מוּסר / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
שתים נשים מתהלכות מאחורי העיר. אחת יהודיה גבוהה, כבדה, עם עינים זועמות ועם צעדים כבדים, מהדהדים; והשניה יהודיה קטנה, רזה וחיורת ועם ראש מוּרכּן.
– להיכן את מובילה אותי, חנה? שואלת השניה.
– המתיני, עוד כמה צעדים. רואה את, שם אל הגבעה.
– לשם מה? שואלת עוד פעם השניה בקול חרד ומקוטע, כאילו היתה מפחדת משום מה.
– תשמעי, בוא…
הן הגיעו אל הגבעה.
– שבי אומרת חנה. השינה שומעת בקולה, מתיישבת על הגבעה, חנה מתיישבת על-ידה. — בדומיה של יום-הקיץ החם, הרחק מן הרעש של העיר, מתקשרת שיחה:
– גרוּנה, את יודעת מי בעלך, עליו השלום, היה?
על פניה החיורים של גרוּנה מתפשט צל.
– אני יודעת, משיבה היא בשפתים מהודקות.
– סופר סת"ם הוא היה גרוּנה! סופר כשר…
– אני יודעת! אומרת גרוּנה בקוצר-רוח…
– לפני כל אות הוא היה טובל במקווה…
– שקר גמור… שהיה הולך כמה פעמים בשבוע, זה נכון…
– יהודי כשר היה.
– אמת…
– זכותו תעמוד לו…
גרוּנה שותקת.
– את שותקת? — תמֵהה חנה.
– היינו הך!
– לא היינו הך! שזכותו דוקא תעמוד לנו! שומעת את?
– שומעת אני!
– מה את אומרת לכך?
– מה אומר, אני רק יודעת, שהיא לא עמדה לנו…
הפסקה. הנשים מבינות זו לזו: הסופר הכשר נפטר לעולמו והניח אלמנה עם שלוש יתומות — נערות. גרוּנה לא נישאה עוד לאיש, אב חורג לא נתנה לילדות, בעצמה עבדה למען עצמה ולמען הילדות, אך הברכה לא שרויה במעשיה… “זכותו לא עמדה”…
– ויודעת את משום מה, גרוּנה. — מפסיקה חנה את הדממה.
– עֶט
– משום שאת אשה חטאה…
– אני? — וגרוּנה החיורת קופצת ממקומה, כעוף שפגע בו החץ — אני— חוטאת?
– שמעי גרוּנה חטוֹא חוטא כל אדם, אבל את על אחת כמה וכמה…
– על אחת כמה וכמה?
– גרוּנה, לא לחנם הוצאתי אותך מחוץ לעיר אל הנהר, אל השדה… לאויר הצח, ברוך השם, אין אנחנו זקוקות… רואה את, גרוּנה… אֵם יהודיה, ובפרט אלמנתו של סופר כשר, חייבת…
– מה היא חייבת?
היא חייבת להיות יראת-שמים ויראת-חטא יותר מאחרים ולהשגיח על הבת.
גרוּנה החיורת החוירה עוד יותר. עיניה נשתלהבו, הנחירים מתרחבים והשפתים הכחולות המצוֹרבות רועדות.
– חנה! — צעקה בקול.
– את יודעת, גרוּנה, שאני ידידה טובה לך, אך את האמת חייבת אני לומר לך, שאילמלא כן לא תהיה לי הצטדקות בפני האלהים… אני לא אביא את דבּתך רעה לפני אחרים, בגללי לא תבואי להיות לשיחה בפי הבריות, הדברים ישארו בינינו. האלהים לבדו בשמים הוא ישמע…
– אל תוציאי לי את הנשמה!
– ובכן שמעי נא! דבּוּרים קצרים… אתמול לפנות ערב, במאוחר לפנות ערב, חזרתי מן הרכבת, והנה — על הגבעה הזאת ישבה מירל שלך…
– היא יחידה?
– לא —
– עם מי?
– וכי יודעת אני? עם כובע… צילינד"ר אפילו… הוא נשק אותה בערפה… היא צחקה ולעסה סוכריות בקול…
– אני יודעת!… עונה לה גרוּנה בקול רפאים… אין זו הפעם הראשונה…
– את יודעת?! מה? חתן הוא זה?
