(העתקה מכתב-יד ישן נושן, בלי ראש וסוף)
….. ואני עמדתי אז בשדה, הרחק מעיר-מולדתי – בגדד – אשר נשקפה אלי מתוך הערפל בהמון נרותיה, באלפי ניצוצות רועדים באויר הלח, כאלו דאגו לי ולשלומי.
גם הלבנה ממעל לראשי נוגה ועגומה מאוד, כאלו היא חולה עלי – על נער קטן ורפה-אונים, נעזב וגלמוד בשדה, אשר מי יודע אם לא תאכלנו חיה רעה.
אך השמים הטהורים קורצים אלי ברבבות עינים צוחקות. יודעים המה כי לא עיף אנכי, כי לא נתעיתי, לא מעירי ולא מבית אבי, כי יודע אנכי את דרכי ודי אונים לי לעשות את אשר נגזר עלי ואשר הודיעוני בחלום חזיון לילה.
עלי לעלות על ראש המגדל העומד לפני, לדעת את האמת!…
-----------------
ומה נפלאו האגדות על אדות המגדל הגבוה הזה!
יש אומרים כי לפנים היו פה עיר ומצודה, עיר גדולה לאלהים מבגדד, ומצודה, אשר הפילה חתיתה וצלליה על גוים וממלכות… והמגדל היה מגדל צופים לחיל-המגן אשר לעיר.
ויהי היום ויבוא צר בשעריה. אך הצופה נרדם ולא ראה, ולא תקע בשופר, להזהיר את העם… ותפול העיר לפי חרב, ותזרע מלח; המצודה נהרסה עד היסוד, הלגיונות עם נסיהם ודגליהם נקברו בחול, ואך לעונש הצופה נשאר המגדל על עמדתו; כי מדי חצות ליל יעלה הצופה ההוא על ראש המגדל, יסוב את המעקה, יפרוש כפיו צפונה, כי משם נפתחה הרעה, אחרי כן יביט ימין ושמאל, ומוסר-לבו יתעורר ויעַנהו, ואז יפול על חרבו וימות… ככה יעשה מדי חצות ליל.
ויש אומרים, כי המגדל היה מגדל אשָפים וחוזים בכוכבים, אשר קראו בעינים פקוחות בספר השמים, להגיד לבני האדם את אשר נגזר ונחתם עליהם. יש אשר נזהר העם ונצל מרעה; ויש אשר הכביד לבבו, ויפול ברשת. ויהי היום, וישלחו האשפים רץ להגיד לכליף כי בא יומו ללכת בדרך כל הארץ. והאמין בהם הכליף, ויצם שלשת ימים ושלשת לילות להטהר מחטאיו, ויצו אל ביתו, ויחלק את מלכותו לבניו; ומוכן ומזומן לחיי העולם הבא, צוה להעביר בשלח את כל האשפים, כי לא אבה הכליף לבוא אל גן-העדן בלי אשפיו, השָמים תמיד את דבריהם בפיו. להכליף המת קראו עלי אדמות בשם: “החכם”. אך מאז המגדל ריק, כי כל הוברי שמים נסו המדברה.
אך אחרים אומרים: לא מניה ולא מקצתיה! פה קבורת פטיש הארץ, גבור הציד לפני האלהים – “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים”, אשר במותו חבש כובע אבנים לראשו, למען יראו וידעו בשמים כי “נמרוד בן נמרוד בעל הקרנים” מת ותהי פה קבורתו…
אך לעלמות שיר, והוא מספר על דבר בת-מלכה בעלת עינים שחורות ומחלפות זהב טהור, אשר משך המכשף אל המגדל בחבלי קסם, ויַפל עליה תרדמה; והיא תישן עד בוא גואלה, נער תמים יפה עינים ואמיץ כח; והוא יעלה על ראש המגדל ויראנה שוכבת על מטת שן, מעולפת שערות זהב וישקנה – כאָח! אז יבוטל הקסם, תקיץ בת-המלכה ותהי להנער התם לאשה. ונדוניתה: ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה בין הסמבטיון והרי החשך – מלכות גדולה ועשירה כמלכות אחשורוש.
