(או עלילת הדם בדמשק)

 

1    🔗

ימי חג נפסח היו קרובים לבוא, והחג הקדוש ההוא אשר מדי בואו לחדש בנו זכרון צאתנו מכור הברזל, ישוב ויצוק אהבה ותקוה בלב כל איש נאמן לאלהיו. השמש העפילה לעלות אל מרום תקופתה, ובאור עריפיה דרשה בשלום כל היקום ותשפוך ברכה ומרפא על כל סביבותיה וחיים חדשים אל כל אשר יִגְעוּ קרניה על עפעפי עיניהם. הרב רבי שמואל ישב בחדרו בעירו בדמשק, הוגה בתורת ה' תמיד, מסכת פסחים פתוחה לפניו, האהבה הגדולה אל דבר ה' חיתה את רוחו ותנשאהו מעל כל עניני החומר, וברחף רוחו על פני ים התלמוד לא שם לבו אל כל אשר מחוצה לו ולא ראה את כל אשר מסביב לו, ברוח נכון הציע לפני תלמידו בחור נעים יקר עומד לפניו ימים רבים תוכן הלכה אחת, כדודי שאלות וקשיות התמלטו מפי תלמידו יהודה, ובכל אשר הוסיף רבו להשיב לו מענה לפי גדולי המפרשים ומפי חכמתו כן הוסיף תלמידו להעמיק שאלה, וברוב רגשות אהבתו אל חקירת האמת דָלֹה דָלָה מבאר העיון שאלות ורעיונות שונות עד למרבה, ואמרי בינה נבעו ממקור חכמתו. אמנם כל אשר הוסיף להתחקה ולהעמיק במעמקי החקר כן התבררו והתלבנו לו אמת דברי התלמוד, ותשובות הרב אשר בהררי קדש יסודתן הרגיעו את נפש התלמיד המשתוקק עד כי עיניו האירו שבעתים באור שמחת התרת הספקות, ורוחו התחזק בו לרדוף אחרי עיונים מעיונים שונים משתרגים ויוצאים מגזע הלמוד ההוא, לזרות ולהבר, לשאול ולהשיב גם בחֵמָה, ומדי הוֹרָם והוֹגָם שלחה רָחֵל בת הרב היחידה את ידה במלאכת הבית לסדר ולהכן את כל מחסורי החג ההולך וקרב, ורחל בת שש-עשרה שנה, והיא יתומה מאמה, אשר מתה עליה זה שש שנים, ותאהב רחל את אביה הרב תכלית אהבה ותשים על שכמה את כל פקודת הבית, לכל עבודתו, ובכל אמון רוח בת אהובה התאמצה למלאות את כל רצון אביה וחפצו, ובשאת אביה אחת מעיניו עליה ברוח חן ותחנונים כתודה על עבודתה באמונה שמחה נפשה בקרבה ותעלוזה כליותיה, ותהי זאת נחלת חלקה בנעימים ושכר טוב על עמלה. לעת הזאת היתה מלאכתה להבין את המַצות לחג ולשומם בסל המצות, והנה בכל נפשה ומאודה אל דבר עבודתה, אך לפעמים הסבה את עינה הרכה אל הצעיר היושב לפני אביה, הוא בן גִלה ודודה האשר אהבתהו, אך מהר שבה נכלמה ותסגר את שמורות עיניה כמו נחמה על אשר הביטה, וכמו תחשוב לעון ופשע לחלל את הגיוני קדש השתעשע עתה דודה במו, בעין אהבתה; רוח חן וענוה הוצק על פניה ועיניה הנעימות והרכות אשר אמנם חשכו למו להבות בנות הקדם הפיקו רגשות אהבה וחמלה, המפארות ומעדות את חיי נשי-חיל והעוטרות כעטרת כבוד יעודן את הכבודות בנשים; קווצת תלתליה השחורות כעורב לא נפזרו מגֻדָלוֹת במלאכת מחשבת סביב לצוארה כי אם עטרו ותפארנה את ראשה בהודן זו מאת הטבע לקחו. כי על פני כולה הֶחֱדיר הגדיל הטבע את תורת משפטו, עד כי היופי אשר חננה לא יצא חמוש וחלוץ לקראת כל עין רואה כי אם בענות חן קרן שמש שוקעת, חדר עמוק עמוק בסתרי נפש מוקירה. כמעט כלתה מלאכתה ואביה הרב נקרא למלאכתו בקדש ותשאר היא עם דודה, ויגש יהודה אליה, ורוח חן ואהבה שחקו על שפתיו, וטרם פתחו את פיהם כבר נפגשו חיצי עיניהם ויתלקחו בלהב רגשותיהם, נפשותיהם התאחדו בשלהבת אהבה. ותרחפנה על פני תהום עדנים באין מעצור. וטהרת הרוח המתנוססת באהבה גזלה את מלתם מעל לשונם, כי האהבה הטהורה בפנים הנפש משכנה ודבריה לא בשפתי בשר כי אם ברוח, כל מלה וכל הגה מפי שפת תמותה תחשיך את יפעת הוד מתת שמים זו. מחזה שני הנאהבים האלה יעיד עדות נאמנה על יושר דברינו אלה, אחוזי יד עמדו לפני החלון ומבטי עיניהם נאחזו בסבך, הגיוני לבבם היו שפה לנאמנים, על פיהם נדברו יחד, אך לפעמים נשאו עיניהם אל אֹהֶל השמים בתכלת שפרירו נשבצו כל הגיוני רוח נכאים, הלב הרגש יודע לחשוף מצפוני הטבע ולהשכיל אל אשר ירזמון סתריו. כה עמדו דומם רגעים אחדים מבלי להפריע את רחש אהבתם, אך אנחה אחת אשר יצאה מלב יהודה השביתה את המנוחה הזאת עד ארגיעה.

“מה לך כי נאנחת?” חרדה העלמה לקראתו וידה החזיקה בו.

