שירים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
כתּב מסויים קובל במאמר ראשי ב“ווּהין” הקיוֹבי (גל' 2) על הירידה הגדולה של השירים ברחוב היהודי:
“לפני עשׂרים או עשׂרים וחמש בשנים הייתם שומעים, היאך נערי ישׂראל ההולכים מן ה”חדר", תינוקות המשׂחקים בחול, או נערות המטיילות עם כיוצאות-בהן או משתהות לפני המראה, שרים:
אין דער סאָכֶע
ליגט די מזל-ברכה..
לפני עשׂר או חמש-עשׂרה שנה כבר היו שומעים בכל מקום:
עוֹד לא אָבדה תּקוָתנוּ –
התּקוָה הנוֹשנה…
כמה שנים לאחר-מכּן:
מיר הייבּעֶן די העֶנט און שוועֶרן ביי ציון…
עוד יותר מאוחר:
ברידער און שוועֶסטעֶר פוּן אַרבּעֶט און נויט….
ובשנים האחרונות:
חַוָה, או-אוי-אוי, חוה!
או גם:
האַט אַ ייד א ווייבּעֶלעֶ…"
הכל שרים, למקטון ועד גדול: הלב נמלא ועובר על גדותיו מרוב זוֹמבּאַרט, ועולה זוֹמבּאַרט ומגע עד אל הפה ופורץ מן הפה ולחוץ; מתוך כל העינים הוא קורן, מעל כל פנים הוא זורח כמין נחת…
מאמרים ראשיים, פיליטונים, רשימות, - העתונוּת אומרת שירה: זוֹמבּאַרט! וכל תפוצות ישׂראל כולן! אם עֶגלה בת-יומה משמיעה את קולה ברפת יהודית, הריהי גועה: זוֹמבּאַרט! אם מעורר אתכם לפנות-בוקר קול שׂכוי, הריהו קורא: זוֹמבּאַרט! ואם מתחמק זוג צעיר מביתו לעת-ערב ויוצא אל הגינה לטיוּל של חבּה, הריהו מהגה ומתנה, לאור הירח הזולף: זוֹמבּאַרט!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הדבר הזה כבר נתון בתוך הדם – לא בדם הטהור, אלא בדם הגלותי המסואב – שנהא מבקשים לכל דבר הֶכשר. בלא הכשר אסור לו ליהודי לשחוט בהמה ולא למכור אוֹקיה של בשׂר כשר, ולא חמאה של צמחים, אסור לו לטעום משהו וכלשהו מתרנגול-הוֹדוּ, ובפרט לא – לחיות! אבל על החיים דרוש כבר הכשר מן הצד האחר גם-כן, מגאוֹן נכרי גם-כן, הרי אין זה ענין הנוגע לעולם הבא בלבד!
ובזמן שהלחץ קבּל את צורותיו הקשות ביותר, בתקופה של חוקי-הנצוּל הגרועים ביותר, בימים ששילמנו בעד מים ואויר ובעד מעבר בדרך-המלך; בעת שרכוּשנו היה הפקר, ביזה לקטן וגדול ולכל הבא ונוטל, ועבודתנו עמוסה מסים ותשלומים כבדים; בעת שמכל צד פשטו את עורנו מעלינו, מצצו את דם-התמצית שלנו ואת שארית הלשד מתוך העצמות הישנות, - באותו זמן עצמו התרוצצנו אנחנו, כאותם עכברים מסוממים, אל כמרים וסתם-מלומדים, והתחנַנו שיתנו לנו כתב-עדוּת, שאין אנו נַצלנים, שאין אנו מוצצי-דם. לכל-הפחות - שעל-פי טבענו אין אנו כאלה, שהמום הזה לא דבק בנו מן הלידה…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
