂריפות בערי-השׂדה, אך בשנה הזאת היתה לנו מגיפה של שׂריפות.
לא דבּרו על בתים שנשׂרפו, אלא על רחובות וערים שעלו בעשן!
אלפי משפחות נשארו בלא גג מעל לראשון, אלפי בעלי-מלאכה – בלא סדנאות, בלא כלים לעבודה; אנשים בעלבּתיים היו אנוסים לפשוט יד ולבקש פרוסת-לחם.
אף לעיתים רחוקות נגמרה השׂריפה בלא קרבנות אדם.
קראנו על אנשים, שהתרוצצו משוגעים מפחד על-פני הרחובות הבוערים ולא מצאו את הדרך להימלט מתוך השׂריפה.
על הורים ששכחו את ילדיהם בתוך האש והעשן והצילו מזרן של קש או גזר-עץ.
על בעלי-בתים שׂרופים, שהחזיקו בידיהם המפוחמות כמה רובּלים…
מי אשם במגיפה הנוראה של שׂריפות?
אשמה בוַדאי הדלוּת, הבונה בתים מעץ ומקש, ולא מאבן ומברזל.
אשמה השמש הלוהטת, שיבּשה את כל זה כשבבים להדלקה.
אשם אותו אדם, שלא היה זהיר ושיחרר את שביב-האש הראשון.
אשם הרוח, ששׂיחק באש והטיל את לשונות-הלהבה ואת עמודי-העשן מקצה-העיר האחד לקצה האחר.
אך אשם גם המושׂג בדבר “הילד המוצלח”, האידיאל של ילדים טובים ומחונכים, שהיה נוהג לפנים ועדיין הוא נוהג עד היום בערי-השׂדה, שבתיהן בנויים מעץ ומקש…
איזהו ילד טוב ומחונך? לא כזה, שהוא מטיל את אנפילאותיו על גג הבית הנמוך ביותר, בשביל שיטפס ויעלה אחר-כך להורידן משם; ואפילו לא כזה, שהוא מרגיש בתוכו מעט כוח מיותר והוא מבקש להוציא את מרצו ב“דליגה” על-פני הרחוב! ואפילו לא כזה, שהוא מקפץ על-פני החדר בבית מקרן-זוית צרה אחת לקרן-זוית אחרת!
אוי ואבוי לו לאותו ילד, שמצאוהו רוכב על תיש-העיר, מקפץ על-גבי הקרשים שהוכנו לבנין בית.
מחונך ושקט פרוּשו – ללכת בדרך הישרה בפסיעה מדודה, כיהודי יראה שמים ביום השבת, לא להתעכב ברחוב ולא להטיל מבט-עין במה שמתהווה מסביב, ובפרט לא להתחמק ולצאת מתוך העיר ולראות היאך האילנות גדלים, או היאך השבלים מתנועעות בשׂדה.
לרחוץ בנהר פעם יתירה חטא הוא; צחוק ילדותי רם ועליז סימן הוא לילד פרוע, לקונדס מאוס! ואין צריך לומר מי ששורק שריקה כלשהי או משיט סירה של נייר על-פני ביב-השופכין! בשביל לשׂחק בכדור צריך הנער באמת להיות “שגץ” מחוצף…
ילד טוב ומחונך יפה אינו מתנודד על הכסא, אינו מציץ החוצה מבעד לחלון, אינו נצב בפתח הבית; התנועה היחידה שהיא מותרת לו, הרי היא להתנועע בשעת התפילה ולהניע את אגוּדלו בשעת הלמוד; חוץ מזה שב במקומך ואל תניע אבר, היה תם ותמים ושאינו-יודע-לשאול; שב במנוחה, אל תשמיע קול ואל תוציא הגה!
הנה, זהו ילד טוב וּמוצלח!
אם בישׂראל שׂמחה, כשהיא רואה שבנה כבר נראה, בלי עין-הרע כזקן ורגיל! על-כל-פנים כבן אדם מבוגר!