“הסירי כל דאגה יקרתי, לא ידעתי גם אנכי נסיבתה, זה כמה ימים תבעתני לפעמים רוח רעה, אך לא מכאב אנוש ומדוה חלילה כי אינני חסר מאומה, וזה אשר יוסיף יחרידני; בראותי את הרוח הרעה הזאת מתנכל לי לערות עד היסוד צהלתי רוחי ובראותי כי מבין שמחת אָשְׁרִי תאחזני ידה להשליכני לנבכי תהום רחב לא מוצק תחתיו”.

“הֵרָגַע נא יהודה הֵרָגַע אין זאת כי אם עלילות דמי נעוריך הסוערים בקרבך המה בעוכרי מנוחתך, ובמסבי רגזך” ענתה רחל, “חדל מֵהַגות ומראות זרות כאלה, חדל לך מגרש את מנוחת נפשך אשר תנחה אותך תמיד בהתהלכך בין סערות תבל, הלא יש ויש לָאֵל עוצם רוחך הנאמן עם אלהיו לגרש ממך כל רוח רעה המבעתך, ראה נא ידידי יהודה, ידעתי כי נפשך קשורה בנפשי במסורת אהבת אמת, אף כי עוד לא במסורת הנשואים, ואל האהבה הזאת הנני להקדיש את כל יש יקר לי בחיים וגם דמי נעורי, אהבתי את החיים עם כל תהפוכות מסבותיהם והנני שמח במתת-אלהים זאת, ואלפי תודות הנני משיב ליוצרי לרגעים, על נחלת חלקנו בחיים עִטְרָם וּפֵאֲרָם בלוית כל חן ויופי, כי כן אמנה ידיד נפשי יש-ויש ביד האדם לנטות אהל אשרו פה בארצות החיים אם אך תקע יתדותיו בפנים נפשו, אהלו זה משגב עוז לו מסֹעה וסער, מקלט ומנוס מכל חליפות הזמן; אבל גם את מתת החיים היקרים האלה עם כל יקרות חמודותיהם, מֵאפס ותוהו נחשבו לי לעומת אהבתך ואהבת אבי היקר. והמעט אם כן לך תנחומות אהבתנו והלא תהלה לאל הננו הולכים הלוך וקרוב למטרת תקוותינו, עוד מעט ואבי היקר יקשרנו בקשר נצח, אתה תהיה אישי ואנכי אזתך, ומה עוד ממך יהלוך, מדוע תכסה את העתיד הצוהל לקראתינו בצעיף-חשך? מדוע תבוא להסתתר בנקיקי סלע היגון, בעוד תצא השמש לקראתנו בשפעת קרני צדקה?”

­ “גם לבבי” – ענה העלם – “גם לבבי יודע להוקיר את חבל הצלחתנו, גם אנכי אענה אחריך, כי יפה אף נעים חלקנו בחיים אשר זה כבר החכמים בעיניהם, יהבלו לכנותו חלום חזיון ליל, גם לעיני יופיעו האותיות באור שבעתים, מדי זכרי כי אַתְּ תפול בחבלי בנעימים יאירו ויזהירו באור יקרות כל ימי עתידותי, גם אנכי שנאתי את המתחכמים והשוממים הרבה, גם אנכי לא אוכל את איש תככים העוין את חמודות הטבע, והמבקש לפתור את כל חדות הזמן אשר לא ידע שחרם, כרעה נגד פנינו, כי אין זאת כי אם רועה לבב המפלס כל משפטי הטבע במאזני משקל הגיוני, והאוכל חצי בשרו על כל דבר רעיון רוחו, בכל זאת לא אכחיד תחת לשוני, כי כן תחרידני ותבעיתני רוח רעה לפעמים ופחד פתאם יבהלוני לרגעים”.

לשוא בקשה רחל לדבר על לבבו ולנחמו כי כאשר הוסיפה לדבר עמו כן הוסיף עצב והמגור התחזק עליו ויסגור את דלתי שפתיו אך הוא התאפק ולא נתן לבוא דמע במלאת עיניו, עודם מדברים והנה הרב שב אל ביתו וישפוך חיים חדשים בדומית הרוחות הנאהבות האלה. –

 

2    🔗

השמש נטתה לפאתי מערב ותאסוף אורה אליה מעבר מזה למען היות לה ברק ואור שבעתים בבואה להאיר על פני התבל ולדרים עליה מעבר השני, שקט ומנוחה שררו על פני חוצות דמשק, נאסף המון תשואת העם מן הרחוב כי כֻלם שבו למעונותם לבתיהם מקצה, אך זעיר שם זעיר שם נראו עוללים ונערים רכים מלובשים בגדי חג עומדים הכן וספרי תפילותיהם בידיהם מיחלים על קול הקורא לבית התפלה, ומשרתי בתי הגדולים נראים דחופים ומבוהלים להביא מחסורי החג הביתה, או לדפוק על פתחי הרב לשאול מפיו מענה על דבר הלכות החג.

