א 🔗
הבית היה מוקף גדרת-אבנים פרוצה וכושלת, כדרך גדרות האבן הסוגרות על חצרות בתים גדולים של ירושלים; בתים אלה נחשבו לפנים בתי תפארת, לעומת המִשכנות השחוחים שלפני החומה; אבל עכשיו, משנבנו בתי-המידות שבשכונות החדשות, פנה זיוום ותפארתם שקעה. עשבים שוטים, ירוקים ורעננים, מבצבצים ועולים באביב מבּנות לסלעים שבחצר, כשטללים נפתחים ומשקים כל עשב בלילה ורוח קלה נושבת מן ההרים ביום; ובבוא הקיץ בלהט החום ובסערה של מדבר, הוא מבער את שִׁפעת הירקוּת בן-יום, וחרולים יבשים ונוקשים פושטים על חלקת הסלעים. חצי תריסר עצי-זית יתומים עומדים שחוחים בחצר, וחרוב ערירי פורש בּדיו בקרן זווית, וצילו הכבד נטוי אל מחוץ לגדרה.
והבית גדול, רב חלונות ורם דלתות; שני כדי חרס קבועים לצידי פִּתחוֹ הנישא ופרחים לִתקופותיהם פורחים ועולים מפיהם. אולם גדול קבוע בטבורו של הבית והוא משמש פרשת דרכים ורשות הרבים לדיירי הבית כולו, שבאולם זה קבועות שתי שורות דלתות, בשני הקירות הארוכים, והן פתחים לחדרים מימין, ופתחים לחדרים משמאל.
בית זה איוותה לה משפחת נתן למושב, בְּנוּסָה מגרמניה לפני תושביה, שהפכו מניה וביה משׂיוֹת תמימות לחיות משכּלות. בבואם בשערי הארץ הבינו מיד לדעת שכל חייהם עד כאן משולים לצל עובר, ואם חפצו חיים חדשים לא נותר להם אלא להיאחז בשארית כוחם בחופים אלה וחיו. ניתנה האמת להיאמר שאדון נתן, משניטל מחדר-ההנהלה שבבית-הבנק שלו בטבורה של ברלין – נשבר כוחו ושוב לא יכול למצוא עצמו בשום מקום בעולם, ורק אשתו, זו גברת נתן, היא שאחזה ברסן הבית וניהלה את ספינתם במים סוערים. אשה זו שבביתה הקודם לא היתה אלא אשת חיקו של אדון נתן, המקבלת מידי בעלה כל צרכיה ברווח ומשמשת לו עקרת בית מפוארת בנשפי החשק שבראש כל שנה אזרחית, עתה שינתה טעמה והעמיסה את כל דאגת הקיום על שיכמה. ואילו אדון נתן, שגדוד פקידים היה עוקב אחר קמיצת עינו ואֵימתו על בית הבנק כולו – עכשיו כאילו מעדה רגלו ואינו אלא כחרס הנשבר.
ועד שגברת נתן שאלה בעצת ידידים, נמלכה בדעת עצמה, ובהסכמתו האילמת של אדון נתן גמרה אומר לפתוח מלון-אורחים, שיהא בית-טובים לעולים חדשים, אנשים מהוגנים מבני ארצם, שהיו באים עכשיו ומעט כספם עמם, ואין בדעתם לבנות לעצמם בתים, או לשכור להם דירות למושב.
היתה גברת נתן מהלכת בחוצות ירושלים ובפרבריה ולא מצאה מקום נאה לחפצה מאותו בית גדול, מוקף גדרת-אבנים פרוצה, שחצרו משובצת חצי תריסר עצי-זית גידמים, שעץ חרוב תקוע בפינתה וצילו פרוש לרשות הרבים. בית זה טוב היה בעיניה מכל הבתים, שכן בית כדוגמת הבתים המפוארים שבברלין-שרלוֹטנבוּרג הן לא תמצא כאן לחפצה, ואם כך, למה לא תבחר בבית שטעם המזרח טעמו, ואף שהוא חסר כמה וכמה סידורים המנעימים בו את ישיבתם של דייריו, יש בו כנגד זה מן הקסם הרומנטי של נוף ים-התיכון ואינו דרוּך בצפיפות כבבתים שבשכונות היהודים החדשות. ומשנבחר הבית מכל הבתים, הותקן עד מהרה, ולא יצא חודש עד שנחנך כמלון-אורחים לאנשים מהוגנים מבין פליטי אותה ארץ מולדת שאכלה את בניה החורגים והקיאתם.
בכל החדרים כולם ניתנו רהיטים קלים, מן המצויים בארץ זו לרוב, ארון ומיטה ושולחן המצופים בצבע לכּה מבריק, שמשקלם מועט ומחירם מיצער, ואילו חדר-האכילה, שהוטל עליו לשמש גם טרקלין, נשתנה מכל החדרים שינוי גדול.
סברתה של גברת נתן היתה שאם בכל החדרים כולם נבצר ממנה להכניס רוח של ביתה מלשעבר, הרי לפחות בחדר-האכילה היא מצוּוה על מסורת הבית שלא תיפסק. וכך נקבעו בחדר גדול זה, שחלונותיו מסורגים בשבכת ברזל עבה, כל הרהיטים הכבדים והכלים העתיקים שהוצאו מתיבת העץ העצומה, שהובאה מן הבית על פני ימים. ושוב עמד בטבורו של החדר שולחן הסעודה הנרחב, החטוב בעץ כבד, שרגליו כרגלי חיה דורסת הרובצת בסובכה, וסביב השולחן כיסאות רפודים רמי-מסעד; ואל הקיר נשען מזנון-אבות המשובץ בחלונות זכוכוית יקרה, שבעדה נראות מערכות כלי-כסף וקּבּעוֹת גביש ערוכות בסך. ועל לוח המזווה הכבד שוב עמד קנקן הזהב העתיק, שסמלים מיסתוריים חרוּתים עליו, וכוסות ליין סדורות סביבו כמחכות למִשתה פלאי העומד לבוא. בשתי פינות החדר עמדו זו לעומת זו שתי כורסאות-עור כבדות ועקומות-מִסעד, שצבען אדום-כהה כצבעו של יין עתיק. ואל הקיר שבין שתי הכורסות עומד שעון התיבה הגבוה, שמטוטלתו נעה אילך ואילך בקול עמום וחגיגי, ובכל מחצית של שעה הוא מקיש צילצול אחד ובמלאות שעה שלמה הוא מונה את מניינה בקול מתכת מלא ועמוק כקולו של פעמון כבד-עינבּל. ובמסגרות זהב כבדות תלויות על קיר תמונות הוריה של גברת נתן. אביה במגבת קשה לראשו ושרשרת זהב עבת-טבעות על חזהו מכאן, ואמה בכובע-נוצות של בת-יענה ובצווארון, מעשה ריקמה ומלמלה, עד לפימה הכפולה – מכאן; הכל, הכל שב אל מעמדו, דבר דבר על מכונו, כמו מאז ומקדם, והד הימים הרחוקים והטובים עולה מכל רהיט, וגעגועים מתוקים לָנים בחיטובי העץ היקרים וקמים לתחיה בקול השעון העמום ורנים עם פעימת לבו העמוק. וכאן, בפינות חדר זה, חש לו הזוג נתן מפלט בשעות הבדידות של נכר, כזוג ציפורים שלוחות מקן, מנסים להשיב הגלגל לאחור ומתרפקים על יום אתמול כי עבר…
אך אם לאדון נתן ניתן לחפש הדו של צליל רחוק שנגוז, לא ניתן הדבר לאשתו אלא מערב שבת לערב שבת, שכל טרחו של הבית רבץ עתה על כתפיה שהתחילו שוקעות; כל רגע הביא עמו את דאגתו וכל שעה – חובותיה. בבוקר השגיחה על סידור החדרים וקניות המצרכים לבישול, ובשעת צהריים התקינה השולחן לסעודה; הבית מלא, תודות לאל עליון, ושעת-הארוחה קרבה. והנה גם האדון השופט סימון כבר מִתדפק על דלת חדר-האכילה. מבוהלת מציצה גברת נתן מחלון המטבח, מברכת את הבא בברכת שלום רחבת-פנים ואומרת:
– אהה, האדון השופט היקר כבר בא והארוחה עודה בקדֵירוֹת…
אך האדון השופט סימון מרגיעה בקול יציב וחזק: – אין בכך כלום, הגברת נתן הכבודה, אין בכך כלום… הקדמתי היום משום-מה, ועד לשעת-הארוחה עוד לנו זמן רב…
והוא מוציא שעון עבה מכיס חזייתו, מודדו במבט שקול, מרים עיניו ותולן בשעון-התיבה העושה תיקתוקו במתינות, משווה בקפדנות את מחוגי השעון הקטן עם מחוגי השעון הגדול ופוסק:
– כן, עוד לנו זמן רב, גברת נתן הכבודה; עד לשעה הקבועה נותרו עוד בדיוק שני רגעים ומחצה, כן, עכשיו, אם נחזור על המשפט, יוותרו עוד בדיוק ובביטחה – שני רגעים ומחצה…
ב 🔗
האדון השופט סימון פונה כה וכה, מקיף בצעד מדוּד את השולחן הערוך ומשהה מבטו פעם על פרצופי התמונות שעל הקיר ופעם על קנקן היין עתיק-הימים. כתפיו של השופט סימון רחבות, אך קומתו שחוּיָה מעט; פניו רחבים, חרושי קמטים, ההולכים ומתיישרים כלפי המצח הגבוה, שסופו קרחת מבהקת. שפם מכסיף עוטר את פניו, עז-שער ואמיץ. חליפת-בגדים שחורה הוא לבוש, שיצאה מתחת למחטו של חייט ברלינאי מובהק, רב-מג במקצועו, והיא מוסיפה לו תואר של כבוד והדר. כך עושה השופט הקפותיו עד ששני צילצולים כבדים מוציאים אותו מהירהוריו. הוא מוציא את שעונו מכיסו ומעיף עליו עין חדה: פתאום הופכת לו השעה דחוקה, הוא פונה אל כיסאו שאצל השולחן ויושב עליו בדחילו.
עוד טרם נמוג בחדר-האכילה הד צילצולו של השעון, מתכנסים דיירי הבית המכובדים.
גברת נתן היתה מבררת את דייריה ברירה קפדנית. עכשיו, ששערי הארץ היו הומים מאורחים-פורחים הבאים מכל קצות תבל וביחוד מגרמניה עצמה – מי יערוב לה שהבאים לשבת בביתה הם אנשים מהוגנים ובני החברה הטובה? אמנם בתי המלון שבעיר אינם מקפידים, ואפילו הרָשות עצמה אינה בודקת אם בהיתר באו הבאים ואם לאו; אך היא, גברת נתן, אינה יכולה להתיר לעצמה קלות ראש בעניין חמור כזה. אם אין השלטונות נוטלים דאגה זו על עצמם, עליה לבדוק שבעתיים מי ומי הבא בצל קורתה, מה טיבו ומה מגמתו ואם בית-טובים ביתו. אך, תודות לאל עליון, רובם של בני ביתה אנשים אחים הם, אם שהיו ידועים לה מתמול ואם שידידים הביאום אצלה, וכל הכרת פניהם – אצילות ומעמד מכובד, שגורם החדש הֵמר להם מאוד; אש אחזה בבתיהם הטובים ואכלה את קורותיהם בחמת זעם.
נכנס אדון שולץ, גבה קומה וקל-לבוש, והוא עודנו כתייר עשיר וטוב לב, שכל מה שניקרה לו על דרכו הוא מקבל בלב שמח, ועמו אשתו הצעירה, גבוהת קומה אף היא, בהירת שׂער וכחולת עין, שדבקה בבעלה, אהוב נעוריה, ואף שהיא בִּתם של רודפים נתחברה לנרדפים ואמרה: לא אעזוב את אלופי, את מחמד נפשי, אבי בנותי – קמה ועלתה עמו לארץ-ישראל. הזוג שולץ לבושים טוב ויפה. גברת שולץ אשה יפה היא וכל מלבושיה עשויים בטעם. ואף אדון שולץ מקפיד בבגדיו והוא מחליף כותנתו יום-יום. ובטרם בואו לארוחה הוא נוטל מן הארון ממחטה חדשה, מתירה מקיפוליה, מזליף בה מֵי-קולון ושׂמָהּ בכיסו, ובבואו לחדר האכילה נישא לפניו ריח דק של מי-בושם.
כשרואה השופט את משפחת שולץ באה לארוחה, הוא קם ממקומו בבהילות, דורש בשלום הגברת ודורש בשלום האדון, ויושב על מקומו כבתחילה. אדון שולץ מושך בתנועה קלה כיסא מאצל השולחן, יושב ושואל ברוח בדוחה:
– ובמה מהרהרים, אדוני היקר, שוב המעשה במכתב? באמונה, לא כדאי, אדוני השופט, לא כדאי…
השופט מחייך חיוך של נימוס צונן, וקופא על מקומו.
המעשה במכתב מפורסם בבית כולו, ודי להזכירו ברמז כדי להביא את שומעיו לידי חיוך מהורהר ועצב. ואפילו השופט עצמו, בעל המעשה, אף שאינו מן הוותרנים – אינו מקפיד כאן; הוא משתתף בצער הרבים, כאילו יצא מקרה זה מכלל פשוטו והפך סמל עמוק למעמד היורדים, מי שחשבו עצמם תחילה קבועים ומשובצים במסגרת החיים עולמית, כאילו כתובה מִשׂרתם לדורות, ובא מעשה פעוט וקל-ערך, כמעשה באותו מכתב קטן, והפך את קערת הזהב על פיה.
בלהט עצור, שלא כדרכו הצוננת, חוזר השופט תכופות ומספר את המעשה באותו בוקר יפה במשרדו השקט, שווילאות כבדים מגינים עליו מפני שאון-הרחוב שלא יחדור פנימה; הוא ישוב בכורסה וציגרה של שחרית בפיו ולבלר בית-הדין מביא לפניו את סדר יומו, דינים ומשפטים בפלילים ובעיסקי ממון; אלוהים שָׂמוֹ שופט על בני אדם ומעשיהם. מעולם אין לפניו משוא פנים; לא, האדון השופט סימון לא הקל ראשו בעבודתו והיה עמל כדי לעשות שליחותו באמונה ובצדק. ובאותו יום בהיר ויפה היה מפתח את מכתביו, שהביא לו הלבלר, בסכין כסף דקה, המכוסה פיתוחים נאים מעשה-אמן, וכבר אמר לסיים מעשיו ולפנות לבית-המשפט כדרכו בוקר בוקר, והנה עוד מכתב אחד קטן הובא לו על-ידי שמש בית-הדין; בעמידה, כמי שמבקש להיפטר במהרה במלאכתו, פתח בסכינו את המכתב האחרון ומשנתן בו עינו, נזדעזעו כתפיו והוא חזר וצנח בכורסתו; אך שוב לא היתה זו אותה ישיבה מאוששת ובוטחת שלפני כך, אלא ישיבה בהולה ורעודה בקצה המִרפד, כמי שאין ברצונו ליהנות מן המושב אלא כמלוא הכורח לתמוך בגוף שלא ימעד.
המכתב הקטן מן השלטונות היה ולשונו יבשה ועולבת, ותוכנו, שחילחל כארס בעצמותיו של השופט, היה ברור: אין היהודי סימון רשאי עוד להופיע בבית-הדין לא כשופט ולא כעורך-דין, ועליו למסור לאלתר את התיקים והמשפטים למי שיבוא במקומו.
אותו מכתב קטן חתך את חייו של השופט; בו נתגלם כאבו של עולם ועוצמת רישעותו, בבואו לטפוח על פניו חטא-אבות קדום, שמחקוֹ מלבו לפני שנים רבות וחשב שנשתכח מן העולם.
כשרואה אדון שולץ שהכיסא על-יד השופט ריק מיושב, הוא שואל על גברת סימון; אך בטרם באה תשובה לשאלתו נפתחת הדלת ובאה אשה על סף הזיקנה, גוצה ומצומקת, ומשקפיים תלויים לה בשרשרת על חזה; היא ובאה ומברכת את המסובים בחיפזון-מה ומבקשת את מבטו של השופט בתחינה, אך הוא מביט בשעון הגדול, המורה שני רגעים אחר השעה השנייה, ואחר כך מעביר את מבטו על פני אשתו בתמיהה אילמת; אשתו נבוכה, שומטת מבטה הנכנע ממבט בעלה ויושבת חרש על מקומה.
מיד באה גם העלמה מרגוט הוכפלדר, אומרת שלום בקול רפה ורעוּד ויושבת על מקומה.
