ושוכב אני עיף ויגע על ערשׂי, ומשתדל להעלות על לב את פרטי המקרה המוזר:
הייתי באספה, דבּרתי.
להבות אש נזרקו מפי! ברד של חצים שנונים המטרתי! להט חרב מתהפכת על פני הקהל עופפתי!
ואני מדבּר, ואני שומע את אשר אני מדבּר, שומע ונהנה מאד.
הלא גבור אני, לוחם מלחמת תנופה בעד הטוב והיפה, מגן על החופש, על הדרור ועל כל הדברים הטובים, הנעימים והיפים, הצפוּנים לנו בחיק העתיד הרחוק, הולך בכל זאת וקרב אלינו.
וקורע אני את המַסכה הנסוכה על פני השקר ומציגו לראוָה; קורע אני את המחלצות היפות מגו הכזב החונף, והנה הוא עֵירוֹם ועריה, רחמנא ליצלן – זב ומוכה שחין…
ולפתע פתאום נאלמתי!
הכוח האדיר נכזב, כבתה האש, ולשוני בפי – בול עץ!
מה היה לי?
בדבּרי העיפותי מבלי משׂים את עיני אל הראי, אשר היה ממולי.
ראיתי, ובעיני ברק רע ומר; מבעד לעפעפי בערה אש זרה, אש לא-טהורה! והעינים לא עיני!
לפנים ראיתי עינים כאלה!
מתי?
עתה אני זוכר.
במבצר נלקה איש צבא על-פי פסק בית דין, ולאֶחיו, שהלקו אותו, היו עינים כאלה. העינים האלה אמרו: היום אנחנו מלקים אותך, מחר תלקה אתה אותנו; הא לך בעד יום המחרת!
כן! ראיתי את פני בראי, ולא היו פני גבור העתיד, כי אם פני גזלן מנפץ גולגולת…
ונאלמתי.
והנאספים?
נדמתי, והם שאפו רוח כתנים; רוַח להם מאד!
נדמו לבהמות השׂדה כעבור הברד! לילדים יושבי חושך, בשעה שמביאים להם נר! לצולעים, נשענים אל הקיר, מבלי יכולת לנטות ימין ושׂמאל, אשר פתאום הושבו להם המשענות והמקלות, והם יכולים ללכת לחפצם!
ואחד הצעירים תפשׂ ביד אחת הצעירות לאמור: מותר עתה, מותר! והיא הניעה את ראשה היפה בצחוק של חן ונועם, לאמור: כן, כן – מותר!
ואברח מן האספה!
והנני שוכב עיף ויגע, והירח הולך לו לתוּמו, ומציץ אלי מבעד החלון.
אומרים, שמסוגל אור הירח להשקפה פנימית, לחשבון הנפש; ואולם אני בוֹז אבוז לו ולאורו ולכל חשבונות הנפש וגם לכל האספות שבעולם!
וכיון שאינני באספה, ולירוק בפני הלבנה איני יכול, לכן יורק אני אל התקרה!
אך מה זה?
שתי עינים בולטות אלי מן הקיר!
הירח הקוסם! הנה הוא עושׂה זר-מעשׂהו, מהתל בי – –
אך עיני מי הן?
העיני אנשי צבא המלקים את אחיהם, או עיני אחת מאלה אשר עמדו פעם בפעם על דרכי, בעברי מהבל-הבלים אחד אל הבל-הבלים משנהו, ותאמרנה: הינפש מעט, גבור! הא לך מעט דבש, מעט תפנוקים!
והעינים בולטות ומביטות אלי לא בזעם מַלקה ולא בחן של קדם, וסביב להן נוֹע ינועו פנים חיורים, והנה עלו גם זקן ופאות לבנים כשלג – הנה כובע יהודי מן המאה שעברה, – הנה ראש גבר, ראש יהודי כשר, במלבוש יהודי כשר.
– מי אתה, יהודי?
איננו שומע.
– מי אתה, זקן?
ונע הצל, וענה:
– אני? אני הנני ה“שבט-מוסר”!
ואחמוד לצון. הן יודע אני, שהירח מתקלס בי, ואני מתראה כאילו אני מאמין באחיזת העינים, ואומר:
– שלום עליכם, שבט-מוסר!