בבית הרב רבי שמואל הלוי לא מצאו כל בני ביתו ידים מפני התקדש ליל החג, בית תלמודו לא נכרה בו תבניתו מאז, טהרה האירה על כל פנותיו, ומכל ירכתים הופיעה מנוחת קדש; הספרים והמגלות אשר מלאוהו תמיד נקבצו עתה מערכה מול מערכה אל הארונות המשנות העומדות בשית גאון על יקרות הסגולות הסכים לעצור בתוכן זה ימים רבים. יריעות נקיות פרושות למסך על כל כליו, מנורות כסף וגביעי זהב עוטרים את השולחן הערוך, ורוח החג דובב מפי כל זויתי החדר, כי באֹהל בית חסידי עליון כבוד ה' חופף על כל אשר בתוכו ממסד עד הטפחות. מי האיש אשר יראה את הזקן הנכבד הזה, את עינו מלאתי אש בוערת, את מצחו הרחב אשר יד כל עמל האריכה למעניתה עליו והמעידה על טֹהר הרעיוֹנות שתו למו קן שמה, את יקרת פניו המספרת את תולדותיו וקורותיו, את שבת שערות ראשו, את זקנו היורד ככסף על פי מדותיו, את מעילו הלבן אשר הוא עוטה; ומי האיש אשר ישוב לראות ג"כ לימין אב נכבד כזה בת יפיפיה ופורחת, ראי דמות אביה מהול בנועם תפארת נשים, חדות פניה כטֹהר השמים וקדושת הצניעות נשקפת מעיניה, ולא יודה כי רק בבית צדיקים ינוח אושר? ולא יאמר כי רק בנוֵה ישרים שמה ההצלחה את משכנה, כי פה נגלה כבוד החיים בעצם הדרו שופע ברכה ואושר על כל סביבותיו.

והנה גם יהודה בא לארוח לחברת הזקן בלכתו אל בית ה', גם בעיניו נצצה קדושת החג, הוא יפה ונעים, ענות ידידותו נמהלה בתוגין רוח נכאים, חורת-פניו נתנה עדיה על התלאות אשר מצאוהו, כי עודו נער, עזבוהו אבותיו וילכו בדרך כל הארץ, כי בהיותו נער בן עשר, יתום ונעזב, לקחו הרב לביתו ויהי לו כאב, אך כאשר ראה האב כי יהודה הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וגדול בצדק ובהכשר יתרון דעת חכמת התורה, אז אמר הרב לתת לו בתו לאשה, ויארשה יהודה.

“שלום לך רבי” אמר יהודה בדרכו על מפתן הבית “כבר נאספו העם אל בית התפלה והנם מחכים על כבודך, הואילה לי ללכת עמך”.

“יברכך ה'” ענה הרב ויתן לו את סדר תפלתו; וימהר ויצא הרב, ואחריו יצא גם יהודה. –

ותשאר אך רחל לבושה בגדי חג ככלה ביום כלולותיה ותקרב אל המנורה הטהורה להעלות את הנרות ולברך את שם ה' יוצר האור והמאור – תבנית יפעת אש-דת. כמעט כלתה ברכתה ברעד קֹדֶשׁ, עוד שפתיה נעות מרגשת הקדושה החופפת סביבה ומן הרעיונות הטהורות הקשורות עם זכרון כל קדש בישראל, כזכר נפש אמה עמדה לפני שנים על המקום הזה, לברך ולהודות, עמדה להתפלל תפלת הערב. עוד מלתה על לשונה והנה שב אביה ויהודה מבית התפלה, ואחריהם עוד אנשים אחדים קרואים לאכול סעודת הַסֶדֶר על שולחן הרב לזמן עמו, האורחים הבאים עמדו הכין למלאות רצון הרב בהכנת השולחן והסדרק, כלו את מלאכת המערכה ויסבו על השולחן איש כערכו, הרב עטף את מעילו הלבן אשר יעטפו בני ישראל אז למען שַׁווֹת לנגד עיניהם את ימי הרעה ותמורת המקרים, אחרית כל גבר גם בעת טובה, ויען ויאמר את סדר הקדוש וההגדה ביראת קדש, וכל הנאספים ענו אחריו כמשפט. אז נמלא הבית אור מקדש מעט, ובית בני תמותה היה לבית אלהים ושער השמים לכל היושבים פה נושאים עין ולבב אל ה' הנצב עליהם. ההגדה נשלמה והסעודה החלה. המסֻבים נטלו ידיהם לאכול את לחם העוני על המרורים, והנה קול שאון והמולה גדולה ברחובות העיר החריד את הקרואים פתאום ויקומו כולם לשמוע, כי אמרו אש תבערה פרצה בחומות העיר, אך הרעש הגדיל וילך הלוך וקרוב. וקול מנאצים ומחרפים, שחוק לעג ובוז לקחו משנה חלקם בין המון התשואה. אז חרדו כל בני הבית ויכו כף אל כף, הרב צוה לכבות את הנרות ואימה חשיכה כסתה את החדר. ויאמר ליהודה לצאת ולהודע את דבר הרעש, והנשארים חרדו ברעדה ויתפללו לאל המושיע. ויהי אך יצֹא יָצָא יהודה, והנה שַׁמֶש בית התפלה בא נדחף ונבהל, ויקרא: “אהה רַבֵּינוּ רעה נגד פניני! הוה לא ידענו שחרה, כהן ניצרי אחד אבד מן הָאָרֶץ, זה ימים נראה בין חומות משכן היהודים ולא שב משם, לשוא בקשוהו כי לא מצאוהו. על כן פרצה העלילה הנוראה – הרובצת על עם ישורון מאז ואשר רבים חללים הפילה – בין עמי הארץ כי ידי בני יעקב הרגו אותו למען שום דמו במצות הפסח. אחד מבני עמנו ימח שמו התמכר לבגוד בגד בעמו, ולגלול עלילה על ראשי עם קֹדֶשׁ כי ידיהם במעל. והנה המה הלכו אל פקיד העיר וגם שני מורי צדק מעל שולחנם נלקחו”. עוד דברו בפיו ועדת נוצרים פרצו כשטף מים אל הבית בהמולה גדולה, וכנמר על טרפו התנפלו על הרב אשר לא נותרה בו נשמה מחרדת מות. “מה לכם ולאבי”! קראה רחל מנהמת לבה, ותעמוד בין אביה ובין השוטרים, וכל בני הבית נתנו קולם בבכי, אך המון האויבים הגדול השליכו באט נפש את רחל אל ירכתי הבית, ובאביה החזיקו. וגם את יהודה אשר בשמעו את המהומה התאזר עוז להציל את רבו ודודתו מידי האכזרים האלה תָּפָשִׁוּ, אסרוהו בכבלים ויסחבוהו עם הרב. –