עוד יותר גדולה השׂמחה, אם מתעקם אצלו עמוד-השדרה עם הגב מרוב התמדה; ואין צריך לומר, אם הילד כבר לקה במחוּש מסויים בדומה לכל מלמד-תינוקות!
אידיאל של ילד הוא – גוף רך ולבן בדומה לאטריה, פנים צהובות בדומה לשעוָה, ועור שקוף כמו זכוכית… נוסף לכך חייב כולו להיות מעוקם כשופר…
ילד יהודי אמיתי הוא נקרא; אפּוׂן נוזל ועינים מטפטפות יש לו; על כרעים של חֵמָר הוא עומד; אך הוא מאיר ומזהיר ואלף חינים יש לו! באמת בצלצל ירקרק נאה, שנבט ועלה על-גבי האשפה בגושן שבמצרים…
והילדים השקטים והשתקניים הקטנים, סופם שהם גדלים ונעשׂים חתנים…
הכול מסביב עשׂו את חובתם בשלימות: האב סטר, האם צבטה, דודים ודודות גערו והטיפו מוסר, ומלמדים – הלקו, עד שיצא מכל זה החתן-דנן…
לשוא מתאמצים הנעורים החיים לעורר בלבב המיוּבּש איזו תשוקה, חשק אל החיים; נשימתו של הקיץ הרענן נושבת על אֵפר, טל-הבוקר נופל על עץ רקוּב.
החתן-דנן עיניו מתברקות אולי בשעה שהוא מקבל במתנה שעון, יאַרמוּלקה; בשעה שהוא עושׂה סיום של מסכת, שׂורף את החמץ, או ביום שיהודי מותר לו לטעום לגימת יי"ש יתירה, כלומר – בפורים, זכר לתלית המן! ואפשר גם בשׂמחת-התורה!
עיף ומנומנם הוא מתייצב מתחת לחופה, וכשהוא מתעורר כבר הוא אברך!
עדין לא צמחה לו שׂערה אחת ויחידה מעל לשׂפתו העליונה, וכבר הוא רשום בחברה-קדישא!
עוד קודם שהוא מתרגל אל “מעמדו” החדש, אל ה“עיר” שלו בבית-הכנסת, אל “עליה” מכובדת – כבר הוא אב לילד חולני, שיעשׂה דרכו בחיים באותן תחנות עצמן של סטירה וצביטה ותלישה ובעיטה ודחיקה ומלקוּת…
אלא – עדיין לא הגענו אל הילד.
האב נעשׂה בינתים בעל-בית’ל אמיתי ונחמד! אין הוא מתערב בעסקי הקהל; אין הוא מבקש לדעת, מה ומה מתרחש בקלפי; וכי דאגתו היא זו, מי יתמנה גבאי בבית-המדרש! אין הוא מחַווה דעה לשום אדם, הוא יש לו אשתו שלו, ביתו שלו, גמרא שלו על-גבי עמודו שלו והריהו יושב שליו כיוׂנה זו, אלא שהחטוטרת גדלה יותר ויותר ובכבֵדו הוא מתחיל לחוש…
אין אנו רוצים ללווׂת את האברך השקט והצנוע בדרכו השקטה והצנועה עד אל תוך הקבר. אנו מתעכּבים באותה שעה, שהוא נמצא במיטב שנות-הפריחה שלו – אברך צעיר ונאה, כאמור – בעל בית משלו, אשה משלו וילדים בלי עין-הרע, עם “עיר” משלו בבית-המדרש. אברך מלא חן! דומה כולו לדג מלוח שהוציאוהו ממי-המשׁרה:
בסמוך לרקותיו מתחת לקרום הדקיק מזדקרים עורקים כחולים.
כשהוא נוטל את נַטלת-הנחושת בעלת הידותים לנטילת-הידים, שתי ידיו רועדות אצלו.
כשהוא מהלך על-פני הרחוב על כרעי-הקש שלו, אין ידוע אם הוא צולע, או שמא תקפה אותו הצינה ועיקמתוּ!
העינים מושפלות לאדמה – שמא, חס ושלום, תבוא לקראתו אשה!