עלמה יחידה היא כאן בין אנשי המעמד של בית נתן. אף שכבר יצאה מכלל פרגית – לכלל אשה גמורה עדיין לא באה. היא אינה יפה, פניה מכוסים בהרות קיץ ועיניה דהות – אין בהן אש נעורים. יחידה היא בארץ זאת, בלא מכר ומודע, ובית נתן ביתה. לא אחת ביקשה גברת נתן לרמוז לה שכבר הגיעה לה השעה לחפש עבודה כלשהי, או שתלמד מלאכה המפרנסת את בעליה, אם עיסוק בציפורני ידיים ורגליים ואם סילסול שערות נשים, שכן צרוֹרָה לא יתמלא מחוּליָתו. אך העלמה מרגוט לא נרמזה והיא משיבה לה שלא מגוף הטענה. כל מצבה, היא מסבירה לגברת נתן, אינו אלא פרי תסביכים נפשיים וכולם מקורם בפחד הגדול שידעה בימי ילדותה. אילו השכילה להשתחרר מכך היתה חופשיה ומאושרת; אין היא רוצה לרפא גילוייה של מחלה אלא שורשה של מחלה… והיא מכלה את כל כספה על רופאי-הנפש, שבתורתם כל תקוותה לרפאוּת ולישועה. אם תמצא את הדרך אל נפשה, היא אומרת, אף הדרך בחיים תימצא לה, ואם נפשה שלה לא תהא פרושה לפניה כשמלה ותשאר סתומה כמקודם – חיים למה לה?…
היא באה ויושבת על מקומה ואומרת בקול מהסס, כאילו פתחה בנאום-בכורה ואימת הציבור עליה:
– הדוקטור הרמן ביקש להודיע שיאחר מעט בשל התעסקות בעניין האמצאה שלו – דבר שאינו סובל דיחוי. הוא מקוה לבוא במהרה, אך ביקש בינתיים שלא לחכות לו בארוחה.
עם בואה של הגברת נתן ניתן האות; בעקבותיה בא גם בעלה בפסיעה דקה; כולם יושבים אל השולחן ופותחים בסעודה.
ג 🔗
עוד לא גמרו המסובים את ההלל על מרק-האפונה המתוּבּל בנתחי נקניק, שהיה בו מטעם מולדת, ודוקטור הרמן הקיש בצניעות על דלת חדר-האכילה ובבואו הפטיר ברכה בשפה רפה, שלא להפריע למסובים, וישב על מקומו בזהירות, אצל כלי הסעודה המזומנים לו.
הוא אדם צנום, כתפיו כחושות מאוד אך ישרות, כאילו יצאו עתה ממעגילה. הוא לבוש בגדי ספורט, לא כבגדים המצויים אצל בני הארץ; בגדיו נשתיירו לו משירותו בצבא בעת מלחמת העולם, כרופא שעדיין לא סיים את תלמודו: מכנסי רכיבה נרחבים וחיתולי-רגליים אפורים ונעלי-אַלְפִּים כבדות. הוא מגולח למשעי, אולם ניכר שלא היה מצוי אצל מלאכת-סַפרים והיה משייר אחר כל מעשה צלקות ומכות טריות לרוב.
דוקטור הרמן, מזמן נתגנב בלבו ספק גדול באומנותו ובכושר יכולתה להביא ריפאוּת לפצעי אנוש. מקטני-אמנה היה וסבר שידיעותיו של בשר-ודם במִסתרי הטבע וברואיו עלובות מאוד, כדוגמת הבנתו של תינוק במנגנון של בובה, שכל-אימת שמשכיבים אותה היא עוצמת עיניה. הוא היה מלעיג על המאורות הגדולים ברפואה של הדור החדש, והיה בז לסיפורי האגדות על נסים ונפלאות שחוללו בתורתם, ובלבו היה מחזיקם כמרדפי פירסום, וקהל המאמינים נחשב לו כעדת חסידים שוטים המאמינים ברפואות-אליל, אך כל עוד נתמשכו החיים בשובה ונחת וכל סדריהם קבועים ככוכבים במסילתם, היה גם הוא עוסק ברפואה, שוקד על חידושיה ורואה חיים כרופא מכובד. רק אחר ששולחה אש במשכנות ישראל באשכנז, ונגזרו עליו גזירות שונות אלא לרפא חולים מבני הארץ, עלה הספק ואכל את שארית האמונה בתורתו; קם ועזב את הרפואה לחלוטין. ועוד נשתרשה בו הכפירה כשנאסר על עוון יהדותו, נכלא במחנה הסגר שאינו נאה אף לבהמות ועוּנה שם עינויי גוף בהשגחת רופאים מומחים ששברו את נפשו ורוחו. בנס ניצל מן היסורים שבאו עליו והגיע לארץ בעירום וחוסר כל; במלון האורחים, הולך ערירי, שקוד על איזו מלאכה שסוד בה, ומצפה לבואן של אשתו ובתו מארץ הרשעים, שעמדו לחסל שם את שארית רכושם, להציל יתר הפליטה ולהביא עמן מעט הכסף, כדי לבנות כאן את ביתם מחדש. ברפואה שוב אין בדעתו לעסוק. כל חלומו – להתיישב על קרקע ולהוציא לחם מן הארץ. תעודה זו נאה בעיניו מכל התעודות. ובשעות בדידות רבה הוא מהרהר בלבו: אפשר לא נתרגשה כל אותה שוֹאה על ראשו אלא כדי למצוא את דרכו לארץ-האבות עתיקת הימים, לחרוש ולזרוע אדמתה ולהוציא מחיקה לחמו.
פה, בבית נתן, ביקש שלא לקרוא לו בשם דוקטור הרמן, אלא כפשוטו – אדון הרמן. בני הבית היו נבוכים; אילמלא ידעו שהוא דוקטור – נוח להם; אך הרי שמעו אם לא ראו שזה תוארו, וכלום רשאים הם להשמיט התואר מעם שמו? ואף-על-פי-כן, כיוון שרצונו של אדם הוא כבודו, לא היו פונים אליו אלא בשם אדון הרמן; אולם שלא בנוכחותו לא פסקו לכנותו דוקטור הרמן, כבתחילה, שבידוע, תלמיד חכם שמחל על כבודו – אין כבודו מחול…
משישב דוקטור הרמן במקומו, רומזת גברת נתן לבעלה והוא קם בבהילות, ניגש לחלון-המטבח ומודיע למשרתת שתגיש ארוחתו של דוקטור הרמן. המסובים מנתקים את שיחתם ומפנים עצמם למאחר לבוא. כרגיל, פותח גם הפעם אדון שולץ בשיחה חדשה, שכל כוונתה לרומם את רוחם של המסובים. הוא מברך את דוקטור הרמן ושואל בלב טוב:
– והנסיון, אדוני היקר, האם עלה יפה?
דוקטור הרמן מעיף מבט חטוף לעבר העלמה מרגוט, המשפילה את עיניה במבוכה, כאשמה, גברת שולץ מניחה את כף ידה הלבנה והמטופחת על ידו של בעלה, כמבקשת למונעו מלהביא את הדוקטור במבוכה. אך הדוקטור כבר התאושש ומשיב:
– בעבודות מסוג זה אין אתה יודע לעולם להיכן תגיע. רגע אתה חושב שהכל גלוי לפניך, ומשנהו – אכזבה ומפח-נפש.
כאן מתעורר השופט ושואל בקול שקול, כיושב בדוכן של בית-דין:
– יסלח-נא, לא הייתי מתיר לעצמי לשאול כלום, אך מכיוון שאדוני בעצמו פתח בעניין, ארשה לי להציג לו שאלה פורמלית גרידה: בעצם איני יודע – אותה תגלית, שכבר שמעתי משיחים בה כאן רבות – בשטח הרפואה היא?
– חס ושלום – מתרגש הדוקטור ומוחה – חס ושלום! אם כי איני יודע אם מותר לקרוא לעבודתי בשם תגלית, על כל פנים הרי היא בהחלט בשטח מדעי הרוח…
העלמה מרגוט מתגברת על ביישנותה, כאילו היה מוטל עליה לקדש כאן את תורתה ברבים, פונה לדוקטור בקול מגעגע ושואלת:
– והאם הסיק אדוני את כל המסקנות האחרונות מחקר-הנפש ונתן לבו לתסביכים, ששוב אין סוד כיום, כי בהם מקור כל הקשיים…
אך בטרם הספיק הדוקטור לרדת לסוף שאלתה של העלמה, הוסיף אדון שולץ ושאל, בלא שיתחשב במבטה המתחנן של רעייתו:
– שאלה זו, עם כל הכבוד שאני רוחש לעלמה הוכפלדר, אינה מטרידה את מנוחתי; אך אני הייתי שואל, אדוני היקר, האם אמצאה זו תביא לנו רִפאוּת לאלתר ושוב לא נהיה גולים בארץ זו אלא תושבים ונתערה כאן בנימוס, בכלכלה ובחמסין?
הדוקטור הרמן חייך, כמו נזכר במעשה רחוק ומשונה, והשיב:
– רבותי היקרים, מכיוון שלא הגיעה עדיין השעה לפרסם את עבודתי ברבים, כי אין השיטה שאני חוקר אותה גלוייה לפני די צורכה, איני יכול להשיב לכם במישרים ולומר אם תגליתי תביא לידי גאולה שלמה; ורק מעשה קטן אספר לכם, שאירע לי פעם בהיותי משמש רופא.
פעם אחת נכנס אלי חולה, שוב איני זוכר כיום אם היה זה חולה מעיים או בעל מיחוש אחר. רשמתי לו מה שרשמתי; החולה הודה לי, ברכני לשלום ובכל טוב ופנה לעבר הדלת. כבר עמד אצל המזוזה, כשפנה אלי פתאום בחצי גופו ואמר:
– אבל אדוני הדוקטור, כשאקח את הרפואה אהיה בריא?!
הופתעתי משאלת-פתאום זו והשבתי לו בנחת:
– אישי היקר, זאת לא אוכל לערוב לך. עשיתי כמיטב יכולתי; רשמתי לך תרופה שחשבתי אותה לנכונה במצב מחלתך, עד כמה שהיא גלוייה לפני, ולפי מיטב ידיעתי במדע הרפואה כיום הזה – יותר אין לאל ידי לעשות…
אך לשמע תשובתי נתלקחו כל עצמותיו של החולה. הוא מעך את פתק-הרפואה, השליכו על שולחני וקרא בתרעומת ובעלבון:
– אם אין הרופא יכול אפילו להבטיח לי רפואה שלמה – איני רוצה!…
אדון נתן מניח את המזלג והסכין בשולי-הצלחת, ניתר ממקומו כקפיץ שהותר מתחוֹ, ופורץ בצחוק גדול כרעם בגלגל, שאינו פוסק עד שגברת נתן נותנת בו עיניה. אף יתר המסובים מחייכים ואינם מגלים אם באו על תשובה ואם לא.
בינתיים השמיע השעון שלוש פעימות; השופט הוציא את שעון-הכיס ואחר כך רמז רמיזה קלה לאשתו וקם ממושבו. בזה ניתן האות וגם יתר המסובים קמו ממקומותיהם. השופט ואשתו הודו ופרשו לחדרם, ואילו יתרם ישבו בכורסות-העור ועל הכיסאות שבצידי הקיר, עישנו סיגריות והפליגו בעסקי פוליטיקה. גברת נתן עזבה את החדר ופנתה למטבח ואדון נתן מתחיל אוסף את הכלים והמפיות ועורמם לערימה אחת בשביל המשרתת; אחר-כך הוא נוטל מעל הקיר טס-כסף קטן עם מברשת דקה מצופה כסף אף היא, ואוסף את פתיתי-המאפה שניזרוּ על המפה. מלאכה זו יחידה היא, לדעת אשתו, שהוא מוכשר לה במעט או בהרבה; כי בשעת ארוחה הוא שותה בצמא דבריהם של המסובים ותולה בהם עיניו הבולטות, שאחת גבוהה מעט מחברתה וריסים עבותים ומכסיפים סוככים עליהן; אותה שעה הוא מסיח דעתו ממעמדו וחושב עצמו אורח בין אורחי המלון, כבשכבר הימים, ומרחף הרחק הרחק מאצל השולחן הערוך, עד שמבט אשתו מוציאו ממעמדו המדומה והוא משפיל עיניו בקדרה שלפניו – ככלי מלא בושה.
משניתן האות על-ידי השופט, קם אדון נתן ומתחיל אוסף הכלים.
ד 🔗
בדחילו הוא שקוד על מלאכתו, כמו שהיה שקוד לפנים על מאזני-החשבונות של בית-הבנק, ופירור כי יפול מן השולחן – הוא גוחן והורס אחריו ומאספו בטס הכסף הקטן שבידיו. ומשכילה מלאכתו ותם תפקידו, הוא פורש מעם החבורה שבחדר האכילה, ויוצא לשים קדירת תבשיל לפני מִימִי.
מימי היא חתולתו של אדון נתן, אהובת נפשו ורֵעת בּדידותו. בעודה חתלתולה פעוטה, יונקת שדי אמה, קיבלה אדון נתן דורון ממשפחת ידידים שבאו לארץ מפרנקפורט והתנחלו בכפר קוּקוּריקוּ, הוא רמות-השבים בשרון, שלחמוֹ על גידול תרנגולות לבנות-נוצה ואדומות הכרבולת. ממשפחה טובה מוצאה של מימי, ואבות-אבותיה חתולי-בית מובהקים. שלשלת היוחסין שלה וכל מאורעות חייה הלא הם רשומים על פנקס השמור אצל אדון נתן במגירה, והוא ספר חייה של החתולה מימי. עכשיו היתה מימי לחתולה כבודה, היולדת בניה פעמים אחדות בשנה, מיניקה אותם באהבה ובחנינה רבה, עד שגומלים אותה מהם, ובבוא עונתה שוב היא יוצאת בהינומה – כדרך בני מינה. משהתחילה מימי להביא צאצאים הרבה, הביאה דאגה על לבו של אדון נתן. להחיות את כל הגורים בחצר אי אפשר היה לו, אפילו ביקש לעשות כדבר הזה. לחלקם לכל דורש – כלום הוא רשאי לתת גוריה לבתים שאינו יודע מה טיבם, ולחתוך גורלם על-פי מקרה? אפשר אכזרים הם ויתעללו בפעוטות, אפשר עניים הם וירעיבום? השיח דאגת-לבו לפני דוקטור הרמן, ומאחר שנתחוור לו העניין מכל צדדיו היה דורש לבתים מהוגנים, המבקשים חתול ממשפחה טובה, בעוד מִימִי בהריונה. ומשהמליטה היה מפריש את גוריה שדנם לחיים, ואת הנותרים היה ממית בכלורופורם, שטיפה אחת דיה להרדימם לנצח, בלא כאב ויסורים, וטוב טוב להם המוות מחיי חתול נודד, מחוסר צל קורה, המשחר לטרף ואין. מתוך כך גדלה מנת החלב בשביל החתלתולים שהובטחו להם לבתים הטובים, והם נתונים בחיקה הבטוח של אמם, עד שמתפקחות עיניהם ומותרות לשונותיהם הוורודות כדי שתיית חלב מקדירה, ואז הם ניתנים במקום שנתבקשו.
דור הולך ודור בא וּמִימִי לעולם נשארת חתולתו אהובתו של אדון נתן. כמה מעלות טובות מנה בה מיטיבה: שלא ידעה יסורי עקירה, כי אינה פליטה בארץ זו; שהטבע חננה בסגולה מופלאה והיא נופלת תמיד על רגליה המוגנות בכּריוֹת-בשר רכות ואינה נפצעת בנופלה; שהיא מבינה הכל ושומעת כל לשון, ובכל זאת אינה רואה לעצמה חובה להשיב בלשון בני אדם. ועוד מנה בה אדון נתן אושר שנפל בחלקה, שלָחמָה נאמן וחלבה בטוח, שעל כן היא חתולתו אהובתו של אדון נתן…
בבוא מִימִי בביתו היתה לו לנחמה רבה בבדידותו. אמנם אשתו היתה עמו ואפילו בנם יחידם מיכאל עדיין ישב אותה שעה בירושלים, אך כזרים נחשבו לו לאדון נתן, והיה הולך בתוכם ערירי. אשתו ניגשה במרץ רב לייסוד מלון-האורחים; טרחה וערכה ונתגלתה לו פתאום לאדון נתן כאשה זרה שלא ידעָה מעולם, ושוב לא ידענה עד עולם, וזר יהיה לו כל שאונה והמולתה. ומיכאל בנו, שכבר התחיל לומד משפטים באוניברסיטה של יֶנה, בא עמם לארץ, אך לא רצה להישאר עם אמו בעבודת המלון וביקש לעשות עצמו לא-תלוי. הוא הצטרף לקבוצת צעירים, אחים לספינה שהביאתם לחופים אלה, שהתחילו עוסקים במלאכת ציחצוח חלונות-הראווה הגדולים שבעיר. עד כה לא ידעו חנווני ירושלים מלאכה זו מה היא, והיו מסתפקים בשטיפת החלון בסמרטוט לח מערב פסח לערב פסח. באו בחורים אלה ופקחו עיניהם ונתפקחו. מעתה היו באים על החלונות בסולמות ובדליים, עם מי-סבון ובמשחות ואבקות ומיני מטליות צבעוניות, ולא היתה יוצאת שעה עד שלוח-החלון היה מבריק כאספקלריה מאירה. אך גם בזה לא היה די לו לבנו למיכאל. עבודה זו, היה אומר, אף שאינה בזויָה, חס ושלום, עבודה עירונית היא, ואילו הוא – כל לבו לכפר. אם מן השמיים ירדה עליהם מהפכה ובילבלה את חייהם, היה טורח להסביר לאביו, תהא-נא המהפכה שלמה ועליה לצמוח מן האדמה. עַם בלא קרקע, הוא טוען, כאילן בלא שורש – היחיה וישגשג ויבשיל פּריוֹ? קם ופרש ממבריקי החלונות ונספח על קבוצת צעירים שנאחזו אותה שעה באדמת טרשים שוממה בחבל הגליל שבצפון.