ויען: “עליכם שלום”, כנהוג, ויגש אלי – –
קטן הוא ה“שבט-מוסר”, קטן ודל, אבל קומתו, כמו שהיא, זקופה. תנועותיו ברורות ופשוטות, לעיניו אין נוֹגה, אין ברק; אבל – מביטות הן נכחן בהשקט ובטחה, כאילו כל מה שהן רואות ברור הוא, פשוט הוא ואין אף אבק קל של ספק. וגם קולו ברור ופשוט הוא, בלי צבע, בלי רעד כל שהוא, כאילו כל מלה ומלה היא סימן מובהק לאיזה דבר ברור, סבור ומקובל!
ויודע אני שה“שבט-מוסר” שבק חיים לכל חי זה רבות בשנים; שאפשר הדבר, שאין כאן אחיזת עינים, אלא גילוי של ה“שבט-מוסר” זצ"ל, שהולך וקרב אלי שוכן עפר, – ולבי דופק בחזקה, ודמי בעורקי מתרוצץ, ובכל זאת מבליג אני על פחדי, ושואל:
– הלא אתה הוא שתיארת את הגיהנום?
– כן! – ענה בתכלית הפשטות, כאמור איש: אכלתי או ישנתי.
– והיטבת לתאר אותו? לא הוספת ולא גרעת? הלא עתה הנך יודע! הלא כבר ראית אותו במו עיניך…
– גם בחיי ידעתיו, גם אז ראיתיו – –
– בחייך?
– כן, פעמים רבות ראיתיו – בחלומי!
– והגיהנום הוא כמו שתיארת, מלה במלה?
– לא, יקירי – ענה בצחוק קל – עתה נוסף שם מדור שמיני!
– לאיזה צורך! בשביל מי?
– מבקש אתה לדעת?
– המדור השמיני – ספר ה“שבט-מוסר” – נוסף בשבילך ובשביל בני-גילך; בשביל כל החוטאים והפושעים החדשים.
– במה אנחנו חדשים?
– הנני לבאר. לפנים היתה מלחמה תמידית בין הגוף והנשמה. הנשמה, כחלק אלוה ממעל, שאפה והשתוקקה למרום, ביקשה להתעלות, להתרומם, והגוף העכור, הטפה הסרוחה, – לרדת, לשקוע, לצלול בכל דבר מאוס ונמאס… אם ניצחה הנשמה, מה טוב! ואם ניצח הגוף? נענש הגוף! הלא הוא היה החוטא!
במה עונשין את הגוף? בזפת בוערה, באש ובמים, בנחשים ובעקרבים, ובכל עבודה קשה במדבר וביער ובחרבות של בתים, וכדומה…
ולזה נוסדו שבעת המדורים שבגיהנום, וכל אחד נענש באותו המדור, שהיה שייך לו לפי החטא.
אבל עתה נשתנו הזמנים!
הנשמות אומרות: קשר! הנשמות מורדות, הנשמות פוקרות! הנשמות, הנפשות והרוחות, נלחמות במלאכי מרום, בכל מידה טובה, בכל מה שנברא ונמצא. הכול הן חפצות לשנות, להפוך, לסבך ולסכסך!
לא חטאות הגוף, כי אם חטאות הנשמות! מחַשבי קצין, מקרבי קצין, – ואין לכם פנאי, ועיניכם כלות מחכּות לעת קץ; כאילו העולם הוא שלכם, ברשותכם, וכל האדם עבדים נכנעים לכם, מחויבים לשמוע בקולכם, לראות חיים כחפצכם!
ולנשמות חוטאות כאלה אין מקום בשבעת המדוֹרות!
– ובמדור השמיני אין זפת בוערה?
– אין.
– ואין אש ומים?
– אין.
– ואולי אין מלקין גם כן?
– לא יזכר ולא יפּקד השוט!
– ונותנים לאכול ולשתות ולישון?
– גם לקרוא בספרים ולכתוב ספרים!
– ובמה עונשין?
– הבה ומעט מזעיר אסַפּר לך.