הראש כפוף מעל ללוח היבש הקרוי “חזה”, שלא יהא דוחק, חס וחלילה, את רגלי השכינה!
את ידיו אינו מטלטל בהליכתו, אין זו מידת דרך-ארץ, אין זו מידה יהודית!
הנה – בעל-בית’ל שקט ומנומס כזה גדל ועולה מילד שקט ומנומס…
וכשהעיירה מיושבת הרבה בעלי-בתים כאלה, והיא בנויה עץ, וימות החום יבּשו את העץ, ואחד שכּור אִבּד ניצוץ-אש ממקטרתו, ומזדמנת נוסף לכך גם רוח מצויה… כבר מבינים אתם מעצמכם את השאר!…
האברך שלנו מַיִם לא יהיה נושׂא, על הגג לא יהיה מטפּס; גרזן או כלונס אל היד לא יקח…
האברך שלנו עומד לפני ביתו שלו ורועד כמי שתקפתו הקדחת! הוא רועד, אך אינו נוקף אצבע… אינו מתערב… אם רבון העולם יהא רוצה, יפנה את הרוח לצד אחר, או יוריד מן השמים גשם טורד… ואם לָאו, אם זכות-אבות לא תועיל והאש תגיע עד ביתו שלו, אותה שעה… הוׂ! אותה שעה הוא ישתגע ממראה עיניו ויציל גזר-עץ או מזרן של קש…
את הדברים האמורים לעיל השמעתי באזניו של אברך-משי אחד, בשעה שהיינו ישובים על-גבי אבן, שׂריד-ופליט של רחוב שנשׂרף, והיינו מבכים את החורבן החדש.
-אתה קל לך לדבר כך – משיב לי האברך – ואני רוצה לספר לך מעשׂה שאירע לו לדוד אברהם’ל שלי!
פעם אחת יצא בשעה מאוחרת בלילה, במוצאי-שבת, משלוש-סעודות יצא, להביא קנקן מים חיים מן הבאר…
מחסידי בעֶלז הוא, וחסידי בעֶלז כידוע מאחרים בנשף בשלוש-סעודות…
הלילה ליל חם היה, ונתחשק להם לשתות מַים חיים, טריים.
מי ילך אל הבאר? והטילו גורל! ונפל הגורל על דודי שלי אברהם’ל!
מילא, הגורל נפל, הריהו הולך.
הוא נגש אל הבאר, שואב ומעלה קנקן מים והולך בחזרה וכולו רעדה, שלא יתנפל עליו חלילה כלב! שכן בשעה מאוחרת בלילה, כשיורד השקט על השוק, נשמעת יללת הכלבים מן הפרבר, עד שעובר רעד בכל הגוף.
ולפעמים יקרה, שעולה בדעתו של כלב לצאת לטייל ולעבור ברחוב ולתלוש כנף מקאפּוטה של יהודי.
קצוּרו של דבר – הריהו הולך.
לרוץ אינו יכול, קנקן המים כבד למדי; לשפוך ולחזור עם קנקן ריק מתבייש הוא!
ובכן – מתרחש לו נס!
הוא רואה מרחוק, שמשהו מתנוצץ אדמדם. “אוצר” סובר הוא, ודבר זה מחדש בו את כוחו והוא רץ וניגש לשם עם קנקן המים! לא היתה לו שהות להעמיד אותו!
הוא בא וניגש קרוב יותר, והריהו רואה, כי ביתו של משה-אהרן בן השוחט מתחיל אך זה עתה בוער; אתה מכיר את הבית ההוא? זה כשנות ארבעים הוא שוקע ומוסיף ושוקע אל תוך האדמה, עזים מקפּצות על גגוׂ.
והגגון בוער בקצהו האחד, עוקץ ממסגרת הקש דולק כמו נר…
דודי אברהם אינו מרבה מחשבה, ממהר ושופך את קנקן המים על מקום הדליקה וצועק בקול: “גוַאלד!”
מה סבור אתה? סוף כסופו של המן היה לו!