– לא…
– לא? ואַת… אַת שתקת?
– כן!
– גרוּנה!
אך עכשיו גרוּנה כבר שקטה.
– עכשיו שתקי אַת והקשיבי, שמעי מה שאספר אני לך, —
אומרת היא בקול פסקני, וכשהיא תופסת את חנה בשרוול, מכריחה היא אותה לשוב ולשבת.
– שמעי, הוסיפה ואמרה — הכל אספר לך, ואלהים לבדו בשמים הוא ישמע אותנו!
חנה חזרה וישבה.
– כשבעלי מת — מתחילה גרוּנה.
– כיצד מדברת אַת, גרוּנה?
– וכיצד אדבּר?
– בלי “זכרונו לברכה”? וגם — “נפטר” אומרים!…
– היינו הך, נפטר, או מת, בין כך ובין כך — קבוֹר קברוהו…
– לקבר אבות הובא…
– יהא לקבר אבות… אך אותי הניח לאנחות, ועוד עם יתומות — בנות…
– מסכן, קדיש לא הניח…
– שלוש בנות, הגדולה שבהן —
– געֶנעֶנדל —
– היתה בת ארבע-עשרה שנה…
– אצל הבריות נערה כזאת נערה מאורשת היא…
– אצלנו לא היה לחם לאכול! ואין צריך לומר — כתיבת תנאים ואכילת דובשן…
– איך זה אַת מדבּרת היום, גרוּנה?
– לא אני מדבּרת, כאב-לבי שלי מדבר… געֶנעֶנדל, יודעת את, הרי היתה נערה היפה ביותר בעיר.
– היום גם כן… בלא עין-הרע!
– היום היא לימון חמוץ — בתולה שהלבין ראשה! אך אז היא היתה מאירה כשמש… ואני — אני הייתי אז אלמנתו של הסופר הירא-שמים! אני שמרתי עליה כעל בבת-העין… ידוע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כלי-זמרים, פרחי-חייטים, ודייטשלי"ך ובחורים זקנים… בחורים חובשי בית-המדרש — אף הם היו מתהלכים לפני החלונות… אך לשם מה יש אֵם לנערה? נערה-כלה, ידעתי, חייבת להיות טהורה כזכוכית המראה… ואני את שלי השגתי; הבל-פה קל שבקלים לא נפל עליה! שמור שמרתי אותה, שמור היטב! עין לא גרעתי, צעד אחד מחוץ לעיר לא יצאה בלעדי, ולא פסקתי מלהטיף לה מוסר… אל תביטי לכאן, אל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אל תתייצבי… אל תסתכלי בצפרים פורחות…
– נו יפה מאד…
– יפה כיופיו של עולם! — אומרת גרוּנה במרירות — אך בואי אלי הביתה וראי, מה מראֶהָ עכשיו! כן, היא נערה כשרה באמת, אך נערה בת שלושים ושש שנים! רזה ויבשה, העצמות לספּור, עור קמוט וכמוש, כמו קלף לתפילין, עינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי בת-שחוק — ותמיד השפתים מהודקות… אף-על-פי-כן משתלהבות לעיתים תכופות העינים הכבויות — ואותה שעה בוערת בהן השנאה, משטמה קשה כשאול… ויודעת אַת אל מי? יודעת אַת, את מי היא שונאת?… ויודעת אַת, בשעה ששפתיה נעות, את מי היא מקללת קללה החודרת עצמות?
– את מי?
– אותי! אותי — את אמה-יולדתה!
– מה אַת מדברת? מפני מה?
– היא עצמהאפשר אינה יודעת מפני מה, אבל אני יודעת! אני התייצבתי לשטן בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! לא נתתי, איך אומר לך זאת? לחום ולאור שיגיעו אליה… לילות תמימים הרהרתי בדבר הזה, עד שהגעתי אליו, בכל הבהירות הגעתי אליו! היא מוכרחת לשנוא אותי… כל אבר שבגופה וכל חדר מחדרי לבה שונאים אותי!
– מה את שחה?
– מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שונאת, הן יפות יותר וצעירות יותר.
גרוּנה תופסת בקושי את הנשימה וחנה איננה יודעת את נפשה… היא שומעת דבר נורא; דבר שהוא רע יותר מלהיות חולה, מלמות, ואפילו מ“למות תחת החופה” — האסון הגדול ביותר המתרחש אצל יהודים, ואף-על-פי-כן — רבונו של עולם, כך צריך להיות!