אדון נתן לא מצא את לבו בכל תהפוכות אלה שקרו לנגד עיניו, מהירות מדי היו בשביל בשר-ודם שיבינן. המעבר הרעוע, המתוח על פני התהום, נשבר אף הוא. מה רבו החליפות בימי חיי-אנוש הקצרים! מתי זה נולד בנם מיכאל? כלום לא אתמול נתברכו בו, והוא עודנו פקיד-זוטר-עולה בבית-הבנק הגדול בברלין? מה חרד לבם, לב הורים צעירים, לבנם זה יחידם, הילוד הרך והטוב, הררי חיים ביקשו לפרוש לפניו כמישור, ולמתוח על ראשו כיפת שמיים כחולים ומאירים. נמנו וגמרו להכניס את בכורם בטבילה, בל ייחשב להם המעשה לחטאה. רבים עשו כמותם, גורל התינוק המתוק, וורוד הכפות, נתון היה בידיהם. הם, יהדותם היתה עליהם למעמסה, אך הם היו בני דור אחר, ומכיוון שנולדו ונתחנכו בדת זו שוב לא ביקשו לפרוק אותה מעל שִכמם, אך תינוק טהור זה – מה חטא? קמו ועשו מעשה.
עתה, בבוא שואה מידי הרשעים ועולמם נתהפך עליהם – היאך יוכל אדון נתן למצוא בו שביל תבונה וסדר? הם, שנולדו יהודים ונשארו בדתם עד היום הזה, מצאו עצמם פתאום נוכרים בארץ היהודים, בלא שורש ובלא קרקע, כעץ שתול על מים גורפים; ואילו הוא, בנם יחידם, שבעודו באיבּוֹ ביקשו הוריו לשחררו ממעמסת הדורות ולנתקו אחת ולתמיד משלשלת הצער והיסורים שאין לה סוף – הוא פיו מלא מליצות על תחיית העם ועל הפרחת שממת הארץ, ולשון האבות העתיקה מִדרדרת מגרונו כנחל הרים, ואין דעתו מתקררת עד שהוא עוזב את ירושלים והולך לגליל להגשים את חזונו במעשה-ידיים. ואז באה לו מִימִי כשלוחה מן השמיים והיתה לו למשיבת נפש, לנחמו בדידותו ולהרגיעו במבוכתו; היא חיממה את לבו בלכתו ערירי בין בני ביתו, הם אשתו – אשת חיקו, ובנו – בשר מבשרו. בית קטן בנה לה למִימִי לשיבתה: על פִתחוֹ מגולף שמה בעץ ושרוף בשפוד מלוּבן. בימים חמים, כשהרוח נושבת ממדבר יהודה הבוער באש, הוא שוטח שקים לחים על גג מלונתה, ובלילות הקרים, כשהכפור בא מהרי ירושלים, הוא מכניס את מימי לחדר-משכבו ומתקין לה מושב מכרים חמים ורכים, ומכסה את גופה בשמיכת צמר טובה.
באין רואים הוא בא למלונתה שאצל גזע החרוב הרם, משתטח אפרקדן בצל ענפיו הכבדים ונוטל את מִימִי בחיקו. מימי מותחת גבה העצל כקשת, ומיטיבה מפספס בידו את שערה הלבן, הנקוד טבעות צהובות כזהב פרוּך, והוא לוחש על אוזנה את סודו בלשונו הגמישה ורבת הסילסולים, ושופך לפניה את לבו המלא, שאין לו לפני מי להשיחו:
– כן, מימי, את מבינה הכל, הכל את מבינה, כי את נבונה מאוד, שלא כאותם שוטים מן הרחוב, שאינם שומעם אלא את לשונם הקדושה; כל שבעים לשון את שומעת, כל שבעים הלשון, כי על כן חתולה את, פלג מן הטבע הגדול, שאין לפניו אלא ברואיו שכולם שווים בעיניו, בלא הבדל אומה ולשון; לא כך, מימי יקרה, מימי אהובה, לא כך? ומכיוון שכך, מה תאמרי, מימי חכימא, מה תאמרי לנוהג החדש שגברת נתן, זו אשתי, נוהגת עתה בבעלה, רוצה לומר באדון נתן, מה? איך היא מביטה בי בשעת ארוחה ואיך היא עוגבת על דוקטור הרמן, כאילו מפיו בלבד היא חיה. כיוון שבא אורח חדש למלונה שוב אין הבעל נחשב בעיניה כלום וכל לבה נתון לאותו אורח, אפילו יהא שוטה גמור. וזאת עליך לדעת, מִימִי, שלפנים, לפנים היה כל בית-הבנק חרד מפני ומצפה למוצא פי. חדר-המנהלים היה חדרי ושני טלפונים היו לי על שולחני; אפשר אינך יודעת מכשיר זה מה טיבו, הבה אסביר לך את העניין; שווי בנפשך תיבה שכל-אימת שאת תוקעת בְּלוֹעָה מִיַאוּ בירושלים, יכולה אמך הכבודה בכפר קוקוריקו, הוא רמות-השבים, להאזין ולשמוע מתוך תיבה דומה אותה מּיַאוּ של בתה הנחמדה, ברור? ומשרתים עמדו עלי לשרתני והיו יוצאים דחופים ובהולים לעשות רצוני כל רגע; ומכתבים ושֵׁקים מונחים היו לחתימתי, שבלעדיה לא היו שווים אפילו פיסת הנייר שלהם, ובחתימתי היה עולה ערכם כדי שטרות-ערך ומניות, רוצה לומר ששווים כאותו חומר שבעדו אפשר להשיג דייסה בחלב בשביל כל חתולי ירושלים, בּנת, מִימִי היקרה?… ועתה, שבא מבול והגלגל חזר אחורנית, שוב אין אני אני, וכל אורח פורח במלונה של גברת נתן עדיף על אדון נתן. אמנם ניתנה האמת להיאמר שגברת נתן עובדת קשה וכל דאגת הבית עליה, אך אני – שוב איני יכול לעשות כלום… איזה קפיץ נמתח בי יותר מדי ופקע ושוב אין לו תקנה, אין לו תקנה, את מבינה מימי, כן, את מבינה, את מבינה…
אדון נתן שוקע בהירהורים. פיו פוסק מלחש, אך ידו עודה מפספסת את עור החתולה באהבה רבה וברחמים. פתאום הוא ניתר ממקומו וקופץ על רגליו. מימי נבהלת ומותחת גבה כמו לקראת שונא סמוי מעין. בצעדים מהירים פונה אדון נתן לעבר הבית. שעת הארוחה קרבה ועליו להיות מוכן בלא שהייה לזו השעה הקלה של שיכחה מתוקה בחיק המסובין על שולחן אשתו, ולזו היקיצה המרה בסופה של סעודה, בבוא תורו לאסוף את הכלים ולטאטא את המפה מפרורי המאפה…
ה 🔗
ריח של חג נישא באווירו של מלון-האורחים, ואף שאין איש יודע בביטחה לשמחה מה זו עושה – רבה התכונה ונרגשת. עם תום אורחת הצהריים, בקום השופט ממקומו, הכריזה גברת נתן חגיגית שכל בני-הבית מוזמנים בזה לבוא בשעה חמש לחדר-האכילה להסב על קפה ועוגות, לרגל יום הולדתו של מי שרוצה בעילום שמו.
שעה ארוכה אחר צאת השופט ואשתו עוד המתיקו האורחים סוד בעניין יום ההולדת המסורתי, ומשלא הצליחו לגלות את שמו של המבקש לכבדם בקפה ועוגות נמנו וגמרו שעוגות לעולם עוגות הן, ונתפרדו ברוח טובה, כדי לשוב ולהיפגש בשעה הקבועה.
אך שמו של בעל היובל לא נשאר זמן רב בגדר סוד, לפי שעד מהרה נתגלה, לתמהונם הרב של הסקרנים, שגברת סימון, אשת האדון השופט, היא הטורחת הרבה במטבח וכפי אמרה השמועה – לכבוד בעלה השופט בכבודו ובעצמו. כשפַּעַם השעון חמש, נתכנסו כולם, לבושים בגדי-חג.
אדון שולץ החליף כותנתו והזליף מי בושם בממחטה; רעייתו באה עדויית תכשיטים יקרים ולבושה שמלה כחולה, כולה משב רוחות אביב בארצה; ואפילו הדוקטור הרמן הניח הפעם בגדיו מימי המלחמה הגדולה ובא בחליפת ערב כהה.
משישבו המסובים אל השולחן נכנסה גברת סימון, לבושה שמלת קטיפה שחורה, קשוטה במלמלות ותחרים, ומשקפי הזהב תלויים לה בשרשרת דקה על חזה – כדרכה, והיא שולבת זרועה הצנומה בזרועו של האדון השופט סימון, הלבוש שחורות אף הוא, פניו רציניים וחגיגיים כמו בטכס פתיחה של מושב בית-דין.
השולחן כבר היה ערוך ומתוקן למסיבה קלה, ספלים עמדו בסך וכד קפה מהביל בטבורה של מפה צבעונית יקרה – נוסח בית עתיק, ורק העוגות עדיין חסרו. רק ישבו במקומותיהם והתחילו מתלחשים בדבר בעל היובל, שעדיין לא הודיעו עליו בפומבי, נתנה גברת סימון אות – ובהסכמתה האילמת של גברת נתן ניגש בעלה לחלון המטבח והקיש קלות על לוחו. מיד נכנסה העוזרת, לבושה סינר לבן, רקום, והגישה על טס של כסף עוגת שוקולד גדולה, והעמידתה על השולחן. כל העיניים נִתלוּ בדבר-המאפה הנפלא; על לוח השוקולד היתה יצוקה בשכבת סוכר מברקת – חבצלת לבנה. כולם הביעו התפעלותם בקול, ואילו גברת סימון השפילה מבטה וידיה היו ממששות בשרשרת-משקפיה. האדון השופט ישב על מקומו בלא זיע ורק לחייו העלו סומק קל.
עתה נודע ברבים – היה זה יום הולדתו של האדון השופט סימון.
מן הבוקר טרחה גברת סימון בהכנת עוגת השוקולד עם החבצלת הלבנה, זכר לפרח הראשון שקיבלה מאדון סימון בהיותו מחזר אחריה בצעירותה, שהפך להם סמל, ומסורת בידיה מאז נישואיהם להגיש לו שנה שנה ביום הולדתו עוגת החבצלת שאהב, ואפילו השנה, שנשבר ביתם ונתחייבו גלות – לא רצתה לנתק מסורת של שנים ארוכות וטרחה הרבה כדי להסב לו מעט נחת ושמחה בחייו העצובים.
עכשיו הותרו הלשונות; הכל ברכו את בעל היובל ואת רעייתו באריכות ימים ובחיי אושר, והשופט היה מודה לכּל בנידנוד ראש ובפנים רציניים, ורק עיניו הדהות היו נוצצות, ואשתו היתה נושכת שפתיה החיוורות ואוחזת בשרשרת משקפיה. וכטוב לב המסובים בעוגה המתוקה ובקפה שריחו כריח הקטורת, פתח אדון שולץ ואמר:
– ראה זה פלא… אותו מכתב קטו שסתר את כל הבניין וקיעקע את כל הבירה כולה, כנגד עוגת השוקולד המסורתית תש כוחו ולא עמד לו. על כן אני אומר: תחי-נא עוגת השוקולד עם החבצלת הלבנה חיים ארוכים!
מיד הריעו הכל תרועה גדולה. פניה של גברת סימון קרנו, ואילו על פניו של השופט נאחזה עצבות חרישית.
כבר נתמלאו הספלים במחזור שני, כשקם אדון שולץ ואמר:
– סילחו נא לי, רבותי היקרים, שאני מערב שמחה בשמחה, אך נראה לי שיפה שעה זאת להודיעכם דבר. אך לא על ריקה ייעשה כן – הבה נשתה כוס בירה בכימים הרעים שחלפו…
ולתִמהונם הגובר והולך של המסובים הוציא אדון שולץ ממחבוא תריסר בקבוקי בירה, מזג לכל אחד כוסו, קם והכריז:
– חשבתי בלבי שיפה שעה זו להודיעכם שהצלחתי סוף-סוף לסיים את הכנותי לפתיחת בית-מסחר למיני תכשירים רפואיים שחסרונו ניכר מאוד בבירתנו הקדושה, וכבר שכרתי חנות ומלאתיה סחורה, ובשבוע הבא אני עוזב אתכם לצערי ולשמחתי הרבה. אקח עמי את אשתי ואוציא את שתי בנותי מבית-החינוך ושוב נייסד בית-משפחה, ככתוב.
הכל עשו כמעשה מר שולץ והריקו את הבירה מן הכוסות וברכוהו בהצלחה.
משראה אדון שולץ שהשופט מחריש, אמר לעומתו:
– אני מודה לכם מעומק-לב ומברך את כולכם בהצלחה וביותר את בעל היובל שימצא אף הוא דרכו בארץ הזאת. השופט ניתר ממקומו, ובטרם קפא כבתחילה, השיב:
– תודה. שוב איני מוכשר לכך. זקנתי מדי. שתיל צעיר אפשר עוד לעקור ולשתול באדמה חדשה, אך אני אלון גדוע, בשעה שביקשו לעקרו – נשברו שרשיו ונשארו בקרקע.
כאן נתעורר דוקטור הרמן ואמר:
– שמש חדשה של מזרח כוחה לחולל פלאות. כבר ראינו בדומה לזה.
אך השופט מחה, כאילו נתרעם על שהעיזו כאן להמרות את פיו:
– אין הדבר פשוט כל-כך. בנידון זה יש לי השקפת-עולם משלי. אני מאמין שכל ארץ כופה את טִבעה על כל בניה בלי יוצא מן הכלל, ואין לשנותו על-ידי עקירה. כמובן שאין הדבר תלוי בגזע – זו ההמצאה החדשה של דוֹר הרמייה ואשר על-כן אין ליהודים להיאחז בתורה זו ולהוציא ממנה מסקנות לגבי דידם. אני מאמין באמונה שלמה שעניין הגזע הוא תופעה זמנית וחולפת ואין לעשות מעשים נחפזים מתוך יאוש, שיתנקמו בעושיהם לפני עבור ימי דור אחד. וכמובן שאין כאן לדעתי שאלה של הסתגלות לאקלים חדש; כל הנסיון לנטוע מערב במזרח בטעות יסודו. טעות פאטאלית. כל הבתים המודרניים המוקמים כאן וכל השירותים המערביים ובמילה אחת: כל הנסיון הזה לבנות במאוחר מדינה על פי החלטה – הכל ישא הרוח, הכל יחלוף כקצף על פני המים. אמנם יש מַשלים עצמם בהתקדמות שהם מדמים לראות בעיניהם, אך השינוי חל רק בקליפה ואילו הגרעין נשאר נאמן לטבע הארץ, והרי כבני הארץ האמיתיים אין ברצונכם להיות…
– איך זה, אדוני השופט – נתערב דוקטור הרמן, שהיתה בו חיבת הארץ – אין הוא מודה כלל בהתחדשותו של העם העתיק כעם היהודים בארצו העתיקה?
גברת שולץ, שעקבה בעיניים מאירות אחר מהלך השיחה, הוסיפה:
– אנחנו היהודים כל עוד לא נבנה לנו כאן ארץ לא נהיה ככל הגויים…
השופט סקר את שניהם במבט עז, כאילו עמד להוציא את דינם לחובה ואמר:
– מליצות יפות מאוד. אך מי יגשים אותן ואיך אפשר להגשים אותן? הזמן של הקמת מדינות חדשות כבר חלף ללא שוב, וכפי שכבר אמרתי, נושא כל אדם עליו את טבע ארצו כאות קין על מצחו, ואולי תקום כאן איזו מדינה בהתאם לחוקי הטבע כאן, אך הרי לא לזאת קיוויתם…
– יסלח נא האדון השופט, עניין זה בטבע הארץ אינו מחוּור לי די צורכו – העז אדון נתן להעיר בשעה שהגברת נתן היתה עסוקה בפריסת שארית העוגה.