 

3    🔗

מה זה קול תשואות ההמון הרב ההולך וגדול לפני בירת המשפט בעיר דמשק? משרתי בית המשפט עומדים ובידיהם מלקחי ברזל בוער באש מפץ וכל כלי משחית לחבל, ועיניהם לוהטות אש חמה לבלע ולהשחית. והנה עדת נכאים כפופים מטים ושחים מובאים אל המטבח, יצוריהם כצל כולם, על פניהם חִוְרַת-מָוֶת ועיניהם נשואות אל אביהם שבשמים. ההמון פנה מקום ויסולו דרך לפני העדה הזאת ההולכת וקרבה אל מקום המשפט אשר אֵל נקמות וקנאת הדת נצב בחרב מעופפת לכסא יוצרי עמל עלי חוק. לשוא הרבו החכמים חכמי ישראל להוכיח לפני השופטים את תומתם, ולשים צדקתם לעיני השמש, כי לא נמצא בכנפיהם דמי נקיים, אין שומע למו; יושבי על מדין אטמו כפתן חרש אזניהם, ויצוו לסחוב את האסורים האלה זקן ונער אל המטבח לאכפם בענוי נפש מורה מאוד לתת תודה. העינוים החלו, ויהי יום מבוסה ומבֻכָה לה' יום חשך ענן וערפל, השמים קדרו, והשמש לא ערבה לצאת ממסלולה על נהר נחלי דמי נקיים מרודים. רבים מהם הפיחו נפשם מרוב עוני ומַדְוֶה ובהשליכם את מעטה החֹמֶר, נצבו באור יקרות לימין שופט עליון יושבי בשמים, וממרום חביונם שחקו על אכזריות שונאיהם, לעגו למו על הבלי תעתועיהם. עתה הגישו את הרב רַבִּי יהודה, הכבלים הכבדים השַחוהו לעפר, האויר הרע בבית כלאו הצר החריב את מעין חיים הֵקר בלבבו מאז, ורק עינו הבוערת אשר מסביב לה השקיפה ברוח אמיץ העידה עדות נאמנה על מנוחת נפש מבית, אשר זה הסכן המכינה לחזק ולאמץ את כל לב נאמן עם אלוהיו בכל תלאות החיים.

“מה זה אתם מבקשים ממני?” שאל הזקן את השופטים במענה רכה מהולה בתוכחות עלי עון, בגשתו לפניהם “מדוע חמסתם אותי מזרועות משפחתי היקרה? מדוע חללתם את קדושת החג אשר אנחנו חוגגים לה'?”. –

“הנך נצב לפני שופטיך, עברי! ואיך תרהיב בנפשך עוז לשאול כמו את פיהם, באשר דם שפוך אנחנו דורשים מידך? – לנו השאלה והדרישה ולך התודה על אשמותיך. מה זה עשיתם עם טהאָמאַס? אשר התהלך לפני ימים אחדים בין משכנות היהודים, ואיננו? – האם את דמו שפכתם ותקחוהו לשימו במצותיכם על החג כחק תורתכם אין שחר לה?”

“אדוני הארץ השליט והמושל, הדת אשר חרפת וגדפת תדרוש נקמת חרפתה ממך ביום הדין, אם כי לא מלבך יצאו החרפות האלה כי הלא קול ענות מוכרי אמה הנה, אלה אשר יתאמרו למצוא אוֹן ולזכות אורח רשעם לדכא את בני יעקב תחת רגלם אם יחרפו ויבזו את קדושת הדת, הן פיך חטא לָאֵל, ושפתיך הביעו דברי עתק. אך אם תשאלני כאדם באשר אדם הנני גם אני, ותשאליני לאמר: האם נמצא חק שפך דם בתורת משה, אשיבך מלים: ידוע תדע אדוני, כי מחוקקנו ונותן תורתנו צוה עלינו לבלתי שפך דָם, “כי הדם הוא הנפש” אמרה תורתנו ושופך דם האדם באדם דמו ישפך. אם שקר יהגה לפני כבוד השופטים הנכבדים האלה תדבק קללת אלהים בי ובזרעי נצח”.

אך טרם כלה הזקן את דבריו והפחה רזם בעיניו, ויתגולל הזקן על אופן-המטבח. ידות האופנים התנועעו בכבדות והרב לא המליט אנחה אחת על מכאוביו, כי אם הכין נפשו לאל-חי ובקול גדול קרא “שמע ישראל ה' אליהנו ה' אחד” להוציא רוחו ונפשו בקדושת אמונתו, ולמות על מגן אחדות ה‘. ופתאום קול נורא מחריד שמים וארץ נשמע בין הנצבים, ועלמה אחת חותרת בים גלי ההמון הרב לבוא אל מקום השופטים, היא רָחֵל בתו אשר לא שמעה לקול הטבחים ותחרף את מערכתם ותרץ ותפול על צוארי אָבִיה, אשר התאפק להחזיק את רוחו ולהקים את הכושלת ויברכה בשם אלהי אברהם יצחק ויעקב "וראי את ה’ בת ורעי אמונה ואלהים יבנה ביתך כבית רחל ולאה" אז עזבה את אביה ותרץ ותפול לרגלי הפחה ותבך ותתחנן ותרד בבכי לקחת נפשה תחת נפש אביה.

תומת רחל הֵרַכָּה את לב האבן כמעט ונחומי הפחה נכמרו, ויען ויאמר: “קומי נערה למה תהי לשטן לפעולת היושר והמשפט. הנה נעתרתי לך לתת לאביך עוד ימים אחדים להתבונן ולהשכיל כי טוב להודות על כל פשע ולחיות, מלמות מות נבל”.

