כאן, בעולם הזה, לא עשה מותו של בּוֹנצי שתוק שום רושם כלל! שאלו את מי שתשאלו: מי היה בּוֹנצי, כיצד חי, ובאיזה מיתה מת! אם הלב נתפקע בתוכו, אם כוחותיו אפסו וכלוּ, או שעמוד-השדרה נשבר לו מתחת למשא כבד… מי יודע? אפשר שלא מת אלא מיתת רעב!
סוס מושך בטראַם אילו מת, וַדאי שהיו מתענינים בו יותר. העיתונים היו כותבים על-כך, מאות אנשים מכל הרחובות היו מתאספים ומסתכלים בנבלה; והיו מסתכלים אפילו במקום, שבו אירעה הנפילה…
אך הסוס מן הטראַם אף הוא לא היה זוכה לכך, אילו היו בעולם סוסים רבים כמו אנשים— אלף מליונים!
בּוֹנצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר — בעולם הזה שלנו!
בברית-המילה של בּוֹנצי יין לא שתו, כוסות לא צלצלו! לבר-מצוָה דרשה מצלצלת לא אמר… חי היה כמו גרגיר-חול קטן ואפור על שפת הים. בתוך מיליונים של אחרים הדומים לו; וכשהגביהה אותו הרוח והעבירה אותו ביעף אל עֵבר הים האחר, לא הרגישה בכך שום נפש חיה!
בחייו לא שמר הבוץ הלח את טביעת רגליו. לאחר מותו — הרוח הפילה את לוח-העץ הקטן שעל קברו; אשתו של הקברן מצאה אותו הרחק מן הקבר ובישלה בו סיר תפוחי-אדמה… מלאו שלושה ימים למותו של בּוֹנצי, שאלו את הקברן בשמתא, אם יודע הוא היכן הניחו!
אילו היתה לו לבּונצי מצבה, אפשר שאחרי מאה שנים היה חוקר-קדמוניות מוצא אותה, והשם “בּונצי שתוק” היה מצטלצל שנית בחלל העולם הזה.
צל חולף! דמות-דיוקנו לא נשארה חקוקה אצל שום אדם במוח, אצל שום אדם בלב; לא נשאר ממנו זכר כלשהו!
לא יורש ולא דורש; גלמוד בחייו —גלמוד במותו!
אילמלא רעש הבריות, אפשר שהיה מישהו שומע לפעמים, איך עמוד-השדרה של בּונצי מתפקק מתחת למשא; אילו היה לו לָעולם פנאי יותר, אפשר שהיה מישהו נותן דעתו על-כך, שבּונצי (אף הוא אדם) יש לו בעודו בחיים שתי עינים כבויות ולחיים נפולות עד כדי מורא; שאפילו בזמן שאין לו עוד כלל משא על גבו, גגם אז ראשו כפוף כלפי האדמה, כאילו בחייו עוד את קברו הוא מבקש! אילו היו האנשים מועטים כמו הסוסים המושכים בטראַם, אפשר שהיה מישהו שואל לפעמים: בּונצי זה להיכן נעלם?!
כשהוליכו את בּונצי זה להיכן נעלם?!
כשהוליכו את בּונצי והכניסוהו אל בית-החולים, לא נשארה פינתו בדירת-המרתף פנויה —צפּו לה עשרה אחרים כיוצא בו, ואת הפינה ב“פּלוּש” מכרו במכירה פומבית; שנשאו אותו מן המטה של בית-החולים והכניסוהו לחדר-המתים, המתינו למטתו עשרים הרוגים מתחת מפולת של בית – –מי יודע כמה זמן ינוח שלום בקברו? מי יודע כמה אחרים כבר מצפים לאותן דל"ת אמות…
בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.
אך לא כך היה הדבר בעולם ההוא! שם עשה מותו של בּונצי רושם גדול!