– אני מודה בכך, אדון נתן הנכבד, לא דבר קל הוא להסביר את העניין ולא כל שכן להבינו. אך אמשול לו משל: פרידריך הגדול, במאמצו להגדיל את הכנסותיה של המדינה ולהאדירה, הביט כה וכה וראה שפּרוּסיה מוציאה מידי שנה כסף רב מאוצרה על קניית צמר ספרדי משובח. מה עשה? שלח שלוחיו לספרד המדינה הביא לבּרנדנבּוּרג עדרי צאן גדולים שצמרן כמשי לרוך, ולא כצמר הגס של הצאן בפּרוּסיה. אחר הגז הראשון היתה השמחה במעונו של המלך: הצמר צמר משובח, צמר ספרדי נפלא, והכסף נשאר באוצר המדינה! אך לא ארכה השמחה. עד מה נשתומם המלך כשצמר הכבשים שצמח על גבי הצאן הספרדי אחר הגז הראשון היה צמר גס ופשוט, כאצל הצאן שבארץ…
אדון שולץ קימץ את כתפיו ואמר:
– אני, אדוני השופט, אדם פשוט אני, ואין לי אלא להודות לציונים על שהכינו לי ארץ נפלאה כארץ-ישראל – מִפלט ביום צרה, ואני מכיר להם טובה על שאוכל להקים פה מחדש את ביתי כאחד האדם.
עיניה הבהירות של גברת שולץ שפעו נהרה ואהבה רבה; היא הושיטה את ידה ולחצה בחשאי את כפו של בעלה מתחת לשולי המפה.
דוקטור הרמן עקב אחר תנועותיה במבט צנוע ופניו היו עצובים. משנפלה שתיקה ארוכה, אמר חרש:
– מאושר אתה ביום זה, אדון שולץ, היום נפלה המחיצה שבינך לבין הארץ. לא עוד גֵר תהיה בארץ הזאת, כי אם תוֹשב. מי יתנני כאן אשתי ובתי והייתי יוצא תיכף ומיד לכפר לבנות את ביתי גם אני…
– אל נא תדאג, אדוני היקר – הרגיעוֹ אדון שולץ – אמנם בית-מסחרי עודו קטן ואשתי ואני בלבד נעבוד בו לפי שעה; אך יהיה לבך סמוך ובטוח כי לאחר שנתערה מעט בחיי הכלכלה אמצא לך מקום לעבוד בו – עד בוא אשתך ובתך.
שוב התעוררו כולם לשיחה נרגשת, ואפילו העלמה הוכפלדר שיתפה עצמה בהתרגשות. רק השופט ישב קפוא על מקומו, שקוע בהירהוריו וגברת נתן היתה מחרישה ונתונה לחשבון ביתה. היא חרדה ליום בו תתפרד החבילה של האנשים הטובים והמהוגנים שבביתה, ואיזו אימה סתומה נתרגשה בלבה שלא יהא ביתה משול חלילה לכיפת אבנים, שנוטלים ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת…
ו 🔗
יום צאתם של בני משפחת שולץ ממלון-האורחים היה יום של מהומה והתרגשות. מן הבוקר המוקדם נשתנו סדרי הבית, והמבוכה היתה גדולה.
תחילה פתחו בפרשת האריזה.
צרורות-העור וארגזי העץ הגדולים הונחו בחדר-ההמתנה הגדול, המשמש פרשת דרכים לכל החדרים. שתי הבנות לבית שולץ, שבאו מבעוד בוקר מן המעון כדי להשתתף בשמחת היציאה, הכניסו עמן רוח פרצים, פיטפוט עליז וצהלה שלא מעולם מלון-האורחים. פתאום כאילו נפלה המחיצה שבין הרחוב הרועש לבין בית נתן, שלא טעם מעולם טעם ילדות. וההתרגשות גירשה בכנפיה את האפלולית והעצבות של הבית. דוקטור הרמן עקב בשמחה ובחיבה גלוייה אחר רחש הילדוֹת והיה נכנס עמן בשיחה ומשתומם על אוצר הידיעות הגדול בלשון הקודש שבפיהן; אדון נתן היה תועה בין ערימות החפצים, אובד עצות, וגברת נתן, אף שקיבלה את הילדוֹת בסבר פנים יפות כיאה לבעלת בית, לא גרעה מהן את עינה הקפדנית, שלא תהיינה שולחות ידיהן התאוותניות בפרחי הכד שבשער ושאצבעותיהן המששניות לא תשארנה כתמים בלוח הנחושת המבריק שעל השולחן הקטן בקרן הפרוזדור, המיועד לדואר המתקבל בשביל בני-הבית. ואילו גברת סימון, אשת השופט, היתה פותחת מדי פעם את דלת חדרה בבהלה כבושה, כאילו אינה מבינה מה המהומה הגדולה הזאת, והיא סוקרת את הילדוֹת מבעד למשקפי-הזהב שבידיה ומהסה אותן בתרעומת עצורה באדיבוּת, ומבקשת בכל יכולתה לגדור בעד הרעש שלא יגיע לאוזני כבוד השופט, הכלוא כדרכו בין כותלי החדר, ולא תוּפר מנוחתו.
לבסוף עמדו הצרורות והארגזים מלאים, ארוזים ונעולים. באו סבּלים רחבי-כתף והעמיסו בקול שאון את המשאות על גביהם. תיקים קטנים וקופסות נאספו ביד; מילות תודה וברכה נרגשות נאמרו, והאדון שולץ ורעיתו ובנותיהם יצאו מן הבית ואור בהיר וטוב קורן מעיניהם.
במלון האורחים נפלה שתיקה עצובה, כאילו שעון מתקתק עמד פתאום מלכת. למרבה הבדידות קמו גם האדון נתן ודוקטור הרמן ופנו איש איש למחוז חפצו.
אדון נתן נסע לקבוצה שבגליל, לבקר אצל בנו מיכאל. כבר זמן רב שהוא מבקש מהוריו לבוא אליו, ומכתביו מלאים התפעלות על ילדים, בתים ופרות שנִתווספו להם שם בקבוצה. אך גברת נתן, כלום יכולה היא להניח לבית ולדייריו ולקום ולעלות לגליל? נִמנוּ וגמרו שאדון נתן רק הוא יוכל לבקר את בנם, שמלבד אצל מִימִי לא יוכר כאן חסרונו כלל.
ואילו דוקטור הרמן קם ונסע ומחוז חפצו אינו מחוּור לו די צורכו. לפני זמן-מה קיבל ידיעה מאשתו ובתו שכבר אין בכוחן לצפות לתעודות המסע והן עומדות לפרוש בספינה השׂכורה לקבוצת עולים שלא ברשות, בקרוב, בקרוב יגיעו לחופי הארץ. עכשיו שמע שמועה שאוניה מלאה וגדושה פליטי חרב ורדיפות מגרמניה נראתה שטה במימי הארץ כשאורותיה כבויים, עורגת ומתרפקת על חופיה. עתה, כשכבר נעלם הירח בלילה, אפשר יוכלו להעלות את הבאים בחוף נתניה, בלא שיִוָודע לרָשות. קם דוקטור הרמן, קיפל תיק-העור שלו לשניים, נטל מקלו בידו ונסע לנתניה, רדוּף געגועים ותקווה גדולה, אולי יתמזל מזלו וימצא בין הפליטים את אשת נעוריו ובתו היחידה…
נשארה גברת נתן יחידה באגף ביתה ולבה עליה כבד. מאז העמיסה על גבה את עול הבית יורדת עליה מפקידה לפקידה אימת-פתאום והיא רואה עצמה גלמודה ונעזבת בארץ הזאת, מין ערער בערבה, ופחד הדלות והעוני מרחף על ראשה כלהט החרב המתהפכת. כל חדר המתרוקן מיושביו כאילו בא לבשׂר לה בשורה קשה ומרה, והיא פונה כה וכה, מבקשת פינת שקט חמה ולטיפה לניחומים ולסעד הלב. אז חשה לה גברת נתן מיפלט בחדר האכילה. שרוחות טובים, רחוקים, מרחפים בו ורינת-קדם עולה מחיטובי הרהיטים ומכלי הזהב והכסף.
מלבד עזיבתו של הזוג שולץ, דייריה הוותיקים והחביבים, עוד גרמה לה העלמה הוכפלדר דאגה רבה. אין היא עובדת ואינה מבקשת מקור הכנסה חדש, וסופה שצרור כספה יִימס כמו קרח בחום היום. ואותם רופאי-נפש שהיא מצטרכת להם – מה יועילו בתקנתם. אם יעמידוה בסוף ככלי ריק וחסר-כל?…
בענווה דפקה גברת נתן על דלת חדרה של העלמה מרגוט. קול חלוש, מבוהל ומופתע, ביקש ליכנס; היא פתחה את הדלת רק כדי כניסה דחוקה וסגרתה מאחוריה. החדר לא היה מסודר ומתוקן. שני הכיסאות היו מכוסים חלקי בגדים. וספרים אחדים וקרעי-עטיפה של לוח-שוקולד פזורים היו על השולחן, על-יד אגרטל פרחים נובלים. על הקיר, מול המיטה, היתה תלויָה תמונה גדולה מאת מיכאל-אנג’ללו, המתארת אדם הראשון בכל מערומיו הגבריים.
העלמה הוכפלדר היתה שכובה על משכבה, חציָה פרומה וחציָה רכוסה, עטופה בשמיכת צמר, שעוּנה על כר גבוה, וקוראת בספר. בראותה את גברת נתן הניחה את הספר מידה, ניסתה בתנועה מרושלת לתקן את מלבושיה וליישר את שולי השמיכה.
– איני מפריעה? – שאלה גברת נתן בזהירות.
– לא, לא, אדרבה, בבקשה, גברת נתן היקרה, בבקשה. הייתי עייפה ושכבתי מעט לנוח. בבקשה ממך, קִרבי-נא, קִרבי-נא הנה…
מעט סומק חיוור שפרח בלחייה של העלמה עם כניסתה של גברת נתן נבל אף הוא. שוב היו עיניה דהות ואישוניהן מרצדים כה וכה בעצבנות.
גברת נתן ישבה בשולי המיטה ושאלה בנעימה של ביקור-חולים:
– ומה שלומך, יקירתי, העלמה הוכפלדר, מה שלומך?
– תודה רבה, גברת נתן היקרה, מקרב לב אני מודה לך על דאגתך הרבה.
– הכיצד, אל-נא תודי, יקירתי, חובתי אני עושה, כלום אינך מבני ביתי, וזולתי אין לך כאן קרוב…
– אמנם כן הוא, גברת נתן היקרה, מה טוב לדעת שיש דואג…
כאן נטלה גברת נתן את ידה של העלמה הוכפלדר והישהתה את כף בכפה.
– ואם אשאל אותך דבר, העלמה הוכפלדר, לא תהא לך תרעומת עלי?
– ישמרני אל, גברת נתן, מה את סחה, וכי למה תהא לי תרעומת עליך, חס ושלום; אדרבה, בבקשה ממך – שאלי-נא, שאלי…
שעה קלה הישהתה גברת נתן את דבריה עד ששאלה:
– סִלחי לי, אפשר שאין זה עסקי, בוודאי אין זה עסקי, אלא מאחר שאמרנו שאין לך כאן קרוב ומודע מלבדי, ארשה לי להציג לפניך שאלה: העלמה הוכפלדר היקרה, רופאי-נפש אלה שאת מצטרכת להם – לאן הם יביאו אותך?
העלמה הוכפלדר נרתעה לאחור, כמי שבודקים לו במכה טריה, והתחילה מגעגעת:
– כן, גברת נתן, זאת אומרת…
אך גברת נתן לא נתנה לה שהות והוסיפה:
– כמובן, יקירתי, איני רוצה להתערב בדברים המסורים ללב, אלא כיוון שבאנו לכלל דיבור…
– לא, לא, גברת נתן, אין בכך כלום…סוף-סוף הרשות בידך, אלא שלא חיכיתי, כך לפתע פתאום… אך דווקא היום, דווקא היום אני יכולה להשיב בשמחה על השאלה הזאת. היום דווקא הגעתי לגילוי תעלומה רבה שהיתה שוכנת בי, רדומה ונעלמה מתודעתי הבהירה מאז שחר חיי. איך לומר זאת – אי-שם עמוק בבלתי-מוּדע שכנוּ מאוויים סתומים, דחוסים, והנה, היום, בעזרת הרופא הגעתי לידי גילוי, והמסילה תוביל עכשיו לידי שיחרור…
– אנא, הלא תסלחי, יקירתי, אם יום-טוב הוא לך היום, ואת מבקשת לחלוק עמי את שמחתך, אפשר תסבירי לי את העניין הסבּר יתר. לא אכחד לפניך: אף שכולנו היינו נתונים בבית לתורה זו, אם מעט ואם הרבה, הרי הלכה למעשה איני מבינה בה כלום, מה טיבם של אותם מאוויים כמוסים, היאך באים לידי גילויים – באמת, שאיני מבינה בזה כלום…
העלמה הוכפלדר סקרה את פניה של גברת נתן בתפיסה בוחנת, כמו שוקלת בלבה אם ראויָה היא שיכניסוה בסוד, ואחר היסוס-מה השיבה:
– גברת נתן היקרה, אפילו אין משיחים בדברים כגון אלה, אגלה לפניך הכל, ומכיוון שכבר רמזתי על העיקר אסבּיר לך את היתר – הלא נשים אחיות אנחנו…
גברת נתן ישבה מאוששת והשעינה גבה על דפנות המיטה. העלמה הוכפלדר השיבה את כף ידה מידה של גברת נתן והישהתה את מבטה התוהה על הקיר שמנגד. אחרי שתיקת מבוכה פתחה העלמה הוכפלדר בקול בוטח ומאמין:
– אינני ידועת אם יעלה בידי להסביר לך הכל בשיחה אחת, אולם אנסה. אם טעמת פעם טעמה של תורה זו וודאי ידוע לך שדרכי חיינו תלויים ברשמים הראשונים ובמאוויים שדוכאו בשחר ימינו ובאימה שסופגת הנפש בבלתי-מודע שלה המטביע את חותמו על חיינו שלאחר-כך. מאוויים סתומים שלא באו על סיפוקם בשעתו, השפעתם מכרעת על עיצוב דמותנו. אך דברים אלה הדחוסים עמוק בנבכי הנפש אינם ידועים לרוב ורק בעזרת רופא-הנפש אפשר להגיע לנקודת התורפה. לא ביום אחד יתלבּנו הדברים והם צריכים טיפול ארוך ומייגע. ואני, כידוע לך, כבר זמן רב אני מוסרת עצמי על כך. שעות על ימים משיח עמי הרופא, אני צוללת בנבכי הנשמה ומנסה להעלים מהם את הנעלם, המודחק, והרופא נאחז בדברַי שיש בהם, לעיתים בלי משים, מגילוי הסתום והבלתי מודע. וכך קרה לי היום דבר מופלא, דבר מופלא באמת, שממלא את לבי שמחה שאין לה שיעור. מתהומות הנפש הועלו בי בהיסח הדעת תחושות עמוקות, רדומות למחצה. לא קל יהא לספר, לא נעים, אך כיוון שבאתי לכלל ווידוי, לא אמנע ממך…
היא הפסיקה לשעה קלה.
גברת נתן נצטמקה כולה, חוששת שהעלמה הוכפלדר תחזור בה ותכבוש עמה את סודה.
אך זו כבר התחילה מספרת:
– הבה ואגלה לך דברים שבמרוצת השנים הסחתי מהם את דעתי מכל וכל – והנה בא הרופא ובדרך מופלאה שוב העלה מן התודעה את הזֵכר הרדוּם. וזאת עליך לדעת: אני לא הכרתי את אבי, הוא מת בעודי תינוקת קטנה ואמי לא נישאה שנית. מדוע – איני יודעת. בעודי ילדה קטנה שמעתי אומרים שלאחר המלחמה הגדולה, לפי שנהרגו בה מליונים של גברים, שוב אי אפשר לכל אשה שיהא לה בעל משלה ומעתה צריכות נשים אחדות להזדקק לגבר אחד. איני יודעת אם זאת הסיבה ואם אחרת, אך אמי שוב לא נישאה; ולביתנו היה בא איש אחד צעיר שהיה מביא לי תמיד ממתקים. רק הושיט לי דברי-מתיקה וכבר היה מתייחד עם אמי בחדר הסמוך; היו לנו שני חדרים קטנים ומפולשים, הדלת היתה נסגרת מאחוריהם ועלי היו מצווים לשבת בשקט בחדר השני ולהשגיח מבעד לחלון אם אין איש בא לביתנו. והיה אם אראה אדם, אמרו לי לדפוק על הדלת, אך לא להיכנס פנימה, לפי שאִמה עסוקה ואסור להפריע לה בתכלית האיסור. כך הייתי יושבת כווּצה על אדן החלון, רועדת מפחד ואימה, צופה בחרדה לרחוב הנראה מביתנו ומטה אוזן מתוחה לכל רחש הבא מעבר לדלת הסגורה. לפעמים קלטתי לחישה עצורה או גניחה שהיו מקפיאות את דמי ומזעזעות אל לבי מפחד. חרדתי לאמי שהיתה לבדה עם אדם זר בחדרה, ומאוד פחדתי להישאר יחידה בחדר, לחוצה אל זכוכית החלון – אך לא העזתי להתוודות בפני אמא.