“אלהים יגמל עליך כחסדך זה אך הואילה נא והגדל חדסך גם כזאת לתת לי לבקר את אבי ואת דודי בכלא”. הפחה נעתר גם לזאת ויצו להוציא את הזקן מאופן המטבח, ותכל מלאכת שפך דם ביום ההוא. בלב שמח שב רבי שמואל הלוי ובתו היקרה ארחה לחברתו.

 

4    🔗

עברו זה כשני שבועות ועוד לא הופיע קו נחם וישע על מאפל כלא האב ותלמידו, והרעיון הנורא כי עוד ישובו יובלו אל בית המטחב, עוד החרידם שבעתים. ותהי רחל הבאה לבקרם נחמתם האחת בענים זה. הערב פרש כנפיו על פני הארץ וחשכת לילה כסתה את הכלא, עלטה מסביב, ורק הזעה הדולפת מעל חומת הכלא הנורא מאד היא לבדה עפפה לפני בת עינם. שאון משק הכבלים, אנחות המדוכאים המורדים, החושבים למצוא ארוכה לענים בהוציא אנקת לבבם, ענו כחשה בפני תורת האדם והוכיחו כי לשוא יתפארו בני האדם, כי הותיר להם הטבע שכם אחד אַפַּיִם על כל חיתו הארץ במתת התבונה. על רצפת אבנים שכה יהודה שחוח תחת נחושתים, על גביו חרשו חורשי משחית, ידיו ורגליו מלאות חבורות פצע מנטל הברזל, שערות ראשו פרועות עוטרות יקהתו הצנומה ושדופות עוני. ערפל עטה את פני כל היקום, ואף קו אור ירח יקר הולך לא יחדר בדקי החומות. והנה הגיפו הדלתות נערה אחת באה –היא אהובתו. בעינים מלאות דמע התנפלה על דודה האסור, מבלי שים לב על הכבלים השתרגו עליו, ובמקור דמעת עיניה רחצה את פני אהובה חורו מעוני.

“חזק ואמץ יהודה! חזק ואמץ לבך אהובי! הן אל לא ימאס תם, ישמע ממעון קדשו את תפלתנו וישקיף עלינו לחמלה כי אלהים זוקף כפופים, הוא מתיר אסורים, מרים מאשפות דל וכסא כבוד ינחילם; הנני באה עתה מחדר אבי, ובבואי ומצאתיהו נאמן וחזק מצור, נשען באלהיו לא יחרד לכל ענוי ומדוה, המות משחק לו, בסוד האמת והאמנוה עליו שפתיו תבענה נחם ותקוה, עד אשר אנכי הבאה לנחמהו סעדו דבריו לבי ואשת מכוס תנחומיו”.

“עלמה יקרה” ענה יהודה “תנחומותיך ישעשעוני וצרי החם אשר הטפת עלי נפשי החייני ויהי לבך נכון בטוח כי גם אנכי לא אסיר תומתי ממני ומנוחת אֵל תשכון בקרב לבבי סֶלָה, כי באחת ימחץ ובשבע ירפא. ואם גם כלה ונחרצה מאת ה' לפול שדוד בידי האכזרים האלה, הנני, ואמות מות ישרים, לבי מלא אמונת אומן ונפשי יודעת אהבה”.

העלמה נשקה את פי דודה העיף, וישאף רוח, כי בחברת אהובתו מתקו לו רגבי כלאו וישכח את הכב העוני והמות. –

“הנך רואָה רחל כי לא שקר ענה לי לבי אז בהנבאי לי רעה, הרוח הרעה אשר החרידתני אז הָיֹה היתה לי כעותדה מאת ה' להודיע לי כי נכונו לנו עתידות לא טובות”.

“כן כן”, אמרה רָחֵל “אלהים האציל מרוחו על נפש האדם, קול דופק על פתחי לבבו לעוררו ולמצוא מראש את תמורות התבל הזה, וחליפות צבא החיים, אך איש בער לא ידע ולא יבין את זאת ואת אשר יורנו אלהיו למשפט ברגש הקדוש הזה, ובחיק נפש בן אדם תמותה תנוח האשמה, כי אנושה היא לפתור את החדה הזאת אשר תשים לפניו רוחו המתנבאת. טוב לאדם כי תהי לו הנבואה הזאת למורה דרך הצדקה ולכוכב מאיר על ארחות זה התבל למען לא ימעדו קרסוליו”.

באשר נדברו כומו עברו הרגעים המעטים נתנו לה להיות בחברת דודה וידפוק השוער על דלת הכלא, לאמר לה לצאת, ורחל עודה יושבת לקראת דודה לארוב על כל הגיוני לבבו, ולהביע את כל רגשותיו המסתתרות, והשוער הוסיף לדפוק בחזקה, וגם את ראשו הניח אל ארובות הדלת בחרי-אף.

“היה שלום” אמרה לו ותחבקהו בזרועותיה.

“היי בשלום” קרא יהודה ועיניו נזלת מים הביטו אחריה.

 

5    🔗

כמעט שבה רחל הביתה ותעלה על ערשה למַסות אותה בדמעות, והנה מתדפק על הדלת; הדלת נפתח ואיש משועי הארץ בא. תואר פניו העיד בו כי בן-חורים ונכבדים הוא, ונעם שפתיו להצטדק על בואו הנה, ברור מלל כי צרפתי הוא, אשר בלי שום לב על העלמה קמה לקראתו נכלמה ורועדת נגש אליה, עוז פניו מהול בענות חסד ענה בו כי כן תרגל נפשו מכבר להתהפך תחבולות כאלה. ויען ויאמר:

“מאד יפלא בעיניך היפה בבנות יהודה כי איש נכרי בא הלום להחריד מנוחתך, אך לרגלי החמלה והרחמים באתי הנה, ומבלי הלאותך בעתרת דברים אֹמר לך, כי שני נאטעמיטאר, עיר מולדתי פאריז, ומגורי בדמשק; נפשי רגזה לקול שמועת האשמה גללו עליכם, עד כי לבי חרד ונתר ממקומו לשמוע אשר בחיק תורתכם ינוח העון הנורא שפך-דם-אדם. אך לתוגיון נפש הנה למראה עינים החטאת רובץ לפתחכם ועל פי משפט המדינה בקורת תהיה, ואחרי רואי כי עוד רבים יסופו מעוצר וממשפט ומה גם כי על ראש אביך תעופף חרב נֹקֶמת, לקחני לבבי להתנדב לבוא היום אל ביתך ולאמר לך כי יש לאל ידי להציל אותך ואת אביך הלקוח למות. הפחה יטה אזן לדברי, כי ממשלת הצרפתים אשר על משמרתה אנכי עומד פה תהיה לימין צדקי ואולי יעלה בידי להסיר את מר המות גם מכל ראשי בני עמך הנדכאים”.