האמנם ריק המגדל מיושב? האמנם אין אף טפה אחת אמת בכל האגדות הללו?
מורי ר' יוסף הפילוסוף אומר: הבל הבלים כלן; רעי שמעון הבטלן אומר: האגדות קליפות הן, ובתוך כולן יצוק סוד ודבר סתר… ואני חפץ לדעת את האמת!
ואקרב אל שער המגדל, ואפתחנו.
------------
לבי דופק ורגלי רועדות, אבל אני חפץ לעלות על ראש המגדל. המגדל הוא משאת-נפשי משחר טל ילדותי, הוא הגיגי יומם בבית-המדרש, הוא חלומי על משכבי בלילות… הוא מושך אותי, הוא קורא לי!
אני נקראתי, נמשכתי, וגם חפץ אני, רוצה אני לעלות על המגדל; לכל מראות החיים דו-פרצופים כאלה, וקורי הקסם, אשר בין לבבי והמגדל, כפולים המה… חצים רצון המגדל – וחצים רצוני…
היש רצון להמגדל? ולי… היש רצון?
אך למה אני מפחד?
------------
העליה הראשונה. חדר גדול מאד, אך ריק, ובו חשך, כי חלון גדול פתוח בקיר… בעד החלון נופלת אך קרן-אור אחת מן החוץ להגיה לי את גרם המעלות – לעלות!
כן, החדר ריק – כי הלכתי אנה ואנה ואין מעצור על דרכי מלבד הקירות. אך הקירות קרים, לחים וחלקים מאד, באין אף סדק קל לתחוב בו צפורן.
נגשתי אל החלון. גבוה הוא ורחב; בעדו אני מביט החוצה ורואה הרבה מאד. הנה התרחב השדה והשבלים, אשר עמדתי ביניהן, – השבלים מתנועעות… מניעות אלי ראש.
הדבר לכן אלי, שבלים?! היש את נפשכן להגיד לי דבר? לא? אך רוח חרישית עברה עליכן ותתנועענה? הלא גם עלי עברה הרוח לעלות על המגדל, ואני עולה… אתן לא תדעו את הרוח המנשב בכן, ואני לא אדע את הרוח הקורא לי לעלות על המגדל… ולמה לנו לדעת את הרוח?
השבלים אינן שומעות בקולי, אך מניעות, מנידות ראשיהן. הגם בעיניהן רע הדבר, כי אני עולה על המגדל? הגם הן בקושרים עלי? יהי כן, – מה ממני יהלוך?
שָם העיר – עירי… בגדד הגדולה לאלהים, התולה בערפל… בין הבתים – בית אבי… אדמה כי כבר שב אבי הביתה לאכל לחם. אמי יושבת ממולו… אחותי הקטנה, היפה מאד במהלכה על ארבע, חפצה לעלות על ברכי האב, ועל כן תפן לעזרתי, ומאד תתפלא כי אחיה, החש תמיד לעזרתה, איננו, וגם אבי, אחרי אכלו מעט ואחרי שתותו, להשיב את נפשו, שואל לי, ולשמי ולזכרי פני אמי מזהירות ברוב עונג – מובטחת היא, כי אני בבית-המדרש, יושב והוגה בספרים יחד עם שמעיה הבטלן, ויוסי הפילוסוף מנצח עלינו… לוּ ידעה אמי איפה אני עתה!
ומדוע נפשי עוגמת? – אך טרם מצאתי מענה וקול קורא מהתקרה:
– עלה!
הוא הקול אשר קראני בחלום… נעים הוא הקול, אך גם צו יצוק בו…
ואני עולה.
------------
בעליה השניה החדר צר וקטן מהראשון, ולעומתו קטנה גם מדת החלון. עוד הפעם קרן-אור אחת נופלת מן החוץ פנימה, להאיר את גרם המעלות לעלות, ובחדר – חשך ישופנו. והכתלים לחים, קרים וחלקים… אך בעד החלון, כאשר אביט החוצה, אראה עתה הרבה יותר מאד, כל הככר רחב ונסב… שם יאור חדש, פה נגלה יער צומח עצים… את המותר עוד יכסה הערפל.