הנה, מפאת השמים עולה ענן כבד ומשׂתרע כנגד הירח, וכבוא הירח אל תחת הענן, עלי לשוב אל מנוחתי!… אך הענן הכבד הולך לאט לאט, ותספיק לי השעה לספר לך אחת מני אלף.
הסכת ושמע.
לוקחין, למשל, אדם שאין לו פנאי כמוך, ומציגין אותו ערום לפני גבעת שלג, והוא עומד. הוא עומד ותיכף ומיד מתעורר בו הרעיון, כי אפשר להמס השלג ולהפכו למים. וכיון שעלה זאת על דעתו, מיד נעשׂה הרעיון לתאוָה. כבר חפץ אותו האיש להפוך את השלג למים, וכיון שהוא חפץ, מחויב הוא למלאות את חפצו. ואם זאת חובתו – יעשׂנה, הלא מן הגבורים אנשי השם הוא!
והוא מחמם בבשׂרו את השלג.
והוא מחבק את השלג ומתדבּק בו, ומנשם בו ונלחץ אליו בכל בשׂרו, בכל נפשו ומאודו.
ואולי ימס השלג – – אחרי מאה ועשׂרים שנה – –
והוא מוציא את כל חומו, את כל רוחו, את כל נפשו אל השלג, אל גבעת השלג – –
– בלי ספק עומדים עליו שדין ושדות, ושבטים בידיהם להכריחו לזה?
– לא מיניה ולא מביה! הלא אמרתי לך – במדור השמיני אין שבטים! יצרו של האדם – הוא השבט!
הוא כבר אוהב את השלג; השלג הוא משׂושׂ חייו, תקוָתו ואחריתו. וברור לו כשמש, שאומלל הוא השלג, אובד בעניו, ושיאושר אך כאשר יתמוגג, כאשר ימס ויהיה למים. כי המים, המים הם אושר, המים תכלית; כל הנוזל, כל הלח – – –
כן, כן!
– וזולת זה?
– עוד יבוא!
לוקחין אדם אחד ומעמידים אותו גלמוד בשׂדה טיט וחומר.
מעל לראשו – שמים יפים ונפלאים, אין עב קל. ואולם גם המאורות אינם. אין שמש ואין ירח ואין כוכב! גם מסילת-חלב אין.
ואמנם אין זה השמים, כי אם מסכה רקועה תחת השמים.
ותחת רגליו טיט וחומר; והוא האחד החי בשממה הזאת! הוא האחד החי והמרגיש והמתפעל והחושב!
ולא טוב לו להיות לבדו! חי גלמוד אחד ויחיד! הוא חפץ להחיות, לנפח נשמת רוח חיים בכל סביביו!
הלא שם, בחייו הראשונים, סבל בעד רבואות, התפעל בעד רבואות, חשב בעד רבואות! הלא נשמתו נשמת אלפי אלפים נשמות! הלא הוא האחד, אשר החל להשתתף עם הקב“ה במעשׂה בראשית! ומה שעשׂה הקב”ה יעשׂה גם הוא! ולוקח הוא עפר מן האדמה, טיט וחומר, וגובל ולש ועושׂה – ומה הוא חפץ לעשׂות? צפרים הוא עושׂה, בעלי כנפים! האדם בלי כנפים לא נחשב בעיניו! אחרי כן יעשׂה נשרים!
והוא עושׂה צפרים, לראשונה קטנות – אבל צפרים בעלות כנפים, וגויות הצפרים נעשׂו, והוא נופח באפם מנשמתו וחיו הצפרים, והוא עליז ושׂמח, וקורא להם: עופו, עופו למרומים, צפרים – –
אך הצפרים אינן עפות, כי אם מדדות על פני הטיט ומבקשות רימה למאכלן; ורימה אין, והן מתות ברעב…
ואם תתנשׂא איזו צפור ועוד צפור, ויעופו מעט באויר, – זכר ונקבה הם, ומצחקים – –
והוא קורא: השמימה! השמימה!
והם מצחקים – –
והוא זורק בהם רגבי טיט וממיתם, ועושׂה צפרים אחרות –
והשׂדה מתמלא פגרי צפרים… ומסביב לו פגרים, פגרים – –
– אומלל!