כך נמשך הדבר זמן רב, עד שגדלתי מעט ואמי נתנה אותי למעון-ילדים ששם התחנכתי. כשאני זוכרת עכשיו את כל מוראות לבי הקטן אוחזים בי כיום חִיל ורעדה וכל גופי מרתית. עכשיו סבור הרופא שכאן מקור הפחד ששימש מעצור על דרך חיי; עכשיו, אם גילוי הטמירין, משנחשׂף השורש הכמוס, אפשר לתקן הכל, אך לא ביום אחד יתוקן מה שאוּכּל בנפש שנים על שנים…
עיניה של העלמה הוכפלדר היו מלאות דמעות. גברת נתן גחנה עליה ונשקה לה, כמו שמנשקים לתינוק שנִבעת. העלמה הוכפלדר שיקעה ראשה בחיקה של גברת נתן וגעתה בבכי.
בשעת לילה מאוחרת עזבה גברת נתן את החדר, מבוהלת ונבוכה. בפרוזדור שלטה דוּמיָה. הלילה היה אפל והחלונות הפתוחים לגן כאילו היו פעורים לתהום רבה. פחד פתאום אחז בה ובלב כבד עלתה על משכבה.
ז 🔗
אדון נתן חזר מן הקבוצה שבגליל מלא השתוממות. מעולם לא תיאר לעצמו שסדר חיים כגון זה נהוג במציאות. כפר עברי שאין בו קניין פרטי מחוט ועד שרוך נעל, והכל עמלים בשביל הכל ואין עליהם עוֹל מנהלים ולא אימת-סגנים – לא, כל זה קשה היה לו להסביר לפני מִימִי, בשובו מן הביקור בקבוצה.
לשווא טרח להפשיט לפניה את יסודות הקניין שנתבטלו וצורות החיים הקדומות שנתחדשו. אפילו לו לעצמו לא הכל היה מוסבר די צורכו, ומה כוח תפיסתה של חתולה מכפר קוקוריקו, הוא רמות השבים? אך נקודת תורפה נמצאה במפעל יפה זה והיא העדר צורות נימוס. דבר זה פגם גדול הוא בעיני אדון נתן, מעוּות הצריך תיקון. ועוד נתעצמה בו דעה זו בשובו הביתה והוא רואה שוב את חדר-האכילה שלו על רהיטיו הכבדים ושתי כורסות העור שבו, המזמינות לשבת בחיקן בניחותא וארוחת צהריים המוגשת לעת מזומנת, מתוקנת בכלים נאים ועל מפה מבהקת – כל זה קבע את אורח חייה של הקבוצה באור מוזר, ואילמלא סופה של סעודה ואיסוף הכלים, לא היה מסכים בשום אופן להמיר שולחנו הערוך באותם שולחנות גסים וספסלים פיסחים שבצריף הקבוצה, ואת נועם חברתו כאן ברעש ובמהומה בשעת הארוחה שם, חטיפת קדירת הגריסים והריצה אחר כף תבשיל חם. אך מה יגיד וכל סדרי החיים בשנים שלאחר החורבן משונים היו ושׂגבוּ מבינתו. כל תהפוכות החיים שלנגד עיניו דמו למרכבה קלה, אסורה לשני צמדי סוּסים אבירים, הנישׂאים בגבורה עצומה וחולפים על פניו כרוח שאינה מצויָה…
ודוקטור הרמן שב ממסעו ופניו מעונים.
הוא היה עייף וייגע מטורח הדרך ומן הצער שהצטער בלכתו לבקש את בני ביתו. תחילה שׂם פעמיו לנתניה וניסה שם למצוא צל ידיעה בדבר הספינה שכאילו ראוה שטה במימיה; אך לשווא היה כל עמלו – איש לא ידע לומר לו דבר של ממש. בין הערבּיים יצא אל גבעת הים, גלש במדרונה וביקש בעיניים כלות צילה של ספינה. אותה שעה היתה חמה שוקעת מעבר לים באודם פורפוריה ולבו בכה במִסתרים: רעייתי ובתי היקרות, היכן אתן… אך רק הים נשא כלפיו קולו בהמייה חרישית ונוגה, בהתנפץ גליו אל חוף… תלה דוקטור הרמן מבטו במרחקים עד שהדמעות סתמו לו את מראה הים ועלטה ירדה על גליו. חזר למלונו שבור ורצוץ, מצפה לאור הבוקר, אפשר בבוא השמש יתרחש דבר. כשעלה עמוד השחר כבר היה ברחובות הריקים של הכפר, אך רק בשעת צהריים גונבה לאוזנו שמועה, שאותה ספינה אומללה שעמדה לפרוק מטענה בחשאי בימה של נתניה, נתפסה בידי סירת-משמר והובהלה לנמלה של חיפה. בלב פועם ישב דוקטור הרמן במכונית והגיע לחיפה עם ערב. כאן נתאמתה השמועה והיא הרתיחה את העיר כמרקחה. שמועה הולידה שמועה, עד שנפלה הברה שאותם בנים גולים, מאחר ששבו לגבולם בדרך של יסורים ותלאות שאין להם קץ, עמדה הרָשׁוּת להחזירם ללב ימים. בלהט ונשימה עצורה חיכתה העיר כולה לגזר-הדין והתייסרה ייסורים קשים וחרדה לגורל הגולים על סיפון אוניה שחורה ועלובה, שיצאה עתה מחיקו של לילה אפל ועגנה ברציף הנמל, ששוב איימה על הגוֹלים אימת גלות מרה ואכזרית. היה דוקטור הרמן מכתת רגליו ממוסד למוסד ומצפה לידיעות עד כלות הנפש; אך רק למחרת היום נשמה כל העיר לרווחה – השלטונות התחילו בהעלאת הפליטים על החוף. ביקש דוקטור הרמן לדעת שמותיהם של הפליטים, אך לא נמצאה רשימה – בטרם קרבה הספינה למימי הארץ השמידו נוסעיה את כל תעודותיהם והשליכוּן לים. פקיד במוסד-עלייה נאנח – קצרה ידו להושיע. יהא עליו לחכות עד לסיום החקירה של השלטונות. מפני אפיסת כוחות וממראות האימים שהבעיתוהו בלילות של שינה גזולה, השעין דוקטור הרמן את כתפו אל הקיר וגעה בבכי חרישי. חרד אליו הפקיד וניחמו בדברים טובים: עוד היום ישתדל בענין; אך תיגמר חקירת הממשלה והאנשים יועברו למחנה העצורים בעתלית, יסע לשם ואף את דוקטור הרמן יקח עמו. ניסה דוקטור הרמן לעצור בעד סגור עיניו ולא יכול. יצא מן המשרד וביקש סליחה בתנועת יד אילמת. למחרת הלך עם הפקיד לעתלית, ומה המתה רוחו בלכתו בין גדרי-התיל מצריף אל צריף לבקש את הפנים היקרים, ועד מה נשבר לבו במוצאו רק פנים זרים, זרים…
חזר שבור למלון האורחים. הניח התיק המקופל ותלה ביאוש את מקלו בפרוזדור: אשתו ובתו שפרשו בים והפליגו – היכן הן עכשיו?…
מדוכא ועצֵב יצא לרחובה של עיר ופנה לבית שולץ לפרוק מעט את כאב לבו. חזר מן הביקור מעודד ורוחו חייתה בו. בא לגברת נתן. ואף שלא גילה לה סיבת דבר, עשה שליחותו וביקש ממנה בשם משפחת שולץ להכין פגישת-קפה ועוגות באחד הימים הקרובים. מנהג מבקש אדון שולץ לקובע: כיוון שהצליח אלוהים את דרכו, הוא רוצה לְזַמֵן אחת לחודש על כוס קפה את כל בָּאֵי ביתה של גברת נתן. ובחדר האכילה דווקא.
בשמחה גלוייה קיבלה גברת נתן את ההזמנה. לא יצא יום והכל היה מוכן לקבלת הפנים. התכנסו כל בני הבית וכבר באו גם בני משפחת שולץ עם שתי הבנות הפורחות. ושוב היה הבית כולו מלא שמחה וציפיית-חג. תחילה פשטו הילדות בגן ומילאו את חללו בקריאות משובה. גילו פרחים בנקיקי הסלעים הזרועים לרגלי הזיתים – פרחי בירוניקי כחולים, עם לבבות אדומים כדם, אספום באגרטל ונתנום על השולחן הערוך. משישבו כולם מסובים לשולחן וכד הקפה כבר מהביל ונותן ריחו הטוב, נשמעו ברכות נלבבות לבני משפחת שולץ ודברי שבח לרעיון מסיבות-החודש. גם השופט בירך את אדון שולץ, אך דבריו היו כל-כך רציניים וקפואים עד שניטל מהם טעם ברכה. אדון נתן הסב בהנאה, לפי שבא זה לא כבר ממסעו, ובידוע: כבודו של אורח גדול, ודוקטור הרמן עצבות שקטה נתלתה בעיניו והוא היה מביט בבני ביתו של שולץ באהבה רבה, שמח שחסדם נטוי לו. מתוך שהכל ביקשו להסיח דעתו של הדוקטור ממסע העינויים שלו, פתחו בביקורו של אדון נתן בקבוצה. וכנהוג, היה אדון שולץ ראשון לשואלים:
– אדון נתן היקר, ואני עדיין לא שמעתי כלום על ביקורו בגליל ועל חיי הקבוצה ועל שלום בנו מיכאל…
כיוון שאדון נתן נשאל באורח רשמי ודווקא מפי אדם מקובל על אשתו מאוד, ראה עצמו חייב בתשובה מפורטת וממצה, ופתח בהתלהבות יתירה, כאילו הוּתרוּ כל אסוריו:
– תודה רבה, תודה רבה; הגליל נפלא וחיי הקבוצה חידוש גדול הם ושלומו של מיכאל טוב מאוד, אך בבקשה מכם – מוטב שתשאלו אם אני יצאתי משם בשלום… הכל צחקו ואדון נתן יותר מכולם.
– סליחה, סליחה… ואף-על-פי-כן, אל-נא תחשבו שאין הקבוצה מוצאת חן בעיני. אדרבה ואדרבה! אך כמובן שיש בה דברים שאיני יכול להסכים להם בשום אופן. אומר לך, לא איכפת לי שבגלל הצפיפות הרבָּה ישנים שם שני זוגות בחדר קטן, ולפעמים לָן עוד רווק בינותם, אך אפשר לרואת מכאן רצון להשתחרר מכל נימוס; אין שומעים מילת תודה ואין מקפידים בענייני לבוש, שלא להזכיר כלל את סִדרי האכילה! למשל, ספלֵי התה ניתנים בלא צלחות קטנות, וכשביקשתי ממיכאל כוס מים, כי היו הימים חמים מאוד, הביא לי אף הוא את הכוס ביד, בלא תחתית, כשהיא מטפטפת מים מכל צד! שַׁווּ בנפשכם, מיכאל בני שקיבל חינוך כל כך מדוקדק וטוב, מביא לי כוס מים בלא צלחת תחתית! וכשהעירותי לו על כך, צחק והשיב: אתה יודע, אבא, הצלחות נשברות עד מהרה ואם נרצה תמיד לקנות חדשות, אין אנו מספיקים, והן תסכים שהן מיותרות… איני צריך לומר לכם שלא הסכמתי בשום פנים. אתם מבינים, לא חסרון כאן – אלא מין אידיאל של הפקר, אתם מבינים?…
הדוקטור הרמן ניסה להתערב ותירץ:
– אלה הם דרכי מעבר, חיפוש צורות חיים חדשות ונימוסים חדשים והכל עוד ישתנה וילבש צורה אחרת. והרי חייהם קשים מאוד, איכרים צעירים בלא מסורת. עַם שחוזר לאדמתו לאחר שגלה ממנה אלפיים שנה – היִמצא דרכו ביום אחד?…
השופט יצא מקפאונו ואמר בנעימה פסקנית:
– כל העניין הזה של ביטול הקניין הפרטי והפיכת קערת הרכוש על פיה – אין לו על מה שיסמוך. אין משנים טִבעוֹ של אדם לרצונו. אפשר לחנך שׁוּעַל ימים רבים להיות חיית-בית צייתנית ובסוף ימיו יברח ליער. אילו כולם נהגו כמו אלה שבקבוצות היו מחזירים את העולם לתוהו ובוהו, וכל ערכי התרבות היו מתבטלים.
– מה לנו ערכי תרבות, אדוני השופט – התערבה גברת שולץ – כלום מעשי גרמניה טובים וישרים בעיניו בשל ערכי התרבות שלה?
הדוקטור הרמן שילח בעיניו תודה אילמת לגברת שולץ.
השופט השיב בנימוס תקיף:
– אין מביאים ראייה מגרמניה של עכשיו, גברת נכבדה. גופו של חולה אינו משמש דוגמה קלאסית לרופא חולים, אלא גופו של אדם בריא. יש תהליכים של התפתחות האנושות ואין להשיב תקופה פרימיטיבית שחלפה. חוקי הטבע אינם מבדילים בין יהודים ולא-יהודים. האש בוערת בכל מקום – אמרו היוונים. הטבע כופה את רצונו על האדם ושום אידיאולוגיות, פרי רְצִיוֹת שונות ותוכניות עיוניות, אין בהם ממש והן כזריקת מוֹרפיוּם בגוף חולה; אפשר הקלה כאן – ריפוי אין כאן!
אדון שולץ גמע מספלו בחטיפה, העמידו ברעש על הצלחת והתכונן להשיב לשופט, אך אשתו רודפת-השלום קידמה רפואה למכה והציעה בחיוך בהיר ונלבב לפתוח בהפתעות שהכינה למסיבה הראשונה. תחילה הודיעה שהאדון הרמן נאות הפעם לגלות טפח מאמצאתו.
הדוקטור הרמן מיעט עצמו וחייך במבוכה, אך לבקשת הרבים יצא לחדרו והביא עמו כרטיסיה, לוחות ומחברות לרוב. הכל השתתקו ונשאו עיניים סקרניות לבעל האמצאה.
פתח דוקטור הרמן והקדים דברי מבוא להצגתו ואמר:
בידוע קשה תפיסתם של בני ארצם בלימוד לשונות זרות כקריעת ים-סוף; ואם בלשונות סתם דיברו, בלשון בקודש על אחת כמה וכמה. אוזנם של יוצאי אשכנז ערֵלה לצלילי הלשון העברית, על כן חשב הדוקטור ומצא שיש להשתמש בתפיסת העין בשביל לימוד הלשון, ואחר נסיונות מרובים הסתמך על תורת הצבעים והשפעתם על הִפּעלוּיוֹת הנפש. הוא עיבד שיטה מדוקדקת ככל האפשר להדגשת כל מילה בצבע מתאים. בידוע, נשמתה של לשון היא דיקדוקה. ואם יֵקל להבדיל בין פּוֹעַל וְשֵׁם. בין תואר ומילת היחס – והנה התורה כולה ביד! – וכאן הציג דוקטור הרמן לפני המסובים דוגמות רבות של לוחות מצויירים בצבעים רבים כמין פסיפס, שמות-עצם משורטטים בעפרון אדום, פּעלים – בירוק. ובדומה לכך. אמנם, אין השיטה שלמה עדיין, התנצל, עוד עליו לעמול הרבה כדי להביאה לתכלית השיכלול, אך עיקר המניעה שהוא, בעל האמצאה עצמו, בעוונותיו הרבים עדיין אינו בקי בכל מכמני לשון הקודש.
גברת שולץ, שעמלה הרבה על לימוד הלשון העברית. קיבלה את דברי דוקטור הרמן בהתלהבות רבה. האדונים שולץ ונתן התעניינו מאוד באמצאה ושאלו שאלות להוראת שימושה המתאים.
השופט ורעייתו הראו עצמם אדישים לגבי האמצאה והעלמה הוכפלדר היתה שקועה במחשבות שלא מכאן. עם תום ההסבר קמה גברת שולץ ממקומה והכריזה בנעימה חגיגית, שכבר ניתן לאדון הרמן הפרס הראוי לו והוא יוכל להפגין את השגיו הלכה למעשה; שמחה היא לה להודיע שבעלה הצליח להשיג מקום-עבודה בשביל בעל האמצאה. משׂרה צנועה בבית-בנק שבעיר. תקופה חדשה תתחיל עכשיו בחייו, ובינתיים בוודאי תבואנה אשתו ובתו ויתר הפליטה בידיהן. ואז יוכל אדון הרמן לבנות ביתו בכפר כאשר ביקש.