– את הצעירה ממנה, את לאה, כבר לא החזקתי בבית… מסרתי אותה להיות משרתת… מתחילה גרוּנה שוב מספרת וקולה נעשה עוד יותר צרוד, עוד יותר מקוטע…
– אני די צעקתי אז, מזכירה חנה, מעשים עשיתי. בתו של סופר שתהיה משרתת…
– אני רציתי לפחות אותה להשיא לאיש, שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מן הבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבור נדוניא…
ואותה גם שמרתי…
לא בעל-בית אחד הטיל בה עין, לא אחד מבניהם של הבעלי-בתים ביקש לעשות אותה משחק-שעשועים… אך אני הנני אֵם! אם מסורה אני הייתי! את רגלי כתּתי ועשר פעמים ביום אצלה במטבח הייתי, בכיתי והתחננתי, מוּסר הטפתי… הוֹי, דבּורים טובים, דבּורים כּשרים דבּרתי באזניה!… לילות תמימים מנעתי שינה מעיני, וקראתי את “קב הישר” וספרים קדושים אחרים בעברי-טייט"ש, ולמחרת ספרתי הכל באזניה… ועוד הוספתי משלי! האלהים יסלח לי זאת… משלושה חדשים עשיתי אני עשרה, המלקוּת לפולסין די-נור, גפרית ואש המטרתי. וילדה חלשה הן היתה, ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה. כולה דומה לאביה— חיורת, בלא משהו שם דם, ועינים טובות ולחות כאלה, — אך יפה יותר היתה…
– את מדברת, רחמא ליצלן, כאילו מתה!
– ואת סוברת שהיא חיה? אני אומרת לך, אין היא חיה! היא אספה לה נדוניא, ואני נתתי לה בעל!
היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה.
אך בן-תורה אינו נושא נערה-משרתת, בפרט עם נדוניא של שלושים רוּבּל!
אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה!— שויליא-של-חייט, יהא שויליא-של חייט!
נו! הוא חי אִתה שנה אחת —לקח את הכסף, עם מעט הבריאות, ועם שארית הכוח וברח…
בעירום ובעֶריה החזיר לי אותה, אבל — עם מחלת-הריאה היא יורקת דם!… צל-אדם היא, ולא אדם… היא מתרפקת עלי כתינוק, מניחה את ראשה בחיקי ככבשה!… ולילות תמימים-תמימים בוכה היא…
ויודעת אַת, על מי היא בוכה?
– על הבעל, ימח שמו!
– לא, חנה, עלי בוכה היא! אני עשיתי אותה אומללה! דמעותיה שלה נופלות על לבי כעופרת רותחת — הן מסממות הדמעות…
היא משתתקת שוב ותופסת בקושי את הנשימה.
– אם כן מה? שואלת חנה.
– אם כן מה? — ואמרתי כבר לעצמי: די! בתי השלישית כבר תחיה! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה!
היא עובדת בבית-החרושת! שש-עשרה שעות ביום היא עובדת, בדוחק ללחם יבש היא משׂתּכּרת… ואם היא רוצה סוכריות גם כן, אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק — תעשה כרצונה! שומעת את חנה — כרצונה! אני אינני יכולה לתת לה דברי מתיקה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשות ממנה — אין אני רוצה, מחלת-ריאה לתת לה — לא, לא! אל תהא כבר הבת הזאת שוטמת אותי, בוכה עלי.
– אבל גרוּנה, צועקת חנה נפחדה, מה יאמרו הבריות?
– הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עלובות, לא להעביד אותן כחמורים חינם! יהיו לבני-אדם, ואל יחזיקו בנות-עניים בשביל לסחוט אותן כמו לימון…
– ואלהים? ואלוהים ברוך הוא!
– אלהים צריך היה לדאוג תחילה לבנות הראשונות…
דממה כבדה! שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן נצבות זו כנגד זו וברקים בעיניהן.
– גרונה! — צועקת לבסוף חנה — אלהים! אלהים יעניש!
– לא אותי, לא את בנותי! אלהים ישר הוא! הוא יעניש מישהו אחר! מישהו אחר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.