רחל שמעה את כל דבריו עד תומם באזן קשבת, ובקול רועד השיבה אמריה לו:

“הן אמנם כאין נחשב בעיני להקריב את חיי ונשמתי כליל בעד שלום אבי כאשר שמע אדוני אותי מדברת לפני הפחה. אך להשליך את אמונת אבותי אחרי גוי, להחליפה ולהמירה באחרת, לכסות בחרפה את שיבת יקהת אבי, חטא לא אוכל כפרו, עון לא אדע שחרו! מר לי ממות מר לי מחבלי שאול. אך לוּ גם בן בריתי היית לא אוכל תת דודַי לך. כי זה ימים אהבתי איש בחור מעמי ולו נשבעתי אהבת אמת עד פתחי הקבר; אם כבר כלה ונחרצה מאת ה' כי ימות אבי על לא חמס בכפו, הנה ימות מות ישרים, ימות בעד אמונתו, ומות גבורי-אֵל יהיה מותו” –

כור ואל תשכח הבת היפיפיה" ענה הצרפתי בלעגי מעוג “כי רחוק מאוד הדרך – פה בארץ הזאת – מן החיים אל המות. את כל אברי גוף אדם אשר כבר נגוזו ישובו ויחַיו פה, למען לשוב ולמותתם אלף פעמים, ועד לא יפִיחו את נפשם לא יחדלו לענות וליסר סרה”.

חשכו עיני רחל משמוע את הדברים האלה, וכמעט התעלפה ממראֵה המראֶה הנורא שׁוָה לפניה האכזר הזה. אך הנה התאפקה כמעט ותתחזק ותאמר:

“לשונך תער מלוטש חרב פיפיות נורא מאד מכל עִנוי מָוֶת, איש הפכפך וזר, לולא את אלהי אבי ואת אמונתי אני יָרֵאָה או אז החלותי כי תמות אתה מות מחריד כזה אשר לא חמלת לצייר לפני. אכזרי נורא מפריש כצפעוני, חדל לך, הרף ממני למען לא אבזך בלבבי ולא אשנאך, כאשר לא איבתי ולא שנאתי עד היום עוד איש על פני האדמה. השמר להעיר את רוח הרעה הזאת בקרב לבבי וחמול על ימי נעורי. יואל אלהים לתת לך לב אחר וחדש רוח נכון בקרבך, חמול והושיע את בְּנֵי- עמי הנענים על חנם אם ידך רב לך”.

עד כה דברה ולא יספה, תוגה פחד ורוגז אטרו עליה פיה, ויסכסכו את מחשבותיה. קצר כח הוא אנוש החף מפשע ללחום מִלְחֶמֶת הַיִאוּשׁ ולעמוד בין החיים והמות. אך הצרפתי לא חדל עוד.

“הבזאת תדמי נערה סכלה” אמר בחרי אף “להדיחני תאמר לכבות באומר ובדברים את אש התשוקה הבוערת בקרבי? לשוא תכביר מילים, לא ימריצני אמריך אמרי נואש, קשי ערפך יכריע את אביך ואת אהובך למות, שניהם כאחד עוד ישקדו על אפני המטבח” –.

ורחל מחרישה משתאה על דבריו מבלי ענותו, לשוא חכה הצרפתי על מענתה ויפן וילך סר וזעף כי לא הצליח חפצו בידו. אז מעדו קרסולי העלמה ורגליה מטו תחתיה, התנפלה על יצועה אך שֵׁנָה בעיניה לא ראתה, ומחזות נוראות ואיומות בעתוה. עתה ראתה את אביה הולך למות, פושט ידו על ראשה לברכה בטרם מותו, עתה שמעה אנקת חלל מפי אהובה משיב נפשו אל חיק יוצרו. דלקת וקדחת בערו בכל יצוריה, וחזיון על חזיון נקראו לטבול בדם רותח כל הגיונותיה, אך כמעט נחה שכנה רוחה ותשב לדממה. התגברה יד השכל עליה ותעוררה לשפוך שיח תפלתה לפני אבי הרחמים והחמלה, ולאט לאט ירד התנומה והמנוחה על עפעפי עיניה.

 

6    🔗

השחר פרש אורו על ההרים ושכבת הטל שפוכה כנהרי נחלי כסף על פני כל שדה ועמק הפּרחים פתחו פיות גביעיהם וישישו בשמחה להביא ברכת תודתם אל האם הנדיבה זו הטבע, כל בעלי כנף התרועעו אף שרו במקהלות שיר הללויה אל יוצרם בשמים “מה יפה ונעימה אַתְּ ארצנו! מה רב טוב הצפון בך מאוצר ברכת שמים מידי מחוֹלֶלְך! ומה גדול הרע ממקור משחת ושאול ותפתה ישוו לך בני האדם כי אתם יודע עד מָה, לו לבבכם הבין למו את קשר האחוה המקשר את כל צאצאי היקום, מכוכב בשמים עד אבק-חרס, או אז חרדו ופחדו אם עקב רגלם ישוף ראש תולעה קטנה אוכלת אזוב בקיר. ולוּא חכמו השכילו כי בכל יצורי תבל חי רוח אלהים אחד אז נכלמו מדרכיהם ולא רדפו בשאט נפש איש את רעהו על דבר עלילות שוא, תואנות-כזב” כה דבר הרב אל לבו בלכתו עוד הפעם עם תלמידו אל בית המטבח, מובל בעים רוח שופטיו להודות על פשע וָמֶרי אשר גם לזכרו תרעד כל נפש איש יודע.