בקול תרועה גדולה בֵּרכוּ המסובים את דוקטור הרמן, ואילו הוא השפיל עיניו ושיקע ראשו בעצבות…
ח 🔗
דוקטור הרמן התחיל בעבודתו, אך המשיך לשבת במלון-האורחים. רק בשעת הצהריים נעדר משולחן הסעודה והיה מקבל את ארוחתו בחדר, עם שובו בערב מבית הבנק. היעדרוֹ ניכר מאוד בשעת הארוחה, אך גברת נתן התברכה בלבה שלא שיכלה מכל וכל דייר טוב ונעים בדוקטור זה שיצא בדימוס.
בינתיים השׂכירה גברת נתן גם את החדר שנתרוקן מהזוג שולץ. דיירים חדשים באו, איש ואשה בשנות העמידה, ובנם כבן שלוש-עשרה עמם. זה מקרוב הגיעו מגרמניה וביקשו לגור אצל גברת נתן – עד שיבנו להם ביתם; אף שלא היו בעלי הדרת כבוד כמו השופט סימון, ובגדיהם לא היו מטופחים כשל בני משפחת שולץ, ואף רוחם לא הבהיקה כרוחו של הדוקטור הרמן – קפצה גברת נתן עליהם כעל מציאה גדולה, כדי שיגולו מעל לבה את אימת החדר הריק.
מר גולדפארבּ, אבי המשפחה החדשה של מלון האורחים, היה בעל קומה בינונית, ראשו ישוב לו על כתפיו בלא חציצת צוואר, ורגליו מעוגלות קמעה. הוא הכניס רעש ורחש באווירה הרוגעת של פרוזדור הבית, ואשתו, שכתפיה רחבים וחזהּ תלול כגבעה, סייעה לו במבוכה ובהמולה. שניהם היו עוסקים הרבה בבנם יחידם והיו מלמדים אותו לקח, כגון שחפץ זה אסור במגע והשכיבה יפה לתיאבון – בין כך ובין כך והם מרעישים את הבית כולו ופיותיהם אינם נחים אפילו שעה אחת.
באמת העידה כבר ראשיתו של עניין על אחריתו; כי נעימת הלשון שבפיהם עוררה מיד חשד בעיני אדון נתן, האמנם גרמניה היא כור מחצבתם. הוא נכנס עמם בשיחה, כבאותם ימים רחוקים, בהיותו מושל בבית-הבנק והוא משוחח עם אחד הלקוחות, לכאורה שיחה של מה-בכך, ובאמת הוא בודקו באיזו מידה ראוי איש-שיחו לקבל אשראי. ועד מהרה גילה אדון נתן שבני משפחת גולדפארב אינם גרמנים מכל וכל; אמנם התגוררו בברלין כחצי יובל שנים, אך שורשם נעוץ במזרח אירופה ואין להטמין מרצע בשק.
אף שלא עם לגברת נתן שחברת ביתה נתערבה, לא יכלה לעשות כלום, שבין כך כבר עמד החדר שומם זמן רב. ובוודאי היה הכל עובר בשובה ונחת, ובני משפחת גולדפארב היו מסיימים ישיבתם במלון האורחים בשלום, אילמאל רוגזה של סעודה משותפת שקפץ עליהם והפריע את שלום הבית.
ביום הראשון לבואם היו הדיירים החדשים טרודים מאוד בהבאת חפציהם ולא היה סיפק בידיהם לשתף עצמם בסעודה הכללית. ערכה לפניהם גברת נתן שולחן בחדרם ושלחה אצלם את הארוחה; ולוואי והיתה עושה כך כל הימים ולא היתה באה לידי רוגז ועוגמת-נפש ובסופו של מעשה אף לידי הפסד של ממון; אך מי חכם ויֵדע שנכשלה בדיירים שאינם מהוגנים, והרי את סדרי הבית הקבועים והמתוקנים מראש לא יכלה לבטל…
למחרת היום, והמהומה בחדר הדיירים החדשה שככה מעט, לבשו בני משפחת גולדפארב בגדי יום-טוב. האב חליפה כחולה, מבהיקה בחידושה, והאם שמלת משי נוצץ, המבליט את חזהּ התלול, ובנם כותונת ענודה בעניבה אדומה – ובאו אחר כבוד לחדר האכילה שעה טובה לפני התחלת הארוחה.
מיד עם כניסתם הביאו עמם רוח שאינה מכאן. גברת גולדפארב בדקה את המזנון מכל צד ואמרה לבעלה בקול גדול:
– בּרט, בוא הנה, בדיוק כמו שלנו בברלין, ראית?
אך מר גולדפארב לא זיכּה את רעייתו אפילו במבט חולף ופנה מיד לאדון השופט שנכנס זה עתה:
– ואדוני כבר הרבה זמן כאן?
– כשנתיים – השיבה גברת סימון במהרה, כדי לחשׂוך מבעלה תשובה.
– ועדיין לא מצא התעסקות?… – תמה אדון גולדפארב.
השופט הסב ממנו את פניו בשאט נפש וגברת סימון פרשה כפיה בתחינה, כאילו ביקשה להגן על בעלה.
ובינתיים פנה הנער כה וכה, עיקם את מברשת הכסף והטס התלויים על הקיר ומישש בכד העתיק של המזנון, ואז הסב ראשו לעבר חלון-המטבח וקרא:
– אמא, את מריחה בשר-ברוטב?
זחה עליה דעתה של גברת גולדפארב, ובחיוך רחב על פניה העגולים הסבירה למסובים:
– יש לו לנער, בלי עין הרע, חוש ריח מפותח מאוד…
אך מקום התורפה נתגלה בכל מוראו עם הסעודה עצמה. רק פתחו באכילה, התירו בני משפחת גולדפארב את המפיות מן הטבּעות ובמקום לפרשָׂן על ברכיהם – תלו אותן על מִסעדי הכיסאות. משנמזג המרק בצלחות, נטל מר גולדפארבּ את הכף, העביר אותה במפית, כאילו ביקש לנקותה, ואחר-כך התחיל לסבוא תא התבשיל בכפות גדושות והיה מרקיד את הכף בדרכה מן הצלחת אל פיו ומחסיר ושופך ממנה סילונים סילונים. עם כל גמיעה היה פושק שפתיים ומוציא קול גניחה, כאילו ביקש לומר: אכילה זו אף שאינה מן המלאכות הקלות, מכל מקום כדאית היא… ומרת גולדפארב בילבלה את מערכת הכלים, נטלה שלא כחוק את הסכין ביד שמאל והמזלג ביד ימין והחזיקה בהם למטה מאמצעיתם. ובבוא תור חלוקת הבשר היתה מלווה בעיניים קטנות ותאוותניות וכל מנה מאז הופרשה מן המגש ועד שהגיעה לבעליה; ובהינתן המנות לבני-ביתה היתה שוקלת במבט לא-צנוע את טיב הנתח שעלה בחלקם, ואף הסתודדה עם בעלה ונטלה מצלחתה והוסיפה לבנה מנה אחת אפיים; והוא, הבן היקיר, היה מנופף בכף ובמזלג ומנענע הכיסא אגב לעיסה, כמו לקצב מנגינה שאינה נשמעת.
ואם הנוהג של בני משפחת גולדפארבּ היה למורת רוחם של גברת נתן ובעלה, לאדון השופט סימון היה תועבה שאין לשׂאתה בשום פנים. תחילה היה עוקב בצינעה יתירה אחר מעלליהם, אך בהמשך הסעודה התעלם מהם, כאילו לא ישבו עמו אל השולחן, ולא גרע עינו מן השעון הגדול שלנגדו. גברת סימון ישבה כעל גבי גחלים לוהטות, סוקרת את האורחים החדשים בעיני זעם ושוב מחזירה מהם מבטה בחרדה וסוקרת בגניבה את בעלה, כאילו היא אשמה בכל ואינה יודעת במה תשכּך את זעמו העצור.
להקלתם הרבה של בני הבית הגיעה סוף-סוף הארוחה לקיצה. מר גולדפארבּ עודו מלקק את כפיתוֹ בקול תאווה, ורעייתו חוקרת את גברת נתן כיצד מתקינים בארץ-ישראל ליפתן מעדנים כזה, וכבר קם האדון השופט ממקומו, נטל ברכה זעומה מן המסובים וצהוב-פנים יצא מן החדר, בלא שהביט לעבר משפחת גולדפארבּ; ואשתו ממהרת בעקבותיו.
לא יצאה שעה וגברת סימון חזרה בשליחות בעלה, חרֵדה ובהולה, וביקשה מאת גברת נתן שיחה בינה לבינה. יצאו אל הגן ובאו עד קצה הגדר, מקום שם החרוּב פורשׂ בדיו הכבדים. רק ישבו על ספסל-האבן פתחה גברת סימון ואמרה, כשהיא ממששת את שרשרת משקפיה בריתחה, שביקש בעלה לומר שכך אי-אפשר לו לשיימשך הדבר. כמובן שאין לו רשות, לא מוסרית ולא כל שכן משפטית, לבקש מגברת נתן שתשליך את בני משפחת גולדפארבּ ממלון האורחים, אך הוא, האדון השופט סימון, רואה עצמו זכאי לבקש שיגישו לו את ארוחתו בחדרו. זה רצונו וזה כבודו. ותסלח-נא גברת נתן אם יש בבקשתו משום אבק עלבון כלפי סִדרֵי ביתה, אך אחרת אי-אפשר לו בשום פנים.
השיבה גברת נתן ואמרה שאף לה אי-אפשר להסכים לכך בשום פנים ואופן. בני ביתה הוותיקים יקרים לה כנפשה, והרי לא כבוד האדון השופט ורעייתו כהרי מר גולדפארבּ וסיעתו, ומנהגי ביתה חלילה לה שיופרעו על-ידי כל אורח-פורח. ימשיך-נא האדון השופט לבוא לחדר האכילה כמנהגו, ואילו הם, הזרים, יקבלו את ארוחתם בחדרם. עוד היום תודע גברת נתן לבני משפחת גולדפארבּ שמסיבות שונות לא תוכל לשתף אותם בארוחה הכללית.
נחה דעתה של גברת סימון והניחה לשרשרת הזהב. הודתה לגברת נתן מקרב לב, פרשה ממנה וחזרה לחדרה. נותרה גברת נתן במקומה, נבוכה ואובדת עצות. נקל היה לה להבטיח, אך עתה מי ילך ויאמר לבני משפחת גולדפארב: אל תבואו לחדר האכילה? נמלכה וקראה לאדון נתן ואמרה לו שיִבדֶה מלבו נימוק המתקבל על הדעת ויאמר להם לזרים שמעתה יקבלו את סעודתם בחדרם. הלך אדון נתן בשליחות אשתו ואמר להם מה שאמר, אך למתן הסעודה בחדרם לא הגיע. למחרת היום, עוד טרם באה שעת הצהריים, יצאו בני משפחת גולדפארבּ את מלון האורחים ברעש, במהומה וברוגז גדול, כשהם נשבעים וחוזרים ונשבעים ששוב לא תדרוך כף רגלם בזו מאורת פריצים…
ט 🔗
בעצם ימי השלווה שירדה על הבית עם צאתם של בני משפחת גולדפארבּ, הופיע פתאום דוקטור הרמן בחדר-האכילה וישב כמקודם על מקומו בשעת הסעודה. אך שוב לא היה זה אותו דוקטור הרמן, חביבם של המסובים; לא ברכה בפיו ולא מילת-בדיחה; יגֵע נראה, פניו שׁוּפּוּ ועיניו היו תועות על פני המפה, כאילו חרד להפגישן בעיני זולתו. גברת נתן חרדה לקראתו בדאגה, אפשר אינו בקו הבריאות, חלילה, מפני שלא הלך היום לעבודתו, והיא ייסרה עצמה שלא נתנה דעתה על שלא יצא מאז הבוקר מחדרו. אך הדוקטור הרמן ניענע ראשו בעצבות והשיב שלא מחלה כאן. אלא שאותו ענין המשׂרה לא עלה יפה ושוב אין בדעתו ללכת לבית-הבנק.
נאנחה גברת נתן מלבה, מצפה שיפרש לפניה סיבתו של דבר, אך הוא החריש וכבש עיניו בקערה.
מאותו יום חזר דוקטור הרמן לאכול את ארוחתו בחדר האכילה ומדוע הפסיק עבודתו לא נודע. איש לא חקר אותו, ראשית: מפני שסודו של אדם הוא כבודו, ושנית – לא נמצא מי שלבו פנוי לכך. השופט ואשתו לא התעניינו בכלום – די להם במה שעיניהם רואות. העלמה הוכפלדר לא היתה מעיזה לשאול את הדוקטור, אפילו רצתה בכך. גברת נתן ידיה היו מלאות עבודה, שאותם בני משפחת גולדפארבּ, אף-על-פי שישבו בביתה רק שני לילות ופחות משני ימים – השאירו בחדרם תוהו ובוהו, והיתה טִרחתה רבה להשיב הכל על מכונו. ואילו אדון נתן – השמחה היתה במעונו: מִימִי אהובתו המליטה למזל-טוב שלושה חתלתולים בריאים ונחמדים למראה. כבר גמלה אותם מחלבה ואדון נתן קיים את הבטחתו ומסר גור אחד לקבוצה שבגליל, שם הבטיחה לו נערה אחת טובת-פנים להיטיב עמו מאוד ולנשקו מנשיקות פיה. לשניים הנותרים לא נמצא בית מהוגן ועלה בסופם להריח כלורופורם. ואף שלבו של אדון נתן היה מיצר על כך – לא ראה לפניו ברירה אחרת כדי למנוע מהם גורלו של חתול-בר. עכשיו, משנלקחו מאצל מִימִי כל שלושת גוריה, העביר את מירבּצה בנפט, כדי שריח בניה לא יעלה בלבה געגועים עזים, ולפי שזכרונם של בני מינה לקוי – ורפא לה.
בין כך ובין כך וכל איש היה נתון בשלוֹ ולא נתעוררו על עניינו של דוקטור הרמן, עד שבא הוא עצמו וביקש מגברת נתן שיחה בעניין נכבד. לא נזדרזה גברת נתן להשיח עמו בבהילות, וכדרך שנוהגים לדחות תבשיל טוב לסוף הארוחות כדי להרבות בתענוג, הבטיחה לבוא אצלו בשעה שבין השמשות ויוכלו לדבּר באין מפריע.
בבואה לחדרו בשעה הקבועה שמה לב לאי-הסדר השורר אצלו, ותמהה מדוע אינו מניח לנערה שתסדר את החדר כראוי. אך הוא פּטר אותה בדברים של מה-בכך והבטיח שנוח לו בכך; פינה לה כיסא מספרים וביקשהּ לשבת. משישבו זה לעומת זו התחיל מכעכע ואומר:
– סליחה, גברת נתן הנכבדה, על שהטרחתיה לכאן, אך דבר לי אליה, בקשה רבתי…
השיבה גברת נתן ברוח טובה ובמתיקות:
– אדרבה, אדון הרמן היקר, אדרבה, אל-נא יהסס לבקש.
אך דוקטור הרמן לא מצא את לשונו בפיו, ורק משנתארכה השתיקה פתח בהיסוס:
– אפשר איני רשאי לבקש ממנה כדבר הזה – אך תסלח-נא, הנסיבות, הנסיבות כל-כך השתנו, ומה שהיה נראה אתמול כדבר שאין הדעת סובלתו, היום… וההכרח לא יגונה. אומר לה מיד, בלא שהיות יתירות, כדי שיהא ברור לה מראש: אני בא לבקש ממנה רשות למכור בחדר זה עוגות…
אילו אמר לה הדוקטור הרמן שהוא חוזר לגרמניה, לא היה מביא אותה לידי השתוממות כלְשֵׁמַע דברי פיו. היא ניתרה על כיסאה בעצבנות, אך דוקטור הרמן לא הניח לה שהות לשאלות והתחיל מסביר:
– כמובן לא בפומבי, חלילה, רק לאנשים שאני יודע אותם באופן אישי, לאנשים מן החברה. ידיד טוב שלי, מהנדס מפרנקפורט, הציע לי לקבל בשביל חוג ידידי ומכּרי סוכנות למימכר עוגות ממינים שונים, ארוזים ושקולים בשׂקיוֹת. ידידי זה ורעייתו הם עצמם אופים את העוגות ואורזים אותן ומתפרנסים מן המכירה בכבוד. גברת שולץ, למשל, כבר הזמינה אצלי מיני מאפה, אחת לחודש. בשביל הפגישות המסורתיות, כמובן אם הגברת תרשה לי לעסוק בכך בחדרי…
פתאום הפסיק: נשם עמוקות כמי שעומד ממירוץ גדול. ואחר כך אמר בתוגה, כמשיח עם נפשו:
– ומה עלי לעשות… אשתי ובתי – איני ידועה היכן הן, והכסף שבידי כבר הולך ואוזל… גברת שולץ הציעה לי תמיכה עד שיתקבל כספי – אך אני סירבתי…
כאן שוב לא יכלה גברת נתן למשול ברוחה והתערבה:
– אך יסלח-נא, האדון הרמן, ומדוע זה הפסיק לעבוד בבית-הבנק?