השופר הגדול, השמוּר לימות המשיח, קולו הלך בכל שבעת הרקיעים: בּונצי שתוק נפטר לעולמו! המלאכים הגדולים ביותר, שכנפיהם רחבות ביותר, התעופפו וזה לזה מסרו ואמרו: בּונצי נתבקש לישיבה של מעלה1 בהגן-עדן רעש, שמחה, המולה: " בּונצי שתוק! מילתא זוטרא, בּונצי שתוק!"
אראלים צעירונים, שעיניהם יהלומים, כנפיהם דקיקות וקלילות ואנפיליותיהם של כסף, טפפו חיש-חיש לקבל את פניו של בּונצי בשמחה! אִיושת הכנפים, טפיחת האנפיליות ושחוקם העליז של הפיות הצעירים, הרעננים הורוּדים, מילאו את כל הרקיעים ועד אל כסא-הכבוד הגיעו, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גם הוא כבר ידע, כי בּונצי שתוֹק הולך ובא!
אברהם אבינו התייצב בשער השמים היד הימנית שלוחה ל,שלום עליכם" רחב ובת-שחוק מתוקה על פניו הזקנים!
מה קול הגלגלים המתגלגלים ברקיע?
שני מלאכים הובילו אל הגן-עדן בשביל בּונצי כורסה של זהב טהור על-גבי גלגלים, וזהו הקול המתגלגל!
מה הבריק ברק בהיר כל כך?
הנה העבירו כאן עטרה של זהב טהור משוּבּצת אבנים יקרות ביותר! הכול בשביל בּונצי!
– עוד קודם הפסק של הבית-דין של מעלה? —זה יהיה דבר פוֹרמאַלי בלבד! בלבד! כנגד בּונצי שתוק לא ימצא אפילו הקטיגור דבּוּר בפיו; כל העניין הזה לא ימשך אלא חמש דקות!
– וכי צחוק הוא, בּונצי שתוק?
כשתפסו המלאכים לבּונצי באויר וניגנו לו זמר; כשהניע לו אברהם אבינו את היד כמו לידיד ישן-נושן; כשהוא שמע שכסאו עומד מוכן ומזומן בהגן-עדן; ולראשו מצפה עטרת של זהב; ובהבית-דין של מעלה לא יאריכו עליו בדבור כלל —מיד התחיל בּונצי, בדומה לדרכו בעולם ההוא, שותק מתוך פחד! לבו עמד בו מלדפוק! בטוח הוא, שאין זה אלא חלום, או טעות פשוטה!
ובשניהם כאחד רגיל הוא! לא פעם בעולם ההוא, שהוא מלקט מטבעות מעל-גבי הרצפה, אוצרות שלימים מפוזרות לפניו… ומשהתעורר ראה והנה הוא קבצן גדול יותר משהיה אתמול… לא פעם זרק לו מישהו מתוך טעות בת-שחוק, אמר לו דבּור טוב כלשהו, ומיד פנה מעליו ורקק…
—כזה הוא — מהרהר בּונצי —מזלי שלי!
והוא מפחד להגביה את עיניו, שהחלום לא יעלם; שלא יתעורר באיזה מקום בתוך מערה בין נחשים ועקרבים! הוא מתיירא להוציא מתוך פיו הגה אֵבר להניע —שלא יכירו אותו ויקלעו אותו בכף-הקלע…
הוא רועד ואינו שומע את דברי התושבחה של המלאכים, אינו רואה את כרכוריהם שהם מכרכרים מסביביו, אינו עונה לאברהם אבינו ל“שלום עליכם” הנלבב שלו, וגם —כשמוליכים אותו ומביאים לפני הבית-דין של מעלה — אינו אומר שם “בקר טוב”…
כולו מבולבל מרוב פּחד!
ופחדו גדל עוד יותר משראה, שלא במתכוון, את הרצפה בחדר הבית-דין של מעלה. כולה בהט ויהלומים! “על רצפה כזאת עומדות רגלי!” — והוא קופא כולו והופך לאבן! “מי יודע לאיזה גביר, לאיזה צדיק מתכוונים… הוא יבוא — ויבוא סופי ויגָלה קלוני!”