הנני נושא את עיני למרום, וגם שם חדשות: סמרטוט שמים חדשים, יריעה חדשה, מראות כוכבים חדשים…
ואני שמח מאד על המציאה החדשה הזאת, על מלא-עיני אשר התפשט אל כל עבר.
אך פתאם נגלה צל שמעיה הבטלן חברי, והוא מניע את ראשו לאות יגון.
– ועל מה אתה שמח? – שואל אותי הצל, העומד בכל זאת מרחוק, – הן אך הוספת, ולא היטבת לראות! ואם גם תעלה על ראש המגדל, ותשים בין כוכבים קנך, התחדור אל תוך הדברים, אל נפשם?
שמעיה אומר כי לכל חפץ תחת השמים נשמה מיוחדת, טובה או רעה – מלאך או שד… ישנם שרי ימים ושרי ארצות, נשמות עצים ונשמות אבנים, וגם נשמת אבק פורח! הכל חי, כחי, כצומח, כדומם, בכל צרורה נשמת חיים, אשר בנפול עליה טל של תחיה תתפתח, וככה יהי גם האבק היבש לבריה מתפלגת ובעלת שכל! הוא אומר כי כל הכחות צרורים בכל הנשמות…
ישנן – לדעת שמעיהו – משקפים, אשר בהם יראו את תוך הדברים, את לב נשמותיהם. על לב הריש בעל המשקפים לא יעלה לנסוע לקצוי-ארץ, לראות איים וימים רחוקים, לחפש ולבקש גדולות ונצורות, להתבונן אל שמים חדשים וכוכבים חדשים; יודע הוא היטב כי כל גרגיר הוא זרע להחיות עולם כלו! והמכיר את נשמת האבק, הפורח באויר, הוא הכיר את כל העולם כלו…
אך איה הם המשקפים?
בסביבות ירושלים יש מערה, ושני אריות צובאים עליה! ובמערה ארגז גדול של ברזל, ושני נמרים שומרים על הארגז; ובארגז כתב-יד ישן נושן, ובכתב-יד – שם מפורש, לפתוח מערה אחת במעבה ארץ הסינים, ששם נגנזו המשקפים, ושני שרפים, וחרבותיהם שלופות בידיהם, סוככים על המערה…
נחוץ דבר קטן – אומר שמעיה: – לדעת את השם כנגד האריות והנמרים!…
ואי לזאת הוא צם ומתפלל כל הימים, למורת רוח מורנו הפילוסוף, האומר כי אין משקפים כאלה, כי הכל ביד נשמת האדם בהעמיקה חקר לבדה, בהתבודדה במועדיה – תוכל לסקור הכל ולדעת הכל…
יריבו שם ר' יוסי ושמעיה, ואני אעלה על המגדל!
אני חפץ לראות ולדעת! ואולי די לי היום – ומחר אשוב?
– עלה! –
קורא הקול מן התקרה.
------------
וככל אשר אני מוסיף ועולה, כן יקטנו החדרים והחלונות, כן יוסיף וימש החשך אשר ישופני, כן יקפא דמי בעורקי מפחד ומקור, כן ידפוק לבי בחזקה… כאלו הוא חפץ לנוס, לברוח מקנו… אך כן יגדל וירהב מלא-עיני, בהביטי בעד החלון!
בל כאשר אתיצב על יד החלון, יקרב אלי מאחורי צל שמעיה וילחש באזני:
– רד, רד מזה! כבר רגליך בצקות… נער רפה-אונים אתה, ומה כחך כי תיחל להעפיל לעלות על ראש המגדל? ומה בצע? רד אתי… שם בבית-המדרש מצאתי ספר ישן נושן ובו ידובר על השמות, השליטים באריות ונמרים… רד אתי ונלמדם יחד!
– עלה! – קורא הקול מן התקרה.