הדוקטור הרמן זע על מקומו כאילו הכישוֹ נחש ונזעק:
– בבית-הבנק? לא יכולתי, לא יכולתי בשום פנים! מיד עם בואי לשם ראיתי שלא אהיה אלא משרת את הפקידים, לפי שמִשׂרה אחרת לא היתה פנויָה שם והלשון אינה על פי. אך מה אין עושים ובלבד שלא להצטרך לבריות? קיבלתי הכל באהבה והייתי משרת את הפקידים, אם בעסקי בנק ואם בעינייני תה ועוגות. בשעות קשות הייתי מנחם את לבי: עוד מעט ואשתי ובתי תבואנה ומעט הכסף עמן, ואז נצא לכפר ויהיו לנו שדות ובית ורפת… כך נמשך הדבר זמן מה, עד שביום אחד הודיעוני שעלי ללבוש חלוק כחול עם כפתורים נוצצים – כמנהג משרתי בית-הבנק – חוק הוא ולא יעבור…וכזאת כבר לא יכולתי לשאת, בשום פנים לא יכולתי – שווי בנפשך, גברת נתן היקרה, אשתי ובתי יורדות מן הספינה ונכנסות לבית-הבנק לפרוט מעותיהן, והן רואות אותי בחלוק כחול עם כפתורים נוצצים – ונשבר לִבָּן לרסיסים! לא, לא, זה היה למעלה מכוחי, למעלה מכוחי…
הוא הביט סביבו בעיניים טרופות.
גברת נתן בכתה חרש.
י 🔗
וכך פתח דוקטור הרמן בסחר העוגות. בתיבה של פח היו סדורים מיני מאפה, מין למינו ומחיר למחירו, כיסנים וורודי-לחי וכעכים חלולים, רקיקים נקודים ודובשנים ריחניים – כולם צרורים בשקיות שקופות מנייר דק וחוט משיחה אדום נתון על פּיהן. על גבי התיבה מונח ספר חשבונות ארוך-דפים ובו לוח המחירים ורשימת המינים של סחורתו. ובבוא גברת שולץ לבקש ממנו עוגות, הוא מוציא צרור מן התיבה ובודק בפנקסו הגדול את מינו.
רק עם ידידים הוא עושה פרקמטיה, שלא לשים חלילה את ביתה של גברת נתן חנות מכולת. כמה מעלות טובות מנה הדוקטור הרמן בסחורתו, שהיא מתוקה ונקייה, שקולה ומדודה, ויותר מכל שהיא מניחה לו שהות לעשות את הכנותיו להתיישבות על הקרקע, בעלוֹת בתו ואשתו בחופי הארץ. כי עתה הזניח הדוקטור הרמן את שיכלול אמצאתו בלימוד הלשון והיה שקוד על ספרי חקלאות ולומד במסירות-נפש במה מזבלים בארץ-ישראל וכיצד חורשים וזורעים ואימתי אוספים התבואה וצוברים הבּר באסם.
כך היה דוקטור הרמן חי את חייו האבלים ומשקיע תוגתו בספרים.
ודווקא בימי שלוות-הבית, כשהחיים שטפו בשובה ונחת, נפל דבר בעולם שדמה לתפוס את מלון האורחים בציצית ראשו ולטלטלו על כל יושביו; דבר שהסעיר את כל הבית ואיים לקעקע את יסודותיו. אבק השריפה שנישא בחלל העולם גֵץ נפל בו ונתלקחה שריפה גדולה – מלחמת האימים בין גרמניה מכאן וצרפת ואנגליה מכאן. דרי הבית כאילו ישבו בכדור פורח שנפלה בו דליקה, שכחו איש איש את אורח חייו, ואפילו ארוחת הצהרים נתבטלה אותו יום ולא ניתנה אלא בשעה מאוחרת וביחידוּת, מעשה שלא היה כדוגמתו כל ימי קיומו של הבית.
כל העיר היתה כמרקחה; המונים היו מצטופפים סביב תיבות הרדיו המשמיעות חדשות-המלחמה הצעירה והיו דורשים תִלי תִלים על כל הודעה קצרה של המִפקדות. הכל עסקו בפוליטיקה, בדיפלומטיה ובאסטרטגיה והיו מנבאים מפלה קרובה של האוייב; עברו ימים רבים עד ששככה מעט הסערה והאנשים התחילו לתת דעתם על עסקיהם.
בשעת ההתרגשות הרבה התרוקנו החנויות מסחורתן. עשיר ודל היה צובר לעת צרה מכל הבא ליד, מצורכי אוכל נפש ועד שרוך נעל. המונים צבאו על עגלות-הנפט הקטנות כדי להשיג דלק לביתם, ושוטרים עמלו לפקח על המבוכה שאחזה בתושבים לנוכח מוראות המלחמה שנתרגשה ובאה.
גברת נתן טרחה הרבה כדי להבטיח לביתה מעט מזונות לעתיד ואת בעלה הפקידה על תור הנפט. עמד אדון נתן שעות בין המוני אדם ותיבת-פח ריקה לרגליו. עכשיו ניתנה לו שהות לעשות את חשבון עולמו, שבטרם התייצב מעט שוב התחיל מתמוטט. עוד לא מצא את מקומו כאן בעולם החדש וכבר נתרגשה מהפכה; גרמניה הרהיבה עוז בנפשה להתגרות למלחמה בצרפת ובבריטניה הגדולה, כלום אפשר לפקפק שתפול מִניה וּביה? ומשתיפול וזרועו של אותו רשע תיבש ושלטון ליברלי יִכּוֹן בארץ – מה יהא דינם של אותם פליטים רבים שיצאו בינתיים למדינות הים? ושוב רואה אדון נתן ברוחו מאורעות כבירים כדהרת סוסים אבירי-און, העוברים על פניו בסער וסופה.
ואילו דוקטור הרמן רוחו היתה טובה עליו. עתה, עתה ישולם גמול לרשעים בעד ייסורי ישראל בגרמניה, כלום הפקר העולם ואין דין ואין דיין? אמנם היה זה לקח מר ונמהר לעם היהודי – וצריכים היו לבוא עליהם יסורים גדולים עד שנפקחו עיניהם. ומה חייתה בו רוחו כששמע שמועה כי עתה, משנשתבשו מסילות הים והסכנה אורבת במצולות, תאסוף הממשלה את כל הספינות התועות ותביאן לחופי הארץ ותיתן לתועים כניסה ברשות. אף שביקשו ליכנס שלא ברשות. עתה הפכו סוף-סוף היהודים לבעלי-ברית גלויים, וכי לא היו קורבנוֹ הראשון של העריץ שריסק אבריהם, שיבר רוחם וחילל כבודם – וכלום יפקירם עכשיו העולם לסכנות אימים ולא יעמוד להם בעת צרה? וכיוון שכך, לא יצאו ימים רבים ושוב תהיינה אשתו ובתו אצלו, שכבר יצאה נפשו אליהן וכוס בדידותו מלאה על גדותיה.
אחוזי התרגשות באו האדון והגברת שולץ לדרוש בשלומם של בני-הבית. אדון שולץ , כולו היה שופע בטחון שגרמניה תנחל מפלה במהרה בימינו, אך אינו מעלה אבק שמחה על שפתיו ולא מילת גנאי לאוייב בשעה קשה זו לאשתו, שאולי אחיה וקרוביה יוצאים עכשיו להֵהרג ולהישמד; אך גברת שולץ עצמה אחוז הרצינות רבה ועיניה הבהירות מלאות דעה תקיפה:
– הוטל הפוּר – היא אומרת לא בלי רתת פנימי – עתה הוטל הפור, ואף שהדבר איום ונורא לזכות בחיינו הקצרים בשתי מלחמוֹת גדולות. הרי אי-אפשר היה לראות סיום אחר לסיוט הנורא הזה. אני מאמינה באמונה שלמה שמעתה תשוחרר גרמניה האומללה מן העריצות ויבוא קץ גם על ייסורי עמנו היהודי.
היא מהרהרת רגע בדבר ומוסיפה בתקיפות:
– אך יבוא אשר יבוא – ילדותינו הן תגדלנה פה, בארץ העברים.
אדון שולץ מביט באשתו באהבה רבה ודוקטור הרמן קרב אליה ולוחץ את ידה בהכרת טובה אילמת.
בעלמה הוכפלדר נגעה המבוכה רק עם בוא הידיעה על פרוץ המלחמה. היא היתה פונה כה וכה, מבקשת אצל דוקטור הרמן פירוש להודעות המִפקדוֹת, ואודם קל פורח בלחייה. אך בראותה כי לא כלתה לארץ הרעה, נרגעה ופסקה להתעניין בנעשה אי-שם בשדות ההפקר של הריינוס.
אך ביותר פגעה הרעה בנפשו של האדון השופט סימון; זו הנפש השלמה והאיתנה אף בימי השואה והזעם – עכשיו הפכה מסוכסכת וקרועה. עם כל האסון שניתך על ראשו ועם כל הפורענות שהביא עמו אותו מכתב קטן נמרץ – לא איבּדה נפשר את דרכּה, מרה וכושלת סללה לעצמה נתיב-חיים. ועתה לפתע-פתאום נשבר הכל ואבד. מאז קבלת המכתב היה השופט מקבל את דמי הפנסיה שלו באותו דיוק שהיה מקבל בשעתו את משכורתו, כאילו היה שופט שיצא בדימוס. ואפילו בבואו לארץ-ישראל לא פסקה משכורתו להשתלם. הוא לא היה גורס, כקצת מחבריו, שיש כאן משום פחיתות כבוד, חלילה. אדרבה, בזכות ולא בחסד קיבל מה שקיבל, חובתם עשו והדבר נתן לו יציבות בחיים; מלבד השׂכר עצמו היה במשׂכורת משום סעד ללב בימי מבוכה רבה ופתח-תקווה לזמנים טובים מאלו. ונחמה היתה בכך שבכל האדרלמוּסיה והפורענות שירדה על חייו עוד שׂרר בעולם איזה סדר וחוק. שלטה שיטה קבועה ויציבה. כלום לא שירת את ארצו באמונה כל ימי חייו ואינו זכאי לקבל שכרו מקופתה? – משטר הולך ומשטר בא, אך מדינה לעולם עומדת, והוא שעבד אותה תחילה, סופו שהיא מפרנסת אותו. האנשים הרוֹדים במדינה כיום הם רק ביטויָה הזמני של הארץ, אך נשמתה האמיתית לא השתנתה. על כן היו לו התשלומים הקבועים שהיה מקבל בירושלים מידי שגרירה של ממשלת הרישעה כנוֹחם וְצֳרִי בחוליו, שאם גם סדר מעט זה יִיפרע וחזר עולמו לתוהו.
והנה באה השעה הרעה. עם פרוץ המלחמה נתהפכה הקערה כולה על פיה; פיסת הקרקע המועטת נשמטה לו אף היא מתחת לרגליו, הוא לא ידע את לבו. כלום לא יוכל לצפות עתה למפלתה של הארץ, כאותם קלי הדעת שבין חבריו הפליטים – הארץ שהיא לו מולדת עתיקה? ואף טענתם כנגד המשטר, כאילו היה רק מקרה ובשבירתו טוב להם – לא היתה לה על מה שתסמוך. עד מה היטיב לדעת שזה גאון הארץ העלה אותם ריקים ופוחזים לעשות שליחותו של עם ולתבוע עלבונו בחרב שלופה ולתקן המעוּות הגדול שנעשה למדינה בוועידת השלום האחרונה. כלום לא ריסקו שם גופה, ושיבּרו את גאונה והשפילו את כבודה של האומה? אלא מה? שהם רודפים את היהודים? בוודאי שרע ומר להם לנרדפים. אך אלה המעשים של הניקלים כעשן המכלה את העיניים – בן לווייתה של האש היוקדת… אך תיכלה מלאכתם של אותם ריקים ויִכלוּ אף הם כענני סופה וסער, ושמש בהירה וטובה שוב תאיר על הררי אשכנז ועמקיה הירוקים, הברוכים…
אולם הוא עצמו, השופט סימון, היעצור כוח לחיות ולהגיע לאותה שעה גדולה, ולבו משוסע, נפשו קרועה לגזרים…
מדוכדך ונסער על פי דרכו הוא יושב במלון האורחים ואינו יוצא מפתח חדרו אלא בשעות הארוחה, ואף אז אינו מחליף דיבור עם איש, אלא כדי נימוס צונן; ובשובו לחדרו הוא חוקר כל עיתון שבא מגרמניה עם המשלוחים האחרונים והופך בפרשה אחור וקדם ועומד עם עצמו בפולמוס גדול, עד שאשתו מתחילה פוזלת לצידו ומכעכעת, ולבסוף מרהיבה עוז בנפשה ואומרת בקול עצוב:
– סלח נא, יקיר, אפשר כבר תשכב. השעה מאוחרת מאוד…
יא 🔗
בחלוף ימי המבוכה הראשונים שקע השופט בקיפאון מישנה. לאחר מה שארע בראשית ימי המלחמה כאילו נתאבן ושוב לא התעניין בשום דבר. בהודעות החדשות לא מצא עניין ולשמועות הפורחות לא היטה אוזנו. קומתו שחה ועיניו ניבּטות כתקועות במראה רחוק.
הקשרים עם גרמניה, שהיו לו תמיד למשיבי-נפש – פסקו עד מהרה. מעט המכתבים וצרוֹרוֹת העיתונים שהיו בדרך מאז פרוץ המלחמה כבר הגיעו לתעודתם וחדשים שוב לא נשלחו. ריק ומיותם היה טס הנחושת שעל השולחן הקטן בפרוזדור, מתחת לאספקלריה כִבדת-המסגרת. בעבור השופט בפרוזדור לא היה גורע עינו מן הטס – אך עתה נדם קולו ונאסף. השופט היה מזרז את צעדיו, עובר על פני השולחן הקטן, אבֵל וּמַשמים, וחוזר עד מהרה לחדרו ואינו עוזבו אלא לעיתים מזומנות.
לעומתו הלכה התעניינותה של גברת סימון במאורעות המלחמה הלוך וגַבוֹר. בעצבנות יתירה היתה עוקבת אחר הודעות הרדיו ומטה אוזן קשובה לכל אבק שמועה שפרח בפרוזדור של מלון האורחים, והיא ממששת בתאווה את משקפיה התלויים לה על שרשרת; אך בראותה את השופט סימון עובר בסמוך לה, היא מניחה בבהילות את משקפי-הזהב שלה ועושה עצמה עוברת דרכה לתומה.
באחד הלילות נישׂא מחדרו של השופט קול בכיָה של הגברת סימון שהחריד את כל שומעיו. בכי נורא מאוד היה זה, קורע לבבות, נוקב הנשמה עד תהום. כך בוכה אדם אובד בדמי הלילה. שעה ארוכה נישׂאה היבבה בחללו של הבית ואיש לא העז לבדוק סיבתו של דבר, שצניעותם מנעה בעדם לבוא ולתפוס אדם על צערו, ורק על יצועם היו מטים לב חרד לכל רחש שבא מעבר החדר. בשעת לילה מאוחרת פסקה הזעקה המחרידה והפכה ליֵלל עצוב, ופסק היֵלֵל והפך לקול תלונה נוגה עד אימה ומפוייס כקולו של תינוק נִבעת בחיק אמו.
ירדה העצבוּת גם על דוקטור הרמן. שלהבת התקווה לשובן של אשתו ובתו דעכה עד מהרה ואכזבה מרה תקפה את לבו. כל התקוות נתבדו. הרשות לא הביאה אל חוף ספינות תועות בלבב ימים ועוד גזרה גזירות קשות על עלייה שלא ברשות. עכשיו היו אומרים: מי יערוב שאין אוייבים ומרגלים שורצים בנבכי ספינות העולים שאין יודעים את שמם? וכבר היה מעשה בספינה שהוברחה מעל חופה של ארץ-ישראל בזרוע והוחזרה ללב-ים. שמועות מחרידות פשטו על אודות ספינות גדושות פליטים שירדו למצולות וספינתם היתה להם קִברם ואיש לא ידע את מקום טביעתם. מה מוחרד היה לבו של הדוקטור הרמן באין לו צל ידיעה על גוֹלָיו. באיזו ספינה ירדו ולהיכן הובילוה רוחות. ובלילות מבעיתה את לבו חזוּת קשה, ערירי ונדכה הוא רואה חלום בלהות – ספינות שחורות פורשות בים של לילה ופנסיהן כבויים…
באותם ימים עצובים התכנסו פעם בני-הבית בחדר-האכילה בשעה המזומנה לארוחה, והנה נפקד מקומם של השופט ורעייתו. המתינו שעה קלה, תמהים על האיחור שאינו מצוי אצלם, ומשלא נִתרצה התמיהה קמה גברת נתן ממקומה, יצאה לפרוזדור ודפקה בצינעה על דלת חדרם. אך מעבר לדלת לא נשמע קול. חזרה ודפקה בקול רם ולא נענתה. לחצה על כף המנעול – הדלת היתה נעולה. נתעצמה תמיהתה, לפי שלא ראתה את הזוג יוצא אותו בוקר מחדרו, גחנה והציצה בחוֹר המנעול – המפתח נראה לה תקוע בחוֹרוֹ.