מתוך פחד לא שמע אפילו, שאַב-בית-הדין הכריז בפירוש: “משפטו של בּונצי שתוק!” וגם, במסרו למליץ-יושר את הניירות אמר: “קרא אך בקצוּר!”
כל האולם כולו מסתחרר מסביב לבוּנצי. ורעש-רעש באזנין. אך בתוך הרעש הוא שומע אף-על-פי-כן מפעם בפעם ברור יותר ויותר את קולו של המלאך המליץ, המתוק ככקול הכינור — השם שלו — שומע הוא — היה יאה לו ונאה לו כגלימה נאה מיד חייט-אמן לגוף גבוה ותמיר.
– מה הוא אומר? — שואל בּונצי והוא שומע קול מפסיק את הדובר בקוצר-רוח ואומר:
– רק בלי משלים!
– מעולם — מתחיל שוב המליץ-יושר — לא קבל על זולתו, לא על אלהים, לא על אדם; בעינו לא התלקח מעולם זיק של שנאה, הוא לא נשא מעולם את עיניו בטרוניה כלפי שמים.
בּונצי שוב אינו מבין אף דבּוּר אחד, והקול החמור מפסיק שנית:
– בלי מליצות!
– איוב לא יכול להתאפק. הוא היה אומלל יותר – –
– עובדות, עובדות ממש! — מכריז ואומר בקוצר-רוח יתיר אב-בית-הדין.
– ביום השמיני מלו אותו – –
– רק בלי תיאוּריוּת יתירה!
– מוהל שאינו בקי במלאכתו היה לו, לא עצר את הדם – –
– הלאה!
– והוא שתק כל הזמן (מוסיף וקורא המליץ-יושר), אפילו כשמתה עליו אמו ובשנה השלוש-עשרה לחייו קבל אֵם חורגת… אשה דומה לנחש, מרשעת…
– אפשר מתכוונים אף-על-פי-כן אלי? — מהרהר בּוֹנצי – –
– בלי רמיזות לאנשים שאינם שייכים לכאן! — מתרעם אב-בית-הדין.
– היא היתה מקמצת לו פת-לחם… לחם מעוּבּש משלשום… עצמות תחת בשר… והיא עצמה — קהוָה בשמנת היתה שותה – –
– לגוף הענין! — צועק אב-בית הדין!
– כנגד זה לא היתה מקמצת לו בצפרניה וגופו השחום-הכחול היה מציץ מבעד לכול החורים של בגדיו המעופשים והקרועים… בחורף, בזמן הקור הגדול ביותר, היה עומד יחף בחצר וחוטב לה עצים, והידים היו צעירות וחלשות מדי, העצים עבים מדי, והגרזן קהה מדי… לא פעם נתפקקה עצם מפרקה, לא פעם קפאו אצלו הרגלים, אך שתוֹק שותק היה, ואפילו לפני אביו —
– לפני השכּור! —מתערב בלעג הקטיגור, ובּוֹנצי מרגיש קור עובר בכל אֵיבריו – –
– לא התאונן, —מסיים המליץ-יושר את הפסוק.
– ותמיד גלמוד —ממשיך הוא ואומר —לא חבר, לא תלמוד-תורה, לא חדר… לא בגד שלם… לא רגע פנוי – –
– עובדות — קורא שוב אב-בית-הדין.
– הוא שתק אפילו אחר-כך, בשעה שאביו, בהיותו שכּור, תפסהו פעם בשערותיו ובאמצעיתו של ליל-חורף לוהט מקור השליכו מתוך הבית! הוא קם במהירות מעל-גבי השלג וברח למקום שעיניו נשאוהו…
בכל אותה הדרך שתק… בזמן שהיה רעב ביותר —בעינים בלבד היה מבקש רחמים!