ואני עוזב את צל חברי, ועולה…
ומי הוא הקורא לי? מי אדון לי לצות עלי? רגלי בצקות והכח האכזר מצוה ללכת, וללכת בלי הפוגה, בלי השיב רוח! אני מאמין לשמעיה… אני מאמין לו!… ואני חפץ עתה להאמין לו!…
ופתאם נגלה יוסף הפילוסוף;
– ואם מאמין אתה לו – שומע אני את קולו החד – למה אתה עולה? אתה חפצת לעלות, אך הלא בעל רצון חפשי אתה ויכל תוכל לשלוט ברצונך ולהתגבר בו על חפצך הקורא לך מראש התקרה!
– עלה! – קרא הקול. וגם דברי הפילוסוף רודפים אותי הלאה, הלאה מסבך ההפכים העמוקים! חפצי שולט בחפצי, רצוני מתגבר על רצוני, אני אוחז בערפי ומוריד את עצמי מן המגדל, אף כי אוחז אני בערפי ומעלה את עצמי אל ראש המגדל! הפילוסוף בתער לשונו בקש לבקעני, לבתרני לשנים, לסכסך האחד במשנהו! אני לא אובה, אני לא אשמע! אני עולה, אני עולה – ויהי מה!
אך בעלותי על גרם המעלות, ובהרומי חדר מעל לחדר מתנשא מלבבי עמוק הד קולו של הבטלן:
– ואם תראה עוד כברת ארץ, עוד ימים ונהרות, עוד שמים וכוכבים, התמלא נפל הדברים? כל שטח העולם הוא לוח אלהים, וכל הצומח והחי וכל הדומם מכתב אלהים, ספר כתב לבני אדם… וככל אשר תעלה אתה, כל אשר יגדל השטח, כן יחלק הלוח, כן תאבדנה מלפניך האותיות, וכן יטושטש לפניך מכתב אלהים! עוד לא הגעת אל חצי המגדל ולא תראה עוד את השבלים, לא תבדיל עוד בין אדם ובהמה. החי והצומח לא תראה עוד את החיים!…
את בית אביך זה כבר אבדת; חפש נא עתה את בגדד, עיר-מולדתך! איֶהָ? חפש נא את הימים והנהרות, היערים וההרים אשר גלית מתחת? נקודות, נקודות תראה… מכתב אלהים היה לנקודות… לנקודות בלי רוח חיים, בלי דעת ופתרון… השטח היה לקוים, הקוים לנקודות, ותעלה עוד וגם את הנקודות ישא רוח ואתה ממרום המגדל תפול לטבוע בריקות הנשיה!…
למה התעך לב הותל להתנשא על חבריך, על בית אביך, על עיר-מולדתך? – – –
– עלה! – קורא הקול ואני עולה.
------------
אני עולה, ואל אזני חודר בכי נורא, בכי אחותי הקטנה, קולה הנחר הקורא לעזרה. מה היה לה? האם לא נפלה בחצר אל הבור?
– עלה! – קורא הקול.
עוד בכי תמרורים. קול אמי אני שומע:
– בני, בני! למה אתה מחרף את נפשך למות… בראש המגדל עומד הצופה; הוא יראך, ויחשבך לצר, ויפגע בך. בני, בני!…
בני, מחמל נפשי! שם גם האשפים, ומה תעשה אם ירשיעוך האשפים ויגלגלוך לתוך חתול שחור?…
– בני, בני! – בני, בני! – שומע אני קול אחת מדודותי הרבות.
– רד מהר מן המגדל, פן ייקץ, יען כי הרגזת את מנוחתו ותעלה ככנה על מגבעתו!
– בני! – קורא אבי ברוגז – בן סורר ומורה! הבת-מלכה קראה לך! בת מואב… עצת בלעם! רד! רד! רד!
אך הקול מן התקרה קרא בכח:
– עלה!
ואני עולה.