במשך שנה תמימה היו סוחבין אותו אל המשטרה ואל בית-המשפט בתורת עד! אתה מכּיר את דודי אברהם? עד נאה, לא כן? ראשית, שוכח הוא להסיר את המגבעת – ומסירים אותה מעליו עם הראש ביחד; אחר-כך רואים, שנכנס במגפים עמוסים בוץ, מטלטלים אותו החוצה, שינגב אותם; סובר הוא, שציווּהו ללכת הביתה – הולכים וסוחבים אותו שנית בהשגחת שוטרים, שלא יברח. ובינתים אין הוא יודע לדבר בלשון גוייש לא דבּור ולא חצי דבּור. וכאן מצוים לו שיספּר, ברחוּק כמה אמות ראה את האש, ושימדוד על-גבי השולחן ויראה, כמה גדולה היתה האש…
והוא אינו מתחיל להבין כלל, מה מדבּרים אליו! ולאחר שמסבירים לו וכבר הוא מבין את הנדרש ממנו והוא מבקש למדוד, רואה פתאום ראש-העיר שיש לו לדוד אברהם ידים מזופתות ומשליך אותו החוצה – שירחץ לו את ידיו ולא ילכלך את המפה הירוקה!… מה סבורים אתם, הדבר נמשך שנה תמימה; דודי שלי אברהם לא היה עוסק במסחר, ולא לומד, לא אוכל ולא ישן, ומרוב צרות נשתקע במין מרה-שחורה שסופה מחלה!
הטוב ביותר – אומר אברך-המשי שלי – לגבי יהודי הוא שלא להתערב! שׂטה ועבור!
רואה הוא מישהו עושׂה תגרה במישהו ברחובה של עיר – הימלט!
מדברים בקול רם וישׁ חשש מריבה, שׂא רגלים!
אתה מהלך בלילה ומישהו שובר מנעולים, -הסתלק!
הבורח בעוד מועד, לעולם לא יתחרט!…
לאחר דבּוּר מושך וטיוּל ארוך אמנם הודה לי במקצת, שלא היה הרקיע מתמוטט, אילו לא היה דודו שלו אברהם’ל שוכח להסיר את כובעו מיד על סף בית-העיריה ולא היתה עולה בדבר, אילו דודו שלו אברהם’ל היה רוׂחץ תחילה את ידיו ומצחצח את המגפים (הפּוכו של דבר סבוּר הוא: תחילה לצחצח את המגפים ואחר-כך לרחוץ את הידים).
ומודה הוא, ש“דינא דמלכותא דינא”, ואם המלכות רוצה, שהרצפה בבית-העיריה והמפה על השולחן יהיו נקיים, אין הכרח לעשׂות דוקא את ההפך מזה.
אך שיהיה יהודי חזק ובריא “כמו גוי”, ירשום עצמו כחבר במכבי האש ויעלה ויקפוץ בשעת-מעשׂה על-גבי גג בוער, דבר זה אינו בגדר האפשר!
דבר זה לא היה וגם לא יהיה!
“מפני מה לא?”
מסביב לנו נתכנסה בינתים חבורה של “נשׂרפים” ו“נשׂרפות” (הללו האחרונות עמדו מן הצד מרחוק), והכּל יחד הודו בכך, שיהודי אי-אפשר שיהיה חזק כמו טורקי, דרך משל, משום שאדם בן-תורה אי-אפשר בשום פנים שיהיה כל-כך מגושם!
– אדם ירא-שמים – נכנס בדברים אחד מלמד – מן ההכרח שיהיה כשל-ברך!
– מי שיושב ולומד תורה – אומר שני – מי שמרגיש רק טעם בלמוּד התורה, שוּב אי-אפשר לו ליתן דעתו כל-כך על הגוף! מי שרוצה להיות בריא וחזק, חייב לאכול בשעה הקבועה, לישון בשעה הקבועה, ללכת לטייל כשעה ביום – כל אלה דברים שלא נבראו בשביל היהודי…
– אני הולך פעם אחת בשנה – אומר יהודי שלישי – לתשליך, ויש לי די והותר!