ורק בליל-אביב רטוב ומסחרר בא אל כרך גדול, הוא נפל כטפּה אל תוך הים, ואף-על-פי-כן בילה עוד אותו הלילה בבית-הכלא… הוא שתק, לא שאל מפני מה, מדוע? הוא יצא, וחפּש את העבודה הקשה ביותר. אך הוא שתק!
קשה מן העבודה היה למצוא אותה —והוא שתק!
רוחץ כולו בזיעה קרה, כפוף ולחוץ תחת המשא הכבד ביותר, וקיבתו הריקה מתכווצת בעוית של רעב —שתק!
מוּתז בבוץ של זרים, מרוקק מפיות זרים, מגורש מעל המדרכה עם המשא הכבד אל הכביש בין עגלות, כרכרות וקרונות-טראַם, מציץ כל רגע ורגע אל תוך עיניו של המות —שתק!
הוא לא שאל מעולם, כמה פּוּד משא יוצאים לו לגרוֹש אחד, כמה פעמים נפל בכל שליחות בעד פרוטה, כמה פעמים דחוהו בלך-ושוב כשתבע את שכרו; הוא לא חישב, לא מזלו שלו ולא מזלם של אחרים, רק שתק!
את שכרו שלו גם כן לא תבע בקול! כפושט-יד היה מתייצב בפתח, ובתוך העינים נצטיירה בקשה של כלב. “תבוא אחר-כך”, והוא נעלם בחשאי כצל, בשביל לחזור אחר-כך בחשאי עוד יותר ולבקש את שכרו כנדבה!
הוא שתק אפילו, כשהיו מפחיתים לו משכרו, או מטילים לו אסימון במקום מטבע!…
תמיד היה שותק…
– אם כן, מתכוונים באמת אלי! —מרגיע בּוֹנצי את עצמו.
– פעם אחת —מוסיף ומספר המליץ-יושר לאחר לגימת מים — בא שינוי בחייו… חלפה עברה כרכרה על גלגלים של גומי, עם סוסים שנתבהלו… המצליף כבר מזמן היה מוטל מרחוק וראשו מחוץ אל אבני הכביש… מתוך פיותיהם של הסוסים המבוהלים נתז הקצף, מתחת לפרסות מתמלטים גיצים, העינים מתנוצצות כמו לפידים בוערים בליל-חשכה — ובתוך הכרכרה יושב ספק חי ספק מת, אדם!
ובּוֹנצי עצר את הסוסים!
והיהודי הניצל היה יהודי בעל-צדקה, ולא שכח לבּוֹנצי את הטובה!
הוא מסר לו את שוטו של ההרוג; בּוֹנצי נעשה מצליף! ויותר מזה —הוא השיא לו אשה, ויתר על כן – – הוא דאג אפילו לכך שיהיה לו ילד…
ובּוֹנצי עדיין שתק!
– אלַי מתכוונים אלַי! —מתחזק בּוֹנצי בדעתו, ואין בו אף-על-פי-כן ההעזה להרים עין אל הבית-דין של מעלה…
הוא מקשיב שוב לדבריו של המלאך המליץ:
– הוא שתק אפילו בשעה שהבעל-טובה פשט בקרוב את הרגל ולא שילם את שכרו…
הוא שתק אפילו בשעה שהאשה ברחה ממנו והשאירה לו תינוק שלא נגמל…
הוא שתק אפילו חמש-עשרה שנה לאחר-מכן, כשהילד גדל והיה חזק למדי —בשביל להשליך את בּוֹנצי מתוך הבית…
– אלי מתכוונים אלי! —שמח בּוֹנצי.
– הוא שתק —פותח בנעימה רכה יותר ועצבה יותר המלאך-המליץ —בשעה שאותו בעל-טובה עצמו השתוָה והתפשר עם כולם, ורק לו לא החזיר אף פרוטה אחת מן השכירות, ואפילו בשעה שעבר על בּוֹנצי (בנסעו שוב בכרכרה עם גלגלי גומי ועם סוסים כאריות) ופצעו פצעים אנושים…
הוא עדיין שתק! הוא לא אמר אפילו למשטרה, מי הוא זה שסידר אותו כך…
הוא שתק אפילו בבית-החולים במקום שכבר מותר לצעוק! הוא שתק אפילו בשעה שהרופא לא רצה בלי חמש-עשרה קוּפּיקות להחליף לו את כלי-הלבן!