------------
ולבי חלל ונשבר בקרבי… מתי קץ הפלאות? מתי אבוא לגרם המעלות? האעצור כח? –
ופתאם אמנם בא הקץ…
ברק אור חדש – –
מה זאת? ראי מוצק אני רואה, ראי מוצק יורד לנגדי…
– אלי! אלי! – קראתי מנהמת לבי: מה היה לי?!
עוד לא עליתי על ראש המגדל, וכבר זקנתי, שבתי, שלג שיבה על ראשי ועל זקני, לחיי נקמטו כפני הקלף, עיני נדעכו והן הולכות וקלות…
האמנם פה קצי?
– כן! – אומרות כל עצמותי העיפות.
– כן הוא! – עונות רגלי הבצקות.
– בלי ספק! – קורא הד לבבי המתבוסס בדמו…
וברגע ההוא נשמע הקול! אך לא מן התקרה, כי אם מתחתית ארץ:
– רד! – קרא הקול…
– אני לא ארד! קראתי במר רוחי.
– אז נפול תפול ארצה…
הקול קורא, ואני מתגלגל מגרם המעלות…
***
מובטח אני כי לא שגית אף רגע, כי ידעת מראש אשר אך חלום נעורי אני מספר באזניך.
האם כלו חלום? או נתנה המציאות עצם, והחלום קרם עליה עור ובשר, והדמיון הלבישה רקמה, צללי-סתר, צבעי-קסם?
מי יודע!
מי יתוה את הגבול בין החיים והחלומות?
הא לך עוד חלום או מעשה: קרא לך כאות נפשך.
-----------
אז כבר הייתי בחצי ימי, ואני בתוך הגולה…
כי הגליתי מארצות הכליפים. הסריסים, הפילגשים. השהרונים והקסמים. ואני גבר חי, עמל ונלחם בזרוע, עובד וימיני לי מושיעה – להביא טרף לביתי ולהחיש עתידות לכל חיי-רוחי…
וחיי רוחי יפים הם מאד, נאים ונחמדים; מעיניהם נשקפה חמדת החיים… עתה, האמינה לי, גם הילדים אינם חולמים עוד… אולי משלו פה לפנים נמרודים, היו אשפים, צופים וכל דכוותיהן, אך אתה נשכחו כלם כמת מלב; והחיים זועפים ורועשים ומכים גלים, ואני ואניתי בתוך החיים… ואין אף רגע לזכור את החולומות, את המגדלים… הידים מלאות עבודה!
אך פעם אחת עמדתי בגן, והערב נפלא מאד.
לאט-לאט התאספו בצהרים מארבע רוחות העולם ערפלי טהר, ויכסו את שפריר הרקיע כרקמת חורי… ויפלו רביבים קלים ובהירות…
עתה רפה היום לערוב, אך הרביבים חדלו מנפול, העננים הקלים רודפים אחרי השמש ימה, אדומים ונלהבים מנגה נגד קרניה האחרונות…
ובאותה המדה אשר תאסוף השמש את נגהה – תפרש שמלת-אור חדשה, שהיתה עצורה עד כה על ידי העננים, ותרד ארצה! לעמת שירד הערב, יתפזרו העננים, והאויר עומד בעינו בלי התרבות או התמעט!
ולי נדמה אז, כי היום לא יפנה עוד והלילה לא יבוא! כי עמדה פתאום המטוטלת, שעון הזמן נדמה, ואין שנוי ותמורה עוד! חברי בגן – עצים רועשים מרוב תמהון; הפרחים בין הדשאים חרדים, מבלי הדעת, אם להתפתח כעבור הגשם, או להסגר ולישון שנת ערב?
עומד אני כנציב מלח על מקומי, נרעש ונפחד. הייתי כחולם
האמנם כלה החוט המניע, הגיע קצו, ורגלי עומדות על גבול הזמן? האמנם ישתרע ההוה לעולמים ואין לו עתידות עוד? האמנם יתקשה, יקפא ויתאבן כל העולם כלו כמו שהוא עתה, מוקשה בצורתו לעד?