– ועוד לוקחים אדם חוטא ומשליכים אותו לבור כלבים.
– והם טורפים אותו?
– חס ושלום. רעבים הם הכלבים, אך אותו אינם אוכלים – הוא מדבּר אליהם, אל הכלבים הרעבים! נביא הכלבים הוא!
לראשונה הוא מדבּר אליהם בלשון הכלבים, וכשהם מתחילים להבין – הוא מדבּר גם מעט בלשון בני אדם!
והוא עומד ומדבּר ואינו גורע עינו מהם!
והמינים משתנים ומתפתחים, ומן הכלבים יעשׂה בני אדם!
והנה כלב אחד כבר קם על שתי רגלים, ובשתי רגליו האחרות הוא ממשש סביביו! השני עודנו נובח, אך בקולו כבר נשמעו הברות, הברות מחולקות!
והוא מדבּר, ובדבּורו ובעיניו הוא שופך קסם נפלא על פני כל הכלבים; כבר קומת כולם זקופה, כבר אחד מהם מרים רגל אחת כיד ומראה השמימה!
ובעיני הכלב ההוא כבר מאיר איזה ניצוץ, איזה צל של חפץ, של רצון!
עוד מעט ותאורנה עיני כל הכלבים; ויהיו כולם רוצים! הלא כבר שכחו את רעבונם, כבר שכחו, כי כלבים רעבים המה; ועוד מעט ותתעורר המחשבה, המחשבה הגדולה והנפלאה – –
– ואם תתעורר?
– לא תתעורר לעולמים! באותו הרגע בא מלאך חבּלה מן הצד וזורק עצם לתוך הבור, והכלבים הרעבים שבים להיות כלבים רעבים; ואחרי כלות העצם יתחיל הנביא מחדש… וכה יהיה לעולמים, לעולמים!
– נורא הדבר!
– כן.
ואת אחד מן החוטאים ראיתי עומד על יד הר גבוה ותלול. בראש ההר – נוֹגה נפלא מאד. והחוטא עומד בתחתית ההר, וכולו נמשך אל האור, אל נגוהות הקסם…
הלא אם יעלה על ההר, ירחף באור, ישׂים בין כוכבים קנו, יהיה כאחד מבני מרום – –
והוא מתגעגע אל האור, עורג בכליון נפש אל האור, אל ראש ההר הבוער בנגוהות הקסם – –
– ואינו יכול לעלות?
– אשה שוכבת לרגליו!
וכמה פעמים שהוא מרים רגל לפסוע על ההר, היא פוקחת את עיניה! וגם בעיניה נגוהות קסם, גם בעיניה שמים ושמי שמים וכוכבים ומאורות – –
וכשהוא יורד, היא סוגרת את עיניה!
– הפלא ופלא!
– וכה הוא עומד קרוע ומורתח בין השמים ממעל והשמים מתחת, בין האור הנגנז למעלה והאור הנגנז למטה…
– אבל, צחוק אתה עושׂה לי, “שבט-מוסר”! – מדוע לא יקח את האשה אתו ויעל?
– כבדה האשה מאד! וגם איננה רוצה…
– והנשרים בעורות החזירים?
– מה זאת?
– דבר קטן מאד!
נביאיכם וחוזיכם מגולגלים בנשרים רבי כנפים ונוצה, אך העור עליהם עור חזיר!
והנביאים והחוזים מתנשׂאים ברוח, מתנשׂאים להבקיע אליהם את השמים, פרצים יעלו בשמים, דיק יבנו על כסא הכבוד, סוללה ישפכו על הדן יחידי! אך בהתנשׂאם – ועור החזיר מתבקע, מתמלא פצעים, והכאב אנוש ונורא מאד, והנשרים נופלים, נופלים ארצה, לתוך מי מדמנה, לרכך את העור, את עור החזיר…
וכך הם עולים ויורדים, עולים ויורדים –
אך פתאום נעלם הירח, וגם ה“שבט-מוסר” נעלם.
קמתי והדלקתי נר, והנה מכתב קטן מונח על שולחני:
– כבודו מתבקש לבוא ביום המחרת אל האספה – –
שׂרפתיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.