הוא שתק בשעת גסיסה —הוא שתק בשעת מיתה…
לא דבּוּר כנגד המקום, לא דבּוּר כנגד הבריות.
– דיכּסי!
בּוֹנצי מתחיל שוב רועד בכל גופו. הוא יודע, שלאחר מליץ-היושר בא הקטיגור! מי יודע מה זה יאמר! בּוֹנצי עצמו לא זכר את חייו. עוד בעולם ההוא היה כל רגע משכיח את הרגע שקדם לו… המלאך-המליץ הזכיר לו הכל… מי יודע, מה הקטיגור יזכיר לו!
– רבותי! — מתחיל קול חד-דוקרני-לוהט – –
אך הוא מפסיק.
– רבותי מתחיל הוא שנית, אך הקול כבר נתרכך במקצת, ומפסיק שוב.
לבסוף נשמע, מתוך אותו גרון עצמו, קול שהוא כמעט כולו רוך:
– רבותי! הוא שתק! וגם אני אשתוק!
משתלטת דממה — ומקדם נשמע קול חדש, רך ומרטט:
– בּוֹנצי, בני שלי בּוֹנצי! — קורא אליו הקול כקול העוגב — בּוֹנצי בני שלי הנלבב!
– ולבו של בּוֹנצי נכמר בקרבו ובוכה… כבר היה רוצה עכשיו לפקוח את העינים, אך הן מעוממות מן הדמעות… כל-כך מתוק-עד-כדי-בכיה לא היה לו מעולם… “בני שלי”, " בּוֹנצי שלי" — מזמן שמתה אמו לא שמע קול כזה ומלים כאלה – –
– בני שלי! — מוסיף ואומר אב-בית-הדין — הכל נשאת ושתקת! אין מתום בגופך ולא עצם שלימה, אין מקום בלא מכה, בלא חבורה, בלא פצע שותת-דם, אין פינה חבויה אחת בתוך נשמתך, שאינה נוטפת דם… ואתה שתקת ושתקת…
שם לא הבינו בטיבו של הדבר הזה! אתה עצמך אפשר לא ידעת כלל שאתה יכול לצעוק ומקול צעקתך ירעדו ויתפוררו חומותיה של יריחו! אתה עצמך לא ידעת, מה גדול הכוח הנרדם בך…
בעולם ההוא לא נתנו לך שכר על שתיקתך, אך העולם ההוא עולם-השקר הוא, כאן, בעולם-האמת, תקבל את שכרך!
אותך לא ישפוט הבית-דין של מעלה, עליך לא יוציא פסק-דין.
לך לא יקציב חלק ולא יגביל חלק: קח לך כל מה שאתה רוצה! הכל שלך!
בּוֹנצי נושא זו הפעם הראשונה את העינים! והוא כמסוּנוָר מן האור השופע מכל הצדדים! הכל מבהיק, הכל מתנוצץ, מהכל קורנות קרני-אור: מן הכתלים, מן הכלים, מן המלאכים, מן הדיינים! הכל מלאכים!
הוא משפיל את עיניו העייפות!
– באמת? — שואל הוא מסופק ומבויש.
– באמת! — משיב בתוקף אב-בית-הדין — באמת, אני אומר לך, הכל שלך. כל מה שבשמים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!
– באמת? — שואל בּוֹנצי עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.
– באמת! באמת! באמת! — עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.
– נו אם כך — מחייך בּוֹנצי — רוצה אני באמת בכל יום בבוקר גלוסקה חמה עם חמאה טריה!
הדיינים והמלאכים השפילו ראשיהם מבוישים; הקטיגור פרץ בצחוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.