האמנם יקפא השור שחוח על העשב ולשונו לא תלחך? הנשר יתלה לעולם במרומי הרוח וטרפו – ילד קטן גוע – בין צפרניו? והסַּבל, באשר הוא שם, יקפא שחוח תחת משאו ונטפי הזעה יקפאו על מצחו ולא יפלו על לחייו לעולמים? הבוגרת תשב לעולם על לוחות הגורל, ומלכה-גואלה לא יעלה מן הלוחות?… והאוהב, אשר נפל על ברכיו לפני אשת רעהו, לא יוסיף עוד לקום, וחכליל הבשת משפתיה לא ינדף לעולם, והבעל, הרץ ומאכלת בידו, אליהם לנצח לא יגיע?… ושם בערש – ילד. ואמו למראשותיו, על פני הילד חרדת מות, חרדת אסכרה, ועל פני האם נלחמת התקוה בהיאוש, התפלה במרי-שיח, – וכל זה לא ימח לעולם!? גם הזקנה בין השקים הבלים תתחוב לנצח באצבעותיה הרועדות את החוט אל חור המחט והוא לא יעלה בו, ועיניה כלות? ביער יקפא הרוצח ותמונתו וצלמו – בעין הנרצח, הכורע לפניו?
והמתים לא יחיו עוד, והחיים לא ימותו עוד, והרגעים לא יעברו, ויתכנס ויצטמצם הנצח בתוך הרגע – וצלמי ההתחרות, הפחדים, הבלהות, היאוש וכליון-הנפש, והסכלות והרשע, הכל כאשר לכל – צלמי עולם הם ולא יעבורו?!
היש עונג נצח, יסורי עד? פחד עולמים או תקות עולמים?
מי יודע?
פתאום חדר אל אזני הקול:
– לך!
עשיתי מבלי דעת פסיעה קלה, ומטוטלת הזמן נתּקה…
הגם זה היה חלום?
מי יודע?
אולם, בחלום או בהקיץ, אני הכרתי את קול מכרי מאז!
הוא הקול אשר קרא לי בחלום הילדות, מראש המגדל ומתחתית ארץ…
– לך!
– לאן? עד מתי?
-------------
עתה זקנתי ושבתי. דומה אני לצלי, אשר איתי בראי, במגדל…
– כן. – אומרות כל עצמותי הכואבות.
– כן הוא! – עונות העינים הכלות.
– אמת ויציב! – שומע אני הד לבבי העיף והיגע.
פרחי הקברים – ברזל. רגלי הבצקות לא תעלינה עוד על מגדלים…
ודבר אין י עם גנים ופרדסים. דבר אין לי עם מגדלים. כי דבר אין לי עם החיים כלם.
אני יודע כי שם, לא רחוק ממני, זועף ים החיים, אך לאזני הכבדות יגיע אך קול עלה נדף… שם אניות-מגן שטות, – אך עיני הנדעכות רואות איזו צללים סבוכים בלי שחר…
בקרב לבי דועך נר קטן… עד מתי יעלה עשן ולא ידעך? – הים השליכני מקרבו כפגר מובס!
אני הייתי בקושרי המלחמה. אך עתה כח זכרוני רפה ואינני זוכר עוד למי נלחמתי ואת מי קויתי לחלק שלל?…
היזכרוני שם? היקללוני משנאי ויברכוני אנשי בריתי?
מי יודע?…
לפעמים יעלה באזני קול אדיר וחזק, קול מפקד צבאות…
אך אני את שפתו לא אשמע עוד!
עלי להכון לשמוע קול אחר…
הקול אשר שמעתי בחלום ילדותי במגדל, ממרום ומתחתית הארץ, הקול אשר שמעתי בגן, יעור גם עתה. אני יודע, כי יעור ויקרא לי…
הנה הוא! הוא קורא לי!
כן…
הוא קורא בשמי!
אני אלך! אני אשמע בקולך, אך הגד לי: מי אתה, ומה תקרא לי, ולאן?
אתה מחשה?
אז עשיתני לכלי מלאכתך, ואתה אין לך עוד חפץ בי ותפוצצני? ולי אין הצדקה לדעת אותך, את עבודתך, את מטרתך?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.