“הואילה ונמות אבי” קרא יהודה בעוז רוחו “קומה ונעזב את הארץ הזאת דמים מלאה, את החלד שוד בה פורח”.

“חלילה לך למאוס בחיים ולבוז את הארץ אֵם כל חַי, ובמה אשמה אם תחת חטה יצא חוח? אם מפי אלהים יצא הדבר למות נקיים חִנָם, נפשוט צוארנו אל תחת חרב היונה, אבל מבלי לקלל ולנאץ. סלוח נסלח לאויבנו כמצוה עלינו בתורה, וברוח שמחה ושוקטת נגביה אבר מעל לרוכסי חלד כי אור האמנוה יאיר לנו, ונגה הצדקה עלינו יראה”.

“ואותי תעזבו יחידה וגלמודה”? קראה רחל בשברון מתנים, כי גם היא הלכה אחריהם “אבי, האם שכחת את אמתך? ואתה יהודה האם תרצה לעזבני גם אתה? האם ישפר לי חבל חיי גלמוד? עזובה ונדחה בין סערת התבל הזאת? – חלילה לכם יקירַי חלילה לכם לשכח בי, הואילו ותנו גם לי לבוא אחריכם לזבול עולמים אל משכן שופט אמת תוכן עלילות בני אדם, תנו גם לי עניה ונכאה לנחול חבל נעימות נצח נכון לכם במרום שמה”.

ויחזיק רַבִּי שמואל בזרועותיה הרועדות, ובקול חרד, בעוד נחלי דמעה פרצו על לחייו, ענה ואמר: “בתי אהובתי, יקרתי, הלא הסכן הסכנתי לשמוע בקול הוריך ולמלא כל משאלותיהם מימי נעוריך הואילי לשמוע בקולי גם היום ואל תתן פיך להוסיף חטאת הפצר, ולהגדיל לי את מר המות, לכי שובי הביתה כמעט והתפללי שם בעד נשמת אביך ודודך כי תפלת נקיים ישמע ה'. גושי נא ואברכך בעבור תמלא אחרי פקודתי” ותגש אליו ויברכה וישקה, ואל יעודה קרבה גם כן אך הוא לא עצר כח לדרוש בשלומה, כי תם אונו מן בלהות, ברכיו פקו, וקרסוליו מעדו. האסורים הובלו למקום המשפט, ורחל נדדה בחרדת מות לביתה בחזקת פקודת אביה. הנענים הוגשו לפני הפחה, עוד דרשו וחקרו אותם בעוז-משפט. הפחה הוכיחם והזהירם, ערר את לבבם להודות על חטאם, צייר לפניהם כל מרורים ענוי-נפש, הבטיח להם לתת נפשם בתודתם, וחייהם בהמרת-דתם, ובראותו כי לשוא כל הבטחותיו, כי לחנם כל תוכחותיו, מסרם למלאכי משחית אשר בחמת עברה ענו אותם מורה מאד. יחרד כל לב ותרגז כל נפש לשמע תועבות האכזריות וכל שפת לשון תבהל לחלל כבודה לתאר את כל תחבולות רצח חשבה והמציאה לה הרשעה להוציא על ידיהם לאור משפט עָוֶל, תודה על האשמה הזאת, מבלי הבין והתבונן כי כמו לא תכון כל שבועה אשר יִשָׁבע איש באֹנס, כן אין ידים לפועל תודה יתן האדם באנס, ואך להציל ממות אכזרי את נפשו העיפה. אך הנענים האלה לא עשו בנפשם שקר וישאו ויסבלו בלב אמיץ ורוח נכון כל יד עמל הענוים הנוראים, כל יצורי גופם נהפכו למעיני דם, ושפתם רעדה בתפלה לאל חי עד אשר נפלו באין אונים לרגלי כלי המשחית ככלי יוצר נבזה נפוץ. אז רזם הפחה והטבחים חדלו, ותתום מלאכת היום.

 

7    🔗

נאטעמיטאר אשר היה בעוכרי נפש האומללים האלה, אשר הדיח עליהם מצוקי עוני למען הרעיד בזה את אמון לבב ואמץ רוח רחל, לא נח מזעפו וחמת תשוקתו לא שככה, רגליו לא חשך מלכת לבקר את הבת העזובה לנסות דברי חטאתו אליה. אך בראותו כי לא יכול לה, כי לבבה חזק מצור, כי נאמנה היא עם אמונת אבותיה, כי נפשה קשורה בנפש אהובה – אמר בלבבו לכלות הפשע ולהתם החטאה, ויבז בעיניו לשלוח יד באבי רחל ובדודה לבדם, ויאמר להשמיד כל בני ישראל אשר בדמשק, וכדרך האגגי בן המדתא התהלך באשמיו. למחוץ רגליו בדם נקיים ותמימים, בין כה והכ פרצו משובות ושערוריות בעמי הארץ ופרעו פרעות בקרב המדינה אשר אם אמנם הציל לא הצילו את המדכאים הנה הלכו להרגיע ישראל כמעט ולתת להם מנוחה ימים אחדים. אבל לא נקרא דרור ליושבי צלמות ותחת נטל כבליהם עוד רבצו משפחות משפחות כצאן אדם, מבלי אשר ראו למו פתח תקוה אחרת זולת המות הזה. על מרבץ תבן כרעו גם שכבו שני אנשים מבלי דעת נפש כסוי חִוְרַת מות מוכים ופצועים אין בם מְתֹם, מלב וקרב מצאו אנחות ואנקת חלל אשר הרעידו והחרידו לב כל שומע. האנשים האלה הלא המה רבי שמואל הלוי ויהודה תלמידו. לרגליהם כרעה עלמה עוטיה ומתעטפת, היא רחל, הבת היקרה, הכלה הנאמנה, העלמה הצנועה. התלאות הגדולות והנוראות שדדו את אדרת יפיה ומגל הפחד כרת את פרחי עלומיה. והיא יושבת לרגלי מחמלי נפשה חובשת בשמן את פצעיהם, ובנשיקות שפתיה תחריב את דמם השוטף, אזניה קשובות לכל דפקי עורקי אהוביה, אשר כמעט נרדמו נמו שנתם. רחל שמחה לראות את המנוחה פורשת כנפיה על פני העיפים האלה, ותתאפק מבלי השמיע אף אחת מנשמת אפה, המתוקה תחת לשונה כל אנחותיה, לבלי הפריע מנוחת שנתם. ככה ישבה שתים ושלש שעות כאבן דומם, אך פתאום נעור אביה וַיֵּאָנַח:

“איכה את בתי?” קרא בקול ענות חלושה, “גושי הלום יקרתי ושמע בתי ודעי החלום הזה אשר חלמתי, מי יתן ואלהים יענה את שלומו”.

“פה הנני אבי יקירי, השמעני ששון ישעך, תגלנה עצמות דכאו, לשמוע את אשר הראך אלהים”.

“בחלומי” ענה הרב “והנני עומד לפני המטבח ומלאכי משחית עוטרים אותי וכלי משחתם בידם. והנה ארובות השמים נפתחו, ושני מלאכי אל מעופים אלי, האחד נושא בידו עלה זית טרף – אות ברית השלום – נגש ויתנהו על כף הפחה, והשני למולו אוחז מאזני משפט ויתנם גם הוא לרגלי המושל. אז כטל בקר משכים הולך הלכו פי הפחה הזועפים ואהבה וחסד נשקפו מבין עיניו, השופטים השתאו והחרישו ומלאכי המשחית הפנו שכמם וילכו, ואיקץ. אהה! בתי” קרא בקול שמחה “ה' אורי וישעי ממי אירא”! לקול הרב הקיץ יהודה וישמע את דבריו אלה האחרונים וין גם הוא ויאמר:

“הן לא יקצוף ה' לעולם, לא יטור לנצח, ולא יעזוב חסידיו לראות שחת”. החלום הזה החיה את רוחם והחליף כחם וברק אור תקוה האיר את עיניהם, כה עברו להם ימים אחדים בין תקוה ונֹחם, והבת האהובה לא חדלה לשקוד על דלתות הכלא ולשמור מזוזות פתחיו. מעט מעט הסכן הסכינו עם מגורם בכלא והימים הרבים ישבו שמה, הרימו מעט את עול הברזל מאליהם. והאמנונה הטהורה והאהבה הנאמנה הנה אך הֵנָה תמציאנה צרי נחם לכל צרה ומכאוב על פני האדמה.

ויהי היום בבקר השכם והנה שערי הכלא נפתחים ושני אנשים באו ויקרבו אליהם, ויאמרו: “התבשרו נא נקיים ותמימים כי ה' קרא לכם דרור, ולחפשי תצאו” לשונם ובגדיהם העידו עליהם כי אנשים אורחים המה “הוציא ה' צדקתכם” הוסיפו לאמר “גלל חרפת דם מעליכם ויוצא את ישראל שנית מכור עוני. אלה מאחינו אשר מתו מעוצר ומעוני היה יהיו לנו האחרונים אשר מסרו נפשם על קדוש השם”. האורחים האלה היו זיר משה מונטיפיורי והאדון יצחק קרעמיו, הם משה ויצחק אשר שמם ינון לעולם ויזרח כשמש בשמי יהודה לנצח. בקול בכי התנפלו האומללים האלה אשר לפתע פתאום ראו אור ישעם, לרגלי מושיעיהם לשונם נאלמה ודבר תודה אזל משפתם. אך מושיעי עמם אלה לא הוחילו לתודותם ויובלו את האסירים האלה אל בית מעונם.

בא ונהיה חלום הרב, מארץ מרחק באו שני צירים שלוחים מאת ה' להושיע נדכאים ולהציל עשוקים על חנם ואֵל אלהי המשפט והאמת עמד לימין צדקם, ויעזרם למלאות את האמת, נושאי דגל תורת האדם על פיהם גברה יד האמת והמשפט הוקם על תילו. לאסירי עוני וברזל אמרו פקח-קוח, וליהודי דמשק הביאו אורה ושמחה ששון ויקר. אז קימו וקבלו עליהם בני ישראל בדמשק לחג את חג-הפדות הזה בכל שנה ושנה לזכר המושיעים האלה, למען תת אל הישועה הגדולה הזאת כבוד בספר תולדות ישראל.

בחצר בית הכנסת בדמשק נאספו כל בני העיר אנשים נשים וטף לבושי בגדי כבוד ויקר, אפריון חפה עמד בתוכו ומיפעת שלל צבעיו האירה כל החצר, אל תחת האפיריון בא רבי שמואל הלוי לימין רחל ויהודה מחמלי נפשו הנאהבים והנעימים – אשר יחוגו היום חג כלולותיהם “אלהים יברך את הישרים בלבותם אשר חרפו ברוח נכון כל עמל ותלאה, יגמול עליהם צדקתם ותומתם את אלהי ישראל ותורתו, אשר נצרפו בכור עוני ויצאו ככסף נקי לטהר” כברכות אלה וכאלה ברכו כל איש יהודי מיושבי דמשק את שלשת האנשים האלה ובשמחה וצהלה חגגו חג חתונתם ויום שמחתם.