עם מפוּזר ומפוֹרד, עם נודד, המבקש בכל מקום עבודה למען פת-הלחם, האוכל מכל התנוּרים או רוֹעב בכל אזוֹרי-העולם; המכסה בזיעתו ובדמו כל כתם של האדמה. ועם-עולם זה אינו יכול, אגב, בשום פנים לשכוח את הארץ, שבּה עמדה עריסתו ההיסטורית; לשם נמשך לבו, לשם יוצאת נפשו. כשהוא מתפלל, הרי: ירושלים וירושלים! כשהוא לומד, הריהו מתעמק בחוקיה ומשפטיה של ציוֹן. כשהוא משתקע בהרהורים, הריהו רואה תמונות ומראות מארץ-ישׂראל. גאוָתו: הכוהנים והלויים ומלכי-בית-דויד. אהבתו: רחל אמנו. “ארץ המולדת” – לא לשונו היא. “ארץ אבות” – לשונם של פרי-למוּד ומקראות; “ארץ-ישראל”, “ארץ הקודש” – זה הוא יודע, שם הוא מבקש את נעוריו, את טהרתו, את קדושתו. ואם עבר יהודי את דרך החיים בשלום, וצבר לו הון שיספיק לו עד לסוף ימיו, השׂיא את בנותיו והביא את בניו לידי מעמד הגון – יהודי, שב לך במנוחה ועבוד את הקב"ה בתורה ובתפילה! אך לא! משאלה אחת עדיין לא נתמלאה, כמיהה אחת – עדיין לא באה על ספּוּקה! והוא קם ונושׂא את עצמותיו הזקנות לשם… לשם…
ואם מגרשים מכאן, ורוֹטשילד נתן כסף בשביל קוֹלוֹניות בארץ-ישׂראל, משנסת “חבּת-ציון”, צנועה זו, את מתניה, והיא רצה אל מאה רבנים לקחת הכשר בשביל עגונה עלובה זו, וגם (הרי נעוצה בה חטיבה של עולם-הזה, הממשלה שלהם!) אל כומר הם רצים! שיתן גם הוא את הסכמתו.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
ואם רוטשילד אינו מועיל, ואין העם יכול להגאל בבת-אחת, בן-לילה, ויש הכרח שהגאולהתשתהה, משתלט קוצר-הרוח על המשיחים הזעירים הללו, ידיהם פנויות, והם מחפשׂים עסק לעצמם, ורואים: ישנו שטח-פעולה – שטח-פעולה חפשי (כביכול!) לעבודה, הלא הוא “עבודת ההוֹוה” – אמנם לפי הבקוֹרת הציונית ה“מדעית” אין לה לעבודה זו ערך של ממש; אתה זורע והרוחות נושׂאות את זרעיך, האדמה מנביטה כלשהו והברד בא ומכה ומשדף… אבל לפעול חייבים אף-על-פי-כן… הידים ידים עסקניות, והלב חומד, ובכן – לאוּמיוּת, לפי-שעה בלא “מולדת”, תרבות – לפי שעה בלא מבנה כלכלי מיוחד, הרי לנסות אפשר ומוּתר!
ולא היה חסר אלא ההכשר! ואצל מאַרכּס אין למצוא אותו. מנקודת-ראות מאַטריאַליסטית אין לאומיות כזאת נראית כלל.
אלא מאי, אתה חי?
לך צעק חי וקיים! כיוָן שהרופא בעל-הכתפות רשם אותך שאתה בר-מינן, שוּב אין חייך קרויים חיים….
דבר מוזר:
עמים נקרעים כמו בד רקוב, רוצים להתפורר ונוטים לנפול בדומה לחורבות ישנות, בקושי מצליחים להחזיק אותם תפוסים בתוך גבולותיהם; בקושי שומרים בצבאות רבים וביערות של כידונים על התפיסה המוגבלת שלא יפּרדו מתוכה – פורשׂים רשת של שיטות-פאַספוֹרטים וחוקי-אזרחות ופקודות-זרים, וסיעות-סיעות של מורים נוטעים נטעי- פטריוטיזם בלבבות צעירים, וסיעות לא-קטנות מאלה של “מלומדים” מזייפות לו לכל עם את ההיסטוריה שלו. - - -
ורק עם אחד ישנו בלא היסטוריה מזוייפת, ובכלל – בלי היסטוריה… בלי בתי-ספר משלו, בדוחק מוצאים בניו מקום בבתי-ספר של הזרים; בלי צבאות וגבולות ובלי ארץ, והוא מרובּה-לשונות: ערבוב של לשונות משלו ולשונות זרות, - והעם הזה חי ואינו מתערב בכּלים של אחרים; וכשמגיעים לדבּר בעם הזה, ורוצים לעשׂות משהו למען קיומו שלו – רואים צורך לרוץ ולבקש הכשר: מזוֹמבּאַרט.
– יעֶנקל, זוֹמבּאַרט אומר שמוּתּר שיוֹשר הוא לעשׂות כן.
– זוֹמבּאַרט אומר, שבּרלין היתה מאַבּדת מחצית הכנסותיה, אלמלי היהוּדונים שלנו.
– זוֹמבּאַרט אומר, שהתרבות האנושית היתה מפסידה הרבה, אילו אָבדו היהודים מן העולם…
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
רצוני שלי אינו לא כלום, חוש-החיים שלי אינו שווה פרוטה, כל אותם הנסיונות, שעמדתי בהם למען היהדות, כל אותם הקרבנות שהקרבתי למען יחוּדי, כל הפרישוּת שלי, מסירוּת-הנפש וקדוּש-השם – אַיִן ואפס! העיקר – זומבּאַרט מתיר!
ובדחילו ורחימו שרים:
זוֹמבּאַרט, אוי-אוי-אוי, זוֹמבּאַרט…
סוף-כל-סוף, כשנוגעים לרעה ביהודי באיישישוק, נחרד לב יהודי בלוֹנדוֹן, בניוּ-יוֹרק… האשכּנזי היהודי מכפתר את מעילו, שהיוּנקעֶר לא יראה ולא ירגיש בכך, אך לבו רועד…
אך העיקר הוא: זוֹמבּאַרט מסכים!
ותרועת-שׂמחה וקול מצווה נישׂאים על-פני כל תפוצות ישׂראל:
– לתרגם את זוֹמבּאַרט!
– יהודי, יש לך שלוֹש-פרוטה? תן, צריך לתרגם את זוֹמבּאַרט!
מי הוא זוֹמבּאַרט?
אוֹטוֹ באַוּאֶר אומר: פרופסור לתורת-המסחר; בפרק אחד של מאַרכס, אומר הוא, יש עמקוּת יותר ממה שיש בכל ערימת הספרים של זוֹמבּאַרט.
מלומדים יהודים אומרים, שאותו זומבּאַרט לקח את הציטאַטי"ן שלו ממקורות יהודיים מן היד החמישית והששית; הכול מלא שבּוּשים וזיוּפים…
איך שלא יהיה – זוֹמבּאַרט הוא תופעה, אך אני איני יכול לבסס את יהדוּתי על תופעה; יהדוּתי חייבת להתקיים ולעמוד ולבלות את כל התופעות. היהדוּת שלי אינה מין רכיבה וּפסיחה על-גבי עקרונות, היא נעוצה בתוך דמי, היא נשימת-אפי, ו“עקרונות” צצים ונובלים כפטריות וכמהין…
– “בקורת מדעית!”
אני מכיר אותה. בינה ובין החיים קיים אותו יחס, שבין הדקדוק והמלון, ספרים מתים – מצד אחד, והלשון החיה – מן הצד השני. בלי דקדוק ובלי מלון קשה לקנות את ידיעתה של לשון זרה; אך אוי ואבוי לו לעם, המשמר את לשונו בגבולות הדקדוק והמלון… החיים חפשיים, הלשון חיה ומתחדשת ומתקדמת; הדקדוק והמלון אנוסים להזדנב אחריה, ולא להפך!
אני אינני זקוק להסכמות!
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
יהודי, יש לך שלוֹש-פרוטה? תן לספר-ילדים.
“אופן פּריפּעֶטשוֹק” גם הוא שיר הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.