חיוורת ומרתיתה חזרה לחדר-האכילה, סיפרה מה שסיפרה וברכיה כושלות. יצאו עמה בעלה והדוקטור הרמן. ומשחזרוּ ודפקו בחוזקה ולא נענו – פרצו את הדלת בכוח הזרוע.
משנפתחה הדלת פרצה גברת נתן ביללה מחרידה; אדון נתן תמך גופו במזוזת הפתח; ואילו דוקטור הרמן הרס פנימה וגחן אל לבם של השופט ורעייתו – אך שלהבת החיים כבר דעכה בפניהם.
לבושים בבגדי יום-טוב שחורים היו שניהם ישובים על כיסאות גבוהי-מִסעד, סמוכים על שולחן ערוך, שבטבורו נראתה עוגת שוקולד עטורה חבצלת לבנה. רק שתי מנות פרוסות היו מן העוגה ועקבותיהן עוד נשתיירו על שתי צלחות קטנות, שביניהן עמד בקבוק-יין ארוך-צוואר ושתי כוסות גמועות. ארשת פניו של השופט היתה שקטה, רכה כרגיל, קמטי פניו רפויים ועיניו העצומות למחצה שוב לא היה להן ברק של פלדה קרה; מראהו מפוייס ורוֹגֵעַ, שלא מן העולם הזה, ואפילו שפמוֹ שוב לא הזדקר כבתחילה, כאילו התלאות השיחו את קומתו הזקופה, כקמה מבשילה שברד שיבר את גאונה. ועל ידו, שעונה על מרפקה כמסֵיבה, ישבה אשתו, משקפיה תלויים לה על חזה, בלא נוע, אימה ופיוס מתנצחים בפניה העצובים, מעין תקווה שלאחר ככלות הכל וצידוק-דין נוּגה, בחייה ובמותה נאמנה ונִכנעת.
ועל פני החדר כולו היו שטוחים חפציהם, כליהם ובגדיהם.
כל דבר של חפץ נושא על גבו פתק עם שמו של יורשו. כל בני-הבית היו זכורים לטוב, ואף בני משפחת שולץ ובנותיהם וידידים הרבה מן החוץ לא נפקד כאן שמם. הפתקים נשׂאו רק שמות וכתובות, בלא תוספות דבר, ורק בפתק אחד נוספה שורה בכתב-ידו של השופט, הוא הפתק המחובר לסכין-הנייר הקטן, בעל הפיתוחים הנאים: “זה הסכין הקטן שחתך את חיי בערוב יומי – אין לתלות בו אשמה”.
והסכין עלה בחלקו של אדון נתן.
מתחת לאותו סכין נמצאו לחוצים שלושה מכתבים, כולם כתובים בכתב ידו הבהיר והגדול של השופט.
אחד היה מיועד למשטרה ובו רשומה השעה המדוייקת של המעשה שעשו, מין הרעל ששתו מהול ביינם, והודעה שהיין הנותר אין בו משום רעל, לפי שגמעו את המנה עד תומה; ולבסוף הובעה בקשה שלא לחקור חקירות יתירות ולא להאשים אדם במותם – מה שעשו מרצונם הטוב עשו, בדעה צלולה ובהחלטה תקיפה, והסיבה פרטית שאין לזר חלק בה.
מתחת לחתימתו התקיפה והנועזת של השופט סימון נתונה היתה גם חתימתה של אשתו – רעוּדה וכושלת. המכתב השני היה כתוב אל גברת נתן, בו ביקש השופט סליחה ומחילה על אי-הנעימות שהוא מֵסב לה במעשה שעשו; אך מה לעשות ויש דברים שבפניהם אפילו חוקי הנימוס מחווירים. תסלח-נא לו על הטִרחה. החפצים שייכים מעתה לאותם אנשים ששמותיהם רשומים על גבם. וצרור הכסף שנותר, לרשותה שלה הוא עובר, בוודאי יספיק לדמי-קבורה צנועה; כן הוא מבקש לשלם לה מראש בעד שלושה חודשי אכסניה – בימים אלה אין למצוא דייר מתאים מניה וביה. את יתרת הכסף רשאית היא להוציא כלבבה, אם לשיפּוץ הבית ואם למוסד של צדקה, בתנאי שלא יהא חלקו עם מפלגות.
והמכתב השלישי נשא על גביו את שמו של הדוקטור הרמן, אך היה בלא כותרת שהיא; כתוב באותיות קטנות, ששוב לא היה ניכר בהן השקט והדעה התקיפה שביתר שני המכתבים. שורותיו היו רפויות מעט ורדופות, וזה היה לשונו:
"כלום חייב אני להצדיק עצמי? איני סבור כך. כבר אמרו חכמים ונבונים: בזה מוֹתר אדם מן הבהמה, שהוא יכול לשים קץ לחייו בכל שעה שהוא מואס בהם. ואף-על-פי-כן רואה אני חובה לעצמי כלפי בני הבית הזה להשמיע להם הסבר-מה, שבלעדיו אפשר היה עולה אחר מותנו הירהור של דאגה על לבם.
בחיינו רבי-התלאות מי אומר לנו לשאת את עקתם? מי מצווה עלינו לסבול את הריתמה באהבה? הווה אומר – התקווה. כי כל חיינו הם רק שביב-תקווה דלוּק בלב כשלהבת גנוזה, נר-תמיד המהבהב ומהבהב ואינו כבה. אך משאפסה תקוות-החיים אפסה חמדתם. בערוב ימי נגדעתי משורשי ושוב אין לי ליבלוב חדש. כל ימי חייתי על-פי יסודות קבועים ומחוּורים היטב, הלכתי במסלול כבוש על פי השקפה מבוררת ושלמה. עכשיו, שכּל היסודות נתערערו, כל המושׂכלות נִתבדו וכל השיטה שעל פיה חייתי בטלה ומבוטלת, בלא שיהא במי לתלות את הקולר – מה לי חיים?…
בשעה שחייתי בבית זה אולי עוררתי בלבו של מישהו טינה עלי; אפשר פגעתי ברגשות זולתי; אך האמינו לי, בארץ זו כבר לא הבינותי מה שראיתי, ומה שנעשה כאן לנגד עיני זר לי מאוד ולא יכולתי להשיג…
סִלחו-נא לי כולכם מאוד – נר שבּי כבה עוד לפני שֶׁמַתִּי…"
יב 🔗
ענן של עצבות ירד על מלון האורחים והוא רבץ בחדריו ימים רבים. תחילה היתה גברת נתן מייבּבת: עכשיו שקללת-המות חרותה על מזוזת הבית – מי יאבה לשבת בו, וסוֹפה שתוצג ככלי ריק ושבור. אך מיד לאחד שנודע המעשה בשופט ורעייתו באו אצלה בני משפחת שולץ והיו משדלים אותה במילים רכות ומנחמים אותה בצרתה. ולא נתקררה דעתה של גברת שולץ עד שנשארה לגור בחדרה של גברת נתן לילות אחדים, וכל המשפחה כולה חזרה לסעוד את ארוחותיה בחדר האכילה כבתחילה.
אך כשחזרו בני המשפחה לביתם ופסקו אִמרותיו השנונות של אדון שולץ ונדם קול צחוקה העליז של רעייתו ואף פיטפוטי הנערות הפורחות נאלמו, חזרה העצבות ונאחזה בכל פינות הבית. כמו בגזירת גורל נעלמת התחיל הבית להישבר לבֵנה אחר לבֵנה.
ראשונה עזבה את מלון האורחים העלמה מרגוט הוכפלדר ועקרה מושבה לתל-אביב. שם, הסבירה לגברת נתן, נפתח עכשיו מרכז חשוב לחקר תעלומות-הנפש, שלעומתו נחשבת ירושלים כעיר הנידחת; על כן היא סבורה, ששם עתה מקומה; אם פתחה בדרך לגילוי הבלתי-מודע שבנפשה והיא חושבת את עצמה קרובה למטרתה – שוב אינה רשאית להיבּטל מן העוֹל. נטלה עמה את מטלטליה ואת יתר פרוטותיה שעוד נשתיירו לה בחשבון אצל גברת נתן, והעתיקה את מושבה לתל-אביב.
אף דוקטור הרמן ביקש לאחר זמן רשות לעזוב את הבית. צרורו שוב לא הספיק לו לשלם בעד האכסניה היקרה, ואת עזרתם של בני משפחת שולץ לא הסכים לקבל בשום פנים ואופן. שערי התקווה נינעלו; על-דבר אשתו ובתו לא נודע לו כלום, ומעט הכסף שהיה ברשותו אזל, על כן שׂכר לעצמו חדר קטן ובודד בשכונת עניים שבעיר, והעתיק לשם את מושבו ומסחרו המִצער בשקיקי העוגות. עכשיו שנתבדו עליו כל חלומותיו ונתערערה אמונתו בהתיישבות קרובה על קרקע, הניח לתורת החקלאות והיה נותן דאגתו שלא יצטרך בסופו לחזר על הפתחים בשביל פרנסה. אלא שעכשיו שוב לא יכול לבקש שידידיו יבואו בשביל עוגותיו לחדרו הדל, שפִתחוֹ קטן מקומת-איש והבא אצלו צריך תחילה לעבור שבעה מדורי חצרות זרועות אבנים ושברי בניין, ששלוליות מים אינן חרבות בהן בין בחורף ובין בקיץ. ואף-על-פי-כן לא היה חלילה מציע סחורתו בראש חוצות. לבוש מכנסי-הספורט הבלויים ומעילו מימי המלחמה הקודמת, אותו מעיל אפור-ירקרק שצווארונו ירוק כָּהוּי ושני אבזמי נחושת תקועים עדיין במותניו – זכר לחגורת העור: תחת בית שחיו תיק העור הגדול, ידוע-החוֹרים, מקופל לשניים; מקל בידו האחת ותיבה קטנה בשנייה ובה מעט מרכולתו – היה משול כצל עובר; בא בבית ידיד, שואל לשלום הבית ויושב על כיסא המוגש לו בכבוד גדול. ביום חום מקדימים לו משקה קר, להשיב נפשו השוקקה, וביום צינה מחממים לבו בכוס חמין, מסיחים בעסקי מלחמה ושוקלים סיכוייה הטובים ומנסים להתנבא אימתי יבוא סופה, ועם כל זאת נזהרים שלא לבוא לידי דיבור על אשתו ובתו, שלא בא מהן סימן חיים. ורק אז, בטוב הלב בשיחה, שואלים כעל-פי מקרה, אפשר יש עמו גם הפעם אותה עוגה משובחת ששפתותיה דבר ולבה לב צימוק, שכּוּלָה נבלעת בפה כְּמַן וטעמה כטעם גן-עדן. אז מוציא דוקטור הרמן את פנקסו הארוך מן התיק, מעיין בו בתשומת לב ומשיב על גבול הלצון וכובד הראש:
– אף שזכרוני רפוי עדיין עומד טעמן של אותן עוגות בפי… כן, כן, אותו מין משובח מצוי אצלי בתיבה…
והוא משנן לעצמו את מִספרה של שקית, פותח את תיבתו המשובשת, מוציא ממנה את סחורתו ומניחה על שולחן…
משראתה גברת נתן את הפורענות שירדה על מלון האורחים – נינערה מקיפאונה. אותה אימה בפני הדלוּת טילטלה בה שוב והחזירה לה בבת-אחת את רוחה, והיתה שואלת עצמה ביאוש: עד מתי תהא חובקת ידיים, רואה בחורבנו של ביתה ומחשה? עכשיו שרובי חדריה נתרוקנו מיושבים, קמה לבקש להם דיירים חדשים. אך עתה התיאשה מלהקים את ביתה כמקודם. חדר-האכילה, שטעם ביתה טעמו, ששימש גשר בין העבר המזהיר וההווה העגום – נשבר, ושוב לא האמינה בתקנתו. עכשיו שחוליות ביתה הטוב נתפוקקו, שוב לא ביקשה למצוא לה אנשים אחים שיוכלו להסב עמה אל שולחנה. חדר-האכילה המפואר על רהיטיו הטובים, על כליו היקרים, שלִבָּה המה להם במיטב זכרונותיו, שנהרות של שיכחה ותלאות לא ישטפום – לא יכול עוד לשמש מקום פגישה לדיירים החדשים. עכשיו היתה רק משׂכירה חדרים בלא מזונות ושוב לא הקפידה על מוצאם של דייריה, רוחם זרה לרוחה וחייהם אין לה עוד חלק בהם.
ורק עוד אחת לחודש היו שרידי הבית משכבר מתכנסים בחדר-האכילה הטוב, בני משפחת שולץ והדוקטור הרמן, ומתנים זכרונותיהם עם בעלי-הבית על ספר קפה שריחו ניחוח ועוגות שטעמן גן-עדן.
ומששבת חדר-האכילה מארוחות הפך לה לגברת נתן מיפלט יחיד בעוגמת בדידותה. רק היתה מסיימת את עבודתה והיא באה בצל האולם כָּהוּי-הווילאות, שוקעת בכורסה אדומת-העור, תולה ראשה בחיקה ואופפת עצמה במנגינה רחוקה ומתוקה; כל מה שרָן בה משכבר מעלה הֵדוֹ מחדש, כל רהיט נותן ריחו המשובח וכל כלי מְתַנֶה סיפור מופלא הממיס את לבה בגעגועים עזים. היא זוכרת את ילדותה הבהירה בברלין שלפני המלחמה; היא זוכרת את תור עלומיה, בתולה נאה וחשוקה, עטורה מלמלות לרוב; והנה היא גברת נתן, בעלת ביתו של פקיד גבוה של בית-בנק, וגברים נשואי פנים עוגבים עליה בנשפי החשק. ברחש של חמלה היא רואה עצמה בונה הריסות ביתה בארץ הזאת, אחר בוא עליהם השבר הגדול, והיא מוצאת טעם מתוק במרי-התלאות שירדו על ראשם, שהעלו אותה למפרנסת הבית שהשלטון והשררה בידה; ופתאום היה זוכרת את צילו השחוי של הדוקטור הרמן, המחזר עתה על פתחי ידידיו בשביל פרנסה, והיא זוכרת את השופט ואשתו שטרפו נפשם בכפם – ועיניה נוטפות דמעות כגחלים לוהטות.
ובפינה שממול, בכורסת העור השנייה, יושב אדון נתן, כשמִימִי מְצַחֵקֶת בחיקו. מאז פסק חדר-האכילה לשמש רשות הרבים התחיל אדון נתן נוהג חירות בעצמו ושוב אין עליו אימתה של אשתו כבתחילה. הוא מכניס עמו את מִימִי לאולם ומתייחד אתה בכורסה. משבטלה הארוחה המשותפת הותרה לו במילא חובת איסוף-הכלים, ואין ידה של אשתו כבדה עליו כמקודם; עכשיו אינו זז ממִימִי אפילו פסיעה אחת והוא נוטלה עמו אף לחדר-האכילה. בתנועה רכה הוא מפספס את גבה הטוב וממתיק עמה שיחה כבושה המקרבת לבבות, והוא טורח להסביר לה בינו לבינה את כל עוצמת החליפות שבאו מבית ומחוץ. מה מר היה סופם של השופט ורעייתו ומה פתאומי ביטול שולחן-האורחים; והמלחמה האכזרית – מי פילל שאותו מטורף דל ואביון יעלה בידו להכות את מעצמות העולם שוק על ירך, להטביע אניותיהן, להפציץ עריהן ולכבוש רובי מדינותיהן ולהפוך עליהן בני ברית לשונאים – המוחו של אדם יבין כל זאת? – והנה כותב להם מיכאל, בנם יחידם, מן הקבוצה שבגליל, שיש בדעתו ללבוש בקרוב מדים ולצאת למלחמה אף הוא – מולדת עתיקה קוראת לו, והוא יַחשֶׁה? עולם מוזר, שירד בו שערם של כל הערכים משכבר הימים, שבו נפרצו כל החומות הבצורות וכל הגשרים שעל פני תהומות נשברו, ואפילו מעבר כושל לא נותר. אך יותר משהוא עמל להסביר למִימִי את כל אימת התוהו שאחזה בתבל, יותר מתברר לו שהוא עצמו אינו יכול להשיג את פליאת הדברים בעולם המסוער והמסוכסך, שבו נִשׁחקו כל המטבעות וכל האמונות הופרו; והוא חדל-אונים ואובד עצה, כוחו רק כוח בשר ודם, ומאורעות הימים, ריתחת-המעשים, דוהרים בסער וסופה כאותם סוסים אדירי-כוח ופשוטי-צוואר, שנחיריהם רשפי-אש ונשימתם להבה ורעמותיהם מתבדרות כלפידים ברוח…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות