הַחֶדְרָה שְׁקָצִים / יצחק ליבוש פרץ
עיר המצער בנויה על שפוע ההר, והעומד על יד הנהר, הלוחך את רגליו, רואה את כל בתיה. הנה בית הרב, הנראה כנשען על בית המרחץ והמקוה. לימין – בית הכנסת והמדרש, אחרי כן שורות של בתים פרטיים; היפים והלבנים בתי עשירים הם, השחרחורים – של בינונים, והנמוכים במורד ההר – בתי אביונים הם.
הכל נראה, גם האטליז – הנה מרים הקצב את קרדומו מעל לראשי הנשים; גם קולו ישמע, מקלל הוא הקצב והנשים עונות לעומתו…
ושני נערים רצים במורד ההר, ידיהם באבנטיהם: עיניהם מתנוצצות לאור החמה, ומצנפותיהם – מזהירות.
ומזהירות המצנפות, לפי ששמנות הן מחלב, מחלב הנוטף מן הנר בשעת הלמוד, שממנו עושים את “אותיות הכותל”.
אולי אינכם יודעים את טיבן של “אותיות הכותל”? לא אמנע מכם את הטוב:
לוקחים את החלב וכותבים בו באצבע על הכותל, נוהגים – על כותל בית המדרש. כותבים “משנכנס אדר מרבים בשמחה” וכיוצא בזה – כגון “שלשים יום קודם החג” או איזה נבול פה כנגד בעלי-הבתים. הלבן שעל גבי לבן אינו נראה כלל, אבל עוד מעט ויגלה. לוקחים מצנפת ומשחירים אותה בפיח הארובה ומכים בה במקום הכתב, הפיח השחור מתדבק בחלב והאותיות מתבולטות לעין שחור על גבי לבן; בדוק ומנוסה. על ידי זה מצנפות הלומדים מלוכלכות ונקרעות, אבל האמות אינן מקללות, ועל אחת כמה וכמה שאינן מכות בשביל זה. אינני מתקנא בנער, השב הביתה במעיל נקרע, או במנעלים רטובים, אך אם המצנפת מלוכלכת האם מצחקקת מרב נחת. שוקד הוא, מתמיד הוא, אומרת האם. מראה מצנפתו כמראה טליתו של אביו, זה מזיע בתפלתו וזה בתורתו; תולע קטן כזה וזעה כזאת…
ושני הבחורים – איני מסופק שבחורים הם; האברך כבר רחיים על צוארו ואינו רץ ואין לו כח לרוץ – ושני הבחורים יורדים במרוצה מן ההר טובעים הם ונעלמים תחת הבתים, וחוזרים ונראים, ופונים כה וכה, אם אין רודף אחריהם; חצות יום והם יצאו חרש מן החדר… הזמנים רעים ובני חמשה-עשר עודם לומדים בחדרים. לוּ היו שנים כתקונן, כי אז כברהיו לחתנים ואולי לאברכים…
והבחורים באו בשלום אל הנהר, והרימו בבת-אחת את רגלם השמאלית ויַשלו את נעליהם, אחרי כן את הימנית. וגם את מעיליהם התפשטו וישבו על החול, להתיר את פוזמקאותיהם.
בין כך וכך נפלה שיחה ביניהם:
– היודע אתה בריל, מה שאגיד לך, אני איני מבין כלל את הר“ת! הוא אומר, שרבון העולמים אינו רוצה להכלים את הנשמות במתנת חנם, לתת להם ש”י עולמות בחנם, והוא, כביכול, מצוה להם להשתכר – לקבל שכר…
– הדבר פשוט!
– ואני איני יודע, איזו בושה יש כאן? וכי משֶל זר אני לוקח? משל בשר ודם, שנצרך לזה בעצמו, שיגרע מחלקו?
– על אחת כמה וכמה, שמדרגה גבוהה היא, לבוא על השכר – שלא נקבל בחנם…
– לו יהי כדבריך… לקבל בשכר, אך מה טיבו של העונש?
– העונש? אין יסורים באים, אלא כדי להחזיר בתשובה…
– הא תינח בעוה“ז, אבל לאחר מיתה, בעוה”ב, למה?
– הר"ת אומר: שבעולם הבא העונש הוא אחר לגמרי. כל המדורות של גיהנם לא נבראו, אלא כדי לטהר את הנשמות מזוהמתן, למרק חטא ופשע…
– כן הוא אומר, אבל…
ובאותו הרגע רצה במורד ההר אשה דלת-בשר וגבוהת-קומה, על ראשה מטפחת עבה ובידה מטאטא גדול ועב. בעיניה לוהט הכעס.
– שקצים! כחצות היום… הולכים לרחוץ כחצות היום, ובעד זה אני חושכת מפי לשכר-למוד! הנני עליכם, שקצים!
אך המתפלספים אינם רואים ואינם שומעים.
– ואף-על-פי-כן צר לי על הנשמה שנכשלה… הלא מובא ברש"י: “אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. אך שוטה גמור, מטורף או חסר-דעה עובר עבירה; לכל היותר – שוגג.
– ואם יצרו מתגבר עליו?
– אז, על פי היושר, אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה!
– והמתכון למרוד בו?
– את זה אינני מבין כלל! היתכן? לדעת את יוצרו ולהתכון למרוד בו! הראיתם איש, שיַכֶּה את עצמו, שירוצץ את גלגלתו?
– הנני לרוצץ את גלגלתכם, שקצים ונבלים! – קראה האשה, אשר קרבה אליהם.
– האם, האם! – צעקו הפילוסופים, אשר הֻכו מכה רבה, טרם מצאו את נעליהם לברוח.
ורצים הפילוסופים ונעליהם בידיהם במעלה ההר הביתה, ואמם רצה אחריהם במטאטא אשר בידה וקוראת בקול: החדרה, שקצים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.