– בהן-צדקי – נשבע מישהו – שבשבת ללכת להתפלל, אף זה קשה לי לפרקים; בית-הכנסת הגדול מרוחק, וללכת סתם לארכו של הרחוב, מה ענין הוא?! קח ולך סתם על-פני הרחוב! ובכן, הריני מתפלל לפרקים בביתי ביחידות…
– רבותי – השיבותי להם – אל נא תקשרו כל בהמה אשר לא-טהורה בלָאו שבתורה! התורה איננה אשמה כאן ולא כלום… וכי אין שוים לענין זה גם בעלי-המלאכה היהודים, החייט והסנדלר, חוטב-העצים וחוצב-האבנים וכל שאר בעלי-האומנות מאחינו בני ישׂראל? וכי הם, שאין להם עסק רק עם התורה ועם יראת-שמים בלבד, שאינם טועמים טעם אלא בחטיבת-מלאכה העשׂויה כהלכה – וכי הם עובדים בסדר מסויים, וכי הם אוכלים וישנים ונחים בשעה הקבועה?
– אמת – מודה לי מישהו, אלא שהערב ירד ואינני רואה מי הוא זה, – כזה הוא כבר הדרך היהודי, הכּל עד לכוחות האחרונים…
– אבל אין זה כל-כך טוב שיהיה כך, אומר אני ומבקש להוכיח להם, שהיהודים בארץ ישׂראל היו באמת בריאים וחזקים “כמו גויים”, ושניהלו גם מלחמות, גילוּ גבורות, והיו חיים כשאר כל האדם.
אני מבקש לעבור ולסקור כל תולדות עמנו, למן אברהם אבינו שנלחם מלחמה ראשונה עם חמשת המלכים, ועד החשמונאים, שהכּו את היוָנים… אני מבקש להרחיב את הדבּור, להתלהב, לצטט את דבריה של ציפה אשת החייט:
מַדוּעַ מַגִּיעַ גַּן-עַדֶן, יׂאמְרוּ לִי,
אַךְ-רַק לַצָּהׂב וְלִידוּעַ-הַחׂלִי?
גַּבְרִיאֵלְטְשִׁי, אֶשְׁאָלָה, מַדּוּעַ?
הַאִם תְּשׁוּשִים, חֲלוּשִים מִקַּצֶּרֶת
הָיוּ הַשְּבָטִים הָעֶשֶׂרֶת?
הַאִם לֹא תִּזְכּוֹרָה? הַקּוֹל שֶׁמַּשְׁמִיעַ
שִׁמְעוׂן עַד כִּסְאוֹ שֶׁל פַֹרְעׂה הוּא מַגִּיעַ,
וּפַרְעֹה – מִמּוֹרָא עַל כִּסְאוׂ מִזְדַּעְּזֵַע…
וְרָץ נַפְתָּלִי, בַקַּרְקַע לֹא נוׂגֵעַ,
כְּרוּחַ שָׂדֶה עַל רָאשֵׁי הַשִבּׂלָת…
וְשִׁמְשׁוׂן הַגִּבּוׂר, שֶלשֵׂאת הוּא יָכׂל אֶת
הַשַּׁעַר עִם שְׁתֵי דַּלְתוׂתָיו עַל הַשֶׁכֶם…
***
ביקשתי לדבּר ולדבּר, על שלושת הגבורים של דוד, שהבקיעו את מחנה האויבים והביאו לדוד מים חיים! על אֵהוּד… על אלף אחרים, אמיצים וגבורים; אבל נתברר, שכל הדבּוּרים לחינם.
הם יודעים את כל זאת.
– בּא, בּא – אומר יהודי זקן בעל זקן-כסף בהיר ומופלא – בּא, בּא, תן לנו ארץ! תן לנו אדמה, תן כפרים, תן אויר רענן…
– יהודים – צועק מישהו בעברו סמוך אלינו – יהודים, מעריב להתפלל!
הקהל נתפזר, וזה היה מזלי; לשוני כמו הפכה גזר-עץ, מבלתי יכולת להוציא הגה מן הפה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.